בין הצדדים נפלה מחלוקת באשר לשיעור האגרה אשר על התובעים לשלם בגין תביעתם. בה בשעה שהתובעים טוענים כי תביעתם הינה תביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה וככזו האגרה שיש לשלם בגינה הינה כאגרה הנדרשת בגין הליך ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף, כמפורט בתקנה 3 (1) לתקנות בת המשפט (אגרות) תשס"ז – 2007 (להלן – התקנות), הרי שהנתבעים, אליהם מצטרף ב"כ היועהמ"ש, טוענים כי יש לחייב התובעים בתשלום אגרה ע"פ הוראות תקנה 6 לתקנות, היינו כאגרה על תביעה כספית בסכום קצוב, כאשר את סכום התביעה יש להעמיד על סך של 38,000,000 ₪.

העובדות הנדרשות לנדון

1. ביום 1.11.12 הגישו התובעים תביעה למתן סעד הצהרתי אשר יורה על אכיפת ההסכמים שנכרתו בין התובע 1 (להלן – המנוח) לבין הנתבעים 1-9 .

בגין התביעה שולמה אגרה בסך 1115 ₪ ע"פ הוראת תקנה 3 לתקנות, שכן זו הוגדרה בכותרתה כתביעה לסעד הצהרתי.

2. ביום 4.2.14, למעלה משנה לאחר הגשת התביעה, הוגשה ע"י הנתבעים בקשה בה נתבקש בית המשפט להורות על חיוב התובעים באגרה מוגדלת בגין התביעה, וזאת בשל היותה תביעה הניתנת לביטוי כספי, שכן מאחורי כותרת התביעה ניצב לו סעד כספי העומד בבסיסה והוא העברת מניות ונכסים כנגד התחייבותו של המנוח להיות אחראי לחובות הנתבעים בשיעור של 38 מליון ש"ח.

3. הצדדים חלוקים, איפוא, האם יש לראות בתביעה שהוגשה כתביעה לסעד הצהרתי גרידא, שאז האגרה הנדרשת בענינה הינה ע"פ הוראת תקנה 3 לתקנות וכפי ששולם בפועל ע"י התובעים, או שיש לראותה כתביעה כספית הניתנת להערכה ולגזור את שיעור האגרה ע"פ שוויה המוערך.

המסגרת הנורמטיבית וישומה בנדון

4. התקנות מבחינות בין הליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף, שאז חיוב האגרה מצומצם באופן יחסי (נכון ליום 1.1.13 עמד חיוב האגרה ע"פ רכיב זה על 1115 ₪ ע"פ סע' 10 לתוספת לתקנות), לבין הליך שענינו תביעה לסכום כסף קצוב שאז האגרה הינה נגזרת של סכום התביעה (וכפי הוראת סע' 8 לתוספת לתקנות נכון ליום 1.1.13 – 2.5% מסכום התביעה ו – 1% על כל סכום מעל 23,800,859 ₪).

5. תקנה 3(1) לתקנות שענינה "הליכים הרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף" קובעת, בין השאר, כי –

"בענינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת, לפי הענין:

1. צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור;
2. ..."

6. בכתב התביעה שלפנינו מבקשים התובעים לאכוף על הנתבעים לקיים הסכמים שנחתמו בין המנוח לבינם, שעיקרם התחייבותם להעביר לו נכסי מקרקעין שונים ומניות בחברות שונות כנגד התחיבותו ליטול על עצמו אחריות אישית לפירעון חובות של הנתבעים בשווי של למעלה מ -38 מליון ₪ (ראה סע' 11 ו - 30 לכתב התביעה). התובעים מלינים בכתב תביעתם כי הנתבעים לא עמדו בחובותיהם ע"פ ההסכמים ולא העבירו הזכויות בפרויקטים שונים על שם המנוח (ראה, כדוגמה, סע' 54, 65 ו – 69 לכתב התביעה) וכי לא העבירו ע"ש המנוח מניות כמוסכם (סע' 11, 33-34, 59-60 לכתב התביעה).

7. מתוך כתב התביעה עולה כי בצד הסעד ההצהרתי עותרים המבקשים לסעדים אופרטיביים בדמות צווי עשה לרישום מניות וזכויות בפרויקטים שונים המנוהלים ע"י הנתבעים על שמם (סע' 64-65, 68-70 לכתב התביעה).

8. הובהר בפסיקה לא אחת כי בעל הדין העותר לסעד הצהרתי ראוי שיכלול בתביעתו אף את כל הסעדים האופרטיביים העולים ומשתמעים ממנה וזאת על מנת שבית המשפט לא יעשה מלאכתו לשיעורין וטיפין טיפין. כך מצאנו, כדוגמה, בבע"א 4076/00 נצחון ציפורה בראשון בע"מ נ' זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, בעמ' 47:

"הלכה היא כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי, ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט ייטה, בדרך כלל שלא לתתו." (ראה בדומה - בש"א (תל-אביב-יפו) 7827/09 - בנק הפועלים בע"מ נ' גרגורי קרוק ואח' . תק-מח 2009(3), 5501; בבש"א (מחוזי י-ם) 5008/08 ה"פ 7304/08 מדינת ישראל-רשות המסים נ' חברת סונול ישראל בע"מ (1/6/09))

כך נהגו התובעים בענייננו. בנדון עתרו התובעים לאכיפת ההסכמים ולרישום מניות ופרויקטים נדל"ניים על שמם. עותרים הם, איפוא, לסעד ההצהרתי ולצו העשה בחדא מחטא כנדרש בפסיקה.

