כתב האישום המתוקן והכרעת הדין

1. בכתב האישום בתיק זה, שהוגש ביום 21.10.2008 ותוקן (על דרך הוספת עדי תביעה) ביום 10.5.2012, האשימה הוועדה המקומית לתכנון ובניה מרום הגליל את הנאשמים 1 ו-2 – בני זוג – בשימוש בשורה של מבנים "בגוש 15667 ח"ח 32, 30, 11, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2 הידוע גם כמתחם חמדת ימים, סמוך למושב שפר", ל"קפה-בר", לבתי הארחה, למגורים, למחסן, לשירותים ולמתקן גנרטור, בסה"כ גודל של 1,088.09 מ"ר. עוד ייחס כתב האישום לנאשמים 1 ו-2 שימוש בדרך לא סטטוטורית בכביש סלול באספלט באורך 1.5 ק"מ למקרקעין. לנאשם 3 – בנם של הנאשמים 1-2 – יחס כתב האישום: שימוש במבנה ל"קפה-בר" בגודל של כ-245.27 מ"ר ו"שימוש כמסעדה וגן אירועים – בחודש 4/08 או בסמוך לכך {מועד מדויק אינו ידוע למאשימה} בוצע [כך] במקרקעין בניית מרפסות מעץ, בגודל של 246 מ"ר".

2. נטען בכתב האישום כי העבודות והשימוש בוצעו ללא היתר. כן צוין כי ייעודם של המקרקעין לפי תכנית ג/6540 הוא חקלאי, ולפי ג/400 לשמורת טבע ושטחים פתוחים. העבירות שבהן הואשמו נאשמים 1 ו-2 היו "ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, סעיפים 204(א), 204(ג), 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז- 1967, 1(1)". הנאשם 3 הואשם באותם סעיפים עבירה, בנוסף לעבירה על סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה.

3. הכרעת הדין ניתנה ביום 18.6.2014. הנאשמת 2 זוכתה מכל המיוחס לה. הנאשמים 1 ו-3 הורשעו בשימוש חורג (שימוש הטעון היתר ללא היתר). הוכח כי ייעודם של המקרקעין שבהם מצויים כל המבנים מושא כתב האישום היה, עד תחילת תוקפה של תכנית ג/8292 בשנת 2011, שמורת טבע וגינון וייעור (פס' 18-19 להכרעת הדין); צוין בהכרעת הדין כי הנאשם 1 אישר בחקירתו בידי מפקח כי הוא עשה ועושה שימוש במבנים כיחידות אירוח, סטודיו לעבודה, מגורים, בית קפה, וכן שימוש לעריכת אירועי חתונה בתשלום ל-200 עד 250 איש לאירוע. כן צוין כי הנאשם 3 אישר בחקירתו כי הוא יזם ומנהל את ההופעות בבית הקפה ואת מועדון ההופעות; כן אישר כי כ-10 חתונות בשנה מתקיימות במקום (פס' 21-23 להכרעת הדין). עוד הוכח כי לא היה לנאשמים 1 ו-3 היתר בניה המתיר שימושים אלה (פס' 25-26 להכרעת הדין).

4. נדחתה בהכרעת הדין טענת הנאשמים לפיה תכנית ג/8292 הופכת כל מבנה הכלול בתחומה, או כל מבנה אשר חורג ממנה אך אינו מסומן להריסה, למבנה שייראה כמבנה שנבנה כחוק, וממילא לא התקבלה טענת הסנגורית בענין תחולת סעיף 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 על ענייננו בעקבות תכנית זאת (פס' 28-32 להכרעת הדין).

5. כן נדחו הטענות בענין טעות במצב הדברים או במצב משפטי (פס' 33 להכרעת הדין).

6. כאן המקום לציין, כי למרות שהנאשמים 1 ו-3 הורשעו בשימוש חורג, המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר בשלב בירור האשמה באלו מבין המבנים מושא כתב האישום בוצעו השימושים הנטענים (להרחבה בענין זה ראו פס' 5 ו-6 להכרעת הדין וכן פרוטוקול 7.4.2014 ע' 31 ש' 30 – ע' 32 ש' 4). עם זאת, הנאשם 1 הודה בחקירתו בפני המקפח בשימוש במבנה כבית קפה בהיקף 670 מ"ר (ת/1, ע' 2 ש' 5), שימוש ב-7 יחידות אירוח ( ע' 5, ש' 5-6),ושימוש בשלושה מבנים למגורים (ע' 4 ש' 21-23) ושימוש בגג כסטודיו (שם ש' 14).

7. להשלמת התמונה יצוין כי:

א. הנאשמים 1 ו-3 זוכו מעבירה בענין שימוש חורג בקרקע חקלאית לפי סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965;

ב. נטען בעובדות כתב האישום שייעוד הקרקע לפי התכנית החלה הוא שמורת טבע ושטחים פתוחים (תכנית ג/400), אולם הנאשמים לא נאשמו כלל בסעיף עבירה בדבר שימוש במקרקעין בסטייה מתכנית (לפי סעיף 204(ב) לחוק;

ג. הנאשם 3 זוכה מאישום בביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר (בניית מרפסות מעץ סביב בית הקפה); וכתב האישום נוסח כך, שהוא הואשם בקשר ל"מרפסות העץ" רק בגין בניה (ממנו זוכה), ולא בגין שימוש ב"מרפסות העץ";

ד. הנאשמים לא הורשעו בענין השימוש בדרך סטטוטורית.

ה. לאחר הכרעת הדין הציגו הנאשמים היתר בניה שהוצא בשנת 1954 לאחד מבתי המגורים מושא כתב האישום (נ/19), בהיקף של כ-347 מ"ר. על כן, השימוש שנעשה לצרכי מגורים בבית זה לא היה ללא היתר, ואין להחשיב את השימוש בבית זה כשימוש ללא היתר במסגרת גזירת הדין.

גזירת הדין

8. סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) חל בענייננו (שכן הכרעת הדין בענייננו ניתנה לאחר תחילת תוקפו, ראו שם, סעיף 3), והוא מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בגזירת הדין.

מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

10. דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב.         מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

שימוש מסחרי במבנים בשמורת טבע

11. למרות שהנאשמים לא הואשמו בסעיף עבירה בדבר שימוש במקרקעין בסטיה מתכנית, נטען בכתב האישום כי ייעודם של המקרקעין בהם בוצע השימוש ללא היתר הוא שמורת טבע, והוכח, באמצעות ראיות שהוגשו בידי הנאשמים עצמם, כי אכן מדובר במקרקעין שייעודם, עד שנת 2011, היה שמורת טבע, וגינון וייעור (לפי הענין; ראו פס' 18-23 להכרעת הדין).

12. הנאשם 3 ביצע ומבצע שימוש מסחרי הטעון היתר, ללא היתר, במבנה לבית קפה – לרבות קיום אירועים הכוללים כ-10 חתונות לשנה בהיקף של עד 250 איש. הנאשם 1 אחראי לשימוש הנזכר כבעל זכויות בקשר למקרקעין, ובנוסף הוא עצמו ביצע שימוש הטעון היתר, ללא היתר, בשימוש מסחרי ב-7 יחידות אירוח ובשימוש ב-2 מבנים לצורך מגורים. כל זאת, כאשר עד שנת 2011 ייעוד המקרקעין היה שמורת טבע.

13. כאן המקום לציין, בענין בית הקפה, כי אין מקום לקבל את טענות הסנגורית לפיהן בית הקפה אינו אלא מגדל מים שהיה קיים, בתוספת פיתוח (משטחי עץ; ראו פרוטוקול 18.6.2015 ע' 76). אמנם, בענין משטחי העץ וכפי שכבר צוין, האישום היחיד בקשר למשטחי העץ ליד בית הקפה היה אישום נגד הנאשם 3 בגין בנייתם; הוא זוכה מהאישום בענין זה, והנאשמים לא הואשמו בגין שימוש במשטחי עץ אלו. אולם בטענת הסנגורית לפיה בית הקפה אינו אלא מגדל מים שהיה קיים, יש כדי להטעות את בית המשפט. עיון בבקשה להיתר לבית הקפה שהגישו הנאשמים (נ/48) מעלה בבירור כי בית הקפה הוא מבנה שבו אמנם, בלבו, נמצא מגדל מים הקיים משנת 1965 בהיקף 11.22 מ"ר (ראו פריט 6 לטבלת חישוב שטחים וכן התשריטים של בית הקפה בתוכניות בקשה זו); אך מסביב ל"לב" קטן זה משתרע בנין בהיקף 270.6 מ"ר המוגדר "מבנה קיים ללגליזציה". בית הקפה הוא אכן מבנה בהיקף של כ-270 מ"ר שנבנה שלא כדין שהשימוש בו הוא בגדר שימוש מסחרי הטעון היתר ללא היתר.

14. השימושים שבוצעו בידי הנאשמים 1 ו-3 ללא היתר בוצעו במשך שנים רבות. מעבר למגורי משפחות הנאשם 1 ומשפחות ילדיו במבנים במקום (שאחד מהם הוא, כך מסתבר, מבנה שנבנה בהיתר), הנאשם 1 אישר כי בית הקפה קיים במקום מאז שנת 2000 (ת/1 ש' 9-10); כן העיד, (במסגרת טעונות נוספות להגנה מן הצדק שהועלו לאחר הכרעת הדין), כי הוא החל לשמש במבנים כיחידות אירוח החל משנת 2004 (החלטה מיום 18.6.2015 ע' 5 ש' 7).

