פסק דין

א. בפניי ערעורה של הרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: "המערערת") על פסק דינה של ועדת העררים [להלן: "הוועדה"] בראשותו של כב' השופט אהרון שדה, בעניין ו"ע
3585-09-12 מיום 18.2.2013, לפיו נתקבל הערר שהגישה המשיבה, גב' אסטלה גרימברג, על החלטתה של המערערת מיום 20.8.2012, כשבהתאם לפסק הדין, נקבע כי המשיבה זכאית לקבל קצבה חודשית לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 [להלן: "חוק ההטבות"], וזאת החל מחודש אוגוסט 2012.

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המשיבה היא ילידת רומניה, ונולדה בשנת 1929. ביום 18.5.2009 הגישה המשיבה תביעה למערערת בהתאם לחוק ההטבות, אך תביעתה זו נדחתה ביום 24.5.2009 בנימוק: "לא נתקיים לגבייך התנאי לפיו: שהית במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך, הואיל ולא המצאת הוכחות לשהותך כאמור".

ג. המשיבה הגישה ביום 22.11.2009 ערר, שנדון בפני ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום בתל אביב, וציינה כי אמנם אין בידיה מסמך המצביע על שהותה במחנה העבודה, ואולם לטענתה, בדיקה של הוועדה יכולה להוכיח שכל הילדים הוצאו מבית הספר והועברו לבית הספר תיכון לבנים בטקוץ' שברומניה. כפי שכבר ציינה המשיבה בבקשתה מיום 18.5.09, היא הועסקה בעבודת פרך במכבסה לכביסת מדי חיילים ולטענתה העבודה התנהלה במשטר צבאי.

ד. בתאריך 15.12.2009 ניתן פסק דינה של ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום בתל אביב בתיק ו"ע 24712-11-09 בראשות כב' השופט שלמה פרידלנדר לפיו נקבע, כי אין בעבודות הכפייה, שלא בתנאי כליאה, משום שהוּת ב"מחנה מוכר", ומכיוון שהערר אינו מגלה טעות לכאורה בהחלטתה של המערערת, נמחק הערר של המשיבה. אולם, צויין עוד באותו פסק דין, שככל ששאלת שהוּתה של המשיבה בגטו, או ב"מחנה מוכר" טרם נבדקה על ידי ועידת התביעות, או בחלוף זמן רב מאז הבדיקה האחרונה, שאולי במהלכו הוכרו גטאות ומחנות נוספים – הציעה הוועדה למשיבה לפנות לוועידת התביעות, וככל שתוצג אסמכתא מתאימה מוועדת התביעות על שהוּת בגטו או במחנה מוכרים – תיבחן התביעה מחדש על ידי המערערת, ובמידת הצורך ניתן יהיה לחדש את הדיון בערר בפני ועדת העררים.

ה. המשיבה חזרה ופנתה, באמצעות בא כוחה, אל המערערת ביום 9.8.2012 וביקשה לעיין מחדש בדחיית תביעתה בהסתמך על ראיה חדשה, דהיינו קטע מרשימת המחנות המוכרים על ידי ההסכם עם גרמניה בו כלול מחנה טקוץ' (Tecuci). צויין גם בפניית ב"כ המשיבה, כי עד דצמבר 2009 היתה רשימת המחנות מצוייה בגרמנית בלבד באתר אינטרנט של הממשלה הגרמנית. כך שבמאי 2009 (מועד הגשת התביעה) לא היתה למשיבה גישה מעשית לרשימת המחנות המוכרים, ולכן זו לא צורפה לתביעתה. רשימה זו מהווה, כך נטען, אסמכתא מתאימה מטעם ועידת התביעות, וזו מחייבת בדיקה מחודשת של המשיבה.

לפנייתו זו של ב"כ המשיבה צורף גם תצהיר של אחיה ובו צויין, כי המשיבה היתה נלקחת על ידי חיילים או שוטרים למחנה עבודה בטקוץ' מדי יום, שם עבדה ככובסת של בגדי החיילים.

ו. בתאריך 20.8.2012 דחתה המערערת את פנייתה המחודשת של המשיבה בנימוק שאין במסמכים שצורפו למכתב בא כוחה כדי להוסיף על התביעה המקורית ובהִעדר ראיה חדשה בדבר שהות בגטו, במחנה ריכוז או במחנה סגור, שעבדו בו בעבודות פרך, אין מקום לדיון נוסף בתביעה.

ז. על החלטתה זו של המערערת הוגש ביום 13.9.2012 ערר שנדון בפני הוועדה, ובמסגרתו חזרה המשיבה על הטענות שצוינו במכתב בא כוחה מיום 9.8.2012, כי הראיות שמוצגות על ידה הינן בבחינת ראיות חדשות, דהיינו, ראיות שלא היו בפני הוועדה בשעה שדנה בענין לראשונה.

עוד טענה המשיבה בערר, כי לגוף העניין עולה מתביעתה וכן מתצהירוֹ של אחיה, כי היא נאלצה לבצע עבודות כפייה במחנה, וכי בעיר טקוץ' היה מחנה מוכר, וזאת לפי ההסכם עם גרמניה, וכל עוד לא יוכח על ידי המערערת אחרת, יש להניח שהמחנה בו שהתה המשיבה הוא המחנה המוכר בעיר טקוץ', ולכן זכאית המשיבה לגמלה בהתאם להוראות החוק.

ח. בדיון שהתקיים ביום 29.10.2012 בפני הוועדה נשמעה עדותה הראשית של המשיבה, וכן חקירתה הנגדית, ולאחר מכן נשמע טיעון בעל פה של בא כוחה, ובהמשך הוגשו גם טיעונים של ב"כ המערערת, וכן הוגשו בהמשך השלמות טיעון ואסמכתאות.

ט. בפסק דינה מיום 18.12.13 ציינה הוועדה כי "מיד לאחר שמיעת עדותה של העוררת הודענו כי עדותה עשתה עלינו רושם מהימן ולמעשה כל המחלוקת שאליה מתבקשים הצדדים להתייחס היא מחלוקת משפטית".

הוועדה הוסיפה וציינה, כי העובדות שהוכחו הינן – כי המשיבה היא ילידת 1929, ועם תחילת המלחמה, גורשה לעיר טקוץ', שברומניה. אביה נלקח לעבודות כפייה, והיא נותרה עם שאר בני משפחתה לגור במחסן בעיר. בשנים 1943-1942 אספו השלטונות נשים ונערות לביצוע עבודות כפייה שונות, כאשר המשיבה נלקחה לבצע עבודות כביסה עבור הצבא הגרמני במכבסה מאולתרת באחד ממחסני בית הספר התיכון בעיר. המשיבה היתה אמורה להתייצב בנקודת איסוף בבוקר, משם הגיעה לעבודתה, שם שהתה תחת שמירה כזו או אחרת ובערב שוחררה לביתה. במהלך היום אכלה מזון שהביאה עמה מביתה.

י. הועדה קובעת, כי בתיקים רבים נשמעו גרסאות דומות ביחס לעבודות נשים בכפייה במקומות אחרים ברחבי רומניה בתקופת השואה ולפיכך מציינת הוועדה, שגרסתה של המשיבה הוּכחה, ונותר להכריע במחלוקת המשפטית שאותה הגדירה הועדה כך:

"האם המכבסה המאולתרת בבית הספר התיכון בעיר יכולה להיחשב כ"מחנה מוכר" לצורך קבלת הגמלה?

האם עבודת הכפייה יכולה להיות גם "עבודת פרך" לצורך קבלת הקצבה ואם
לא – האם די בעבודות כפייה כדי להיכנס לגדר הזכאות לקבלת הקצבה ובאלו תנאים?"

יא. הוועדה מציינת בפסק דינה, כי רשימת המחנות והגטאות המוכרים לא פורסמה באופן נגיש ופשוט לציבור הרחב, ומכאן גם נובעת הטענה, מדי פעם, שפרסום הרשימה מהווה "ראיה חדשה".

