1. בפני בקשה של הנאשמים 1 ו-3 – לאחר הרשעתם – לביטול כתב האישום נגדם מפאת הגנה מן הצדק.

2. כתב האישום המקורי בתיק זה הוגש ביום 29.10.2008. נטען בו כי הנאשמים ו 1 ו-2 עשו שימוש בשורה של מבנים במקרקעין הידועים כיום כ"חמדת ימים", בין היתר לקפה-בר, ל-6 בתי הארחה ולמגורים בהיקף כולל של כ-1088.09 מ"ר ללא היתר בניה וכן השתמשו בדרך לא סטטוטורית ככביש גישה סלול. כן ייחס כתב האישום המקורי לנאשם 3, שהוא בנם של הנאשמים 1-2, שימוש כאמור בקפה-בר ושימוש במבנה נוסף במקרקעין כמסעדה וגן אירועים ובניית מרפסת עץ ללא היתר. לאור האמור הנאשמים הואשמו בביצוע עבודות ושימוש הטעונים בהיתר ללא היתר לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. נטען עוד בכתב האישום כי ייעוד המקרקעין הוא חקלאי, ועל כן הואשמו גם בעבירה על סעיף 204(ג) לחוק שעניינו שימוש בקרקע חקלאית (נטען בנוסף בכתב האישום כי הייעוד של המקרקעין שמורת טבע ושטחים פתוחים, אך לא הואשמו הנאשמים בעבירה של שימוש בסטייה מתכנית לפי סעיף 204(ב) לחוק).

3. כתב האישום תוקן פעמיים: ביום 13.7.2011 וביום 10.5.2012. התיק הועבר לטיפולו של מותב זה בשלהי שנת 2013, ודיון ההוכחות התקיים ביום 3.3.2014. בדיון הסיכומים על פה הודיעה הסנגורית כי היא מבקשת לטעון להגנה מן הצדק, אולם בהמשך אותה ישיבה הודיעה "אני מוותרת על טענת הגנה מן הצדק" (פרוטוקול 7.4.2014 ע' 40 ש' 6-7). בהכרעת הדין מיום 18.4.2014 זוכתה הנאשמת 2. הנאשם 1 יצחק תוויאור ובנו הנאשם 3 ישורון תוויאור הורשעו בשימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת בקשר לשימוש בבתי הארחה ("צימרים" – הנאשם 1), קפה-בר ("בית קפה" – הנאשמים 1 ו-3) וגן אירועים (לחתונות – הנאשם 3) (ראו פסקאות 21-23 להכרעת הדין). בדיון שנועד לטיעונים לעונש העלתה הסנגורית שוב את הטענה בדבר הגנה מן הצדק.