15. הנאשמים טענו כי מינהל מקרקעי ישראל (כשמה דאז של רשות מקרקעי ישראל) הקצה לנאשם 1 את המקרקעין לצרכי "קייט", והסנגורית טענה כי החוזה עם המינהל יוגש לשם הוכחת הטענה (ראו פס' 6, 31 לטיעונים מטעם הנאשמים לענין הגנה מן הצדק מיום 4.1.2015). אולם, החוזה לא הוגש, ותעודת עובדת ציבור שהוגשה במסגרת בירור האשמה, ובה התייחסות לייעוד "קייט" במסגרת תכנית "1663", התייחסה לשטח שאינו השטח שבו נמצאים המבנים מושא כתב האישום (ראו פס' 19, פסקה אחרונה, להכרעת הדין; כאן המקום לתקן אי-דיוק שנפל באותה פסקה – מספר התכנית הרלוונטית היא 1603, ולא כפי שנכתב באופן בלתי מדויק בתעודת עובדת הציבור; והנכון הוא, כפי שכתבתי כאן, שהמבנים מושא כתב האישום אינם בשטח תכנית 1603, אם כי ישנם מבנים מבין המבנים מושא כתב האישום בחלקים אחרים של חלקות הכלולות באותה תכנית).

הנסיבות המיוחדות של הגעת הנאשמים למקרקעין מושא האישום; רוב המבנים לא נבנו בידי הנאשמים

16. עם זאת, הנסיבות שציינתי לעיל אינן הנסיבות היחידות הרלוונטיות בתיק זה לקביעת מידת הפגיעה בערכים החברתיים הנפגעים. עיקר הבניה במקרקעין מושא כתב האישום לא נעשתה בידי הנאשמים. בשנות החמישים התיישבה משפחה אחרת במקום, ובשנות ה-60 של המאה הקודמת נבנו מבנים במקום על ידי המחלקה להתיישבות באמצעות משרד השיכון. ממסמכים בתיק עולה כי בית מגורים אחד נבנה עבור משפחת הנאשמים (ראו למשל נ/8). מחלק מהראיות עולה כי בשנת 1971 הועברו המבנים והשטח לידי הנאשם 1 (ראו מכתבו של ג' רבן מיום 11.10.1982, שצורף לתעודת עובדת הציבור מהארכיון הציוני המרכזי, נ/2; כן ראו שם מכתבו של מר יהודה אררט מהמחלקה להתיישבות מיום 9.5.1995); ממסמכים אחרים עולה כי הזכויות של המשפחה הקודמת עברו לנאשם 1 בהסכם משנת 1978 (נ/19); ניתנה לנאשם הלוואה לצורך הרכישה; והוא חתם על חוזה חכירה ל-49 שנים (ראו מכתב רבן הנזכר).

17. השוואת תצלום אוויר משנת 1964 (נ/3) לתשריט "מצב קיים" בתכנית ג/8292 (נ/5) מעלה כי רוב רובם של המבנים הקיימים במקרקעין כיום – למעלה מעשרה מבנים, כבר עמדו על תילם לפחות כשבע שנים לפני שהמקרקעין הועברו לידי משפחת הנאשמים.

18. הנאשמים טענו כי הנאשם 1, היום בן שבעים ואחת, עלה על הקרקע במקום בשנת 1967 עם אשתו הצעירה, שם נולדו שלושת ילדיהם, אותם גידלו בתנאים קשים ביותר, ללא חשמל, מים זורמים או ביוב. הם היו אידיאליסטים המאמינים ביישוב הגליל לטובת העם והארץ, והאמינו שהפעולה שהם עושים היא לטובת המדינה, והם זכו להערכת הרשויות ולעידודן בשם פועלם. לטענתם, הם רכשו את הזכויות במקום כי המשפחות האחרות עזבו תוך זמן קצר, עקב התנאים הקשים (היעדר חשמל, מים זורמים וביוב), ובעיות פרנסה. נטען כי הנאשמים 1 ו-2, שהיו אז אנשים צעירים ואידיאליסטים, חלמו להקים במקום מרכז מוסיקה שיהווה גם אתר תיירות, ולצורך כך פעלו, כפי שהוצע להם על ידי הרשויות, להכין תכנית מתאר, וזאת בסיועם ובעידוד פעיל של כל הרשויות. נטען כי הנאשם 1 הינו פסנתרן ומלחין בעל שם בינלאומי אשר זכה בפרסים מקצועיים עקב פועלו המשלב מוסיקה וציונות (ראו נ/24). נטען עוד כי בני הזוג ביקשו לקדם את הנושא בהתאם לחוק, התייעצו עם גורמים שונים כיצד להפוך את החלום למציאות, ונאמר להם כי עליהם להגיש תחילה תכנית מתאר שתאפשר את השימושים המתאימים במקום. נטען כי הם לא חסכו זמן, כסף פרטי ומאמץ והחלו לפועל לקידום תכנית מיתאר אשר תקדם אתר תיירות, בהתאם לאינטרס הלאומי כפי שהוצג להם על ידי הסוכנות.

19. בשנת 1969 אישרה הוועדה לשמירת הקרקע את שינוי היעוד מיעוד חקלאי לתיירות; הנאשמים 1 ו-2 יזמו בתמיכתן ובעידודן של הרשויות את תכנית מפורטת 1603 הנזכרת לעיל בשנת 1974 (נ/26); הם קיבלו הלוואות ממשרד התיירות; ועדת השמות במשרד ראש הממשלה אישרה את השם הרשמי "חמדת ימים" כנקודת מפגש מוסיקלי בשנת 1986 (נ/13). לטענת הנאשמים, נוכח דרישת רשות שמורת הטבע שהכביש בתכנית 1603 יעבור בתוך הנחלה, תכנית זו הוחלפה בתכנת ג/8292, וזאת, במימון רשות הטבע והגנים, כמחווה להסכמה על ויתור הנאשם 1 על תכנית 1603. לטענת הנאשמים, התקיימו במשך שנים ישיבות ב-17 גופים באישור תכנית ג/8292, לרבות משרד התיירות, הוועדה המקומית, המחוזית והארצית לתכנון ובניה, הוועדה לשמירת קרקע חקלאית, המשרד לאיכות הסביבה, משרד החקלאות, מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, רשות שמורות הטבע וגנים לאומיים, רשויות כיבוי אש, משרד הבריאות, מינהל המים והביוב, רשות הניקוז, חברת החשמל, קרן קיימת לישראל וועדת השמות הממשלתיים. לטענת הנאשמים, למרות שנושא הביוב הוא באחריות המועצה האזורית, הם ביצעו בעצמם את פתרון הביוב בהתאם לתכנית בעלות של 300,000 ₪ כדי לקדם את הנושא. נטען כי בשנת 2001 נאמר לנאשם 1 כי עליו להגיש תכנית ללגליזציה למבנים קיימים, הליך בו החל, שכן רצה לפעול כחוק. במשך עשרות שנים לא קיבלו הנאשמים אזהרה על בניה או שימוש בלתי חוקי לכאורה. ביום 24.8.2008 אושרה תכנית ג/8292 והמתינה לפרסום למתן תוקף, ודווקא לאחר כל ההשתלשלות המתוארת, כחודש לאחר מכן, הוגש כתב האישום המקורי נגד הנאשמים. בסופו של דבר תכנית ג/8292 פורסמה למתן תוקף ביום 10.4.2011, והוא מאפשר, בכפוף לתנאיה ולכל דין (ובנושא ההיתרים ארחיב בהמשך הדברים), שימוש בכל המבנים מושא כתב האישום.

חזון לחוד והחלטה להתחיל בשימוש מסחרי ללא היתרים לחוד

20. על מנת לעמוד על המידה הנכונה של הפגיעה בערכים החברתיים הנפגעים בנסיבות תיק זה, יש להפריד בין דברים שונים שטענו הנאשמים בנשימה אחת. נכון הוא, שרוב המבנים מושא כתב האישום (ואולי כולם), למעט בית הקפה, נבנו לפני שהזכויות בקשר למקרקעין עברו לידי הנאשם 1. טענות הנאשם 1 בענין היותו מוסיקאי בעל שם בינלאומי בוססה, ומקובל עלי כי הנאשם 1 ואשתו הנאשמת 2 פעלו מתוך חזון להקים מרכז מוסיקה. מקובל עלי גם כן כי הם פעלו, בין היתר, מתוך מטרה ציונית בחזונם לפתח את המקום. הוכח גם כן, כי הרשויות ראו בעין יפה את החזון של "חמדת ימים", ובסופו של דבר, החל משנת 2011, אושרה תכנית ג/8292 שמטרותיה הקצאת שטח להקמת מלונית כפרית בדגש מוסיקה וטבע, ולאפשר הוצאת היתרי בניה (פס' 2.1 לתקנון התכנית); שמתירה אירוח נופשים בביתני נופש משפחתיים חד קומתיים והתכנסות נופשים לרבות קבלה, משרדים, אולם רב-שימושי להתכנסות משותפת להרצאות, קונצרטים וכד', בית תה, חדר אוכל- מסעדה, מטבח, ועוד, הכל בתנאים הקבועים בתכנית (שם, פס' 3.1); והמשנה יעוד הקרקע שמתחת למבנים שבענייננו, משטח לשמורת טבע לשטחי תיירות ונופש, מגורים, חניה ודרך (שם, פס' 2.2).

