בפני בקשה מטעם הנתבעת למחיקת התביעה על הסף.

עובדות והליכים רלוונטיים

ביום 12.9.12 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה "חוזית, כספית, הצהרתית" בה נתבעו הסעדים הבאים: סעד כספי של 421,652 ₪ וכן סעד הצהרתי, כי "התובע זכאי, ויהא זכאי בעתיד, לשליש מכל שכר טרחה שתקבל הנתבעת מטיפול בתיקים הן של החברה הזרה והן של חברות בנות שלה". עילת התביעה היא הפרה מצד הנתבעת של החוזים שנעשו בין הצדדים ושלפיהם על הנתבעת לשלם לתובע כספים שונים.

ביום 12.11.12 הגישה הנתבעת בקשה למחיקת התביעה על הסף (להלן – "בקשת המחיקה"), בנימוק לפיו "סכום התובענה נישום בחסר ולא שולמה אגרה מספקת", עפ"י הוראות תקנה 100(3) ותקנה 100(4) לתקסד"א. עפ"י הטענה, הסעד ההצהרתי נתבע שלא כדין והוא מהווה מסווה לסעד כספי (נוסף על זה שנתבע בכתב התביעה), שלא ננקב בכתב התביעה ושבגינו לא שולמה אגרה, בניגוד לדין.

ביום 14.11.12 נתתי החלטה ראשונית בבקשת המחיקה, בה הוריתי על העברתה לתגובת התובע ועל העברת התגובה לתשובת הנתבעת.

ביום 16.11.12 הוחלט ע"י כב' הרשמת הבכירה ורדה שוורץ להיעתר לבקשה נפרדת של הנתבעת מיום 12.11.12, להאריך לה את המועד להגשת כתב הגנה, כך שתהיה רשאית להגישו תוך 30 יום מיום ההחלטה בבקשת המחיקה.

ביום 22.11.12 הגיש התובע תגובתו לבקשת המחיקה, בה התנגד לבקשה. התובע טוען, בתמצית, כי ניסח את סעדיו כדין, כאשר הסעד ההצהרתי נתבע משום שעפ"י ידיעת התובע (שנטען שהיא ידיעה לא שלימה, בשל כך שהנתבעת לא מוסרת לו מידע שבידיה) זכאותו המהותית עפ"י החוזים שנעשו בין הצדדים מוגבלת לסעד הכספי שצוין בכתב התביעה והזכאות לסכומי כסף נוספים טרם נתגבשה (עפ"י המידע הנ"ל שבידי התובע) ביום הגשת התביעה. התובע מוסיף וטוען, כי הוא מניח שדי יהיה בהצהרת ביהמ"ש על זכאותו העקרונית לכספים (זכאות לה מתכחשת הנתבעת, עפ"י הנטען בכתב התביעה), שכן הוא מניח שהנתבעת תכבד הצהרה כזו ולכן יתייתר הצורך בתביעה כספית עתידית נוספת.

ביום 4.12.12 הגישה הנתבעת תשובה לתגובה, בה חזרה הנתבעת על עמדתה ובקשתה.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים, מצאתי לדחות את בקשת המחיקה.

בראשית הדברים אעיר, כי הנתבעת טענה בתשובתה לתגובה טענות עובדה מובהקות, דוגמת הטענה המהותית לפיה "מעולם המשיב לא העביר לידי המבקש "לקוח" שלו" (ואף צירפה מסמך שלא הוגש עד כה לתיק), מבלי לתמוך הטענות בתצהיר ותוך חריגה ממסגרת הדיון (בבקשה לסילוק על הסף נבחנים אך ורק מסמכי התביעה ועובדותיו הנטענות, כפי שהם), ולכן אין להתחשב בטענות אלו ויש להצטער על ניסיון הנתבעת לשרבבם להליך. סבורני כי הטעם לפגם בהתנהלות זו של הנתבעת הוא גדול במיוחד, בנסיבות בהן ביקשה וקיבלה הנתבעת ארכה להגשת כתב הגנה, משמע הנתבעת ביקשה למעשה להימנע מהצגת טענות ההגנה שלה עד להכרעה בבקשת המחיקה, והנה כאן, כאשר הדבר נוח לה וללא רשות ובניגוד לדין, שרבבה עובדות המהוות אולי את עיקר הגנתה.

לא שוכנעתי מטענות הנתבעת, ומצאתי להעדיף את עמדת ואת נימוקי התובע על פני אלו של הנתבעת.

עפ"י הכתוב בכתב התביעה (וזהו המבחן הנוהג בבקשות לסילוק על הסף), התובע עצמו טוען כי ביום הגשת התביעה לא קמה זכאותו, אלא לסכום הכסף אותו ציין בכתב התביעה כסעד כספי ושבגינו שילם אגרה כדין. עוד כתוב בכתב התביעה, כי הנתבעת מתכחשת לחבותה החוזית העקרונית לשלם לתובע כספים ואף נמנעת מלמסור לתובע מידע רלוונטי לצורך חישוב המגיע לו. בנסיבות אלו, סבורני שיש לאפשר לתובע לתבוע גם סעד הצהרתי, שיהיה בו כדי לחייב את הנתבעת לעמוד מאחורי החבות החוזית הנטענת שנטלה על עצמה, ואפשר בהחלט שהצהרה כזו תספיק כדי למנוע את הצורך בתביעה כספית עתידית נוספת (לגבי הכספים שזכאות התובע בגינם טרם התגבשה לשיטתו). סבורני גם, שנוכח טענות כתב התביעה לגבי אופן התנהלות הנתבעת (טענות שבמסגרת דיונית זו יש לקבלן כפי שהן), אין לשמוע מפי הנתבעת טענות לפיהן התובע חייב לתובע כבר היום סעד כספי בסכום גדול יותר (כפול) מזה שתבע בכתב התביעה. סטנדרטים של הגינות דיונית לא מאפשרים, לדעתי, לנתבעת, שעפ"י הטענה מונעת מהתובע מידע ממשי שעל בסיסו יוכל לחשב במדויק את הסעד הכספי הנתבע, לטעון כי התובע לא מדייק בסעד הכספי אותו ציין.

יש להניח, כי לאחר שהנתבעת תמסור לתובע נתוני אמת מדויקים על אודות סכומי שכה"ט אותם קיבלה, יוכל התובע (ואולי חייב יהיה) לתקן את כתב התביעה ולהגדיל את סכום התביעה בו, וממילא גם ישלם במקרה כזה את תוספת האגרה הנחוצה.

לסיכום

בקשת הנתבעת לסילוק על הסף – נדחית.

מששני הצדדים ביקשו לעשות צו להוצאות ונוכח מסקנות ותוצאת החלטתי זו, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות הליך זה בסך 5,000 ₪, ללא קשר לתוצאת הליך אחר כלשהו.

הנתבעת תגיש כתב הגנה בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ שני הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג כסלו תשע"ג, 07 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.