4. בבקשה נטען כי הנאשמים 1 ו-2 עלו כצעירים על הקרקע ב"טירת יעל" (כיום "חמדת ימים") בשנת 1967, שם נולדו שלושת ילדיהם, אותם גידלו בתנאים קשים ביותר, ללא חשמל, מים זורמים או ביוב. הם האמינו שהפעולה שהם עושים היא לטובת המדינה והם זכו להערכת הרשויות ולעידודן בשל פועלם. הם רכשו מבנים מהסוכנות היהודית, שהיתה הגוף המיישב, חתמו על הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל וקיבלו הלוואות מהמדינה. תחילה התגוררו במקום מספר משפחות נוספות, אך כאשר אלה עזבו, ועל מנת לדאוג שהנקודה האסטרטגית תאויש, הסוכנות העבירה לנאשמים 1 ו-2 את המבנים שננטשו למטרות קייט והארחה, והמינהל חתם עימם על הסכמי חכירה למטרות 'קייט'. נטען כי הנאשם 1 הוא פסנתרן ומלחין בעל שם בינלאומי, והזוג חלם להקים במקום מרכז מוסיקה שיהווה גם אתר תיירות. נטען, כי לצורך כך הם פעלו, כפי שהוצע להם על ידי הרשויות, להכין תכנית מיתאר בסיועם של כל הרשויות ובעידודן הפעיל. נטען כי הזוג ביקש לקדם את הנושא בהתאם לחוק "ונאמר להם כי עליהם להגיש תחילה תכנית מיתאר שתאפשר את השימושים המתאימים למקום" (פס' 9 לבקשה; הדגשה הוספה). נטען כי הזוג לא חסך זמן, כסף פרטי ומאמץ כדי לקדם את התכנית, והם לא חלמו כי תוך כדי הליכי תכנון ימצאו את עצמם מואשמים בשימוש ללא היתר במבנים שנבנו על ידי הסוכנות. קודמו והוחלפו מספר תכניות, וועדת השמות במשרד ראש הממשלה אישרה את השם הרשמי "חמדת ימים". הקרן הקיימת לישראל סללה כביש גישה, והזוג בנה על חשבונו פתרון ביוב למקום. נטען כי חברת החשמל חיברה את חמדת הימים לרשת החשמל בשנת 2001 וכי לאחר מכן נאמר לנאשם 1 להגיש בקשה ללגליזציה לבניינים הקיימים (לכרונולוגיה נטענת זו עוד אשוב). נטען כי הזוג לא ידע אם יש היתרים או אם נדרשים היתרים, אך מאחר ולא הם בנו את הבתים וחלף זמן רב "לא יכלו להציג היתרים, אך הנחתם היתה תמיד שיש היתרים". לאחר מכן נמצא במרתף של המועצה רישיון של אחד הבתים. תכנית ג/8292, החלה על כל רכיבי הבניה מושא כתב האישום, הוגשה ביום 3.11.2004, וביום 24.8.2008 אושר פרסום התכנית למתן תוקף. אך ביום 29.10.2008 הוגש נגדם ונגד בנם הנאשם 3 כתב האישום המקורי. התכנית פורסמה למתן תוקף בחודש ינואר 2009; פרסום ראשון זה למתן תוקף בוטל, אך התכנית נכנסה לתוקף בשנת 2011 ונטען כי היא מתירה את כל המבנים מושא כתב האישום.

הגשת כתב האישום בחוסר תום לב

5. לטענת הנאשמים 1 ו-3 (להלן "הנאשמים"), כתב האישום הוגש (בחודש ספטמבר 2008) בחוסר תום לב כ-40 שנים לאחר תחילת העבירה; חודש אחד "לאחר אישור התכנית שהכשירה את העבירות" (24.8.2008); וזמן קצר לפני שזו פורסמה למתן תוקף (19.1.2009). דין הטענה להידחות. אפתח בנקודה היורדת לשורש היחס בין תכנית המכשירה בניה או שימוש, כאשר הבניה או השימוש החלו לפני מתן תוקף לתכנית, לבין העמדה לדין בגין המעשים שבוצעו לפני מתן תוקף לאותה תכנית. התכנית הנזכרת – לא הכשירה את העבירות שבוצעו לפני מועד תחילת תוקפה. גם אם התכנית וההיתר מכשירים מבנים ושימושים המותרים על-פיהם החל מתחילת תוקפם, הם אינם מכשירים עבירות תכנון ובניה שבוצעו לפני מועד תחילת תוקפם. ראו לענין זה, בשינוים המחויבים (שכן העבירות שבגינן הורשעו הנאשמים 1-3 הן עבירות שימוש בלבד ולא בניה), את רע"פ 8273/13 מדינת ישראל (עיריית תל אביב-יפו) נ' חיימוביץ', פס' 36 (25.12.2014):

"אדם אשר הועמד לדין בגין בניה ללא היתר, ובהמשך השיג היתר כנדרש, אינו זכאי לחסות בצלו של [סעיף 4 לחוק העונשין, התשל"ז-1977], שהרי גם לאחר קבלת ההיתר הפרטני, האיסור הכללי לבנות ללא היתר נותר בעינו (ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 112, 138-140 (2001); רע"פ 8984/00 פרנץ נ' מדינת ישראל (2.7.2001); רע"פ 3742/07 שטורק נ' מדינת ישראל (17.5.2007)".