יתר על כן, הרשימה (לפי סעיף 2 של ההסכם) כוללת 1661 מחנות. אף אחד ממחנות אלה איננו מוגדר לא במהותו, לא במיקומו המדויק ולא בחתך הגילאים של מי שהוכנסו אליו, ולמעשה אין ברשימה כל פירוט והגדרה, אלא מה שמופיע בסמוך לכל מספר סידורי של מחנה הוא שמו של היישוב אשר בו או בסמוך אליו הוקם המחנה, ובחלק מן המקרים יש גם טווח תאריכים שלגביו מוכר המחנה.

מעיון ברשימת המחנות המוכרים עולה, כי טקוץ' (Tecuci) מופיעה במספר סידורי 1457, וזאת ברשימת המחנות אשר לפי סעיף 2 של ההסכם.

יב. הוועדה מציינת בפסק דינה, כי הואיל ויכולתו של אזרח – ניצול שואה לברר פרטים בדבר מחנה מוגבלת מאוד, הרי עובר הנטל אל המערערת להראות מדוע אותו מחנה, הנמצא באותה עיר ששמה מופיע ברשימה אינו המחנה שמזכה בקצבה. ואולם, כך מציינת הוועדה, הדבר לא קרה – לא בדיון זה ולא מעולם.

הוועדה מוסיפה: "טרם ראינו רשימה מסודרת המהווה את המקום והבסיס לקביעת הזכאות המכילה פרטים מזהים וברורים ביחס למחנה הספציפי" (עמ' 6 לפסק הדין).

יג. כותבת הוועדה, שגם בענייננו העדיפה המערערת להתמקד לא בזיהוי ה"מחנה המוכר" הספציפי, אלא בשלילת זכאותה של המשיבה, וזאת נוכח טענתה כי המחנות המוכרים הם מחנות לעבודת גברים בלבד.

יד. עוד מציינת הוועדה בפסק דינה, כי ההכרה לפי החוק יכולה להיות בגין עבודת כפייה ב"מחנה מוכר", ואולם, ההכרה תינתן גם במקרה שניצול השואה, או ניצולת השואה, רק שהו במחנה כזה וזה גם הדין הנוהג (עיינו בסעיף 3(א)(1)(ב) של החוק).

טו. הועדה קבעה, איפוא, כי בעניין השאלה הראשונה העומדת לדיון, דהיינו האם המכבסה המאולתרת בעיר טקוץ' מהווה "מחנה מוכר" יש לענות בחיוב, שכן המערערת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי להצביע על מחנה מסוים כמחנה מוכר, ולאבחן אותו באופן כזה ממחנות או ממוסדות שלטוניים אחרים, כך שניתן יהיה להבין שהוא יחיד וייחודי בעירו ובאזורו.

גם בגלל האופי הסוציאלי של החוק והאוכלוסייה בה הוא עוסק, סברה הוועדה כי הראיות שעל המערערת להציג להיות נגישות וידועות לציבור, ללא צורך במאמץ מיוחד, או במיומנות המסורה ליחידי סגולה, והיה על הראיות להיות מוּצגוֹת ומוגשות כראיה בעת דיוני ההוכחות המתקיימים בעררים (סעיף 9 לפסק דינה של הוועדה).

טז. בהתייחס לטענת המערערת, לפיה יש להיצמד לרשימת המחנות והגטאות המוכרים ולא יעלה על הדעת לסטות ממנה ולהכיר במקום ששמו אינו מופיע כמקום מוכר, כותבת הוועדה, כי עמדה זו היתה נכונה במשך שנים, ולכן, למשל, נדחו העררים של ניצולים אשר שהו בנאלצ'יק, ואשר סבלו מרדיפות הנאצים במשך כחודשיים ימים.

מציינת הוועדה, כי בנאלצ'יק לא היה "מחנה", ולא היה גטו סגור, ושמה של נאלצ'יק לא נזכר בשום רשימה מוכרת לצורך החוק, ויהודיה לא הוכרו על ידי אחת מן הקרנות הרלוונטיות.

ערעורם של ניצולי נאלצ'יק לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה ולפיכך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 132/11 אלחסוב ואח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (27.11.2012) [להלן: "עניין אלחסוב"]) ואזי המליץ בית המשפט העליון למערערת בהחלטתו מיום 26.7.12 לשקול פרשנות החוק והאפשרות להרחבת מעגל הזכאות במקרים נוספים, והוסיף: "רקמת החוק איננה סגורה, אלא פתוחה לכאורה במידה המאפשרת פיתוח הזכאות מבלי שניטע מסמרות עם שאנו ערים למורכבות".

מציינת הוועדה, כי בסופו של דבר הסכימה המערערת להכיר ביהודי נאלצ'יק בהתאם לתביעתם הגם שלא התקיים בעניינם שום תבחין מקובל הנדרש לצורך ההכרה על פי חוק ההטבות.

יז. באשר לענייננו, קובעת הוועדה בעמ' 12 לפסק דינה כדלקמן:

""מחנה מוכר" ביחס לניצולי רומניה הוא מקום אליו אולץ יהודי, בגלל יהדותו ומעמדו ככזה, להגיע על מנת לבצע בו עבודת כפייה תוך שלילת יכולתו לסרב או להשתחרר מעבודה זו וכאשר לא קיבל בעבורה שכר. ה"מחנה" הוקם והופעל על ידי השלטונות בתקופת ההשפעה הנאצית ברומניה ומי שניהל אותו או שמר והשגיח על העובדים היהודים היו אנשי השלטון הרומני או הגרמני לרבות צבא ומשטרה.

תנאי בלעדיו אין הוא כי ה"מחנה" הוקם ונמצא בעיר ששמה מופיע ברשימת המחנות לפי ההסכם עם גרמניה".

יח. הסוגייה השנייה שבה דנה הוועדה היא – היחס בין "עבודת פרך" לבין עבודת כפייה וההשלכות ביחס להכרה על פי חוק ההטבות. הוועדה מציינת, כי אין בחוק הגדרה מהי "עבודת פרך".

הוועדה מציינת, שגם אין בחוק הגדרה מהם "גדודי עבודה", ולפי טענת המערערת ולפי המסמכים שהציגה בסיכומיה, היה בטקוץ' מחנה מוכר שמהותו מחנה מיון ל"גדודי עבודה".

מוסיפה הוועדה, כי הפרשנות הקלאסית שהיתה מקובלת עד כה היא ש"עבודת פרך" משמעה עבודת כפייה הנעשית בתנאי מעצר או מאסר, ואולם אין זו הפרשנות היחידה, שכן לדעת הוועדה, שהייה במחנה ריכוז, או במחנה בתנאי מאסר/מעצר מלאים ובהם גם עבדו עבודות כפייה, הם לדעת הוועדה מקרה פרטי ומובהק היוצר זכאות, אלא שמקרה פרטי שכזה אינו שולל אפשרויות אחרות לקבלת הזכאות.

יט. לדעת הוועדה, אין כל קשר בין המושג "עבודת פרך" למאסר. עבודת פרך היא, כך כותבת הוועדה, בעמ' 12 לפסק דינה, עבודת כפייה. לדעת הוועדה, השימוש בביטוי על פי פרשנויות שונות, נועד להעצים את הקושי, או הביזיון הכרוך בעבודות כאלה.

עוד כותבת הוועדה, כי את הפרשנות למונח "עבודת פרך" יש לעשות בשים לב לאופי הסוציאלי של החוק, בשים לב להתפתחות בעניין אלחסוב ויהודי נאלצ'יק ורקמתו הפתוחה של החוק, ובשים לב לפרשנויות ולהרחבות העוסקות בעניינים דומים עד זהים בחוק נכי רדיפות הנאצים, ולא פחות חשוב לדאוג כי הפרשנות שתינתן לחוק ההטבות תהיה הגיונית (עמ' 13 רישא לפסק דינה של הוועדה).