בצד דברים אלו לא התבקש על ידם כל סעד כספי, העובדה שלמניות או לנכסי המקרקעין יש שווי כלכלי הניתן לשומה ולהערכה אין בה להעלות או להוריד לעניינה של האגרה.

צודקים, איפוא, התובעים בטענתם (סע' 27 לתשובתם) כי תביעתם היא "לאכיפת אותם הסכמים שנכרתו ולא קוימו ע"י הנתבעים ולא תביעה לקבלת כספים". זאת ועוד, גם אם תתקבל תביעת התובעים הרי שאין לומר שזו תצמיח להם מעליה זכות כספית אלא אך ורק זכות לאכיפת ההסכם ורישומם של המניות והפרויקטים על שמם. כך מצאנו בפסיקה עיקבית של בית המשפט כפי שיפורט להלן.

9. בבש"א (תל-אביב-יפו) 11339/06 -  יגאל ארנון נ' שלמה פיוטרוקובסקי ואח' . תק-מח 2008(4), 12987 דן כב' הש' א. אורנשטיין בשאלת שיעורה של האגרה הנדרשת בתביעה למתן סעד הצהרתי להעברת רישום במניות לטובת המבקשים, כב' הש' אורנשטיין מצא כי עסקינן בבקשה לצו עשה להעברת נכס, שכן מניות מהוות אף הן נכס, ולפיכך חיוב האגרה לגבי תביעה שכזו הינו ע"פ הוראת סע' 3 לתקנות, ובלשונו -

"יש לראות "מניות", כנכללות במושג "נכס"...השינוי בנוסח התקנות מלמד שלפי התקנות העדכניות החלות על התביעה, תוכר תביעה למסירת חזקה בנכס, בגדר הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, בגינם משולמת אגרה בסכום קצוב, בהבדל מהמצב הקודם. השינוי החקיקתי, תומך איפוא בעמדת המבקש שכן הוסרה המגבלה הקודמת אשר לכאורה מנעה את ההכרה בתביעה למתן צו למסירת חזקה בנכס, כתביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף..." (בדומה ראה ת"א 2519/04 גולדמן נ' בנק הפועלים בע"מ (2010))

הש' אורנשטיין אף מוסיף מבהיר כי –

"אין נפקא מינה לחיוב באגרה, בין אם התביעה לקבלת מניות היא של חברה פרטית ובין אם בחברה שמניותיה נסחרות בבורסה, שכן גם במקרה הראשון, ניתן לחייב את התובע להעריך את שווי המניות, לצורך האגרה אם היה מקום לחייב לפי השווי, ואין בעובדה שאלה אינן נסחרות בבורסה, כדי לשנות"

כב' הש' אורנשטיין אף מטעים ומנמק מסקנתו הנזכרת בהבהירו –

"טעם נוסף למסקנתי הוא בכך שקבלת עמדת המשיבים, תרוקן הלכה למעשה, מכל תוכן את תקנות האגרות בכל הנוגע לתביעות שאינן ניתנות לביטוי כספי. כמעט ואין בנמצא תביעה אזרחית, שאינה מגלמת בחובה עניין כספי. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 232/02 ויקטור שרייבמן נ' מ.ט.ס. תעשיות מחקר כרמיאל בע"מ ואחר':

"כבר נפסק לא פעם שיכול ועניין יכנס בגדר תובענה לסעד הצהרתי או לצו עשה גם אם הוא ניתן לשומה כספית". בית המשפט באותו מקרה ראה בתביעה להסרת הקיפוח, כתביעה שאינה ניתנת לביטוי כספי, הגם שכאמור הבהיר שניתן היה לערוך שומה ולכמת את הסכום מאחורי הקיפוח הנטען. זאת ועוד, תוצאה אחרת עלולה לגרום לשינוי סדרי בראשית שאין לה כל הצדקה, וזאת בנוגע לחיובי אגרות באותן תביעות למתן פסק דין המצהיר על בעלות בנכס, בין מיטלטל ובין דלא ניידי הכוללות גם עתירה להקניית הנכס לתובע, בהן האגרה המחוייבת היא כרגיל לפי סעד שאינו ניתן לביטוי בכסף"

לענייננו, מניות ונכסי נדל"ן – חד הם, רוצה לומר אין נפקא מינה אם צו העשה ענינו ברישום מנייה ע"ש התובעים או רישום נכס אחר דוגמת נכס מקרקעין, בשני המקרים עסקינן בצו עשה לרישום נכס, עניין אשר הוגדר בתקנות כבלתי ניתן לביטוי כספי.