21. עם זאת, החזון ואישור תכנית המאפשרת שתוגשם בסופו של דבר לחוד; והימנעות מביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה עד מילוי כל התנאים לכך לחוד. הנאשמים טענו בשלב בירור האשמה לטעות במצב הדברים או במצב המשפטי, בקשר לצורך להוציא היתרי בניה לשימושים שבנדון, אך טענה זו נדחתה בהכרעת הדין, כדלקמן:

"אניח, לצורך הדיון בלבד, כי ברכישת מבנים קיימים מהסוכנות היהודית ובחכירת המקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל היה כדי לבסס טענה בדבר טעות במצב הדברים או במצב המשפטי בקשר לשימושים כגון מגורים, בית מלאכה ובית אורחים (ודוק, למצער בענין טעות במצב המשפטי ספק רב אם יש מקום להנחה כזו: מדובר בענייננו באדם העוסק בניהול וקידום עסק; ניתן היה לברר אלו היתרי בניה קיימים אם בכלל; השאלה מה היתר בניה פלוני מתיר לעשות במקרקעין אינה, בדרך כלל, שאלה מאד מורכבת; ומינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, הגם שהם גופים ציבוריים, ממילא אינם הגורם המוסמך בענין היתרי בניה.... אף בהנחה זו, בוודאי שאין ברכישת מבנים קיימים מהסוכנות היהודית ובחכירת המקרקעין ממינהל מקרקעי ישראל כדי לבסס טענה שהנאשם 1 טעה לחשוב שקיימים היתרי בניה המאפשרים הסבת מבנים נוספים ליחידות אירוח או הפעלת בית קפה והפקת אירועים מסחריים בדמות קונצרטים וחתונות באמצעות המבנים. אדרבא: עיסוקו של הנאשם 1 במשך 20 שנים על מנת לקדם תוכנית תכנון ובניה מעיד על כך שהוא ידע כל הזמן שהשימושים שלו במקרקעים מצריכים הסדרה חוקית. אף אם היה יסוד לטענה שהנאשם 1 הוטעה לחשוב שכל השימושים שלו מותרים על פי היתר בתחילת הדרך – וכאמור אין לכך יסוד – היה עליו להפסיק שימושים אלה ברגע שגילה שטעה. הנאשם 1 ידע שאין לו היתר לשימוש שהוא עושה, אך במקום לפעול באופן חוקי, קרי – להפסיק את השימוש ללא היתר לאלתר (ולתבוע פיצוי במידת הצורך מאת הרשויות שלטענתו הטעו אותו ברכישת זכויותיו במקום), הוא קיבל החלטה מודעת להמשיך בביצוע העבירה, ובלשונו הוא: "[]אין לנו ברירה להמשיך לפרנסתנו את הצימרים ובית הקפה..." (ת/1 ש'2). אף אם היתה טעות בתחילת הדרך, היא ודאי אינה בגדר 'שיק פתוח' המעניק לטועה זכות להמשיך לבצע עבירות פליליות לנצח, גם לאחר שגילה את הטעות, בלי לתת עליהן את הדין" (פס' 33 להכרעת הדין).

עדותו של הנאשם 1 לאחר הכרעת הדין, בדיון בטענות הנוספות שהועלו הנאשמים 1 ו-3 בענין הגנה מן הצדק, אף החמירה את מצבו בנקודה זו. עדות זו הראתה שהנאשם 1 היה ער – למצער – לדעות לפיהן נדרשים היתרי בניה לשימושים שבענייננו זמן רב לפני גביית גרסתו בחשד לעבירות על חוק התכנון והבניה. הנאשם 1 אישר שכבר בשנת 2004, עת הגיש את תכנית ג/8292, הבין שיש דעות האומרות שנדרשים היתרי בניה. אף עלה מעדותו זו, כי לא מדובר במצב שבו התחיל לבצע שימושים מסחריים במקרקעין ליחידות נופש, בית קפה ואף הפקת אירועי חתונות בהיקף של מאות משתתפים; רק לאחר מכן שמע דעה לפיה נדרשים היתרי בניה; ואז נמנע מלהפסיק את הפעילות הזו. אלא, עלה מעדותו כי תחילה הבין ששימושים אלה בעייתיים מבחינת החוק ועל כן יזם תכנית, ורק לאחר שכבר ידע זאת, ולמרות שטרם ניתן תוקף לתכנית, התחיל להשתמש במקרקעין ולהתיר לבנו להשתמש במקרקעין לשימושים מסחריים אלה ללא היתר (פס' 7 להחלטה מיום 18.6.2005).

22. לסיכום נושא הפגיעה בערכים החברתיים הנפגעים: אמנם לא מדובר בענייננו ב"כרישי נדל"ן" שפלשו לשמורת טבע ציבורית והחלו להשתמש במבנים בה מתוך תאוות בצע גרידא. הנאשם 1 חוכר את המקרקעין מושא כתב האישום מהמינהל כבר משנות ה-70 של המאה הקודמת, והיום ברור, נוכח אישור תכנית ג/8292, כי חזונו להקים מרכז מוסיקה חוקי, לרבות אירוח והסעדה, ניתן להגשמה. ואף על פי כן, הנאשמים 1 ו-3 נושאים באחריות פלילית לשימוש מסחרי הטעון היתר בשמורת טבע, ללא היתר, במשך שנים רבות (החל משנת 2004 ב-7 יחידות אירוח (הנאשם 1 בלבד) ובבית קפה (החל משנת 2003 לאור התיישנות השימוש לפני כן, שכן כתב האישום הוגש בשנת 2008), לרבות הפקת אירועי חתונות בהשתתפות עד 250 איש. ודוק: גם כאשר הכלי המפיק את הצלילים, שעבורם נמכרים כרטיסים ומושכרים חדרי אירוח בתשלום, הוא פסנתר, אין בכך כדי לבטל את סיווג השימוש כמסחרי. הפגיעה בערכים החברתיים הנפגעים משימוש זה, ועוד בשטח שהיה עד שנת 2011 שמורת טבע – היא משמעותית. שינוי ייעוד הקרקע בשנת 2011 משמורת טבע, משמעותו קביעה שראוי לאפשר במקום השימושים המסחריים המותרים בתכנית ג/8292, ושלא מדובר בשימושים שאין לעלות על הדעת, מבחינת שיקולי תכנון ובניה, את ביצועם בפנינת נוף זו; ועל כן, יש לראות כיום את פגיעת עבירות הנאשמים 1 ו-3 בעיקר בפגיעה בערך שלטון החוק.

מידת הפגיעה בערכים המוגנים - תקופת ביצוע העבירות

23. ניטשת מחלוקת בין הצדדים בקשר לתקופת ביצוע העבירות. כאמור, מלכתחילה כתב האישום בתיק זה לא ייחס לנאשמים עבירת ביצוע עבודות, אלא רק עבירת שימוש במקרקעין (למעט ייחוס בניית משטחי העץ סביב בית הקפה לנאשם 3, ממנו כאמור זוכה). כפי שכבר צוין, תכנית ג/8292, אשר כוללת את כל המבנים מושא כתב האישום ושיש בו כדי לאפשר ביצוע כחוק של חלק ניכר השימושים שמבצעים הנאשמים 1 ו-3 במקרקעין, נכנסה לתוקפה בשנת 2011. הסנגורית טענה בשלב בירור האשמה כי משמעותן של הוראות תכנית זו היא, כי החל ממועד כניסתה לתוקף יש לראות את כל המבנים מושא כתב האישום כ"מבנים שנבנו כחוק"; אולם טענה זו נדחתה (פס' 28 להכרעת הדין) והנאשמים 1 ו-3 הורשעו בשימוש הטעון היתר ללא היתר. משהורשעו הנאשמים 1 ו-3, טענה הסנגורית טענה נוספת המתבססת על אישור תכנית ג/8292 בשנת 2011, ותמצית הטענה היא: כי בתקופה החל מכניסתה לתוקף של התכנית המתירה שימושים אלה ואילך, כבר לא נדרשים היתרים כדי לבצע את אותם שימושים. אם הסנגורית צודקת בטענתה, אזי החל משנת 2011 המשך ביצוע שימושים המותרים בתכנית על ידי הנאשמים 1 ו-3 ללא היתר אינו מהווה עבירה.

24. דין הטענה לפיה לא נדרשים היתרים להידחות. "... גם אם שימוש פלוני מותר באזור מסויים לפי תכנית בנין עיר, אין פירושו של דבר שניתן להפעיל את השימוש הזה במקום כל שהוא בתוך האזור ללא היתר" (בג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2) 304, 308 (1976)). כאמור רוב הבנינים שבענייננו נבנו ללא היתר לפני שנים רבות, והסנגורית טענה כי יש להבחין בין אי-התאמה פיזית של מבנה לתכנית (אשר מצריכה הקלה) לבין שימוש, במבנה שאינו חורג פיזית, שלגביו, אם השימוש בו אינו נוגד תנאים בהיתר (כי אין היתר) או בתכנית, לא מדובר בשימוש חורג. גם טענה זו דינה דחייה. "...ומקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו, ואפילו הוא תואם את ייעוד הקרקע, הנו שימוש חורג" (רע"פ 10782/07 עיאס נ' מדינת ישראל – ועדה לתכנון ובניה גבעות אלונים, פס' 5 (1.2.2008)). כך גם מקום שעבירת הבניה התיישנה: "...עבירת השימוש ללא היתר הינה עבירה נפרדת, העומדת בפני עצמה ולכן הגם שפעולת הבנייה ללא היתר מתיישנת, עבירת השימוש החורג כעבירה נמשכת עומדת לחובתו של המשתמש ללא היתר במקרקעין" (רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל (18.2.2007). יפים לענייננו דבריו של השופט ס' ג'ובראן ב-רע"פ 727/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (30.3.2008):

"...פרשנותם המוצעת של המבקשים מביאה למצב אבסורדי, לפיו אדם הפועל על-פי חוק, פנה וקיבל היתר בניה, יהיה מוגבל לשימוש מסוים אשר הותר בהיתר הבנייה ואם יחרוג מהשימוש, יהיה צפוי לעמוד בשל כך לדין. לעומתו, אדם המשתמש במבנה שנבנה ללא היתר כלל, יהא רשאי לעשות במבנה כל שימוש מותר אפשרי לפי התכנית החלה, ככל העולה על רוחו, ללא כל חשש מהעמדה לדין. בפרשנותם זו, למעשה נותנים המבקשים מעין חסינות מהעמדה לדין לכל שימוש במבנה בלתי חוקי. ברי, אפוא, כי מצב זה מביא לתוצאה מעוותת, הנוגדת לחלוטין את תכליתו של חוק התכנון והבניה".

