ערעור מיום 26/06/2014 (ע.א. 53676-06-14) וערעור מיום 07/07/2014 (ע.א. 12208-07-14) וערעור מיום 10/07/2014 (ע.א. 21000-07-14) על פסק דין מיום 26/05/2014 של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סאלח) בת.א. 9229-10-08

השופטת נאות-פרי-

שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט השלום בעכו (כב' השופט זיאד סאלח) מיום 26/5/14, בתיק אזרחי 9229-10-08, אשר במסגרתו התקבלה תביעתו של התובע לפיצוי בגין נזקיו עקב פציעה במהלך טורניר רוגבי.

רקע כללי –

1. התובע, מר וסים סעד, יליד 1987 (להלן: "התובע") נפגע ברגל שמאל בעת שהשתתף בטורניר של משחק רוגבי בעיר חדרה ביום 18/12/1999 (להלן: "הפגיעה" ו-"הטורניר", בהתאמה).
2. התובע היה בן 12 במועד הפגיעה.
3. התובענה שהוגשה בבימ"ש קמא, לפיצוי התובע בגין נזקיו עקב הפגיעה, הוגשה כנגד שלושה נתבעים. הנתבע הראשון - מתנ"ס העמותה לפעילות קהילתית במג'אר, הגוף אשר במסגרתו התאמן התובע ואשר היה אחראי על קבוצת התובע בטורניר (להלן: "המתנ"ס"). הנתבעת השנייה הייתה אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אריה"), אשר קיימה כיסוי ביטוחי נזיקי לפעילותו של המתנ"ס, בהתאם לפוליסת אחריות אשר הנפיקה אריה לטובת המתנ"ס. הנתבע השלישי היה איגוד הרוגבי בישראל (להלן: "איגוד הרוגבי"), אשר אירגן את הטורניר.
4. עילות התביעה היו בעיקרן שתיים. בפן הנזיקי – נטען כלפי המתנ"ס (ואריה כמבטחת המתנ"ס) כי הוא התרשל כלפי התובע בכל הנוגע לעצם השתתפותו בחוג הרוגבי (ללא קבלת הסבר בדבר מהות הסיכונים וללא קבלת אישור מההורים לגבי השתתפותו בחוג) ובכל הנוגע לכך שהמאמן היה ללא הכשרה כנדרש. כלפי איגוד הרוגבי נטען כי התרשל בכל הנוגע לניהול הטורניר ולניהול הקרב אשר במהלכו נפגע התובע, היות והפגיעה ארעה עקב "תיקול" של התובע על ידי שחקן יריב בעל מימדים גדולים בהרבה מממדיו של התובע. בפן הביטוחי – נטען בנוסף כי היה על המתנ"ס ועל איגוד הרוגבי לדאוג לכך שהפעילות של התובע במסגרת הטורניר תהיה מבוטחת בפוליסת ביטוח תאונות אישיות מכוח הוראות חוק הספורט, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק הספורט") והואיל ולא הוקמה פוליסת ביטוח שכזו, נמנעה מהתובע היכולת לקבל לידיו את תקבולי הביטוח הפוטנציאליים.
5. המתנ"ס ואיגוד הרוגבי ביקשו לדחות את התובענה בפן הנזיקי, בשל עמדתן לפיה המדובר באירוע שלא ניתן היה למנוע, במסגרת תחרות ספורט רגילה, והסבירו כי המדובר בנפילה שהתרחשה תוך כדי מהלך חוקי במסגרת טורניר הרוגבי ("התיקול") וללא שקדמו לו מהלכים רשלניים אלו או אחרים (בין אם בנוגע לאימון ובין אם בנוגע לניהול הטורניר). בכל הנוגע להיבט הראייתי – צוין כי המדובר בתובענה שהוגשה בשיהוי משמעותי, לרבות לאחר שתביעה קודמת שהתבררה בבהמ"ש השלום בנצרת נמחקה (ת.א. 2742/04), וכי יש בכך כדי לגרום לנזק ראייתי. בנוסף, נטען כי לא היה צורך לקיים ביטוח מכוח חוק הספורט.
6. באשר לגובה הנזק, טען התובע כי עקב הפגיעה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 28%, בגין הפגיעה בירך רגל שמאל, אשר הותירה שבר עם תזוזה. עמדתו הייתה, כי סך נזקיו עולים כדי מיליון ₪, לרבות בשל פגיעה עתידית בהשתכרותו ונזק בלתי ממוני. לגבי תקבולי פוליסת הביטוח שלא הוקמה – טען התובע כי המדובר בסך של כ-77,000 ₪. בהקשר זה, טענת הנתבעים (כולם) היתה כי הנכות הינה בשיעור של 10% בלבד וכי הנזק הינו לכל היותר בסך של כ-50,000 ₪.
7. עוד יצוין, כי המתנ"ס ואריה שלחו יחדיו הודעות כלפי צד ג' כנגד איגוד הרוגבי וכנגד הכשרת הישוב חברת לביטוח בע"מ (להלן: "הכשרת הישוב") ובמסגרתן טענו כי ככל שייקבע שקיימת אחריות נזיקית לקרות הפגיעה, אזי שיש להשית את החבות בגינה על איגוד הרוגבי ולא על המתנ"ס (וכנגזר מכך, על הכשרת הישוב המבטחת את איגוד הרוגבי), לרבות בשל אי בדיקת גילאי השחקנים שמשתתפים בטורניר משני צדי המתרס, אי מניעת קרבות בין משתתפים צעירים לבין משתתפים בוגרים יותר והצבת שופט בלתי מקצועי ובלתי אחראי בקרב אשר בו נגרמה הפציעה. 