כ. הוועדה מציינת, כי גם לדעת המערערת (כעולה מעמ' 6 לסיכומיה שהוגשו בפני הוועדה) די בשהייה של יום אחד ב"מחנה מוכר" בתנאי מעצר או מאסר כדי להקנות זכאות. ומכאן תוהה הוועדה האם הגיוני שמי שנכנס למחנה מסוים ביום פלוני בשעה 16:00 ושוחרר למחרת היום בשעה 10:00, מבלי שעבד או התאמץ, יהא זכאי לקבל קצבה כל ימי חייו, ואילו מי שאולץ מדי יום ביומו, במשך שבועות, חודשים או שנים, לעזוב את משפחתו מדי בוקר וללכת למקום בו הועבד בכפייה בעבודה קשה ולעתים מבזה, ללא שכר, ללא כל תנאי סוציאלי, תחת שמירה ולפעמים התעללות והתעמרות, שעה אחר שעה, יום אחר יום, ללא אפשרות לעזוב או להשתמט, וללא אפשרות לדאוג לפרנסתו בדרך אחרת, האם הוא לא יהא זכאי, והאם הגיוני הדבר? (עמ' 13 לפסק דינה של הוועדה).

מסקנת הוועדה היא, כי התשובה ברורה ומחייבת הכרה גם בעבודת כפייה ובוודאי כזו שנכפתה על יהודי לאורך זמן כעבודה המזכה בקבלת קצבה.

כא. בכל הנוגע ליהודי רומניה, מפנה הוועדה לו"ע (תל אביב) 1733/07 חיים הרשקו ואח' נ' הרשות המוסמכת (12.5.2008) [להלן: "עניין הרשקו"]. באותו עניין נדונה השאלה האם ניתן להכיר בעילת נרדפות מזכה בגין הגבלת חירות בשטח שאיננו שטח כיבוש גרמני. הסוגיה התעוררה בעניין הרשקו, משום שרומניה היתה נתונה להשפעה גרמנית, אך היא לא "נכבשה" על ידי גרמניה. בשטח שהיה תחת השפעה גרמנית (במובחן מכיבוש) נדרשה עילת נרדפות בדרגת חומרה גבוהה יותר, דהיינו, שלילת חירות.

הוועדה מציינת, כי "הגבלת חירות", לצורך ענייננו, מושווית ל"עבודת כפייה", ואילו "שלילת חירות" מושווית לצורך עניננו ל"עבודות פרך".

כותבת הוועדה, שאם הגבלת חירות יכולה להיחשב בתנאים מסויימים לשלילת חירות, הרי בתנאים דומים יכולה "עבודת כפייה" להיחשב כ"עבודת פרך", קל וחומר כשמדובר במעגל פנימי של חוק סוציאלי ישראלי.

כב. וועדת הערר שדנה בעניין הרשקו קבעה, על פי תנאים שפירטה, כי הגבלת חירות הופכת לשלילת חירות ובהקבלה לענין הנדון בערעור זה קבעה הוועדה, כי הוּכח בפניה שיהודים (גברים, נשים ונערים) נלקחו לעבודות כפייה לפי צווים והוראות שלטוניות, חלקם מאת השלטון המרכזי וחלקם על ידי גורמים שלטוניים בעיר או באזור הרלוונטי. בהסתמך על אסמכתאות שצירף ב"כ המשיבה לסיכומיו מספרו של ז'אן אנצ'ל, ספרו של יעקב גלר, וספרו של יוסף שפירא, קבעה הוועדה שהצווים הופנו כלפי יהודים בשל היותם יהודים ותוך פגיעה בזכויותיהם מטעם זה. עובדי הכפייה הופנו לעבודות ספציפיות, נשלל מהם החופש לבחור האם לעבוד או לא, אסור היה להם לעזוב את מקומות העבודה, ואם היו מסרבים או מתחמקים מעבודתם, הם היו צפויים לעונשים ולפעמים חמורים מאוד (עמ' 14 לפסק הדין).

כג. משכך, הגיעה הוועדה למסקנה כי מי שיהא זכאי לקבלת קצבה חודשית לפי החוק יהיה (עמ' 15 לפסק דינה של הוועדה):

"יהודי מיהודי רומניה אשר בגלל יהדותו ומעמדו ככזה נכפתה עליו "עבודת כפייה" בצו/הוראה שלטוניים ולכן אולץ להגיע למחנה מוכר, כפי שהוגדר לעיל, קרי למקום הנמצא בעיר המופיעה ברשימת המחנות המוכרים לפי ההסכם עם גרמניה שהוקם על ידי השלטונות ומי שניהל אותו או שמר והשגיח על העובדים היהודים שבו היו אנשי השלטון הרומני או הגרמני לרבות צבא ומשטרה וכאשר ביצוע עבודות הכפייה אותן נאלץ לבצע נעשה ללא שכר, לפחות 5 ימים בשבוע ולאורך תקופה משמעותית שלא תפחת ממספר שבועות (כאשר בכל מקרה ומקרה תיבחן התקופה בהתאם לעוצמתם של שאר המדדים).

אין זה משנה אם מדובר בזכר, בנקבה, בבוגר/ת או בנער/ה. על ניצול השואה לעמוד כמובן בהוכחת גרסתו ובהתאם לפסק הדין בעניין רע"א 2408/12 בעניין פלונית נ' הרשות המוסמכת וגרסה זו תיבחן בין היתר גם על פי מבחן הסבירות..."

כד. לסיכום הדברים קבעה הוועדה, כי המשיבה עומדת בתנאי הזכאות לקבלת גמלה, ולפיכך התקבל הערר שהגישה המשיבה ונקבע, כאמור, כי מועד תשלום הקִצבה יהא החל מאוגוסט 2012.

כה. המערערת ממאנת להשלים עם פסק דינה של הוועדה והוגש בפניי ערעורה , המשתרע על פני כ-88 עמודים.

תמצית טענת המערערת, המסתמכת, בין היתר, גם על שתי חוות דעת מומחה שהוכנו על ידי חוקרות בכירות בתחום השואה, היא כי בטקוץ' לא הוקם מחנה.

כמו כן טוענת המערערת, כי ההכרה של קרן סעיף 2 אינה ניתנת לכל השוהים או לכל העובדים בערים אשר ברשימה, אלא רק למי שהיה כלוא במחנות, ובכפוף לקיומם של תנאים מסוימים.

בנוסף טוענת המערערת, שלפי פסיקת בית המשפט העליון, חובה להוכיח שהות במחנה או בגטו ואין די בבקשה להכרה שהתבססה על ביצוע עבודות כפייה בעיר הנמצאת ברשימה.

לטענת המערערת, בהתאם לפסיקת בתי המשפט המחוזיים ווועדוֹת הערר, רק שהוּת במחנה בתנאי מאסר יש בה כדי להקים זכאות לפי החוק. לטענתה, הוספת עובדי הכפייה לקבוצת הזכאים לקצבה לפי חוק ההטבות, היא ענין למחוקק לענות בו.

טוענת המערערת, שאין חולק כי המשיבה עברה סבל בשנות השואה, ואולם המחוקק במסגרת חוק ההטבות, ראה לנכון להעניק הטבות כספיות רק לניצולים מן המעגל הראשון, יוצאי מחנות וגטאות, ולא לכלל ניצולי השואה, ולכן עותרת המערערת לקבלת הערעור ולביטול פסק דינה של הוועדה.

כו. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינה של הוועדה, וסבורה היא שאין מקום להתערב בפסק דינה של הוועדה.