העולה מהאמור הוא, שגם לגבי המבנים בענייננו שנבנו לפני שנים רבות ללא היתר, שסוג השימושים הנעשים בהם הותר בתכנית ג/8292 בשנת 2011, גם לאחר מועד כניסת תכנית זו לתוקף אסור היה לבצע, ואסור לבצע היום, שימושים אלא מבלי להוציא עבורם היתר.

25. להשלמת התמונה אתייחס לפסיקה שעסקה בשאלה מה דינו של שימוש, שהיה שימוש חורג, לאחר כניסתה לתוקף של תכנית הכוללת הוראת מעבר בענין אותו שימוש לעתיד לבוא. בפרשה שנדונה ב-ע"פ (נצ') 16633-02-13 רזניק נ' ועדה מקומית לתכנון והגליל המזרחי (1.9.2013), הועמד המערער לדין בגין שימוש בסככה לאריזת ירקות ובתוכה מכונת אריזה, שימוש בחדר קירור, שימוש בחדר עובדים ושימוש במחסן, ללא היתר, ביבניאל. תכנית ג/704 שינתה את ייעוד הקרקע מ"חקלאי" ל"מגורים", אולם קבעה "הוראת מעבר" לפיה, מקום שמשתמשים בשעת כניסת התכנית לתוקף (למעט חריגים שלא היו רלוונטיים), אפשר להמשיך לבצע שימוש לאותה תכלית עד שיחול שינוי בחזקתם או בבעלות על הקרקע או הבנין (שם, פס' 8). בשנת 1999 נכנסה לתוקף תכנית נוספת ג/6695, אשר שינתה את ייעוד הקרקע שוב, בחלקו ל"אזור מגורים א'" וחלקו ל"חקלאי". גם תכנית נוספת זו כללה הוראת מעבר, לפיה:

"בנוגע לקרקעות שבבעלות פרטית בלבד, במידה ותכנית המתאר הזו קובעת שינוי היעוד שאינו בהסכמת בעל הקרקע, יותר שימוש חורג, בהתאם לייעוד הקיים לפי תכנית מתאר 704ג', עד למימוש זכויות, מכירה ו/או שינוי כלשהו בחזקה או בבעלות על הקרקע או הבניינים. בעת מימוש זכויות כמצוין לעיל, יחולו על הקרקעות הנ"ל, באופן מיידי היעדים שבתכנית מתאר זה".

בית משפט השלום באותה פרשה הרשיע את המערער, בקובעו כי, בין היתר, כי מאחר ולא היה חולק שהמבנים נבנו ללא היתר, לעולם שימוש במבנה שנבנה ללא היתר נותר שימוש ללא היתר, ואין בכוחן של התוכניות להכשירו או להנציח את מעשה העבירה, ועצם כניסתן לתוקף של תכניות, אינו יכול להכשיר שימושים ללא היתר, שנעשו ערב קבלתן (שם, פס' 14). בפסק הדין בערעור שהגיש הנאשם, קבעה כבוד השופטת א' הלמן, לגבי השימוש שנדון שם, אשר נתגלע בשנת 2009 ועל כן כולו נעשה לאחר כניסת התכניות הנזכרות לתוקף, כי "...ככלל, מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי הוראות המעבר אינן יכולות להכשיר מעשי עבירה שבוצעו קודם לכניסת התכנית לתוקף, והיוו עבירה גם לפני התכנית החדשה ומהווים עבירה גם לאחריה...". עם זאת, השוטפת הלמן קיבלה את הערעור וזיכתה את הנאשם. השופטת הלמן קבעה שפסק דין אחר של בית משפט השלום, בו העמידה אותה מאשימה אדם לדין בגין שימוש שלא כדין באותו יישוב (יבניאל) ושבו נדונה אותה הוראת מעבר, נקבע כי הוראת המעבר שבתכנית מתירה את השימוש ללא צורך בהוצאת היתר (חע"מ (ביש"א) 20762/07 מ.י.ו.מ. לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' קריטי, פס' 44-45 (13.12.2009)), אלא שאותה המאשימה לא ערערה על אותו פסק דין. כן קבעה השופטת הלמן, כי למרות שהוראת המעבר לא נחתמה בתקופת זמן מוקצבת, היא הוגבלה עד העברת הבעלות או החזקה במבנים, כך שלא מדובר בהנצחת המצב הקיים לאורך שנים ארוכות, ועורכי התכנית היו מודעים למבנים הישנים והיו יכולים לברר האם נבנו ללא היתר, אך הם לא סימנו אותם להריסה. השופטת הלמן קבעה כי די בנימוקים אלה כדי להביא לזיכוי (שם, פס' 36).

26. למרות תוצאת הזיכוי בפסק הדין בערעור בענין רזניק, פסק דין זה רק מחזק את המסקנה לפיה גם השימוש שביצעו הנאשמים 1 ו-3 בענייננו לאחר כניסתה של תכנית ת/8292 לתוקף, ללא היתר, היווה עבירת שימוש חורג:

א. מדברי השופטת הלמן המצוטטים לעיל, בנסיבות שפורטו שם, עולה בבירור כי לדעתה ככלל, שימוש ללא היתר מהווה עבירה גם לאחר תחילת תוקף תכנית הכוללת הוראת מעבר המתירה את אותו סוג של שימוש. שכן, הוראת המעבר אפשרה שימוש הנוגד את התכנית, אך לא די בכך שהשימוש מותר לפי התכנית, אלא, בנוסף, יש להוציא מכוח התכנית היתר. ובשונה מהנסיבות בענין רזניק אשר בכל זאת הובילו לזיכוי שם, בענייננו לא מדובר באי-הגשת ערעור במקרה אחר על ידי אותה מאשימה (ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי) , באותו יישוב (יבניאל) ולגבי אותה הוראת מעבר אשר כבר נדונה.

ב. זאת ועוד: הוראת המעבר בענין רזניק כללה התייחסות מפורשת לפיה "יותר שימוש חורג", ואילו בתכנית ת/8292 שבענייננו אין כל ציון של התרת שימוש חורג (מה שכן נכלל בתכנית שבענייננו כמטרה מבין מטרות התכנית הוא "לאפשר הוצאת היתרי בניה...מכוח התכנית" – פס' 2.1). גם אם אניח שתכנית יכולה לפטור מהוצאת היתר, מתבקש לאור ההלכה של בית המשפט העליון לפיה אין די בהתרת שימוש בתכנית וחובה להוציא היתר, כי פטור כזה יינתן באופן ברור ומפורש. לא זה המצב בענין ג/8292 שבענייננו.

ג. חלק מההנמקה שביססה את הזיכוי בענין רזניק היה, שאמנם התרת השימוש החורג בתכנית אינה נתחמת בתקופת זמן מוקצבת, אך היא אינה נצחית, שכן היא מגיעה לסופה עם העברת החזקה או הבעלות במבנים, כך שהתכנית ממילא אינה מנציחה את השימוש ללא היתר. בענייננו, אין כל הוראה בענין הגבלת זמן, כך שמסקנה לפיה התכנית שבענייננו מתירה המשך שימוש ללא היתר משמעה, בשונה מהנסיבות בענין רזניק, הנצחת שימוש ללא היתר לעולם ועד.

בהתאם לכך אוסיף, כי אמנם גם בענייננו המבנים מושא כתב האישום לא סומנו להריסה בתכנית ת/8292, אולם זאת לא על רקע הוראה מפורשת, כפי שהיתה בענין רזניק, בדבר "התרת שימוש חורג"; אלא על רקע מטרת תכנית ת/8292 שבענייננו, "לאפשר הוצאת היתרי בניה... מכוח התכנית".

