בקשת המבקשים למתן פסיקתא הקובעת את שיעור חיובם הכספי של המשיבים 1,2,8 מכוח פסק דינו של בית משפט זה בבקשה ע"פ פקודת בזיון בית המשפט מיום 13.3.17 ופסק דינו של בית המשפט במחלוקת החוזית - עסקית שנפלה בין הצדדים מיום 31.3.19.

הנדרש לנדון

1. במסגרת ניהול ההליך המשפטי בין הצדדים אשר נדון בה"פ 972-11-12 ובו עתרו המבקשים, בין השאר, להעברת מניות בחברות הרשומות ע"ש המשיבים לידיהם, ניתן צו זמני האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיהם (ראו החלטת כב' הש' ה. גרסטל מיום 17.9.13). המבקשים טענו כי המשיבים הפרו את צו המניעה הזמני והגישו בקשה מכוח פקודת בזיון בית המשפט.

בהחלטתי מיום 13.3.17 קבעתי בין השאר –

"...מכלל האמור לעיל, אני סבור כי למצער, המשיבים 1, 2 ו-8 הפרו את החלטת בית המשפט מיום 17.9.2013 וראוי לחייבם בקנס עד אשר יתקנו את מחדלם זה.

בצד זה, אינני מתעלם מהעובדה כי אנו מצויים ביישורת האחרונה של הליך ההוכחות בתביעה גופה, וכי קיימת אפשרות כי בסופו של יום תביעה זו תידחה על ידי בית המשפט.

לפיכך, לטעמי נקיטה בדרך זהירה תהא בחיוב המשיבים בקנס בפועל אך ורק אחר מתן פסק דין בתביעה הראשית וככל שתביעה זו אכן תתקבל.

13. כיוון שכך, הריני מורה כדלקמן:

המשיבים 1, 2 ו-8 יחויבו בקנס של 5,000 ₪ לחודש כל עוד לא יוסרו המשכונים אשר נרשמו על זכויות מי מהם בפרויקט בן צבי.

חיוב הקנס יימנה החל מיום 1.5.2017 ואולם התשלום בפועל ייעשה אך ורק אחר מתן פסק דין בתביעה גופה וככל שאכן זו תתקבל כולה או מקצתה.

2. ביום 31.3.19 ניתן פסק הדין הסופי בעניינם של הצדדים ובמסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המבקשים תוך שבית המשפט מורה על העברת חלק ממניות המשיבים 6 ו – 8 לידי המבקשים והמשיבים 1-5 אף חויבו בהוצאות משפט, ובלשון סע' 58 - 57 לפסק הדין -

57. הריני מורה על העברת מניות הנתבעות 6 ו – 8 ע"ש התובעים בחלקים שווים באופן הבא –

א. 25% ממניות חברת גזיאל רוברט ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ח.פ 513240150 הרשומות ע"י מר רוברט גזיאל יועברו על שם התובעים בחלקים שווים.

ב. 12.5% ממניות חברת גזיאל את אבנר (2007) בע"מ ח.פ 513970749 הרשומות ע"ש מר רוברט גזיאל יועברו על שם התובעים בחלקים שווים.

58. הנתבעים 1-5 ישאו בהוצאות התובעים ביחד ולחוד בשיעור של 50,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

לטענת המבקשים עד היום טרם הוסר המשכון מפרויקט בן צבי ולפיכך, מעת שניתן פסק דינו של בית המשפט, יש מקום למימוש הקנס. לצורך כך הם מבקשים כי בית המשפט יתן פסיקתא בעניין זה.

לטענת המבקשים כיוון שממתן ההחלטה חלפו 28 חודשים הרי שגובה החוב נכון ליום הגשת הבקשה (23.7.19) עומד על 140,000 ₪.

נציין כי המבקשים אף פתחו תיק הוצל"פ לצורך מימוש הקנס שנקבע בהחלטה מיום 13.3.17.

3. המשיבים התנגדו למבוקש. כך טענו , ראית דבר, כי הקנס שנפסק נפסק לטובת אוצר המדינה כך שלא ברור עניינם של המבקשים בפסיקתא.

לבד מכך, בפסק דינו הסופי של בית המשפט מיום 31.3.19 לא התקבלו כל העילות והסעדים אשר התבקשו בכתב התביעה אלא רק התביעה כנגד המשיב 2 מר רוברט גזיאל לפיכך אין מקום לביצוע ההחלטה מיום 13.3.17 אשר אינה נדרשת לצורך קיומו של פסק הדין.

זאת ועוד בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 20.5.19 הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 31.3.19 באופן שהמניות יועברו למנהל העזבון אך זה ימנע מלהעבירם עד לאחר מתן פסק הדין בערעור שהוגש ע"י המשיבים. לטענת המשיבים עיכוב ביצוע פסק הדין משהה אוטומטית את כל ההליכים .

עוד טענו המשיבים כי המבקשים נהגו בחוסר תום לב עת המתינו זמן ניכר לאחר מתן פסק הדין וזאת על מנת להגדיל את הקנס שממילא עובר לטובת המדינה.

המשיבים הוסיפו טענות שונות הנוגעות לפסק הדין גופו, טענות אלו מקומן בערכאת הערעור ואיני מוצא מקום להתייחס אליהן במסגרת הבקשה הנוכחית.

4. אוסיף ואציין כי המשיב 1, מר יניב גזיאל, נתן אף הוא את תגובתו למבוקש בנפרד משאר המשיבים, אף שבמהלך ההליך בבית משפט קמא יוצג ע"י אותם באי כוח. נאמר על דרך הקיצור כי עיקר טענותיו של המשיב 1 הן טענות המתייחסות לפסק הדין מיום 31.3.19 וככאלה מקומן לפני ערכאת הערעור, כאשר בכל הקשור לסוגיית מתן הפסיקתא, מצטרף המשיב 1 לנטען ע"י שאר המשיבים.