6. מכאן גם מובן מדוע אין חוסר תום לב בהגשת כתב אישום במקביל לקידום אישור התכנית או ההיתר, כשלעצמה. בהסכמת הרשויות לקדם היתר (או תכנית והיתר) אומרות הן כי אין להן התנגדות לכך שפעולות הבניה והשימוש שיותרו לפי היתר (או התכנית וההיתר) יבוצעו החל ממועד תוקף התכנית וההיתר. בהסכמתן, ואף בעידודן הנלהב, לקידום האישור, בוודאי שאין אמירה מצד הרשויות שהן אינן מתנגדות לביצוע מעשי בניה או שימוש ללא היתר או בניגוד לתכנית. הפסול בבניה או בשימוש ללא היתר כדין (או בסטייה מהיתר או תכנית) אינו בכך שפעולות בניה או שימוש אלה ואחרות במקרקעין הן בבחינת mala in se, אלא – בכך שהבניה או השימוש נעשים ללא היתר כדין; ובהסכמת הרשויות לקדם אישור היתר (או תכנית והיתר) אשר יהפכו את השימושים העתידיים והמבנים לשימושים ומבנים בהיתר כדין, אין ולא מאום עם כתב אישום המוגש בגין הפרת האיסור על בניה או שימוש שלא במסגרת היתר כדין.

7. בענייננו, גם לא הוכיחו הנאשמים כי הליכי אישור התכנית גרמו להם לבצע את עבירות השימוש ללא היתר שביצעו. בהכרעת הדין נדונו ונדחו טענות בדבר טעות במצב הדברים והסתמכות. נקבע, כי גם אם ברכישת מבנים קיימים מהסוכנות היהודית ובחכירת המקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל היה כדי לבסס טענה בדבר טעות במצב הדברים או במצב המשפטי בקשר לשימושים כגון מגורים, בית מלאכה ובית אורחים, בוודאי שלא היה ברכישת המבנים הקיימים מהסוכנות היהודית ובחכירת המקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל כדי לבסס טענה שהנאשם 1 טעה לחשוב שקיימים היתרי בניה המאפשרים הסבת מבנים נוספים ליחידות אירוח או הפעלת בית קפה והפקת אירועים מסחריים בדמות קונצרטים וחתונות באמצעות המבנים:

"אדרבא: עיסוקו של הנאשם 1 במשך 20 שנים על מנת לקדם תוכנית תכנון ובניה מעיד על כך שהוא ידע כל הזמן שהשימושים שלו במקרקעין מצריכים הסדרה חוקית.... הנאשם 1 ידע שאין לו היתר לשימוש שהוא עושה, אך במקום לפעול באופן חוקי, קרי – להפסיק את השימוש ללא היתר לאלתר (ולתבוע פיצוי במידת הצורך מאת הרשויות שלטענתו הטעו אותו ברכישת זכויותיו במקום), הוא קיבל החלטה מודעת להמשיך בביצוע העבירה, ובלשונו הוא: "[]אין לנו ברירה להמשיך לפרנס[] את הצימרים ובית הקפה..." (ת/1 ש' 2). אף אם היתה טעות בתחילת הדרך, היא ודאי אינה בגדר 'שיק פתוח' המעניק לטועה זכות להמשיך לבצע עבירות פליליות לנצח, גם לאחר שגילה את הטעות, בלי לתת עליהן את הדין" (שם, פס' 33).

עדותו של הנאשם 1 לאחר הכרעת הדין, בדיון בטענת הגנה מן הצדק, אף החמירה את מצבו בנקודה זו, והראתה שהיה ער למצער לדעות לפיהן נדרשים היתרי בניה זמן רב לפני גביית גרסתו לקראת הגשת כתב האישום. כאמור, תכנית ג/8292 הוגשה ביום 3.11.2004, ולשאלת בית המשפט האם עדותו היא שלא הבין כי תכנית ל"לגליזציה" היא כי המצב הנוכחי הוא בגדר בעיה מבחינת החוק, השיב "זה לא שחור לבן. הבנתי שיש דיעות כאלה שאומרות כמי שהיום הסנגורית שלי אומרת שלא צריך היתרי שימוש כך אמרו לי אחרים שכן ואחרים שלא" (פרוטוקול 4.12.2014 ע' 53). בכך העיד הנאשם 1 כי היה מודע בפועל לכך שלפחות לפי חלק מהדעות, לשימושים שהוא עושה במקרקעין נדרש היתר.

