החלטה

1. החלטה בבקשה לעיכוב הליכים על יסוד טענת מעשה בי דין שבבסיסה פסק דין שניתן במסגרת בוררות, ועל יסוד טענה בדבר הליכים תלויים ועומדים באותה פרשה בבית משפט השלום בנתניה. הבקשה הוגשה במקורה על ידי המבקשת 1 ובהמשך הצטרפה אליה גם המבקשת 2.

2. ברקע להחלטה זו כתב תביעה שעיקר עניינו בטענת המשיבים לנזקים שנגרמו להם בעקבות הסכם שנכרת ביום 20.12.2005 בינם לבין המבקשת 1, שבמרכזו מגרש בכפר ידידיה, המצוי במחוז המרכז; ליבת טענת המשיבים לרשלנות ו/או להתנהלות משובשת של המשיבה 1 שיש בה כדי לבסס עילת תביעה – מעשים שבעקבותיהם לא התאפשר למשיבים לחתום על חוזה עם המבקשת 2, אלא בחלוף כחמש שנים (מועד אישור העסקה על ידי מבקשת 2 – ביום 3.5.2010). על פי הנטען, בשל עיכוב זה, נגרמו למשיבים הנזקים שבסיס תביעתם.

3. הבסיס לבקשה, כאמור, בשני הליכים.

א. תחילה יצוין פסק דין בוררות בין המשיבים לבין המבקשת 1 שניתן ביום 28.11.2010 ואף זכה לאישורו של בית המשפט ביום 23.2.2011.

ב . חודשים מספר לאחר מכן, ביום 27.7.2011, הגישה המבקשת 1, כפר ידידיה, תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בנתניה, שהתבססה על פסק הבורר. בתמצית הדברים נפסק, שהטענות שגולמו בבקשת הרשות להתגונן נדחו, זאת, בהחלטה שניתנה אך לאחרונה (ומכל מקום, לאחר הגשת התביעה דנן, ביום 24.3.2013), למעט טענה אחת – הנזק שנגרם בשל התייקרות שובר המנהל [ראה לעניין זה עמוד 5 פסקה 12 להחלטת בית משפט השלום בנתניה בתיק הנ"ל]. אשר לזהות הצדדים, יצוין בנקודה זו, שאין חולקין שהמבקשת דנן, כפר ידידיה, וה"ה אורנשטיין, הינם צדדים להליך בנתניה, כלפי מינהל מקרקעי ישראל הגישו ה"ה אורנשטיין הודעת צד ג' שנדחתה, ובעל הדין היחיד שאינו צד להליכים בנתניה, הינו, המשיב הפורמאלי דנן, הוועדה המקומית.

ג. יוטעם, שהזיקה בין הליך הבוררות לבין התביעה דנן קיבלה ביטוי ממצה גם בהחלטה שניתנה בעקבות בקשת הרשות להתגונן, וכאמור בסעיף 8 לאותה החלטה, נכון היה בית המשפט בנתניה להכיר בתוקפו של מעשה בי דין על בסיס פסק הבורר כאמור, ויתר על כן, נקבע באותה החלטה שתקף פסק הבורר ביחס לשני המשיבים שם (גם אם בשעתו, לא הייתה מרים אורנשטיין צד להליך הבוררות).

האמור מהווה את הבסיס לבקשה דנן, ובתוך כך יצוין שלצורך בקשה זו אף קטנה החשיבות האם ביחס לשאלות מסוימות פסק בית המשפט את דברו באופן סופי, או שהותיר שאלות מסוימות לדיון תוך מתן רשות להתגונן, ואף אם יורו ערכאות ערעור על דיון מחודש בשאלה לגביה לא ניתנה רשות להתגונן. זאת בשל כך, שבין אם תקף מעשה בי דין בין הצדדים הרלוונטיים ובין אם מתבססת הבקשה על הליכים תלויים ועומדים שטרם הסתיימו, לצורך בקשה זו אין לכך משמעות: בכל מקרה, בין כך ובין כך, ספק אם ראוי שידון בנושא גם בית משפט זה.

4. קודם שאתייחס לנושא לגופו, נמצא לתת ביטוי חד וברור לתמיהה הצפה ועולה בנסיבות אלה ממבט ראשון, בשל כך שסברו המשיבים להגיש תביעתם זו בירושלים. פשיטא לי, שאפילו יש ממש בטענותיהם, אך טבעי היה שתוגש תביעה זו, גם היא, בבית משפט השלום בנתניה, ולא, למשל, בירושלים. ומה גם, שעל הפרק סכסוך שאין לו כל זיקה למחוז זה. עצם ההחלטה להגיש את התביעה דנן בירושלים אומרת דרשני שבע פעמים כשסימן קריאה בסופה של כל אחת מהפעמים. ודי לחכימא.

5. בטרם אתייחס לגופן של תביעות, אציין מושכלות יסוד ביחס למעשה בי דין לפיהן, על בית המשפט לבור את המוץ מן התבן, לאתר את עיקר מהותן של עילות התביעה, ואין הדעת נותנת שכל שינוי דק באופן בו מנוסחת טענה, יאפשר לעקוף פסיקה קודמת על בסיס קביעה כי, אולי, אין המדובר באותה עילה. וכמפורט להלן, ליבת התביעה דנן, נזקי המשיבים בעקבות הדרך בה התנהל מושב כפר ידידיה, בפרט נזקים שנבעו מהמועד המאוחר בו התאפשר להם, לטענתם, לסכם את התקשרותם מול מנהל מקרקעי ישראל, חופפת לליבת הטענות שנדונו ו/או נותרו להכרעה בבית משפט השלום בנתניה ובמידה מכרעת גם בפסק הבורר. ומן הכלל אל הפרט.