27. הסנגורית טענה כי עמדת המאשימה לפיה נדרשים היתרים לשימושים שבנדון גם לאחר הוצאת תכנית ת/8292 היא עמדה "צינית", המיועדת להכריח את הנאשמים לשלם היטלי השבחה וכך להעשיר את קופת הוועדה המקומית. הנאשם 1 פרץ בבכי בדוכן העדים עת ציין את הסכומים שיידרשו לתשלום היטלי ההשבחה על כל המבנים מושא כתב האישום, והסנגורית טענה כי ניתן להמתין בענין היטלי השבחה, כי ממילא עד מכירת המבנים בעתיד יהיה צורך לשלם את היטלי ההשבחה. אני דוחה את טענת הסנגורית. עינינו הרואות מהמפורט לעיל, כי הוצאת היתרים לשם המשך ביצוע השימושים היא בגדר חובה בדין. לכך מצטרף, דווקא בענין היטל השבחה, טעם נוסף ומהותי והוא, שוויון. כאמור, הנאשם 1 החל בביצוע שימושים מסחריים הטעונים היתר עת הוא כבר ידע, למצער, על דעות לפיהן נדרשים היתרים. היה עליו להוציא היתר קודם ולא להתחיל בשימושים המסחריים, בבחינת קודם "נעשה" ורק אחר כך "נשמע". לו היה עושה זאת, היה משלם היטלי השבחה עוד טרם תחילת השימוש. קבלת טענת הנאשמים לפיה "ניתן להמתין עם היטל ההשבחה" משמעותה מתן פרס למי שבחר להתחיל בשימוש הטעון היתר ללא היתר, ואף תמריץ נוסף ברשימת תמריצים המביאים לנקיטה בשיטה הפסולה של קודם "נעשה" ורק אחר כך "נשמע". אינני מקל ראש במשבר אותו חש הנאשם 1 עת עומד הוא מול סכומים גדולים בהיטלי השבחה שעליו לשלם כדי להמשיך בפעילותו המסחרית במבנים מושא כתב האישום. הנאשם 1 מתאר את פעילותו במקום כחזון חייו, וגם זאת אני מקבל. חזון זה אולי עומד מעל הכל מבחינתו של הנאשם 1; אולם הוא אינו עומד מעל החוק, אשר אינו מקנה לו זכות מוקנית להמשיך לפעילותו במקום ואשר מחייב אותו, בין היתר, בהוצאות כספיות ניכרות על מנת להמשיך בה באופן חוקי. אולי מנקודת ראותו של הנאשם 1 אין כל אפשרות אחרת אלא המשך הפעילות; אולם בעיני החוק בהחלט קיימת אפשרות אחרת, והיא – אם הנאשמים אינם יכולים, מבחינה כספית או אחרת, לקיים את הפעילות כדין, הם יכולים להפסיק את הפעילות, או אף לעשות כן תוך העמדת הזכויות במקרקעין למכירה למי שיכול לקיימה כדין.

28. כאן המקום לציין, כי הסנגורית העלתה טענה לפיה משטחי העץ ומשטח הבטון שמחוץ למבנה בית הקפה כיום פטורים מהיתר לפי תקנה 31 לתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014, ולפיה אפשר אפילו לקיים אירועים על הקרקע עצמה (פרוטוקול 18.6.2015 ע' 80). דא עקא, הרלוונטיות של טענה זו מוגבלת עד מאד בענייננו, שכן החתונות שהופקו במקרקעין שבנדון כוללים שימוש במבנה בית הקפה. ראו לענין זה את חקירתו של הנאשם 1 בפני המפקח:

"ש. האם אתה עורך אירועים נוספים בבית הקפה ובמרפסות בנוסף לקונצרטים?

ת. במסגרת הקונצרטים והמופעים מגיעות קבוצות קטנות לחגיגות יום הולדת ובר מצוות.

ש. האם בנוסף לחתונה של הבן שלך קיימת חתונות נוספות במקום?

ת. המקום מנוהל ע"י הבן שלי ישורון ולפי עניות דעתי היו שם כמה חתונות...." (ת/1 ע' 5 ש' 21 – ע' 6 ש' 3).

ראו גם את חקירתו של הנאשם 3 בפני המקפח:

"ש. כמה זמן אתה מנהל את החתונות שם?

ת. מהיום הראשון שאפתי לנצל את המיבנה בכל דרך אפשרית כוללת אירועים פרטיים ואירועים יזומים שחתונות מתקיימות כ-10 חתונות בשנה".

29. בענייננו הנאשמים 1 ו-3 ביצעו שימוש הטעון היתר ללא היתר במבנים להם לא ניתן כלל היתר בנין. כאשר נכנסה לתוקף תכנית ג/8292 בשנת 2011 שוּנה ייעוד הקרקע עליה עומדים המבנים שבנדון לייעוד המתיר חלק משימושים אלה; אולם, בהתאם לפסיקה עליה עמדתי לעיל, המשך השימושים של הנאשמים 1 ו-3 החל ממועד כניסת התכנית לתוקף, ללא היתר, גם אותם שימושים התואמים את הייעוד החדש של המקרקעין (וגם במבנים ישנים שמעולם לא הוצא להם היתר) – מהווה המשך שימוש חורג.

ג.          מדיניות הענישה

לדעתי, נוכח הנסיבות בקשר למגורי הנאשם 1 ומשפחתו במקרקעין מושא כתב האישום – לרבות רכישת המבנים לפני כ-40 שנים במעורבות הסוכנות היהודית לארץ ישראל וחוזה חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, וכן איתור היתר בניה משנות ה-50 של אחד הבתים והוצאת היתר בניה לאחר הכרעת הדין לגבי בית מגורים נוסף, הענישה בגין שימוש ללא היתר כמגורים צריכה להיות קטנה, עד כדי סמלית. לא כך לגבי השימושים המסחריים הענפים שמבצעים הנאשמים במשך שנים במקום, כפי שיפורט.

ד. מדיניות הענישה נוכח ראיות בענין הרווחים שהופקו משימוש חורג מסחרי

30. כפי שכבר צוין, השימושים החורגים שבגינם הנאשמים 1 ו-3 נושאים באחריות פלילית כוללים שימוש מסחרי ליחידות אירוח והפעלת בית קפה לרבות הפקת חתונות, למטרת רווח. "בעת גזירת הדין, תפקידו של בית המשפט הוא לשנות את תחשיב הרווח והפסד אותו עושים עברייני בנייה, באופן שיהפוך ביצוע עבירות בניה לבלתי משתלם כלכלית. מטרה זו תושג, רק אם יוטלו קנסות כבדים ומרתיעים, אשר יש בהם לבטא את חומרת העבירות ולאזן את הרווח הכלכלי שבצידן )תו"ב (בי"ש) 34880-09-12 ועדה מקומית הראל נ' רמי לוי (7.2.2013); ערעור על גזר הדין נדחה ב-ע"פ (י-ם) 21792-04-13 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה (24.4.2014)). לדעתי, יישום עקרון זה משמעו כי ככלל, כאשר מובאות בפני בית המשפט ראיות להיקף הרווחים שהופקו בפועל, יש להטיל קנס ששיעורו גבוה מרווחים אלו. קנס המסתכם אך בשיעור הרווחים בלבד הוא בגדר השבת המצב לקדמותו מבחינה כלכלית, כך שהנאשם לא הרוויח, אך גם לא הפסיד, מביצוע העבירה. הטלת קנס הגבוה מסך הרווח מוצדקת הן בראי התמריצים הכלכליים – על מנת להרתיע עבריינים-בכוח מביצוע עבירות כלכליות מלכתחילה – הן על מנת שהקנס יהיה, באופן מהותי, בבחינת עונש, ולא רק שלילת היתרון שהשיג הנאשם מביצוע העבירה. בענין סמכות בית המשפט בקשר לסכומי קנסות, ראו סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (המפנה בתורו לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), אשר מסמיך את בית המשפט להטיל קנס נוסף בסך 1400 ₪ לכל יום בו נמשכת עבירת שימוש חורג. בענייננו, הנאשמים הגישו מסמכים חלקיים מאד בענין הרווח שהם מפיקים מהפעילות המסחרית במקרקעין מושא כתב האישום. הנאשמים הגישו העתק אישור רווח של יועץ מס מוסמך בעניינו של הנאשם 1, בקשר לשנים 2010 עד 2012 (נ/39; במסמך נוסף שהוגש בהתאם להסכמת הצדדים ביום 5.7.2015 פורטו ההכנסות בקשר לשנים 2010-2013), אך הנאשמים לא הגישו נתוני רווח לגבי שנים אחרות. התמונה העולה בקשר לרווחי הנאשם 1 היא כדלקמן:

שנת הדו"ח ההכנסות ההוצאות הרווח

2003 ? ? ?

2004 ? ? ?

2005 ? ? ?

2006 ? ? ?

2007 ? ? ?

2008 ? ? ?

2009 ? ? ?

2010 257,404 205,426 50,978

מיחידות אירוח 143,049

מקונצרטים 85,991

מקונצרטים בחו"ל 15,405

2011 248,197 196,434 51,763

מיחידות אירוח 178,950

מקונצרטים 44,228

מקונצרטים בחו"ל 10,000

2012 247,319 198,205 49,114

מיחידות אירוח 188,096

מקונצרטים 49,183

מקונצרטים בחו"ל 10,040

2013 ? ? ?

מיחידות אירוח 174,647

מקונצרטים 51,328

מקונצרטים בחו"ל 10,500

2014 ? ? ?