זאת ועוד. הנאשמים 1 ו-3 הורשעו, מתוך המיוחס להם בכתב האישום המתוקן הרלוונטי, בכך שבמקרקעין, שבעת ביצוע העבירות ייעודם היה שמורת טבע וגינון ויעור, עשו שימוש מסחרי ליחידות נופש, בית קפה ואף הפקת אירועים בהיקף של מאות משתתפים (שם, פס' 23) ללא היתר לכך. מעדות הנאשם 1 לאחר הרשעתו בדיון בדבר הגנה מן הצדק אף עולה, כי לטענתו לא מדובר במצב שבו התחיל את השימוש ללא היתר, לאחר מכן הבין כי השימוש בעייתי מבחינה חוקית ויזם תכנית, אך הוא נמנע מלהפסיק את השימוש למרות שהתכנית טרם אושרה. מעדותו עולה (ואינני קובע ממצא בשלב זה לכאן או לכאן אלא בוחן את טענות הנאשמים לשיטתם-הם), כי לטענתו תחילה הוא הבין כי השימוש בעייתי מבחינת החוק ועל כן יזם תכנית, ורק לאחר שכבר ידע זאת, ולמרות שטרם ניתן תוקף לתכנית, התחיל להשתמש במקרקעין בשימושים הנוספים הנזכרים לעיל למרות שהתכנית טרם קיבלה תוקף. כך, העיד הנאשם 1 כי הסוכנות העבירה לו את הבתים הנוספים באתר לצורך תיירות לאחר מלחמת ששת הימים אך "לא יכולנו להשתמש בזה עד 2004 כי לא היה לנו חשמל" (פרוטוקול 4.12.2014 ע' 50). הנאשם 1 המשיך והעיד "הגשנו את הבקשה בשנת 2002" (ולטענת הנאשמים בפס' 16 לבקשה כבר בשנת 1986 התקיימו דיונים בקשר לתכנית ג/8292). קרי – לשיטת הנאשם 1, עוד לפני הרחבת השימושים בשנת 2004, הוא יזם תכנית נוכח הדעות לפיהן שימוש כזה מצריך היתר, ולמרות זאת – הוא החל את השימוש הזה ,כאשר הוא יודע על דעות לפיהן נדרש היתר, וידע שהתכנית טרם נכנסה לתוקף. על כן בטענת הנאשם 1 לפיה "אני מאמין למדינה שנתנה לי נכס ואם אחרי עשרים שנה נודע לי שצריך לעשות לגליזציה אני אעשה אבל אני לא יכול לעזוב את המקום" (שם ע' 55) אין ממש. שכן, לשיטתו, בעת ייזום התכנית הוא טרם החל להשתמש במקרקעין כאתר אירוח, ולא מדובר במצב שבו הסתמך על שימוש זה למשך עשרות שנים. הצורך להגיש תכנית לא הצריך עזיבת המקום, אלא – המתנה לתחילת הרחבת השימושים בו עד שתיכנס לתוקף תכנית שתאפשר זאת (גם אם אניח – ואינני מניח לכאן או לכאן – את נכונות טענת הסנגורית לפיה די בכניסת התכנית לתוקף לשם ביצוע השימושים ולא נדרשים היתרים מכוחה).

שיהוי

8. טענת הנאשם 1 לפיה השימוש במקרקעין לצורך עסקי אירוח החל רק בשנת 2004 גם גוזרת את טענת הנאשמים 1 ו-3 בענין שיהוי בן עשרות שנים בהגשת כתב אישום לדחייה. אמנם הנאשמים התגוררו במקרקעין במשך עשרות שנים מבלי שיועמדו לדין בגין כך, אך כתב האישום הוגש נגדם לא אך, ולא בעיקר, בגין מגורים במקום ללא היתר כדין, אלא, גם בחשד להפעלת בתי הארחה, קפה-בר, מסעדה וגן אירועים במקום; וכתב האישום הוגש בשנת 2008, 4 שנים בלבד, לשיטת הנאשם 1 עצמו, מתחילת הפעלת עסקי האירוח במקום.