10. בדומה גם בע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, פ"ד מו(1)562 (להלן: "הלכת פלצמן") התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעות להעביר לתובע מחצית מהון המניות בחברה. גם באותו עניין לא מצא בית המשפט להכיר בתביעה ככספית ואשר האגרה בגינה נגזרת מסכום התביעה. אמנם הלכת פלצמן, נדונה לפי התקנות בנוסחן הקודם, אך אין בתקנות החדשות שוני לעניין זה. יישום הלכת פלצמן מביא לידי מסקנה לפיה גם התביעה שלפנינו, בדומה למקרה פלצמן, היא הליך שאינו ניתן לביטוי כספי.

11. ברוח דומה מצאתי את פסק דינו של חברי כב' הש' יחזקאל קינר בת"א 5475-03-13 גוטהייט ואח' נ' סטרטסיס בע"מ ואח' (2013) -

"עינינו הרואות, כי בכל המקרים שאוזכרו לעיל נתבעו סעדים כספיים מפורשים, או שמשמעותם האופרטיבית של הסעדים ההצהרתיים שנתבעו הייתה העברת סכום כסף לידי התובעים. התביעה שבפנינו נבדלת ממקרים אלו בכך שגם אם לסעד המבוקש ישנו שווי כספי הניתן לכימות, אין משמעותו האופרטיבית כי המבקשים יחויבו בתשלום כספי למשיבים. בהקשר זה ראויה לציון הלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, פ"ד מו(1) 562 (1992) (להלן: "הלכת פלצמן"), אשר קבעה כי תביעות לסעד הצהרתי בדבר העברת מניות, הן תביעות שלא ניתן לשום את שווין בכסף לצורכי אגרה, אף אם הן ניתנות לכימות. המבקשים טענו כי הלכה זו אינה מחייבת כיום, מכיוון שנידונה לפי התקנות בנוסחן הקודם, אלא שבעניין זה לא חל שינוי בתקנות האגרות החדשות, לעומת אלה שהיו תקפות קודם לכן"

12. העובדה כי שהמבקשים מציינים בתביעתם כי ע"פ ההסכם נשוא התביעה הנכסים אמורים לעבור לידי המנוח כנגד התחיבותו לשאת בחובות הנתבעים, חובות אשר הוערכו על ידם בשיעור של כ- 38 מליון, אין בה כשלעצמה להפוך את התביעה לתביעה לסעד כספי. ראשית, התחיבותו של המנוח, שהינה אומנם התחיבות בעלת ערך כספי, אינה משקפת בהכרח את ערך המניות או את ערך הפרויקטים שהוא אמור לקבל כנגד התחיבותו זו, ומכל מקום מאת שהמחוקק דייק בלשונו והדגיש כי צו עשה ככלל יחשב לסעד שאינו ניתן לביטוי בכסף "למעט תובענה לסעד כספי" אזי, להבנתי, אך ורק צו עשה אשר מורה על העברת סך כספי להבדיל מהעברת דבר בעל ערך כספי, יבוא בגידרה של תקנה 3 (1) לתקנות. זהו פשטו של מקרא ואין לפלפל בו ולהעמיס לתוכו אפשרויות ופרשנויות שלא צוינו בו מפורשות ובכך להעמיס על כיסו של בעל הדין המבקש לבוא בשעריו של בית המשפט. לעניין זה ראוי להביא את דברי ביהמ"ש בעניין בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע (פורסם בנבו, (25.4.01) המבהיר כי ככלל –

"מאז חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין"

אף בכך יש כדי לתמוך בפרשנות המקלה עם התובעים לעניין גובה האגרה שעליהם לשלם.

13. ולקראת סיום - בנדון לא התעלמתי מכך שהתובעים עתרו לפיצול סעדים בהבהירם כי עקב הפרת ההסכם ע"י הנתבעים נגרמו להם נזקים כספיים אשר טרם התגבשו. בקשת המבקשים לפיצול סעדים טרם נדונה ואולם מכל מקום הפיצול המבוקש אינו בשל סעד כספי העומד לתובעים מתוך ההסכם עצמו, אשר הם עותרים לאכיפתו, אלא בשל ענין חיצוני לו, רוצה לומר אי קיומו או הפרתו על ידי הנתבעים, כיון שעסקינן בסעד ניזקי ולא בסעד כספי העולה מן ההסכם אין זה מן הנמנע כי יתבקש פיצול סעדים עד להערכת נזקי התובעים. אין בכך לאיין את התביעה ההצהרתית ולצו העשה המוגשת ע"י התובעים ואין בכך ללמד כי הם עושים את תביעתם לשיעורין על מנת להתחמק מן האגרה או לדחותה.

14. סוף דבר מצאתי כי האגרה אשר שולמה ע"י התובעים שולמה כדין וכנדרש.

בהתחשב בכך שהבקשה הוגשה למעלה משנה לאחר הגשת התביעה הריני מחייב את הנתבעים 1-9 ביחד ולחוד בהוצאות משפט בסך של 5000 ₪ .

ניתן בסמכותי כרשם

ניתנה היום, כ"ה אדר ב תשע"ד, 27 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.