לטעמה של המשיבה, הפרשנות של המערערת מסכלת את כוונת המחוקק, היא איננה ראוייה ואיננה סבירה ולכן יש לאמץ את פרשנותה של הוועדה למונח "מחנה מוכר", בהתאם לעמ' 12 לפסק דינה של הוועדה. לפי פרשנות זו, יהפכו ערי רומניה המנויות ברשימת ה"מחנות המוכרים" של קרן סעיף 2, למקומות שבהם אכן היה "מחנה", וכל השוהים במחנה יזכו להטבות מכֹח חוק ההטבות.

לטענת ב"כ המשיבה, בהתאם לפרשנות זו הניצולים, עולי רומניה, שהיו בתקופת השואה נשים, נערים ונערות, וביצעו עבודות כפייה בפרך בהוראת המשטר הרומני – יזכו בתגמולים מכֹח חוק ההטבות. פרשנות זו תהפוך את חוק ההטבות לחוק שמכוחו מקבלת תגמולים קבוצה משמעותית של ניצולים שעד כה "נפלו בין הכיסאות" ולא קיבלו תגמולים מאף גורם.

לדעת המשיבה, הפרשנות שנתנה הוועדה למונח "מחנה מוכר" – עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק ההטבות ומגשימה את מטרתוֹ, ולכן ראוי לאמץ פרשנות זו.

כז. בדיון שנערך ביום 22.9.2014, במאוחד עם תיק ע"ו 42611-02-14 הרשות לזכויות ניצולי השואה נ' הרשקוביץ, העוסק בסוגיה זהה (וביום 19.10.2014 נמחק הערעור בהסכמת שני הצדדים), שטחוּ בפניי ב"כ הצדדים את טיעוניהם בהרחבה.

כח. לאחר שעיינתי בטיעוניהם המפורטים של באי כוחם של שני הצדדים, לרבות האסמכתאות הרבות שהוגשו לעיוני, סבורני כי דין הערעור להידחות.

להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנתי זו.

כט. בטופס ההצהרה שהגישה המשיבה למערערת ביום 18.5.2009, נכתב:

"הייתי בגיל 15 הוציאו אותי מביה"ס והוכנסתי למחנה עבודה ככובסת של בגדי החיילים."

עוד ציינה המשיבה בטופס ההצהרה, כי מחנה העבודה היה בעיר טקוץ' שברומניה, והיא עבדה במחנה זה מאוגוסט 1944 ועד אוגוסט 1945 (אציין, כי מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945, אולם, מפאת גילה הצעיר של המשיבה באותה עת, אין לזקוף לחובתה אי-דיוק בציון התאריכים).

ל. המשיבה העידה בפני הוועדה במסגרת עדותה הראשית (עמ' 2-1 לפרוט' בפני הוועדה):

"נולדתי ברומניה בשנת 1929. בשנת 1941 היתה רעידת אדמה ואחר כך גירשו אותנו לעיר טקוץ. שם גרנו במחסן ולקחו את אבי למחנות סגורים ונשארנו בבית והלכתי לבית ספר. בשנים 1942, 1943 הוציאו נערות בגיל 14, 13, למחנות לא סגורים וביניהם גם אני הייתי. היה אסור לנו לצאת מאוחר מהבית וגם לא לקניות. הייתי בת 15, 14 והיתה נקודה שהיינו צריכים להיפגש ולקחו אותנו למחסן עם חלוקה לכביסה. הייתי תחת משמר של חייל רומני. שם היו כמויות גדולות של כביסה. אני סובלת מזה כי לא היה לי כוח ואני סובלת מהכתף. זה נמשך עד שנת 1945 עד סוף המלחמה... בבוקר היו לוקחים אותי ובערב היו מחזירים אותי."

לא. כותבת הוועדה בפסק דינה (עמ' 1 סיפא של פסק הדין):

"מיד לאחר שמיעת עדותה של העוררת הודענו כי עדותה עשתה עלינו רושם מהימן ולמעשה כל המחלוקת שאליה מתבקשים הצדדים להתייחס היא מחלוקת משפטית."

אשר על כן, גרסתה של המשיבה נמצאה מהימנה על-ידי הוועדה, דהיינו, הוועדה קיבלה את גִרסת המשיבה כפי שתוארה בעדותה.

לב. בהתייחסותה לרשימת המחנות המוכרים, מציינת הוועדה, כי ברשימה מופיעים 1661 מחנות, ואולם מחנות אלה אינם מוגדרים במיקומם המדויק, ולא במהותם, ולא מצוין חתך הגילאים שהיו במחנה, ולמעשה אין כל פירוט והגדרה.

עם זאת, כך ציינה הוועדה, ברשימה הנ"ל מופיע "מחנה מוכר" בשם טקוץ' ("Tecuci" – פריט מס' 1457), ואולם ברשימה לא מצוין לגביו דבר.

לפיכך קבעה הוועדה, כי הנטל עובר למשיבה להראות מדוע אותו מחנה, הנמצא לכאורה באותה עיר ששמה מופיע ברשימה, אינו מחנה המזכה בקצבה לפי חוק ההטבות.

לג. הוועדה מציינת בפסק דינה, כי בהִעדר יכולת אמיתית למצוא פרטים ביחס למחנה שבעיר טקוץ', נאלצה המערערת להסתמך על נספחים שאינם מסמכים מוועידת התביעות, ואין להם לכאורה כל קשר לקרן סעיף 2 ולרשימת המחנות המוכרים. המערערת גם פנתה למוזיאון השואה בוושינגטון, על מנת למצוא פירוט ביחס למחנה טקוץ'.

הוועדה תוהה, ובצדק: כיצד יכול ניצול שואה, בבואו לממש את זכותו על-פי חוק ההטבות, יכול לדעת האם הוא זכאי לקצבה אם לאו, בשעה שבירור כזה דרש מן המערערת להרחיק עד לוושינגטון (עמ' 8 רישא של פסק הדין)?

לד. עוד מציינת הוועדה בפסק דינה (עמ' 8):

"ראוי לציין שלא בחוק, לא בהצעת החוק ולא בשום פסק דין או אסמכתא הקשורים לחוק ההטבות ויישומו קיימת הגבלת זכאות לגברים בוגרים בלבד. אם היה כל כך ברור שנשים לא יכולות להיכנס לגדר הזכאים ואם היה כל כך חשוב לפשט את יישומו של החוק יש לשאול מדוע הדבר לא צוין מעולם?"

ובהמשך בעמ' 9:

"אנו סבורים כי בעניין השאלה הראשונה העומדת למחלוקת קרי האם המכבסה המאולתרת בעיר טקוץ מהווה "מחנה מוכר" יש לענות בחיוב.

מהמקובץ לעיל עולה כי המשיבה (המערערת בהליך דנן – י.ג.) לא הביאה שום ראיה בכלל ושום ראיה בעלת זיקה לחוק ההטבות ולרשימת המחנות עליה הוא מסתמך בפרט היכולה להצביע על מחנה מסוים כמחנה מוכר ולאבחן אותו באופן כזה ממחנות או מוסדות שלטוניים אחרים כך שניתן יהיה להבין שהוא יחיד וייחודי בעירו/אזורו.

זאת ועוד, בגלל אופיו הסוציאלי של החוק והאוכלוסייה בה הוא עוסק, על הראיות שהייתה צריכה המשיבה להביא להיות נגישות וידועות לציבור ללא צורך בשום מאמץ מיוחד או במיומנויות השמורות ליחידי סגולה והיה עליהן להיות מוצגות ומוגשות כראיה בעת דיוני ההוכחות המתקיימים בעררים."