6. א. כאמור בכתב התביעה דנן, מפורט עיקר הנזק הנתבע בסעיפים 106 עד 108, ודי לעיין בסעיף 106 המציין את העיכוב בעסקה (הכוונה, בפרט, לגמר ההתקשרות עם המנהל), ונזק שנגרם למשיבים לטענתם בעקבות זאת, כגורם מרכזי לתביעה זאת.

ב. ועתה, טול לידך את כתב התביעה דנן, בפרט את סעיפי העובדות הנטענות, ובמקביל, טול לידך את בקשת הרשות להתגונן, שנדונה בנתניה. נמצאנו למדים שגם עתה יכולים אנו לברך על כך שהגענו לעידן המחשב וניתן היה להעתיק פסקאות רבות ושלמות מבקשת הרשות להתגונן, כאמור זו שכבר נדונה, לתביעה דנן.

1. סעיף 5 לכתב התביעה, שהוא הסעיף הפותח את פירוט העובדות הצריכות לענייננו, כלשון התובעים, בתביעתם, מן הסתם אחד הסעיפים החשובים, שכן נבחר הוא לפתוח את פרק העובדות. סעיף זה מתייחס להסכם שנחתם בשנת 2005 ויש בו כדי ללמדנו שהסכם זה מהווה אבן הפינה להליך; סעיף 12 לבקשת הרשות להתגונן – עניינו זהה.

2. סעיף 6 לתביעתנו אינו אלא "העתק הדבק" תוך התאמת זהות בעלי הדין לסעיף 13 של בקשת הרשות להתגונן.

3. סעיף 7 לתביעתנו אינו אלא "העתק הדבק" לסעיף 14 של בקשת הרשות להתגונן.

4. סעיף 8 לתביעתנו אינו אלא "העתק הדבק" לסעיף 15 של בקשת הרשות להתגונן.

5. סעיף 9 לתביעתנו אינו אלא "העתק הדבק" לסעיף 16 של בקשת הרשות להתגונן.

6. סעיף 10 לתביעתנו אינו אלא "העתק הדבק" לסעיף 17 של בקשת הרשות להתגונן.

7. סעיף 11 לתביעתנו אינו אלא "העתק הדבק" לסעיף 18 של בקשת הרשות להתגונן.

9. בסעיפים הבאים יש הבדלים דקים, ולטעמי, חסרי משמעות של ממש, וזאת, עד שהגענו לסעיף 31 לכתב התביעה, שאינו אלא "העתק הדבק" לסעיף 28 של בקשת הרשות להתגונן.

10. בשלב זה, ארשה לעצמי לקצר מעט, תוך שאקבע שסעיפים 32 – 34 לכתב התביעה מועתקים מסעיפים 29 – 31 לבקשת רשות להתגונן.

11. בשינויים דקים חסרי משמעות נכון כל האמור לעיל גם במעלה הדרך, ולמעשה, עד סופו של כתב התביעה.

תביעתנו, מבוססת, אפוא – בעיקר, ולמעשה, רק, על אותן טענות שנטענו, נדונו ונידחו בנתניה, אם לא קודם לכן, בבוררות.

ג. על פני הדברים, אבן הפינה לטענות התביעה בסעיפי עובדות שנכתבו כרוחן וכלשונן בבקשת הרשות להתגונן, ולאחר שצפו התובעים את תוצאות הדיון בבקשתם, הפכו בין לילה טענות אלה לטענות תביעה בהליך החדש הנדון, ובמטרה לנסות "ולהרחיק" את ההליך מזה שנדון בנתניה, אף טרחו המשיבים והגישו את ההליך החדש בו נקטו, בירושלים. וכאמור לעיל, בכל הקשור לבקשת הרשות להתגונן, אמר בית המשפט בנתניה את דברו. ביחס לרבות מהטענות נפסק שתקף מעשה בי – דין על בסיס פסק הבורר, ובאשר בנקודות אלה אף לא ניתנה רשות להתגונן, תקף מעשה בי דין שני גם מכוח פסיקתו של בית המשפט בנתניה שדחה את בקשת הרשות להתגונן. וכאמור נותרה נקודה אחת לגביה, אולי, אין מעשה בי דין, אך ללא ספק, בעניינה, תלויים ועומדים הליכים בבית המשפט דהתם. ער אני לכך שהנתבעת 2 דנן (הוועדה המקומית) אינה צד להליכים בנתניה, ואולם, בנסיבות העניין, לטעמי, לא יהא בכך כדי לשנות.

7. ייתכן, שראוי היה בנסיבות אלה שאורה על מחיקתה של תביעה זאת. עם זאת, דומני, שנכון יותר יהא להורות על העברת הליך זה לבית משפט השלום בנתניה, ומובטחני שישכיל בית המשפט השלום בנתניה לתעל את ההליכים שיאוחדו בפניו באופן מיטבי תוך מתן משקל הולם למעשי בית דין הקיימים בפרשתנו ולשאר הנסיבות הרלוונטיות.

8. הוצאות הדיון, תוך שיצוין שקודם מתן ההחלטה כבר טרחו באי כח הנתבעים לדיון מיותר ראשון בירושלים, בסך של 6,000₪ לכל אחד משני המבקשים (כפר ידידיה ומנהל מקרקעי ישראל) - על המשיבים.

ניתנה היום, 03 יוני 2013, בהעדר הצדדים.