1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 בגין נזק גוף שנגרם לתובע כהולך רגל ביום 9.12.08. אין חולק על כך שהוא נפגע על-ידי מכונית שבה נהגה הנתבעת 1 ואשר את נהיגתה ביטחה הנתבעת 2. הצדדים חלוקים בהערכת נזקו של התובע.

2. התובע נפגע בתאונת שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 20% בגין שבר בברך ימין ("השפעה בינונית על כושר הפעולה") והיא מחייבת גם בהליך זה כנכות שנקבעה על-פי דין. פגיעות נוספות שבחן המל"ל היו בתחום רפואת אף-אוזן-גרון. נקבע שלתובע 10% נכות בשל ירידה בשמיעה ו – 10% נוספים בשל טנטון, אך הם אינן קשורות לתאונה.

3. לתובע בעיות רקע רפואיות רבות, שבגינן הוכר על-ידי המל"ל בענף נכות כללית. כלל נכותו שם 78%. החמורה בנכויות אלה היא בגין סוכרת (65%). לצד זה הוכרו נכויות נוספות: 10% בגין דיכאון, 10% בגין ליקוי ראיה, 10% בגין נכות בעמוד השדרה המותני, 10% בגין עמוד השדרה הצווארי ו – 10% בגין נכות בברך. עיקר המחלוקת נוגעת לשאלה מה היו הכנסות התובע ערב התאונה.

4. כך הצהירהתובע:

"44. שנה לפני התאונה, בשנת 2007, עבדתי כמסגר עצמאי והרווחתי שכר ממוצע רבע שנתי של 12,810 ₪ נומינלי לפני ביטוח לאומי, ז"א כ – 4,300 ₪ לחודש... אלה נתוני השכר שביטוח לאומי התבסס עליהם בתשלום דמי הפגיעה וגמלת הנכות כשהם מבוססים על שומה של שנה שלמה לפני התאונה.

45. שנת 2008, היא שנת התאונה, היתה שנה של שגשוג וגידול משמעותי בעסק, גייסתי כלקוחות שני מוסדות גדולים – מרכז לאם ולילד בבני ברק, שם ביצענו עבודת מדרגות חירום וכן קניון באלעד, שם בניתי גלריה ענקית של כ – 500 מטר. דובר בלקוחות שהיו אמורים להיות לקוחות גדולים ולהקפיץ אותי לליגה בכירה בתחום שלי."

בהמשך הצהיר התובע שהחל מראשית שנת 2008 גייס את בנו לעזור לו בעבודה, אף שלא קיבל שכר ולא היה "עובד רישמי". ב-11 חודשי עבודה בשנת 2008 דיווח התובע למס ההכנסה על הכנסות של 139,544₪ שהם 12,727₪ בחודש - בערך פי שלושה מהכנסתו בשנת 2007. מכיוון שפוצה על ידי המל"ל הרבה מתחת להכנסות אלה נאלץ לסגור את העסק.

5. לתצהירו צירף התובע שומות מס של השנים 2007 ו – 2008 (הם הוגשו כחצי שנה אחרי התאונה) ודו"ח רווח והפסד של שנת 2008. הנתבעות התנגדו להגשת מסמכים אלה וטענו שהם מבוססים על מסמכי יסוד, כגון הנהלת חשבונות ודוחות מע"מ שלא צורפו ולא גולו. בסמוך לכך ביקשו הנתבעות ליתן צו המורה לנתבע לגלות מסמכי יסוד אלה. התובע התנגד לבקשה וטען שהמסמכים לא רלבנטיים – ומה שיותר נוגע כעת לענייננו – אינם קיימים או אינם זמינים. חלף זמן נוסף ואז ביקשו הנתבעות לצוות על רו"ח יורם יעדי לגלות מסמכים כספיים שונים הנוגעים לעסקו של התובע. התובע הודיע שלמיטב ידיעתו אין מסמכים כלשהם בידי רואה החשבון ומאוחר יותר גם מסר כי עובד משרד רואה החשבון שטיפל בענייניו של התובע מסר לו בע"פ תשובה דומה. בעקבות הודעה זו הגישו הנתבעות את ראיותיהן.