לה. כאמור, המקור לקביעה אילו הם ה"מחנות המוכרים" לפי חוק ההטבות, הוא רשימת המחנות המוכרים שפרסם משרד האוצר הפדראלי הגרמני, במסגרת מסמך שכותרתו:
"Prison camps as recognized under the Article 2 Agreement with the Jewish Claims Conference (JCC)" (הדפים הרלוונטיים ממסמך זה צורפו כנספח 1 לתיק המוצגים מטעם המשיבה) [להלן: "רשימת המחנות המוכרים"]. רשימה זו מונה 1661 מחנות, וכפי שציינה הוועדה, מצוין ברשימה שם או מקום המחנה, ולגבי חלק מן המחנות מצויינת התקופה לגביה מוכר המחנה.

ברשימה לא נזכר כלל מיקומם המדויק של המחנות, לא צויין מי שהה במחנות אלה (גברים, נשים, נערים וכו'), וכן לא נכתב דבר על אופיו וטיבו של המחנה, ולמעשה אין כל פירוט והגדרה.

לו. המערערת אינה חולקת על כך כי בעיר טקוץ' לא היה קיים מחנה עבודה ידוע מרכזי ומסודר, אלא מציינת (בסעיף 65 של עיקרי הטיעון מטעמה), כי מחוות דעתה של המומחית מטעמה, ד"ר רונית פישר, עולה שמהעיר טקוץ' נשלחו יהודים לגדודי עבודה חיצוניים שבהם התקיימו תנאי מאסר.

כמו כן, כתבה המערערת בהודעת הערעור (בסעיף 363):

"לא בכדי לא הובאה ראיה בפני ועדת העררים הנכבדה בדבר קיומו של מחנה בטקוץ' מהטעם הפשוט שלא הוקם בעיר מחנה כאמור. בהתאם לכך, לא הוכח וגם לא היה ניתן להוכיח קיומו של מחנה שמעולם לא הוקם."

לז. בדומה לוועדה, מִתקשה אני לקבל טענתה זו של המערערת, שכן כיצד ברשימת המחנות המוכרים מצוין כי היה בעיר טקוץ' "מחנה מוכר", בעוד לטענת המערערת, כלל לא היה מחנה באותה העיר?

לח. המערערת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, הערוכה על-ידי ד"ר רונית פישר, היסטוריונית חברתית של תקופת השואה.

ד"ר פישר כותבת, כי המאפיין המשותף שהתקיים בכל המחנות לעבודות פרך, או לעבודות כפיה ברומניה היה תנאי כליאה, עם זאת היא מציינת כי חלק מהמחנות היו מאולתרים, ושימשו כפתרונות זמניים, אך, לדבריה, גם במחנות אלא התקיימו תנאים של מאסר (עמ' 5 של חוות הדעת).

בעמ' 6 של חוות הדעת כותבת ד"ר פישר:

"בכל המחנות התקיימו תנאי כליאה ומאסר ברורים, זאת גם אם אין תיעוד לכך שבכל המחנות הוקמו המתקנים הפיזיים, המקובלים במקומות מאסר, כגון: חומות, גדרות תייל, מגדלים או עמדות שמירה וכו'. ובכל מקרה היו תנאי ענישה והרתעה חמורים לכל מי שניסה להימלט. כך, הוחלו עונשי המוות או הגירוש לטרנסניסטריה, שחלו על נמלטים (בהִתפסם) וכן מסכת ענישה קולקטיבית של הנותרים מאחור. אמנם היו יהודים שביקשו לנצל תנאי כליאה רופפים, ככל שהיו כאלה, ולברוח מהמחנות ומגדודי העבודה, אך בכך הסתכנו בעונש מוות וודאי ומיידי. ברור כי לא ניתן היה לצאת ולשוב הביתה מדי יום, אלא מדובר היה בתנאי מאסר וכליאה לכל דבר כמפורט לעיל."

לט. ביחס למחנה המוזכר ברשימת המחנות המוכרים בטקוץ', כותבת ד"ר פישר (בעמ' 10 של חוות הדעת):

"בטקוץ' לא הוקם מחנה עבודה, אך חלק מיהודי המקום נשלחו למחנה הריכוז טרגו-ז'יו הנמצא בחבל אולטניה, וכן נשלחו לגדודי עבודה חיצוניים מרוחקים שבהם התקיימו תנאי מאסר כאמור לעיל...

לצד הממצאים הארכיונים שעליהם התבססתי, עיינתי גם בספרי המחקר הבאים... כאמור, לא מצאתי בכל אחד מהספרים כל תיעוד אודות קיומו של מחנה בטקוץ', לא רשמי ולא מאולתר."

בעמ' 31 של חוות דעתה, מפרטת ד"ר פישר את ממצאיה מחיפוש בארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון, לפיו מאזור טקוץ' נשלחו גברים יהודים לבצע עבודות פרך או עבודות כפיה, בעיקר במסגרת גדודי עבודה חיצוניים.

מ. עולה השאלה, אם אכן כך היה מצב הדברים, וטקוץ' מוזכרת ברשימת המחנות המוכרים רק בשל כך שגברים יהודים מן העיר נשלחו לגדודי עבודה במקומות מחוץ לעיר, אזי מדוע היה צריך לציין בסעיף 4(d) של רשימת המחנות המוכרים, תחת הכותרת
"Other categories of prison camps for which the location is not specified" (דהיינו, קטגוריות אחרות של מחנות מאסר שמקומם אינו ידוע) את גדודי העבודה של היהודים ברומניה ("Labour battalions for Jews in Romania")?

דהיינו, אם הכוונה באזכור העיר טקוץ' ברשימת המחנות המוכרים, היתה לגדודי העבודה של גברים יהודים שנשלחו מחוץ לעיר, אזי מדוע היה צורך בקטגוריה נפרדת לגדודי עבודה של היהודים ברומניה בסעיף 4(d)? לכאורה, המדובר בכפילות.

מא. התמיהה מתעצמת נוכח דבריה של ד"ר פישר בעמ' 11 של חוות הדעת:

"בחנתי למעלה מחמישה-עשר מקומות הנזכרים ברשימה של ה"מחנות המוכרים" לפי קרן סעיף 2, המפורסמת באתר משרד האוצר הגרמני, ומהעיון באותם מקומות עולה, כי בכולם או ברובם המוחלט התבצעה שליחה של גברים לגדודי עבודה חיצוניים, באופן שאותם עובדים היו נתונים לתנאי מאסר לכל דבר ועניין.

בנסיבות אלו, אני מניחה, כי ההכרה באותם מקומות – ככל שההכרה ניתנת ליוצאי מחנות – היא לאותם עובדים שהיו במחנות עבודה כפי שהגדרתי לעיל, או למי שנשלח לגדוד עבודה חיצוני הרחק ממקום מגוריו."

שוב עולה השאלה: במידה וברשימת המחנות המוכרים מצויינים מקומות מהם נשלחו גברים יהודים לגדודי עבודה, אזי מדוע היה צורך לציין פעם נוספת את הדבר באופן כללי בסעיף 4(d)?

כמו כן, עולה השאלה: אם סעיף 4(d) הוא סעיף כללי לגבי יהודים שנשלחו לגדודי עבודה, אזי מדוע היה צורך לפרט בסעיף 2 של רשימת המחנות המוכרים את המקומות מהם הגיעו?

לתמיהה זו לא ניתן הסבר על-ידי המערערת.

מב. לפיכך, הדבר מהווה חיזוק למסקנתה של הוועדה, כי בהגדרת "מחנה מוכר" לא נכללים רק מחנות בהם היו תנאי כליאה מלאים (דהיינו, שגם הלינה היתה במחנה).