העיקר מצוי כמובן, לא אחת, בפרטים הקטנים. הנאשם 1 בחר להגיש אישור רווח על שנים מאד מסוימות (2010-2012) מבין השנים מושא כתב האישום, וגם לגבי אותן שנים מעטות בחר שלא להגיש מסמכים מפורטים מהם ניתן ללמוד על אופי ההוצאות. נשאלת השאלה האם הוצאות גבוהות אלה על סך כ-200,000 ₪ לשנה, באמת משקפות את תמונה השוטפת לאשורה במהלך כל השנים הרלוונטיות. עיון בראיות שהגישו הנאשמים מעלה, לדוגמה בלתי ממצה, כי דווקא בשנת 2012 הוצאו כ-135,000 ₪ בגין עבודות ביוב (ראו קבלות של מיטרו ג'ורג'ל בתוך נ/45); וכי בשנים 2011-2012 הוצאו למעלה מ-18,000 ₪ ל"שדות מיפוי סקרים וצילומי אוויר" בגין עבודות לצורך הליכי תכנון (ראו קבלה 4998 ו-4826 ב-נ/44). אלא אינן הוצאות שוטפות, אלא – השקעות לשם הסדרה חוקית של הפעילות הנעשית ללא היתר. כאשר מדובר בעסק המתבסס על שימושים במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר, אין להחסיר כספי השקעות כגון אלה מתמונת הרווח שהופק מהפעילות הבלתי חוקית, ולא מן הנמנע שיש לייחס לנאשם 1 רווחים שנתיים ממוצעים גבוהים הרבה יותר מאלה המופיעים בעמודה השמאלית בטבלה שלעיל. אולם, גם אם אתעלם ממאות אלפי שקלים שלשיטת הנאשמים עצמם הם השקיעו בפיתוח "חמדת ימים" ובהנחה שהרווח הממוצע השנתי הוא אך 40,000 ₪, במשך כ-11 שנים (מתחילת הפעלת יחידות האירוח בשנת 2004 ועד היום, ולאחר ניכוי כ – 10,000 ₪ לשנה בגין הקונצרטים בחו"ל), מדובר ברווח (נומינלי) בסך 440,000 ₪.

31. גם הנאשם 3, אשר מפעיל את בית הקפה לרבות אירועי החתונות, הגיש מסמכים חלקיים בעניין רווחיו. אולם, בשונה מענייננו של הנאשם 1, דומה כי אין בפני די נתונים על מנת להסיק, ולו באופן שמרני, מה היו הרווחים מפעילותו בבית הקפה ובחתונות במשך השנים. מעדותו של הנאשם 1 עולה כי בנו הנאשם 3 היה מקבל ממנו משכורת (פרוטוקול 18.6.2015 ע' 74 ש' 4-7). הנאשם 3 הגיש פלט הנחזה להציג נתוני דו"ח מס הכנסה של הנאשם 3 ובת זוגו לשנים 2007-2009 (נ/50), ואין בו פירוט לגבי הוצאות של פעילות עסקית. הפלט מצביע על הכנסותיו של הנאשם 3 כבן זוג רשום בסך 79,791 ₪ בשנת 2007, 40,000 ₪ בשנת 2008 ו-104,161 ₪ בשנת 2009. פלט זה מתיישב עם עדותו של הנאשם 1 לפיה הנאשם 3 קיבל את הכנסותיו מהמיזם באמצעות משכורת ממנו. ראו גם עדותו של הנאשם 3 לפיה "לאורך השנים אנחנו מדברים על 40,000 ₪ שנתי. בשנה יותר טובה יש 80,000 ₪..." (פרוטוקול 18.6.2015 ע' 77). דא עקא, ממסמך נוסף שהגיש הנאשם 3 - דו"ח רווח והפסד של עוסק מורשה על שמו של הנאשם 3 מארבעת החודשים הראשונים של שנת 2015, עולה כי צורת ההתארגנות העסקית לפיה הנאשם 3 הוא עובד שכיר של אביו הנאשם 1, השתנה בשלב כלשהו. מסמך זה מצביע על הכנסות בסך 198,394 ₪ לארבעה חודשים, קרי – שיעור של 595,182 ₪ הכנסות בשנה (נ/51). אמנם הרווח הנותר מההכנסות לפי מסמך זה עומד על 19,139 ₪ לארבעה חודשים (קרי, שיעור של 57,417 ₪ רווחים לשנה). אמנם בדו"ח זה של העוסק המורשה של הנאשם 3 קיים פירוט של סוגי ההוצאות (לרבות הוצאה לארבעה חודשים בסך 82,706 ₪ המוגדרת "קבלני משנה"), אולם איש לא העיר את עיניו של בית המשפט ממתי פועל הנאשם במסגרת עוסק מורשה.

32. בנסיבות אלה, אצא מנקודת ההנחה לפיה עד לשנת 2009 לפחות, השימוש המסחרי שעשה הנאשם 3 בבית הקפה ובאירועי חתונות היה כעובד בשכר של אביו הנאשם 1, והרי הרווחים מכלל פעילותו העסקית של הנאשם 1 כבר נלקחו בחשבון לעיל. מאחר ואין בפני נתונים המצביעים על המועד שבו החל הנאשם 3 לעבוד כעוסק מורשה, אינני מוצא יסוד סביר בגזר דין פלילי זה, וכאשר המאשימה לא הביאה ראיות משלה לענין הרווחים של הנאשם 3, להשליך מדו"ח רווח והפסד על 4 חודשים בשנת 2015, שנים אחורה. על כן, אינני מוצא מנוס מלקבוע את הקנס שיש להשית על הנאשם 3 כפי שנעשה במקרים שבהם אין ראיות על שיעור רווחים בפועל.

מדיניות הענישה לגבי שימוש חורג (שימוש בלבד ללא עבירת בניה) במסעדה ובגן לאירועים תחת כיפת השמיים, ללא הוכחת שיעור הרווחים

1. ב-תו"ב (עכו) 41201-02-10 ועדה מקומית לתכנון עכו נ' ג'ראר (23.5.2012), הורשע נאשם בעבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין שימוש בארקדה בשטח של 100 מ"ר כמסעדה, והושתו עליו, בהתחשב בכך שהסיר חלק משמעותי של סגירת הארקדה, קנס בסך 24,000 ₪, צו הריסה ושימוש וחתימה על התחייבות בסך 30,000 ₪.
2. ב-חע"מ (חד') 1268/07 עיריית חדרה נ' סגל (10.8.2009) (להלן: ענין סגל), הורשעו נאשמים, על-פי הודאתם, בעבודות בנייה ושימוש ללא היתר במקרקעין לגן אירועים, בסטייה מהיתר ובקרקע חקלאית. מדובר היה בשימוש במשך כ-4 שנים (החל מיום 1.1.2005 או סמוך לכך; פס' 1) במבנים בהיקף כולל של כ-280 מ"ר (וכן שימוש בשטח של כ-6.3 דונם; פס' 2). הוגש הסכם שכירות, אך עולה מגזר הדין כי הסכם השכירות לא סיפק, כשלעצמו, קנה מידה להערכת הרווח שהופק בפועל (אלא ההסכם קבע דמי שכירות לכל כיסא של אורח, ודמי שכירות חודשיים מינימאליים בסך 4,500 ₪; פס' 3; השוו ניסיון המאשימה שם להסיק מסקנה בענין רווחים בפועל – פס' 5). הנאשמים שם הגישו שורה של ראיות בענין אופק תכנוני, לרבות החלטה הממליצה לוועדה המחוזית להפקיד תכנית (פס' 4). נטען כי הגן פועל רק כ-4 חודשים בשנה (פס' 7). על הנאשם אשר שכר את המקרקעין והפעיל את המקום (הנאשם 1 שם, ניר סגל), הושתו קנס בסך 120,000 ₪, חתימה על התחייבות בסך 100,000 ₪; כן ניתן בקשר לכל הנאשמים שם צווי הריסה ואיסור שימוש וחיוב כפל אגרה בסך 170,134 ₪. שיקול שנשקל לחומרה ואשר קשור לאותו נאשם היה, שקרוב משפחתו יואב סגל הורשע בעבר בהפעלת גן אירועים באותו מקום, וביום כניסתו לתוקף של צו סגירת העסק שהוצא נגד יואב, הושכר המקום לניר.

בעניין סגל, לצד הבדלים חשובים בהשוואה לענייננו, ישנה גם רלוונטיות בלתי מבוטלת. שם דובר גם בעבירות בנייה (ולא רק בשימוש כבענייננו), ובסטיה מתכנית ובשימוש אסור בקרקע חקלאית מוכרזת, ואילו בענייננו, מדובר רק בשימוש, הנאשמים לא הואשמו בסעיף עבירה בענין סטיה מתכנית, והם זוכו מעבירה בדבר שימוש אסור בקרקע חקלאית. גם בענייננו הנאשמים הגישו ראיות המצביעות על אופק תכנוני, והם הגיעו רחוק יותר בהליכים התכנוניים בענין בית הקפה המשמש לחתונות מאשר הנאשמים בענין סגל, שכן תכניתם כבר אושרה והם כבר הגישו בקשה להיתר בניה (נ/48). מצד שני, תקופת השימוש בענין סגל עמדה על כ-4 שנים ובענייננו מדובר בכ-11 שנות שימוש; אולם במשך מחציתה של אותה תקופה לפחות, הנאשם 3 בענייננו היה במעמד עובד שכיר של אביו.

הרלוונטיות העיקרית של עניין סגל לענייננו היא בכך, שהסנגורית בענייננו הטעימה כי החתונות המופקות בחמדת ימים אינן בגדר אולם אירועים עתיר בניה (מבנה גדול עם גינה קטנה בצדה), אלא מקום שבו מופקים אירועים מתחת לכיפת השמיים (פרוטוקול 18.6.2015 ע' 80). בענין סגל כאמור, היקף מבנים במקום לא חרג מכ-280 מ"ר, ואילו האירועים נערכו בשטח גן של כ-6 דונם; בענייננו, היקף מבנה בית הקפה ומשטחי העץ הינו, כאמור, כ-250 מ"ר, והשטח של "חמדת הימים" הוא כ-43 דונם. כמו כן, בענין סגל נטען כי אירועים מתקיימים רק 4 חודשים בשנה, וגם בענייננו נטענת טענה בענין היקף מצומצם של פעילות הפקת אירועים (טענה לפיה מופקות כ-10 חתונות בשנה).