6. ביום 27.3.17 התקיימה ישיבת קדם-משפט מסכם שלאחר הגשת הראיות. הנתבעות טענו שאין לסמוך על דיווחי התובע על הכנסותיו שלפני התאונה, כאשר הדיווחים עצמם אינם "נגד האינטרס" שלו (כמקובל בדיווחי לשלטונות המס), אלא תואמים את האינטרס שלו בהליך זה, להציג חזות של כושר השתכרות גבוה. בית-המשפט הבהיר לתובע שזהו אינטרס שלו להשיג תיעוד המבסס את טענותיו ופתח לו פתח להגיש ראיות נוספות – תיעוד אותנטי המצביע על פעילותו הכלכלית של עסקו בתקופה שבה לטענתו גדלו לפתע הכנסותיו.

7. בתוך שלושה שבועות הגיש התובע ראיות נוספות אשר לטענתו הצליח בנו לאתר. תגובת הנתבעות על כך היתה חריפה. הן ציטטו מתצהיר שעליו חתם התובע ביום 30.11.16 ובו כתב:

"טפסי רכוש קבוע בעסק – אבדו ואין לי כל גישה אליהם. אולי מצויים בידי רשויות המס, אך אין לי מושג על כך."

"כרטיס הנהח"ש של העסק – אבדו ואין לי ידיעה היכן הם, שכן בחלוף 8 שנים מהתאונה הם בטח הושלכו"

הנתבעות מחו על שאין כל ערך לתצהיר גילוי המסמכים כשלפתע "התגלו" מסמכים שקודם נטען שאינן קיימים. לצד זה הזכירו שגם כעת לא צורף ספר תקבולים ותשלומים של שנת 2008 – שנת התאונה שבה כנטען גדלו הכנסות התובע מאד – ולמעשה לא ניתן לבדוק את מכלול ההכנסות וההוצאות של התובע באותה שנה.

8.התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין "אובדן מוחלט של עסקיו והפסדי שכר מלאים מיום התאונה לעתיד, עד גיל זקנה". לשיטתו, היה בסיס שכרו בעת שנפצע 12,727₪ ובניכוי רכיב המס, 11,387₪. הוא שהה 235 ימים בחופשת מחלה ואז חוסל עסקו והוא לא שב לכל עבודה ונותר בלתי כשיר לעבודה עד היום. התובע מחשב הפסד שכר של 1,345,617.28₪ עד היום. מכאן ועד לגיל 70, מסתפק ב-30% הפסד - בסך 289,178₪. הוא גם מבקש פיצוי בגין אובדן גמלאות שהיה צובר אלמלא התאונה בסך 196,175₪ - 12% מההפסדים שנגרמו לו.

8. הנתבעות מחשבות את הפסדי התובע לאור הכנסתו המדווחת לביטוח הלאומי לפני התאונה – דיווח שהן רואות בו בסיס מהימן ונטול פניות להכנסות האמת שלו. הן מחשבות את הפסדיו בעבר רק לתקופה שבה הותירה בו התאונה עצמה נכות גבוהה שמנעה ממנו לעבוד: 100% בחודשיים הראשונים, 80% לשלושה חודשים נוספים ו -50% לחמישה חודשים אחר-כך – ובסה"כ 29,463₪. מכאן ואילך "נבלעו" לדעתן המשמעויות התפקודיות של נכותו בנכויותיו האחרות, החמורות הרבה יותר. הן מציעות לפצותו בגין הפסדיו בעבר בסך 30,000₪. באשר לעתיד, הן מציעות לפצותו בסך 20,000₪ - לדעתן אין לו כל נכות תפקודית אפקטיבית בגין התאונה. עוד הן מציינות כי מעדות בנו עלה שלמעשה עובד התובע עם הבן, אך אינו מקבל שכר או תלוש, והבן נושא עבורו בהוצאות החשמל והמשכנתא בערך 2100₪ בחודש.

9. מטרתם של דיני הנזיקין היא להביא באמצעות פיצוי להשבת מצבו של התובע לקדמותו. במקרהו של התובע, המטרה היא להעמיד לו פיצוי שיחליף את כושר הפקת ההכנסה שלו שאיבד בתאונה. הניסיון לברר מה היה כושר זה נתקל בשתי בעיות: הראשונה, הניסיון לבודד את השפעת 20% הנכות שנגרמה לתובע בתאונה מהשפעתן של כלל הנכויות האחרות שמהן סבל בלי קשר לתאונה. השניה, הניסיון לברר כמה הכנסה הצליח להפיק בפועל לפני התאונה ומה כושר הפקת ההכנסה שלו כיום.