מג. למסקנה דומה לזו של הוועדה, הגיע גם כב' השופט א. ואגו בע"ו (מחוזי ב"ש) 10349-07-13 דידי יגר נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר, בפיסקה 15 (9.2.2014) [להלן: "עניין יגר"]:

"מעת שסעיף 3(א)(1)(ב) לחוק הביא, למעשה, לאינקורפורציה של רשימת המחנות המוכרים, אל תוכו, קמה חזקה שאין מדובר ב"קבוצה ריקה". כאשר מופיע ברשימות, שהפכו להיות, במובן זה, לסטטוטוריות, שם של מקום מסוים, הנחת העבודה היא שבאותו מקום היה מחנה מוכר. המחוקק אינו משחת מילים לריק. אין להלום שאם העיר נשוא דיוננו נקובה ברשימות, אזי, מדובר באזכור ריק מתוכן. מנגד - לו איתרנו את אותו מחנה שאליו מכוון האזכור, כגון שנוהל בעיר מחנה ספציפי שמאפייניו ברורים וידועים (גידור, שמירה היקפית, איסור יציאה מוחלט, או סממנים דומים), אזי, בוודאי שהנטל היה מוטל על מי שטוען שהיה בנמצא עוד מקום נוסף , בתחומי העיר, הראוי להכרה כמחנה מוכר, במסגרת הרשימה, ואף, אולי, בגדר הרחבה פרשנית ו"הוספה פסיקתית" של מחנה, אפילו אם הרשימה לא כיוונה אליו ספציפית במקור. בנסיבות ענייננו, ובתרחיש ההיפוטתי שתואר, בוודאי שהנטל אכן היה מוטל על המערערת להוכיח ולשכנע שהמתפרה שבה הועסקה אימה, גם היא ראויה להכרה, בנוסף למחנה מוכר הנקוב ברשימה. אולם - כאשר אין בנמצא מחנה "קלאסי", במובן שניתן לזהותו ללא קושי עם זה שהרשימה התכוונה אליו, מדוע לא ניתן לומר שהמתפרה, אותו מתחם עבודה שהמערערת הציגה, הוא-הוא "המחנה המוכר", נשוא הרשימה, ושהטוען אחרת, כלומר המשיבה, עליו הנטל להזים?"

(ההדגשה שלי – י.ג.)

ובהמשך (שם, בפיסקה 18):

"... דעתי היא, לפיכך, שהספק, בענייננו, בדבר קיום "מחנה מוכר" בעיר, במתכונתו ה"קלאסית", והיעדר יכולת להצביע על "מחנה" אחר זולת זה הנטען ע"י המערערת- פועל לטובת המערערת. הנטל לסתור- מוטל על המשיבה. תפיסה שונה תביא לקביעה משתמעת שלפיה הפריט הזה ברשימת המחנות, לאמור "פיאטרה-נאמץ", הוא בבחינת אות מתה- "קבוצה ריקה" ונטולת תוכן. התוצאה הזו אינה מתיישבת עם מושכלות ראשוניים של פירוש דבר חקיקה."

(ההדגשה שלי – י.ג.)

מד. דברים אלה מקובלים גם עליי.

אין להשלים עם פרשנות לפיה אִזכור המחנה טקוץ' ברשימת המחנות המוכרים הוא חסר משמעות, שכן לשיטת המערערת כלל לא היה מחנה בעיר טקוץ'.

סעיף 3(א)(1)(ב) של חוק ההטבות, מגדיר "נרדף" כאזרח ישראלי שהוא תושב ישראל, שבין היתר, מתקיים לגביו כי: "הוא שהה במחנה או בגטו, שהוכר לפי ההסכם עם גרמניה ולא הוכר לפי סעיף 11(1)(1) לחוק הגרמני להקמת הקרן או לפי סעיף 2(1)(2) לחוק האוסטרי להקמת הקרן" (ההדגשה שלי – י.ג.).

שעה שהמחוקק הישראלי מאמץ את רשימת המחנות המוכרים לפי ההסכם עם גרמניה, לא ניתן לקבל טענה כי "מחנה מוכר" המנוי ברשימה זו – אינו קיים למעשה.

מה. לפיכך, מקובלת עליי מסקנת הוועדה, כי העובדה שהמשיבה אולצה בשל יהדותה לבצע עבודת כפיה תוך שלילת יכולתה לסרב, או להשתחרר מעבודה זו, במקום שהופעל על-ידי השלטונות הרומניים בתקופת ההשפעה הנאצית, כשבמקום זה מצויה שמירה על העובדים על-ידי חייל חמוש, והמקום מצוי בעיר ששמה מופיע ברשימת המחנות המוכרים, הרי שהיא עמדה בנטל להוכיח כי שהתה ב"מחנה מוכר".

עוד מקובל עליי, כאמור, בדומה לנקבע בעניין יגר, כי נוכח שתיקת רשימת המחנות המוכרים ביחס לאופיו ומיקומו המדויק של המחנה המוכר, הנטל עובר לכתפי המערערת להצביע כי המקום בו שהתה המשיבה אינו ה"מחנה המוכר", ואולם, המערערת לא עמדה בנטל זה.

מו. פרשנות זוֹ מתחייבת נוכח היות חוק ההטבות בגדר חקיקה סוציאלית העוסקת בזכויותיהם של ניצולי השואה, לגביהם נקבע כי יש לפרש את דברי החקיקה כאמור ברע"א 8745/11 מיימון ואח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (10.11.2013) כך:

"כבר עמדתי על כך שמן הראוי שבתי המשפט במדינת ישראל יעשו ככל שביכולתם על מנת להקל ולהיטיב עם מי שנפגעו בגופם, בבריאותם, בחירותם וברכושם, במהלך מלחמת העולם השנייה ונרדפו על ידי הנאצים – בין בתוך גבולות הרייך השלישי ובין מחוצה להם – וכי מוטלת עלינו החובה לגלות גמישות במקרים המתאימים, ולפרש את החוק באופן רחב מתוך ראיית טובתו של הקרבן, ובפרט כאשר יש מקום לשיקול דעת שיפוטי" (דברי כב' השופט י. דנציגר בדעת הרוב).

כמו כן, נקבע ברע"א 132/11 אלחסוב נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בפיסקה ב' (26.7.2012):

"באופן כזה או אחר, איפוא, רקמת החוק איננה סגורה, אלא פתוחה לכאורה במידה המאפשרת פיתוח הזכאות, מבלי שניטע מסמרות, עם שאנו ערים למורכבות."

בענייננו, אין המדובר בפיתוח הזכאות, אלא בהכרה במי ששהתה במקום המנוי ברשימת המחנות המוכרים, בשעה שלא עלה בידי המערערת להצביע כי המקום בו שהתה המשיבה אינו בבחינת ה"מחנה המוכר". אולם, יש בדבריו אלה של בית המשפט העליון כדי לחייב בענייננו פרשנות מתוך ראיה רחבה ותוך שימת דגש לטובתו של ניצול השואה.

מז. המערערת בטיעוניה הפנתה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2408/12 פלונית נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (2.4.2013) [להלן: "עניין פלונית"], שם, לטענתה, עמד בית המשפט העליון על ההכרח להוכיח שהות במחנה לצורך קבלת קצבה על-פי החוק.

אכן, הנטל להוכיח שהות במחנה מוטלת על ניצול השואה, ואולם משעה שניצול השואה הצביע על שהותו במקום המצוין ברשימת המחנות, כאשר ברשימה אין פירוט לגבי טיבו של המקום, ומשעה שלא הוכח שהיה במקום מחנה אחר אליו מתייחסת הרשימה, הרי שעל המשיבה מוטל הנטל להוכיח כי המקום בו שהה ניצול השואה איננו המקום המוזכר ברשימה. בענייננו, המשיבה לא עמדה בנטל זה.

לעומת זאת, בעניין פלונית, המבקשת (שם) לא עמדה בנטל העובדתי להוכיח שהות במחנה "משלא נרשם בו דבר באשר להחזקתה במחנה סגור בבוטושאן. לא נמצא גם שיש בתצהירה של אמה כדי לסייע, שכן קיים קושי לקבוע האם האמור נרשם מפיה, והאם הוא משקף את שהיה נוכח מצבה הקוגניטיבי הירוד, של האם, ומכל מקום היא לא ציינה כי הוחזקה במחנה (הועדה יצאה מן ההנחה - המקובלת עלי - כי המבקשת הפעוטה היתה צמודה לאמה). צוין, כי אחות המבקשת שמילאה את הבקשה בשם האם, לא הובאה לעדות" (שם, בפיסקה ג'). בית המשפט העליון, שם, הגיע למסקנה שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של וועדת העררים.