לדעתי, "התאמת" סכום הקנס בענין סגל שעסק בגן לאירועים פתוחים ללא ראיות על רווחים בפועל, לנסיבות ענייננו, בו לא מדובר בעבירת בניה או בסטייה מתכנית או בשימוש אסור בקרקע חקלאית (ובו גם אין רקע של התחמקות מביצוע צו על עבירות קודמות בתוך המשפחה), צריכה להניב קנס לנאשם 3 בענייננו, בגין הפקת החתונות, בסך של כ-40,000 ₪.

ד.         הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1.         תכנון מוקדם – כפי שפורט לעיל, הנאשם 1 ידע, עוד טרם הפעלת יחידות האירוח ואת בית הקפה, למצער על דעות לפיהן נדרשים היתרי בניה לשימושים אלה.

2.         חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – אחריותו של הנאשם 3, בנו של הנאשם 1, היא לענין שימוש במקרקעין כגן אירועים והפעלת בית הקפה. כפי שראינו לעיל, במשך לפחות מחצית התקופה הרלוונטית (2003 עד היום) הנאשם 3 היה במעמד עובדו השכיר של אביו בענין זה, ובשלב מסוים הפך להיות העוסק המפעיל אותה, שאליו הולכים הרווחים. הנאשם 1 אחראי כבעלי זכויות במקרקעין גם לשימוש כגן אירועים ובית קפה, גם בתקופה המאוחרת הנזכרת. כן אחראי הנאשם 1, בלבד, לשימושים האחרים מושא ההרשעה, לרבות הפעלת 7 יחידות האירוח.

3.         הנזק הצפוי מביצוע העבירה – בענייננו הסוף מעיד על ההתחלה, שכן הוחלט כי ראוי לאשר תכנית ג/8292 המשנה את ייעוד המקרקעין משמורת טבע ולאפשר הוצאת היתרים לרוב השימושים מושא ההרשעה; אולם, בתקופה החל ממועד תחילת ביצוע השימושים מושא ההרשאה (2003) ועד 2008 (בה אושרה תכנית ג/8292 בפעם הראשונה לפרסום למתן תוקף), לא היתה כל וודאות שאין בפנינו שימושים שלא רק אסורים ללא היתר, אלא גם מהווים פגיעה בשמורת טבע שגם לא תותר בעתיד.

4.         הנזק שנגרם מביצוע העבירה – נוכח אישור תכנית ג/8292 אשר שינתה את ייעוד המקרקעין הרלוונטיים משמורת טבע ואפשרה הוצאת היתרים לחלק ניכר מהשימושים מושא ההרשעה, מדובר בעיקר בנזק לשלטון החוק (ראו לעיל).

5.         הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – ראו לעיל.

6.         יכולתו של הנאשם להבין – הנאשמים לא טענו לקשי בענין זה, ואוסיף ואזכיר את מעורבותו האישית והעמוקה של הנאשם 1 בהליכי התכנון במשך עשרות שנים, וכי הן הנאשם 1 הן הנאשם 3 עשו עלי רושם בעדותם כאנשים אינטליגנטים הבקיאים בפרטים ואף בחקיקה הרלוונטית, שאין להם כל בעיה בהבנה, לא כל שכן בעיה הגובלת בהעדר אחריות פלילית.

7.         יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – ראו לעיל. בעת שהנאשם 1 ידע על דעות לפיהן יש להוציא היתרי בניה, הוא החליט בכל זאת לבצע את הפעילות המסחרית; הנאשמים לא טענו (וממילא לא ביססו) טענות בענין מיצוי ניסיונות להתפרנס באופן חוקי חלף ביצעו שימוש מסחרי הטעון היתר ללא היתר.

8.         מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9.         קרבה לסייג לאחריות – הנאשמים לא טענו לעניין זה.

10.        אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11.        ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו  – לא מתעורר.

12.        מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – הנאשם 1 טען כי הוא ומשפחתו בקושי מתפרנסים והצביע על הכנסות מקצבאות הזקנה שלו ושל אשתו (פרוטוקול 18.6.2015 ע' 72). הנאשם 1 לא ביסס טענה זו. אדרבה: הוא אמנם הגיש מסמכים בקשר לרווחיו בשנים סלקטיביות בלבד (2010-2012) המצביעים על רווח שנתי המסתכם בכ-50,000 ₪ לשנה; אך זאת, כאשר הכנסותיו בשנים אלו עומדות על כ-250,000 ₪ לשנה, ומהראיות עולה, כפי שפורט לעיל, כי הוא השקיע לפחות כ-150,000 ₪ בעסק (וכאשר לפי טענתה המפורשת של הסנגורית, שנת 2012 (ושנה נוספת, שנת 2002) היו השנים של "ההוצאות הגדולות" (פרוטוקול 18.6.2015 ע' 81)). על כן, מהראיות והטענות של הנאשם 1 עצמו עולה לכאורה, לגבי תשע השנים הנוספות שבין 2003 ו-2014, שרווחיו היו גבוהים יותר, ואולי אף הרבה יותר גבוהים.

לצד האסמכתאות שהגיש הנאשם 1 בענין ההוצאות הניכרות שהוציא בניסיונותיו להסדיר את השימוש ללא היתר, הוא הגיש גם אסמכתאות בענין הלוואות שהוא ואשתו נטלו. מדובר בהלוואות של הנאשם 1 שיתרתה כ-54,000 ₪ (נ/40); הלוואות של אשתו בסך כ-60,000 ₪ (נ/41); ונטען כי הנאשם 1 לווה סך נוסף של 93,000 ₪ מאדם פרטי (נ/42). מדובר, במצטבר, בהלוואות שאינן חורגות מעבר לאלה בהן נושאת משפחה בעלת הלוואת משכנתא על בית מגורים, ואין בהן כדי להצביע על מצב כלכלי דחוק המצדיק הנמכת סכומי מתחם העונש בקשר לקנס.

זאת ועוד: גם אם הנאשם 1 היה משקיע כספים בהיקף גדול בכל שנות הפעילות העסקית שבנדון לשם הכשרת שימושו במקרקעין מבחינת דיני התכנון ובניה (ועולה מאסמכתאות שהגיש כי הוא ממשיך להשקיע כספים ניכרים בניסיונות אלה, כגון התקשרות בסך 90,000 ₪ לאדריכל – נ/36; היטל השבחה, היטל ביוב ואגרה בגין היתר הבנייה שהוציא על בית המגורים שבו הוא ואשתו מתגוררים בסך של כ-48,000 ₪ - נ/28), אין לראות את כספי ההשקעות הללו ככספים שאינם בבחינת רווחים. טענה לפיה יש "לנכות" ממצבת הרווחים את ההשקעות בהסדרת השימוש ללא היתר משמעותה טענה לפיה השימוש ללא היתר הוא בגדר הכרח, וכנגזרת מכך יש, כביכול, לראות את ההשקעות בהסדרתו כהוצאות. אלו אינם פני הדברים. הנאשם 1 עושה שימוש הטעון היתר ללא היתר, ויש לו חזון להמשיך באותו שימוש ולהפוך אותו לשימוש בהיתר. על כן בוחר הוא להשקיע חלק ניכר מהכנסותיו בהשקעות לצורך כך. זכותו להשקיע בניסיונות להסדיר את השימוש, אולם בחירה זו אינה מהווה בסיס לטענה לפיה יש "לנכות" מתמונת ההכנסות את אותו חלק ניכר מהכנסותיו הניכרות של הנאשם 1 שהוא בוחר להשקיע בניסיונות להסדרת השימוש ולראות בו כאדם עני עד כדי הקלה במתחם העונש ההולם.

בענין הנאשם 3, נטען כי הוא נשוי ואב לשני ילדים. הסנגורית טענה כי "אשתו שכירה ועוד מעט תלד היא תפסיק לעבוד". טענה זו אינה ברורה, לאור הדין במדינת ישראל בענין דמי לידה, חופשת לידה ואיסור פיטורי אישה לאחר לידה (סעיף 9(ג)(1א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954). בנוסף להכנסותיו של הנאשם 3 עליהם עמדתי לעיל, מ-נ/50 עולה כי בשנים 2008 ו-2009 הרוויחה בת זוגו כ-14,000 וכ-10,000 ₪ (נטו) לחודש (בהתאמה). נטען, ללא אסמכתא, כי משפחתו מתגורר בדירה בהיקף של כ-47 מ"ר בחמדת ימים (ולא נטען שיש להם הוצאות דיור כלשהן בגין מגוריהם בחמדת ימים, שבעל זכויות החכירה בה הוא אבי הנאשם 3).

לסיכום ענין מצבם הכלכלי של הנאשמים 1 ו-3: הנטל להוכיח מצב כלכלי דחוק המצדיק הנמכת סכומי מתחם העונש ההולם בענין קנס רובץ על כתפי הנאשמים. הנאשמים 1 ו-3 הציגו תמונה חלקית בלבד של ההכנסות והרווחים מהפעילות העסקית העניפה שהם מבצעים במקרקעין מושא כתב האישום; תמונה חלקית אשר הותירה את הנסתר כרב על הגלוי ואף מזמינה לכאורה מסקנה שהרווחים מפעילות זו גבוהים, ואף גבוהים בהרבה, מהנטען. לאור זאת, אין מקום לקבוע מתחם עונש נמוך יותר עבור הנאשמים 1 ו-3 עקב מצב כלכלי דחוק.

ה.         מתחם העונש ההולם:

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בענין הקנס בקשר לנאשם 1 הוא קנס בסכום הנע בין 440,000 ₪ ל-600,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בענין הקנס בקשר לנאשם 3 הוא קנס בסכום הנע בין 40,000 ל-60,000 ₪.