פסק הדין של ביהמ"ש קמא –

1. במהלך הדיון שהתנהל בביהמ"ש קמא, נשמעו העדים כדלקמן: התובע, מר סמיר סעד – אביו של התובע, מר רביע טרבוש – חבר של התובע אשר השתתף בטורניר, מר יוסף טרבוש – המאמן של קבוצת הרוגבי במועד הפגיעה, מר רונן קלעי – אשר שימש כשופט במשחק שבו אירעה הפגיעה והגב' הודה ח'יר – המנהלת של המתנ"ס.
2. לאחר שמיעת הראיות ניתן פסק הדין המפורט של בית משפט קמא ובו הקביעות הבאות:
   1. התובע הצטרף לחוג הרוגבי בלי טופס הסכמה חתום בכתב ע"י הוריו, ועם זאת - נדחתה הטענה לגבי כך שלא הוסבר לתובע או להוריו מהי מהותו של משחק הרוגבי, וזאת בין היתר, לאור העובדה שמנהל החוג הוא קרוב משפחתם וכי התובע השתתף בחוג כמה חודשים עובר לפגיעה ומן הסתם, למד מהי מהות המשחק ומהי הפעילות הגופנית המתבצעת במסגרתו.
   2. המאמן שהיה אחראי על קבוצתו של התובע, מר טרבוש (להלן: "המאמן"), החזיק במועד התאונה בהכשרה בתחום חינוך גופני לגיל הרך בלבד ולא היה באותה עת בעל הכשרה בכל הנוגע למשחק הרוגבי (הכשרה אותה קיבל רק בשנים 2005 ו-2007, כלומר שנים רבות לאחר האירוע משנת 1999). בכך, נמצא כי הופרה תקנה 2(א) לתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), תשנ"ז-1997 הקובעת כי אדם יעסוק כמאמן או כמדריך ספורט, בענף ספורט שיש בו סיכון גופני, רק אם יש בידו תעודת הסמכה לאותו ענף.
   3. בטורניר, במועד קרות הפגיעה, השתתפו כ-24 קבוצות של ילדים, אשר חולקו לפי קבוצות גיל כדלקמן: עד גיל 12, עד גיל 14 ועד גיל 16. המדובר היה בטורניר שבו כל קבוצה שואפת להשיג את מירב הנקודות בהתאם לקרבות הפרטניים של משתתפי הנבחרת והמדובר בתחרות לכל דבר ועניין.
   4. בקרב אשר במסגרתו אירעה הפציעה, השתתפה קבוצתו של התובע למול קבוצת יזרעאל "עד גיל 14". שתי הקבוצות היו קבוצות אשר הוגדרו מגיל 12 עד גיל 14, כך שהשחקנים בשתי הקבוצות היו בגילאים 12 עד 14. בסעיף 23 לפסק הדין קבע כב' השופט כי במועד הרלבנטי התובע היה בתחתית של קבוצת הגיל הרלבנטית, כלומר כבן 12 וכי עולה מחומר הראיות בבירור כי "מבנה גופו וגובהו של השחקן הפוגע היה יותר מאשר של התובע" (תוך הפניה לכך שהשופט, מר קלעי, ציין כי במועד התאונה התובע רץ עם הכדור לעבר קו השער של הקבוצה היריבה ומולו הגיע שחקן של הקבוצה היריבה "גבוה יותר מהתובע ומבנה גופו רחב יותר" אשר תיקל את התובע והפילו לארץ). העובדה שהשופט מצא