אולם, כאמור, בענייננו שונה הדבר, משעה שהוועדה האמינה לגרסתה של המשיבה כי שהתה בטקוץ' (עיר המנויה ברשימת המחנות המוכרים), במחנה מאולתר באותה העיר, המצוי בבית ספר תיכון, שם הועבדה בכביסת מדי חיילים, כשהעבודה התנהלה במשטר צבאי ותחת שמירה.

מח. המשיבה הפנתה בטיעוניה לדיוני וועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, מהם עולה, לטענתה, שכוונת המחוקק היתה שלא ליתן הכרה לעובדי כפיה, אלא רק למי ששהו במחנות. אולם, משעה שמקובלת עליי מסקנת הוועדה, לפיה המשיבה שהתה ב"מחנה מוכר", אזי ההכרה בה כזכאית לקצבה לפי חוק ההטבות היא מטעם זה, ולא מן הטעם שהיתה עובדת כפיה (עם זאת, בשולי הדברים, אציין, שמקובל עליי כי המשיבה היתה בנוסף גם עובדת כפיה). לכן, לנאמר בדיוני וועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת אין רלוונטיות לענייננו.

מט. טענה נוספת אותה מעלה המערערת היא, כי בסעיף 1 של רשימת המחנות המוכרים נכתב, כי ישנם שני תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם ניתן להכיר במחנה כ"מחנה מוכר" לפי קרן סעיף 2, והם:

1. הכליאה נערכה על פי צו או הנחיה גרמנית.

2. תנאי הכליאה במחנה היו זהים לאלה שבמחנה ריכוז.

טוענת המערערת, כי יש לבחון בהתייחס לכל מקרה ומקרה, האם הכליאה בוצעה על-פי צו, או הנחיה גרמנית, ותחת תנאים דומים, או ברי השוואה לתנאים של מחנה ריכוז.

לטענת המערערת, המשיבה לא הוכיחה עמידה באף אחד מן התנאים האמורים. לטענתה, אין חולק כי עבודה בכפיה, תוך אפשרות לשוב הביתה מידי יום, אינה ברת השוואה לשהיה במחנה ריכוז.

נ. בענייננו העידה המשיבה, כי נלקחה לעבוד בבית הספר התיכון "תחת משמר של חייל רומני" (עמ' 1 לפרוט' הוועדה, ש' 20), ועוד העידה (שם, בעמ' 2, ש' 20-19): "היתה נקודה מסוימת היכן שנפגשנו והיו לוקחים אותנו לתיכון בשם דימטרי שם היינו מקבלים את כמויות הכביסה ושם שמרו עלינו עם נשק" (ההדגשה שלי – י.ג.). דהיינו, מתיאור זה, שהיה מהימן על הוועדה, עולה כי היא אולצה לעבוד ככובסת בבית הספר בטקוץ', ולא היה באפשרותה להתנגד לכך, או לעזוב את המקום, בשל השמירה שהיתה שם, ומכאן עולה למעשה, כי המשיבה היתה נתונה באותו הזמן בתנאי כליאה.

אמנם, המדובר היה במחנה מאולתר, שלא היו מצויים בו מגורים, ולפיכך העובדים בו שבו בערב לביתם (כאשר לגבי המשיבה הבית היה למעשה במחסן בעיר טקוץ' [עמ' 1 לפרוט' הוועדה, ש' 17-16]), ואמנם בזמן העבודה במחנה, היו העובדים בו נתונים לתנאי כליאה.

נא. באשר לתנאי לפיו הכליאה נערכה על-פי צו, או הנחיה גרמנית, דומה, כי המערערת אינה חולקת שהמשיבה נלקחה לבית הספר התיכון בטקוץ' שם עבדה ככובסת, על-פי הנחיה גרמנית, או בשל ההשפעה הגרמנית באותה העת ברומניה.

לפיכך, התנאי הראשון לפיו הכליאה נערכה על-פי צו גרמני (imprisonment took place on German orders) מתקיים בענייננו.

נב. באשר לתנאי השני, לפיו תנאי הכליאה במחנה היו זהים לאלה שבמחנה ריכוז
(under conditions comparable to those in a concentration camp), סבורני, כי במקרה שבפנינו, נוכח העברת הנטל אל כתפי המערערת להוכיח, כי המחנה בו שהתה המשיבה אינו המחנה המנוי ברשימת המחנות המוכרים, הרי שהיה על המערערת להצביע על השוני בין תנאי הכליאה במחנות הריכוז לבין תנאי הכליאה בהם היתה נתונה המשיבה. אולם, המערערת לא עמדה בטיעוניה ובראיות מטעמה על שוני זה.

נג. המערערת ביקשה לצרף כראיה חדשה, מכתב ממשרד האוצר הגרמני, הנושא תאריך 5.3.2014 (ואשר התקבל אצל המערערת ביום 11.3.2014), המבהיר באופן חד-משמעי, כך לטענת המערערת, כי רשימת המחנות של קרן סעיף 2 מתייחסת אך ורק למחנות בהם התקיימו תנאי כליאה דרך קבע. לטעמה של המערערת, די באמור במכתב כדי להביא לקבלת הערעור, שכן ההבהרה המובאת בו עולה בקנה אחד עם טיעוני המערערת הן בהיבט המשפטי והן בהיבט ההיסטורי לעניין מאפייני המחנות המוכרים.

נד. במכתב זה, החתום על-ידי גב' ברברה בוּש, נכתב:

"Analog den KZ-Bedingungen, die das Bundesentschädigungsgesetz (BEG) vorsieht, haben wir entschieden, dass diejenigen rumänischen Zwangsarbeitslager anerkannt werden, in denen jüdische Zwangsarbeiter dauerhaft interniert waren und den Lagerort nicht eigenständig verlassen konnten.

Die dauerhafte Freiheitsentziehung ist somit zwingende Voraussetzung für die Anerkennung, Daher Können so genannte "Heimschläfer" im Artikel 2-Fonds nicht berücksichtigt werden."

ובתרגום לעברית (כפי שצורף על-ידי המערערת):

"באנלוגיה לתנאים הנוגעים למחנה ריכוז, אשר אותם קובע חוק הפיצויים הפדראלי (BEG), אנו החלטנו, שיזכו בהכרה אותם מחנות עבודה בכפייה רומניים, אשר בהם עובדי הכפייה היהודים היו עצורים דרך קבע, והיו מנועים מלעזוב את שטח המחנה באופן עצמאי.

שלילת החירות המתמדת הינה, לפיכך, תנאי מוקדם הכרחי לצורך ההכרה. על כן לא ניתן להתחשב במסגרת קרן סעיף 2 באלֶה "הישֵנים בבית"."

נה. כאמור, המשיבה בענייננו, אכן היתה מנועה מלעזוב את המקום, שכן בעדותה, שזכתה לאמון הוועדה, אמרה כי "הייתי תחת משמר של חייל רומני" (עמ' 1 לפרוט' הוועדה), וכן העידה (שם, בעמ' 2, ש' 20-19): "היתה נקודה מסוימת היכן שנפגשנו והיו לוקחים אותנו לתיכון בשם דימיטרי שם היינו מקבלים את כמויות הכביסה ושם שמרו עלינו עם נשק" (ההדגשה שלי – י.ג.). היא אמנם לא התגוררה בבית הספר בו אולצה לעסוק בכביסת מדי חיילים, אולם היא נעקרה מביתה, ולפי עדותה גרה בטקוץ' במחסן (עמ' 1 לפרוט' הוועדה,
ש' 17-16). כך, שדבריה של המשיבה מתיישבים עם הדברים הכתובים ברישא של המכתב, לפיו המחנות המוכרים ברומניה, הם מחנות בהם היו מנועים העצורים לעזוב את שטח המחנה באופן עצמאי.