מצג לפיו לא מדובר במעשה בלתי חוקי

9. נוכח האמור לעיל יש לדחות גם את טענת הנאשמים 1 ו-3 בענין צמיחת הגנה מן הצדק מכך שהרשויות שינו מצג שהציגו להם לפיו אין מדובר במעשה בלתי חוקי, על דרך הגשת כתב אישום. עמדתי לעיל על כך שבהסכמת הרשויות לקידום התכנית ואף בעידודן בענין התכנית אין משום מצג שביצוע העבודות או השימוש שיותרו לפי התכנית כאשר זו תהא בתוקף, מותרים לפני כן.

אמנם הגנה מן הצדק יכולה להיות מוצדקת כאשר נאשם הסתמך על מצג הרשויות (ראו לענין זה ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 254 (מהדורה שנייה, 2009), ובהקשר זה מקובלת עלי הרטוריקה בפסק דין מיצפור, אליו הפנו הנאשמים 1 ו-3 (ת"פ (מקומיים ת"א) 1389/94 מדינת ישראל נ' מיצפור חברה לתכנון והנדסה בע"מ (27.3.1997), בענין הגנה מן הצדק עבור "מי שפעלו מן הסתם בתום לב והסתמכו על החלטותיה של הוועדה המקומית" (שם)). אולם בפרשת מיצפור העבירה שם (שימוש חורג) לא החלה להתבצע בהסתמך על החלטות הוועדה המקומית. רטוריקה לחוד, וניתוח העובדות לחוד. עיון באותו פסק דין מעלה כי עוד לפני החלטות הוועדה המקומית שנדונו שם, הנאשמים שם כבר השתמשו שימוש חורג במבנה (אם כי בהמשך הדברים הגישו בקשה להיתר אשר אושרה בתנאים, כאשר הרשות אף הבהירה כי לא יהיה בכך כדי למנוע הליכים משפטיים). על כן לא אוכל להצטרף לאמירה באותו פסק דין לפיה מדובר היה שם ב"אזרחים שביקשו לשמור על החוק". זאת ועוד. הנסיבות בפרשת מיצפור היו כאלה, שלאחר שכבר הוגש כתב אישום (בדצמבר 2004), הגיע לנאשמים, בדיעבד (בחודש יולי 1995), העתק החלטה על קבלת הבקשה ממועד החל חודשים לפני כתב האישום (אוגוסט 1994), בכפוף לתשלום היטל השבחה. על כן בפרשת מיצפור הרשות היתה זו אשר שללה מהנאשמים את האפשרות להחזיק היתר ביד עוד לפני הגשת כתב האישום. ודוק: כפי שכבר נאמר לעיל, גם כאשר היתר בניה כדין כבר ניתן וטרם הוגש כתב אישום, אין בכך כדי לפטור מאחריות פלילית בגין מעשי בניה או שימוש שנעשו לפני מתן ההיתר. בנוסף לכך, בענייננו לא מתקיימות הנסיבות המיוחדות בפרשת מיצפור, לפיהן אך עקב תקלה של הרשויות באותה פרשה (משלוח הודעה באיחור של חודשים) לא היו הנאשמים במועד הגשת כתב האישום במצב שבו הם כבר מחזיקים בהיתר כדין.

בענייננו, הנאשמים לא הסתמכו על מצג הרשויות בענין חוקיות השימושים לפני מתן תוקף לתכנית. גם אם אניח, לצורך הדיון, כי מסמכים ישנים אלו ואחרים של הסוכנות היהודית או מינהל מקרקעי ישראל (ראו למשל מכתבו של נ' רבן מיום 11.10.1982 ב-נ/2) יכולים להוות מצג בענין חוקיות הפעלת מתחם אירוח מסחרי במקום, הרי הנאשם 1 העיד כאמור כי שימוש זה החל רק בשנת 2004, ובעת הזו כבר הגיש תכנית נוכח הדעות שאותן הכיר, לפיהן נדרשים היתרי בניה לאותו שימוש. ועל כן – הנאשמים ממילא לא הסתמכו על מצג זה. יפים לענייננו, בשינויים המחוייבים (שכן בפרשת אדורם הנאשמים ידעו פוזיטיבית כי נדרש היתר ובענייננו הנאשם 1 ידע פוזיטיבית למצער על דעות לפיהן נדרש היתר) – הכרעת הדין ב-ת"פ 1216/98 (שלום פ"ת) מדינת ישראל נ' אדורם (22.10.1998), לפיהם "הנאשמים ביודעין נטלו על עצמם את הסיכון, כי בסופו של דבר הוועדה המחוזית והולק"ח לא יתנו אישורים...". אותה פרשה עסקה ברשת "ביתילי" אך בית המשפט ציין כי גם "ביחס ל'אזרח הקטן' אנו דורשים למלא אחר הוראות החוק ולבדוק את המצב התיכנוני טרם התחלת שימוש חורג זה או אחר...".