5. בתשובה לתגובת המשיבים טענו המבקשים כי פסק דינו של בית משפט זה מיום 31.3.19 מתייחס לכלל המשיבים ובכלל זה המשיב 1 וראיה לדבר כי הן המשיב 1 והן המשיב 2 חויבו בהוצאות משפט ביחד ולחוד.

החלטת בית המשפט לעיכוב ביצוע פסק הדין היה החלטה לעיכוב חלקי בלבד כך שהתבטאה בכך שהמניות יועברו לידי מנהל העזבון ואולם זה ימנע מלהעבירם לצד ג' עד להכרעת בית המשפט העליון בערעור שהוגש ע"י המשיבים. אין זה נכון, כטענת המשיבים, כי עיכוב הביצוע החלקי "משהה אוטומטית את כל ההליכים".

6. אשר לטענה כי הקנס נקבע לטובת המדינה ולא לטובת בעל הדין טוענים המבקשים כי בית המשפט בהחלטתו מיום 13.3.17 לא ציין למי ישולם הקנס לפיכך יש לקבוע כי בעל הדין יהא הנהנה מכך.

אחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות הבקשה .

7. קנס לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט יש לשלם לאוצר המדינה ולא לטובת בעל דין (ראו למשל: רע"א 4953/92 בבילה נ' דדון, פסקה 2 (1993) (להלן- עניין בבילה); ע"פ 10288/09 רכס פרויקטים חינוכיים בע"מ נ' קבלי, פסקה 9 (2010) (להלן - עניין רכס); בש"פ 4808/13 פלוני נ' פלונית (2013); בשפ 6224/16 - התובע נ. הנתבעת (2016)).

כך בעניין בבילה הנ"ל נפסק –

"חיוב קנס לפי הפקודה אינו נעשה לטובת בעל דין אלא לטובת המדינה... כל הליך של גביה של קנס, אם הוטל קנס, צריך להיעשות על ידי המדינה בדרך שנקבעה לכך"

ובע"א 88/71 צסקלה נ' מדינת ישראל, (1972) נקבע –

"משהוטל קנס [בגין בזיון בית משפט – צ.ו.], הוא מהווה חוב המגיע לאוצר המדינה ויוצא מתחום שליטתם של בעלי-הדין בהליכים האזרחיים, לפיהם הוטל הקנס" (ראו גם: משה קשת ביזיון בית-משפט: דיני אכיפת צווים שיפוטיים, עמ' 200-201 (2002); ואורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 860-861 (מהדורה עשירית, 2009)).

ובעניין רכס הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לחידוש לפיו ניתן לבצע חיוב כספי לטובת בעל דין במסגרת הליך מכוח פקודת בזיון בית משפט, ובלשונו –

"...נראה לנו כי בית המשפט נתפס לכלל טעות בכך שקבע שהסכומים האמורים ישולמו למשיבה, במקום לקבוע שישולמו כקנס לאוצר המדינה... בתשובה לשאלתנו בעניין זה טען עו"ד קלדרון, בא כוח המשיבה, כי סכום הכסף שפסק בית המשפט בענייננו כלל אינו קנס, אלא סכום שבית המשפט הורה לשלמו מכוח סמכות טבועה. על כן, עו"ד קלדרון קורא לנו לחדש הלכה ולקבוע כי בית המשפט רשאי להורות למפר לשלם סכום כסף לבעל הדין האחר. איננו סבורים כי יש מקום לחידוש כזה המנוגד להלכה הפסוקה. הליך לפי פקודת בזיון בית משפט הינו כידוע הליך מעין פלילי, ואין, בהקשר בו עסקינן, מקום להוספת סעדים שאינם קבועים בדין... בית המשפט קבע לעניין זה, ובצדק, שמהותו של הליך הביזיון איננו לפצות בעל דין אלא להביא לאכיפת החלטה שיפוטית. כוחם של הדברים יפה גם לעניין הסכומים לגביהם נקבע בהחלטה שיש לשלמם למשיבה בגין הפרה או הפרה עתידית"

ממילא ברור כי חיוב הקנס בעניין דנן הוא חיוב קנס לטובת אוצר המדינה ולא לטובת המבקשים ומתוך שכך לא ברור עניינם של המבקשים בפסיקתא המבוקשת אשר על פניה נראית מיותרת.

כאן המקום להעיר כי גם אם תמצא דעה המאפשרת בנסיבות כאלה ואחרות לקבוע כי קנס מכוח פקודת בזיון בית המשפט יועבר לידי בעל דין , הרי שעל הדבר להיכתב מפורשות בהחלטת בית המשפט. בנדון צויין מפורשות בהחלטת בית משפט כי עסקינן בקנס מכוח הפקודה ולא נאמר כי יש להעבירו מטעמים מיוחדים כאלה או אחרים לידי המבקשים, לפיכך הזכות לגביית הקנס נתונה למדינה ולא למבקשים וזאת מכוח תכליתה של פקודת בזיון בית המשפט – אכיפת החלטה שיפוטית, זאת להבדיל מפיצוי בעל דין.

8. בשלב זה, וכל עוד לא הוגשה לעניין זה בקשה מטעם המדינה המהווה את בעל הדין הנכון, אינני מוצא מקום להתייחס לטענות האחרות שהועלו ע"י המשיבים ביחס למתן פסיקתא בעקבות ההחלטה מיום 13.3.17.

9. בנסיבות אלו הבקשה נדחית.

אינני מוצא מקום לעשות צו להוצאות נוכח החיובים השונים העומדים לפתחם של המשיבים ולא בוצעו עד כה.

ניתנה היום, י' אב תשע"ט, 11 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.