10. התובע עבד כמסגר מאז 1981. לפי עדות בנו הוא הרוויח מעט ועסקו "היה בצרות" משכבר – עד כדי כך שהבן התנדב לסייע ללא שכר בעבודת אביו מאז היותו תלמיד ועד לאחר שחרורו מצה"ל. אין ספק שהכנסותיו המדווחות של התובע בשנים 2006 ו – 2007 היו דלות מאד. הרווח השנתי שדווח בשנת 2006 היה 45,427 ₪. הרווח השנתי שדווח בשנת 2007 היה 55,843₪. לטענת התובע חלה בשנת 2008 תפנית בעסקיו – שגשוג פתאומי עקב גיוס מקורות הכנסה נוספים שהכפיל פי שלושה את הכנסותיו מהעסק. אם טענה זו נכונה, הרי שיש למצוא בשנת 2008 עליה גדולה מאד בתקבולי העסק. עיון במסמכים שהגיש התובע מעלה מסקנה מפתיעה: בשנת 2007 הוא דיווח על מחזור בסך 252,083 ₪. בשנת 2008 הוא דיווח על הכנסות בסך 290,799 ₪. כיצד, עם כן, מצביע התובע על גידול פי שלושה ברווחים? התשובה פשוטה: בשנת 2008 הוא דיווח על הוצאות קטנות בהרבה מאשר בשנת 2007.

11. התובע הצביע בסיכומיו על הקושי "לפברק" הכנסות – שהרי הן מגובות במסמכים שונים. הוא התעלם מכך שאין שום קושי (או איסור) לא לדווח על הוצאות ולא להנות מהיתרונות שמותר להפיק מהן. זה למעשה מה שמשקפים המסמכים שהגיש התובע: עליה מתונה בתקבולים שלצידה הקטנה משמעותית של הוצאות העסק. בצדק ציינו הנתבעות שבדוח דווח והפסד לשנת 2008 לא צויינו הוצאות שונות שצויינו בעבר. למשל, חשמל, מים, הוצאות אחזקה ותיקונים, מסים ואגרות, ארנונה, דואר ותקשורת. הדגש בטיעוני התובע הוא על כך שבשנת 2008 גדלו הכנסות העסק ולא על כך שהוא מצא דרך כלשהי להקטין את הוצאותיו. והנה המסמכים שהגיש אינם תומכים כלל בטענה זו.

12. אם נזכור את ההקשר הדיוני שבתוכו הוגשו המסמכים השונים שעליהם תולה התובע את טענותיו, על אופיים הסלקטיבי מאד ועל המחסור בתיעוד הוצאות העסק (ולכאורה גידול בפעילות צפוי להיות כרוך גם בהגדלת ההוצאות) מתבהרת התמונה למדי. התובע ניסה באיחור להציג את עסקו כמשגשג יותר מכפי שהיה ולייחס לעצמו פוטנציאל השתכרות גבוה מכפי שהיה לו.

13. התובע העיד שבעבר, בתקופה שבה הפיק מהעסק הכנסה הנופלת משכר המינימום עזר לו בנו בעבודה "ללא שכר" (וללא הגנה במקרה של פציעה – הוא לא דווח כעובד). והנה, בעדותו של הבן התגלתה בעצם תמונת ראי תוך היפוך תפקידים: כיום מנהל הבן עסק של בניה קלה. אין לו כל כישורים טכניים וכאשר נזקק העסק למיומנות מקצועית של מסגר בעל ידע טכני, האב עוזר לו. העסק אינו מאד מצליח והוא פעיל באופן מזדמן כשיש עבודה וכשצריך האב מספק עצה או עזרה לבן. האב אינו מדווח כעובד ואינו מקבל שכר. במקום זאת, הבן משלם עבור האב את המשכנתא ואת הוצאות החשמל בסך כ – 2000₪ בחודש.

14. סיכום ביניים: התובע יליד 1954 עבד במשך שנים בעסק שהכנסותיו המדווחות היו דלות. התובע לא היה אדם בריא גם לפני התאונה. הוא סבל מנכויות שונות שפגעו מאוד בכושר העבודה שלו. הן לפי עדות בנו והן לפי התיעוד הפיק העסק הכנסה הנופלת משכר המינימום וכדאיותו היתה מוטלת בספק. לאחר שהתובע נפצע הוא סגר את העסק. לפחות בעת האחרונה, הוא מקיים פעילות מוגבלת בעלת אופי תעסוקתי "במחתרת", לתועלת עסקו של הבן, אך בלי תיעוד ובלי דיווח. בשים לב לאופי המניפולטיבי של דרך הבאת ראיותיו ובשים לב לריבוי בעיות הרקע הרפואיות שלו, איני מאמין לטענתו שהוא סגר את העסק דווקא בשל פציעתו בתאונה. לצד זה, ברור שהתובע הצליח להפיק מעסקו הכנסות דלות לפני שנפצע ומכושר זה נגרעו בקירוב 20% (בהתאם לנכותו הרפואית).