לגבי המשך הדברים, נראה כי זו מסקנתה של כותבת המכתב, ולפיכך לא ניתן לקבלם כפרשנות הנכונה דווקא של חוק הפיצויים הגרמני.

נו. זאת ועוד, במכתב החתום על-ידי גב' ברברה בוּש, לא צוין מה תפקידה, ולפיכך לא ניתן להבין האם היא אכן מוסמכת ליתן פרשנות לדבר החוק הגרמני.

יתרה מכך, גם לא ברור האם פרשנות זו, ככל שאכן גב' בוּש היתה מוסמכת לקובעה, עמדה במבחן בית המשפט הגרמני, או שמא זו פרשנותה של הכותבת בלבד.

לפיכך, אין ליתן למכתב זה משקל ראייתי כלשהו.

נז. בפסק דינה התייחסה הוועדה ליחס בין "עבודת פרך" לבין "עבודת כפיה" ולהשלכות שיש לכך ביחס להכרה על-פי חוק ההטבות.

נח. גם בעניין יגר ניתנה התייחסות לעניין "עבודת הפרך", ונכתב שם (בפיסקאות 21-20):

"הרציונל המסתמן שם, הוא ש"עבודת פרך" משקפת התנסות אנושית קשה יותר ומרובת סבל. כך,למשל, ההגדרה שהיתה ישימה בהקשר קרן זכרון מסויימת שפעלה ,מכח חוק, בגרמניה, בין 2000-2006, ע"מ ליתן מענקים לעובדי כפיה ועבודות פרך, הגדירה עבודות פרך בתור" עבודה שנעשתה בכפיה במחנה ריכוז...בגטו או במקום הסגר אחר ששררו בו תנאי קושי דומים...". משמע- מדובר בתנאים של מחנה ריכוז, על כל מוראותיו של היגד מחריד זה, שעיקריו הם בבחינת ידיעה שיפוטית וכללית של כל אדם. להבחין מכך, מוגדרת שם "עבודת כפיה", בתור "עבודה שנעשתה בכפיה (למעט "עבודת פרך") בשטחי הרייך השלישי או בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה... בתנאים הדומים למאסר או בתנאי חיים קשים במיוחד...". ברי, שיש הבחנה, ומדובר ב"מדרגה שונה" של קושי וסבל המאפיינים את סוגי ההעסקה הכפויה הללו. כמובן, אין ההגדרות האמורות מחייבות, כלשהו, בפרשנות חוק ההטבות, אולם, יש בכך להמחיש, שוב, הצורך להבחין בין שני המושגים וליתן משמעות יחודית, לכל אחת מהן.

21. לפיכך- על הטוען כי התקיים בו תנאי הזכאות דנן, לפי החוק, לשכנע בהתקיימות קשיים, סבל פיסי, או נסיבות חריגות ומכבידות, כמו רצף עבודה ממושך ללא מנוחה, המאפיינים את העבודה שנכפתה עליו (או על מי שעימו שהה התובע), דברים שהם מעבר ובנוסף לאלמנט ה"כפיה"."

דהיינו, הערעור בעניין יגר נדחה, שכן נקבע כי המערערת שם לא שִכנעה בהתקיימותו של סבל פיסי, בקיומם של קשיים, או בקיומן של נסיבות חריגות ומכבידות.

אולם בענייננו, סבורני כי אין צורך להכריע בסוגיה זו, ולהלן אסביר את הטעם לכך.

נט. בטרם תיקון מס' 5 (מיום 12.6.2014), כותרתו של סעיף 3 לחוק ההטבות היתה: "הטבות לניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך". כיום, לאחר התיקון, כותרת הסעיף היא: "תגמולים והטבות לנרדפים", דהיינו, לא מופיעה בכותרת עוד הדרישה כי המדובר בניצול ששהה "במחנה שעבדו בו בעבודת פרך".

אולם, נראה כי הדרישה לפיה המחנה המוכר יהא "מחנה שעבדו בו בעבודת פרך" לא היתה קיימת אף לפני תיקון מס' 5 לחוק ההטבות, וכך אף סבורה המערערת עצמה.

ס. המערערת בתשובתה לבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון בעניין יגר (רע"א 1846/14 יגר נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה – נספח ד' לתשובת המערערת מיום 3.9.2014), אמנם טענה כי הדרישה שהמחנה יהא מחנה עבודה שעבדו בו עבודת פרך נטענה על-ידי בא כוחה של גב' יגר, עם זאת טענה המערערת (שם, בסעיף 112):

"נבהיר: אין פירושם של דברינו, שקיימת דרישה לעבודה במחנה כתנאי להכרה. חוק ההטבות אינו דורש עבודה בפועל, אלא מסתפק בעצם השהייה. כלשונו של סעיף 3(א)(1)(ב) לחוק: "הוא שהה במחנה או בגטו...". כך נובע מתכלית החוק להעניק תגמולים בגין שלילת החירות (מחמת שהייה במחנות סגורים בתנאי מאסר), ולא בגין עבודה, כאמור לעיל בהרחבה. בנוסף, המחוקק מכיר בכל מי ששהה במנה מוכר כאמור, ללא כל דרישה לתקופת מינימום, וזאת בשונה מהדרישות של גרמניה במסגרת קרן סעיף 2, כמבואר לעיל.

מכל מקום, מבחינת אופיים וצביונם של המחנות המוכרים, המחוקק התכוון להגדיר את המחנות המוכרים כאמור, בדרך כלל, כמחנות לעבודת פרך. כלומר, די בכל שהייה ולא נדרשת עבודה בפועל, אולם בדרך כלל, השהייה שהוכרה במסגרת חוק ההטבות, צריכה להיות במחנה לעבודת פרך." (ההדגשה שלי – י.ג.)

ובהמשך (שם, בסעיף 128):

"נדגיש שוב: לא מדובר בדרישה לעבודת פרך בפועל. חוק ההטבות מקנה זכות לתגמולים בגין עצם השהייה במחנה מוכר גם ללא כל עבודה (שהרי תכלית חוק ההטבות הינה לזכות בתגמולים, בגין שלילת החירות הנובעת משהיה במחנות סגורים בתנאי מאסר, ולא בגין עבודה), וללא כל הקפדה על מגדרו וגילו של האדם ששהה במחנה (גבר, אשה, או ילד)." (ההדגשה שלי – י.ג.)

דהיינו, הכל מסכימים כי די בכך שניצול השואה יוכיח שהוא שהה ב"מחנה מוכר" על מנת שיזכה בקצבה לפי חוק ההטבות, ואין, כך גם לדעת המערערת, דרישה כי ניצול השואה יוכיח גם שעבד באותו מחנה בעבודת פרך.

סא. לפיכך, דבריה של הוועדה בדבר היחס בין "עבודת פרך" לבין עבודת כפיה, נכתבו למעלה מן הדרוש לצורך הכרעה בערר שהיה מונח בפניה, הואיל ולמעשה, הדרישה היא לשהות ב"מחנה מוכר", ודי בכך כדי לזכות את ניצול השואה בקצבה לפי חוק ההטבות.

סב. נוכח כל המפורט לעיל, דין הערעור להידחות, וכך אני מחליט.

סג. המערערת תישא בשכר טרחת בא כוחה של המשיבה בסכום כולל של 9,000 ₪ (כולל מע"מ), שישולם במשרד ב"כ המשיבה בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות מתבקשת להמציא את העתקי פסק הדין לב"כ המערערת, עוה"ד גב' שרה שֹהם, ולב"כ המשיבה, עו"ד דוד ידיד.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ה, 04 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.