הנאשמים 1 ו-3 הפנו גם להחלטה ב-ת"פ (שלום י-ם) 3531/00 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתישבות (2.10.2005) בה הכיר בית המשפט בהגנה מן הצדק עקב מצג של הרשויות. דא עקא, אותה ההחלטה בוטלה בערעור בבית המשפט המחוזי כי נקבע, בין היתר, כי הרשויות לא הציגו כלפי הנאשמים שם מצג של חוקיות (ע"פ (י-ם) 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתישבות, פס' 11 (9.3.2006)).

העמדה לדין בניגוד למדיניות הפרקליטות

10. הנאשמים 1 ו-3 טענו כי כתב האישום בענייננו, ככתב אישום בגין שימוש חורג (כאשר עבירות הבניה (ככל שהיו) התיישנו), נוגד את הנחיות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין. הנאשמים לא הגישו העתק ההנחיות. ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בציטוט סלקטיבי שכן הנוהל הנזכר עניינו אי הגשת כתבי אישום בגין שימוש במקרקעין התואם את התכנית החלה. פסיקה אליה הפנתה הסנגורית, למשל תו"ב (רמ') 37615-12-10 מדינת ישראל נ' ירון (27.10.2013) ו-חע"מ (ר"ג) 329/09 עיריית רמת גן נ' גבאי (20.2.2012)), תומכת בבירור בטענה זו של המאשימה. בענייננו כתב האישום הוגש בטענה שהשימוש נוגד ייעוד חקלאי. בסופו של דבר קבעתי בהכרעת הדין כי אין מקום להרשיע את הנאשמים 1 ו-3 בגין שימוש הנוגד ייעוד חקלאי; אך זאת רק בשל העובדה ששמו של מרחב התכנון בענייננו, מעלה נפתלי, מבין מרחבי תכנון אחרים שעליהם חלה התכנית בענין ייעוד חקלאי (תכנית מתאר מקומית 6540; ת/7), הוסף לתכנית המודפסת בכתב יד. עינינו הרואות כי כתב האישום הוגש נגד הנאשמים בגין שימוש הנוגד תכנית; ואוסיף כי ההחלטה להאשים את הנאשמים בגין שימוש בניגוד לתכנית הנזכרת היתה סבירה (ורק בדיעבד נקבע כי אין להרשיע בגין סטייה מתכנית, עקב צורת תיקון התכנית). עוד טענה המאשימה כי הנוהל הרלוונטי ממילא חל רק החל משנת 2011 (כך עולה גם מענין ירון), ואילו כתב האישום המקורי בענייננו הוגש שנים לפני כן בשנת 2008. נוכח טענה זו של המאשימה, העלתה הסנגורית טענה חלופית, לפיה הנוהל בשנת 2011 גיבש מדיניות שהיתה קיימת גם לפני כן. הנאשמים 1 ו-3 לא הביאו תשתית ראייתית כלשהי לטענה חלופית זו שנטענה בעלמא. אין בידי לקבוע שכתב האישום הוגש בניגוד להנחיות הפרקליטות.