15. לאור זאת יוערכו הפסדי התובע בשל נכותו שנגרמה בתאונה גלובאלית כדלקמן:

מיום 11.3.09 ועד 31.12.09 – 30,000₪.

מיום 31.12.09 ועד היום – 90,000₪.

לעתיד – מהיום ועד מלאת לו 67 (לאור מחלות הרקע הרבות שלו אין זה סביר לייחס לתובע עבודה מעבר לגיל הפרישה הרשמי) 40,000₪.

התובע לא הביא כל ראיה על סידורי הפנסיה שלו. כעצמאי כמובן הוא יכול היה להפריש הפרשה פנסיונית מהכנסתו הפנויה, אך על אובדן אותה הכנסה כבר נפסק לו פיצוי. בהעדר הפרשה של "חלק מעביד" – פסיקת פיצוי נפרד על אובדן הרכיב הפנסיוני, כבקשתו, אינה אלא פיצוי כפל שאין לו הצדקה.

16. לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976 ובשים לב לכך שהתובע יליד 1954, נקבעו לו 20% נכות והוא היה מאושפז 7 ימים, נפסק לו פיצוי בשל כאב וסבל בסך 32,206₪.

17. התובע טוען שהוא נסע לטיפולים רפואיים ומעקבים בבית חולים ורכש תרופות משחות ואביזרים אורתופדיים. בסיכומיו אף אינו מנסה לפרט את עלויותיהם הנפרדות של כל אלה אף שהוא מעריכן ב – 250,000₪. הוא אינו מסביר מדוע נאלץ להוציא כספים על הוצאות שלכאורה אמורות להיות מכוסות במלואן על-ידי המוסד לביטוח לאומי (שהכיר כזכור בפציעתו כתאונת עבודה). התובע מבקש להוסיף על כך את העלות של שיניים תותבות בכל 3-4 שנים וכן מדרסים ונעליים – סה"כ בסכום של 75,000₪.

לכל המספרים הללו לא מצאתי ביסוס כלשהו בראיות. ההליכים בתביעה זו התנהלו לפי חוק הפיצויים ועל סמך דרגת הנכות שקבע המל"ל על-פי דין. אין בנמצא קביעה כלשהי שלפיה גרמה התאונה לתובע צורך בשיניים תותבות וגם את טענתו בדבר צורך במדרסים לא ביסס התובע על קביעה ספציפית בענין (והרי אילו היתה קביעה כזאת קיימת, היה המל"ל מספק אותם או את ערכם). מוכן אני להאמין שלתובע נגרמו בתקופה הממושכת יחסית של נכותו הזמנית הוצאות שונות שלא תועדו כראוי בקבלות וגלובאלית אני מעריך אותן בסך 10,000₪.

18. מהפיצוי שיפסק לתובע יש לנכות קצבאות שקיבל מהמל"ל בשל אותה נכות. אף שהתובע הביע ספקנות כלפי חווה"ד האקטוארית הוא לא הציע בסיס ממשי חלופי לחשב את הסכומים. מכאן שתגמולי המל"ל שקיבל התובע ויקבל בשל נכות בעבודה הם בסך 132,456₪.

רק חלק קטן מאד מגמלאות הנכות הכללית שמקבל התובע נובעת מהפגיעה שנגרמה בתאונה – לפי שיטת החישוב שנקבעה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נגד כלל חברה לביטוח בע"מ היא מהווה 5.6% מהסכום – דהיינו, 19,491₪. מכאן שיש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע 151,947₪.

19. לסיכום: סך נזקי התובע 202,206₪. בהפחתת תגמולי המל"ל על הנתבעות לשלם לו 50,259₪. מסכום זה יש להפחית13,200 ₪ (תשלום תכוף שכבר קיבל התובע). לפיכך ישלמו הנתבעות לתובע סך 37,059₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, והאגרה. הנתבעות רשאיות לנכות מסכום זה סך 2,340₪ שכר עדים שנאלצו לשלם לאקטואר שי ספיר בגין התייצבות סרק שלו לישיבת ההוכחות.

ניתן היום, ב' אב תשע"ז, 25 יולי 2017, בהעדר הצדדים.