2.         גזירת העונש של הנאשמים:

א.         הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1.         פגיעת העונש בנאשם – מעבר להיבט הכלכלי, צווי הריסה ואיסור שימוש עלולים לפגוע בחזון חייו של הנאשם 1. על כן אקבע מועדים בצווים אלה העשויים לאפשר השלמת הליכי קבלת היתרים. אם לא ניתן יהיה לקבל היתרים או חלקם (למשל, אם מבנה זה או אחר יימצא בלתי בטיחותי או שימוש זה או אחר יימצא כחורג מהתכנית), ממילא לא יהיה מנוס מהפסקת השימוש ו/או הריסה, לפי הענין.

בית המגורים של הנאשם 1 נכלל מבין המבנים מושא כתב האישום. אולם, הנאשם 1 הציג בטיעונים לעונש היתר בניה שהוא הוציא לאחרונה לבית מגוריו (נ/29). על כן, לא יינתנו צווים בקשר לבית זה וממילא העונש לא יפגע בבית מגוריו או בזכותו להשתמש בו למגורים.

הנאשם 3 ומשפחתו מתגוררים במבנה אחר מבין המבנים מושא כתב האישום, והאמור לעיל בענין המועדים שייקבעו בצווי הריסה ואיסור שימוש יפה גם לגביו.

2.         פגיעת העונש במשפחת הנאשם – עולה מטענות הנאשמים ומהראיות שהשימוש המסחרי מושא כתב האישום הוא בגדר מפעל משפחתי, וילדיו של הנאשם 1 ואשתו, אשר מתגוררים במקרקעין מושא כתב האישום מזה כ-50 שנים, גדלו במקום ומתגוררים בו אף הם. על כן העונש עלול לפגוע בחיי המשפחה הקרובים של משפחת הנאשמים.

3.         נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – הנאשמים לא טענו לנזק מסוג זה, החורג מהנזק הנגרם לכל אדם עקב הרשעתו בדין.

4.         נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – לא אוכל לומר שהנאשמים נטלו אחריות על מעשיהם. הם כפרו במיוחס להם וניהלו הוכחות, וכן -2 הליכים נפרדים של טענות להגנה מן הצדק. כל זאת, כאשר בסופו של דבר – במסגרת עדותו של הנאשם 1 בטענת הגנה מן הצדק לאחר ההרשעה – עלה בבירור (ומעבר למעורבותו האישית והעמוקה בהליכי תכנון ו"לגליזציה" במשך עשרות שנים האומרת דרשני), כי הוא ידע למצער על דעות לפיהן נדרשים היתרים עוד לפני שהחלה הפעילות המסחרית ביחידות האירוח ובית הקפה, לרבות הפקת אירועי חתונות. גם לא אוכל להתעלם מכך שבמקביל לטענות הנאשמים לפיהן מאז תחילת תוקף תכנית ג/8292 אין צורך בהיתרים למבנים, הם הוציאו היתר לבית הנאשם 1 (נ/29) והגישו בקשה להוצאת היתר לבית הקפה (נ/48). לשיטת הנאשמים עצמם ההוצאות הכספיות לשם כך הן גבוהות, והתנהלות זו מצביעה על כך שהם סבורים שהסיכויים רחוקים ממבוטלים שאכן נדרשים היתרים לכלל המבנים גם לאחר תוקף התכנית הנזכרת. ולמרות כל זאת, אין בפי הנאשמים טענה שהם החליטו להפסיק את השימושים ללא היתר עד קבלת היתר (או אפילו עד הגשת בקשה להיתר בקשר לאותו בנין).

5.         מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – ראו לעיל, בעניין עשרת שנות פעילות לשם הכשרת השימוש והבניה במקרקעין. הנאשם ממשיך בקידום הליכים להכשרת השימושים מושא כתב האישום אותם התחיל עוד טרם החל לבצע ללא היתרים.

6.         שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – ראו סעיף 4 לעיל.

7.         התנהגות חיובית – יש ליתן משקל לכך שהנאשם 1 תורם לתרבות הישראלית כמלחין ומוסיקאי, ואף קיבל פרס שרת התרבות והספורט ליצירה בתחום הציונות, ולכך שהוא תורם למעמדה של ישראל בעולם באמצעות הופעות בחו"ל, לרבות באירועים ליום השואה הבינלאומי במוסדות האומות המיוחדות (נ/24).

8.         נסיבות חיים קשות – כאמור לעיל הנאשמים טענו כי הנאשם 1 ואשתו גידלו משפחה בתנאים קשים ללא חשמל, מים וביוב. הדבר נעשה לטענתם במסגרת חזונם ולא מתוך הכרח.

9.         התנהגות רשויות אכיפת החוק – הנאשמים ניהלו כאמור שני הליכים של טענות הגנה מן הצדק. הטענות נדחו בשתי הפעמים. הסנגורית טענה כי יש מקום להתחשב בשיקולי הגנה מן הצדק גם בגזירת הדין. דא עקא, לא נקבע בעניינם של הנאשמים כי נפלו פגמים בהתנהגות הרשויות (השלב הראשון במבחן ההגנה מן הצדק) אלא שניתן בכל זאת לקיים משפט הוגן; כבוד השופט א' גולדקורן קבע בהחלטתו מיום 12.11.2011 כי נראה שהנאשמים לא עברו את השלב הראשון במבחן זה (פס' 11), וגם בהחלטתי מיום 18.6.2015 נדחו הטענות בענין פגמים בהעמדת הנאשמים 1 ו-3 לדין, לרבות בענין הגשת כתב האישום לאחר עשרות שנות הליכים תכנוניים וכחודש לפני המועד שהיה מיועד לפרסום תכנית ת/8292 למתן תוקף.

10.        חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – העבירות מושא כתב האישום שלא התיישנו תחילתן בשנת 2003, לפני כ-12 שנים; כתב האישום המקורי הוגש בשנת 2008, והכרעת הדין ניתנה בשנת 2014. מדובר בתקופה ארוכה. מבלי לגרוע מכך אוסיף ואציין כי שימוש חורג הינו עבירה מתמשכת, אותה ממשיכים הנאשמים 1 ו-3 לעבור.

11.        עבר פלילי או העדרו – המאשימה לא טענה כי לנאשם 1 או 3 עבר פלילי.

ב.         שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג.          נסיבות נוספות – ראו כל האמור לעיל.

לאור כל האמור הנני מטיל על הנאשם עונשים כדלקמן:

הנאשם 1 יצחק תוויאור

א. הקנס הראוי בענין הנאשם 1 לאור כל האמור לעיל הוא קנס בסך 475,000 ₪. אולם, מאחר והמאשימה עתרה בתיק זה לקנס שלא יפחת מחצי מיליון ₪ ולא עתרה לסכומים גבוהים יותר, ועל רקע הקנס המושת על הנאשם 3 להלן, הנני משית על הנאשם 1 קנס בסך 450,000 ₪ או 18 חודשי מאסר תחתיו; הקנס ישולם ב-75 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.2.2016 ועד לפרעון בפועל. אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יעמיד את יתרת הקנס כולה לפרעון מיידי.

ב. הנאשם 1 יחתום על התחייבות בסך 200,000 להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום תוך 7 ימים ייאסר למשך 90 ימים או עד שיחתום, לפי המוקדם.

הנאשם 3 ישורון תוויאור

א. קנס בסך 50,000 ₪, או 20 חודשי מאסר תחתיו; הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.2.2016 ועד לפרעון בפועל. אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יעמיד את יתרת הקנס כולה לפרעון מיידי.

ב. הנאשם 1 יחתום על התחייבות בסך 50,000 להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום תוך 7 ימים ייאסר למשך 90 ימים או עד שיחתום, לפי המוקדם.

הנאשמים 1 ו-3

1. מוצא בזה צו האוסר על הנאשמים להשתמש, בעצמם או באמצעות אחרים, בכל אחד מהמבנים שבמקרקעין מושא כתב האישום (למעט בתי המגורים שבהם התגוררו הנאשם 1 וילדיו עד יום גזר דין זה) ללא היתר החל מיום 1.7.2016, אלא אם יחזיקו עד אותו מועד בהיתר כדין עבור אותו מבנה.

2. מוצא בזה צו המורה לכל אחד מהנאשמים 1 ו-3 להרוס את בית הקפה (המוגדר בנ/48 כ"מבנה קיים ללגיטימציה") עד יום 1.12.2017 אם לא יחזיקו עד אותו מועד בהיתר כדין עבורו.

3. מוצא בזה צו המורה לכל אחד מהנאשמים 1 ו-3 להרוס כל אחד מהמבנים האחרים במקרקעין מושא כתב האישום עד יום 1.12.2019 אם לא יחזיקו עד אותו מועד בהיתר כדין עבורו.

4. המאשימה עתרה לחיוב הנאשמים 1 ו-3 בכפל אגרה. לפי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965:

למעט בקשר לבית הקפה (ושני בתי מגורים בגינם הוצאו היתרים כדין), לא הוכחו היקפי המבנים מושא כתב האישום בתיק זה. על כן אין בפניי נתונים המאפשרים חישוב האגרה לפי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל 1970. בקשר לבית הקפה, ישלם הנאשם 3 סך של 17,708 ₪ בגין כפל אגרה (בניכוי סכומים ששולמו, אם שולמו, על חשבון האגרה בגין בית הקפה).

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ו, 30 נובמבר 2015, במעמד הצדדים.