מניעות

11. במסגרת טענותיהם בדבר מניעות, טענו הנאשמים כי הם שילמו ארנונה בגין המבנים מושא כתב האישום. אולם, גביית ארנונה בגין מקרקעין עבור תקופה בה בוצעו עבירות תכנון ובניה בהם אינה יוצרת מניעות מפני העמדה לדין בגין עבירות בניה (עפ"א (ת"א) 33280-12-13 יפרח נ' עיריית תל-אביב (26.5.2014); בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה, תוך שבית המשפט העליון היה ער לטענות הנאשם שם בענין מסמכי ארנונה המצביעים לטענתו על חוקיות מעשיו – רע"פ 4557/14 יפרח נ' מדינת ישראל, פס' 4 (10.7.2014); ראו גם ע"פ (חי') 2079/02 חלבי נ' מדינת ישראל/הועדה המקומית לתכנון ובניה רכס הכרמל, פס' 9 (9.5.2002); השוו ע"פ (ת"א) 1621/92 אומניפול (1957) בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 3(ח) פ"מ תשנ"ד(1) 414 (20.9.1993) אליו הפנו הנאשמים בו הוער כי "אילו במשפט אזרחי עסקינן – היתה טענת השתק של הנאשמים..." (ההדגשה הוספה).

12. הנאשמים טענו כי המדינה מנועה מלהעמידם לדין נוכח אורך תקופת שימושם מבלי שהועמדו לדין. דא עקא, כאמור לעיל, כתב האישום בענייננו הוגש לא רק בגין מגורי הנאשמים במקום אלא בגין הפעלת בתי הארחה, קפה-בר, מסעדה וגן אירועים, ובשונה מתקופת 50 השנים שנדונה ב-ת"א (מחוזי ת"א) 1376/05 צפורן ואח' נ' מדינת ישראל (17.2.2010) (שהיתה, ממילא, תביעה אזרחית), מתברר כיום, כפי שפורט לעיל, כי לשיטת הנאשם 1 עצמו השימוש במקום כאתר אירוח החל רק בשנת 2004 כי קודם לכן לא היה חיבור לחשמל, וכתב האישום הוגש בשנת 2008.

אכיפה בררנית

13. טענת האכיפה הבררנית שטענו הנאשמים, בגין כך שהסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל לא הועמדו לדין, דינה להידחות גם כן. הנאשמים מייחסים הקמת המבנים מושא כתב האישום לסוכנות ולמינהל, ואולם, כתב האישום בענייננו לא היה בגין הבניה אלא בגין השימוש. הגם שלמינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית זכויות בקשר למקרקעין, וגם אם גופים אלה הסכימו לשימוש ל"קיט", הנאשמים 1 ו-3, אשר הועמדו לדין, היו אלה אשר בצעו בעצמם את השימושים האסורים (במובחן מאחריות בגין שימוש אסור אך מפאת זכויות במקרקעין לפי סעיף 208 לחוק התכנון והבניה). לכן, גם אם ניתן להעמיד לדין בענייננו גם את הסוכנות והמינהל, מעשיהם של הנאשמים 1 ו-3 הם החמורים יותר, ולא מדובר, בתעדוף שערכה המאשימה בענין העמדה לדין, בהפליה בין אנשים (לרבות תאגידים) הנמצאים, בנסיבות ענייננו, באותה קבוצת שוויון.

עינוי דין

14. אחרון, טוענים הנאשמים להגנה מן הצדק מפאת עינוי דין, שכן כתב האישום המקורי הוגש בשנת 2008 והמשפט טרם הסתיים. אמת, המשפט מתנהל תקופה ארוכה. עיון בתיק מעלה כי למרות שרוב הדחיות בתיק נגרמו שלא באחריות הנאשמים, שתי בקשות לדחיית דיונים הוגשו בידי הנאשמים. ועוד: בתיק זה הסנגורית הנכבדה הכריזה מפורשות על ויתור על טענת הגנה מן הצדק בדיון הסיכומים אשר התקיים לפני כשנה וחודשיים (ראו פרוטוקול 7.4.2014 ע' 40 ש' 7), רק כדי "להחיות" את הטענה מחדש בדיון שנקבע לטיעונים לעונש, כחצי שנה לאחר שניתנה הכרעת הדין. אינני רואה הצדקה לביטול כתב האישום מפאת עינוי דין.

סוף דבר

15. הבקשה לביטול כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק- נדחית.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ה, 18 יוני 2015, במעמד הצדדים.