לנכון לציין בדו"ח האירוע שהשחקן היריב היה גבוה יותר ורחב יותר, מלמדת על כך שהמדובר היה על שוני משמעותי בולט לעין ואף התובע וחברו, העד טרבוש, ציינו כי השחקן היריב היה "גדול יותר" הן מבחינת המימדים והן מבחינת הגיל. ממשיך וקובע ביהמ"ש קמא, כי הסברה שמא השחקן היריב היה שייך לקבוצת גיל אחרת מאשר קבוצת התובע, כלומר שהוא היה בן יותר מ-14 "אינה בלתי סבירה". לכן, נקבע בפסק הדין קמא כי במצב דברים זה, נטל ההוכחה בכל הנוגע לגילו ומימדיו המדויקים של השחקן היריב עובר אל שכם ההגנה והיא לא עמדה בנטל זה, מה גם שאף אם השחקן היריב היה בקבוצת הגיל 12 עד 14 שנים, אזי שהוכח כדבעי שמימדיו היו גדולים בהרבה מאשר מימדיו של התובע.
   5. התובע לא קיבל הכשרה מתאימה בהעדר מדריך מוסמך במהלך השתתפותו בחוג ועובר לטורניר ובכך מתגבשת אחריותו של המתנ"ס אשר אחראי על העסקתו של המאמן ללא הסמכה כדין וכאשר לשיטת ביהמ"ש קמא קיים קשר סיבתי מובהק בין הפרת החובה להעסיק מאמן מוסמך לבין הנזק שנגרם, שכן יש להניח בהסתברות גבוהה כי התובע יכול היה להימנע מאותה היתקלות אשר גרמה לפגיעה לו היה מקבל הכשרה מתאימה ואולי אף היה יכול לסרב להשתתף באותו משחק אל מול קבוצה שכוללת יריבים גדולים ממנו.
   6. באשר לאיגוד הרוגבי, נקבע כי רשלנותו טמונה בכך שהוא אפשר לתובע להשתתף במשחק, למרות הפער הבולט במימדים של חלק מהשחקנים יחסית לחלק האחר והיה עליו לדאוג לכך שחלוקת הקבוצות תהא שונה – בין אם לדאוג לכך שהפרשי הגילאים יהיו בני שנה לכל היותר ולא שנתיים, ולחילופין, לדאוג לכך שמימדי השחקנים היריבים יהיו פחות או יותר דומים.
   7. בכל הנוגע לפן החוזי, נקבע כי הן המתנ"ס והן איגוד הרוגבי הפרו את חובותיהם כלפי התובע בכך שלא קיימו ביטוח תאונות אישיות כנדרש בהתאם לחוק הספורט, אך הואיל ותגמולי הביטוח הנתבעים מכוח הביטוח "שלא היה" נמוכים מאשר הפיצויים אשר יש לפסוק מכוח העילה הנזיקית לחובת המתנ"ס, אזי שיחושבו הפיצויים לפי העילה המזכה בפיצוי הגבוה מבין השניים, וזאת כיוון שהתובע אינו זכאי לקבל פיצויים פעמיים בגין אותו הנזק (סעיף 27, פסקה שנייה לפסה"ד קמא שורות 9-12).
   8. בכל הנוגע לגובה הפיצוי, מציין כב' השופט כי המדובר בתובע שהיה בן כ-12 במועד האירוע, הובא לביה"ח באמבולנס לאחר הפגיעה, שם בוצע לו קיבוע לשבר שבירך. בהמשך, עבר מספר אשפוזים וניתוחים, לרבות טפולים משלימים רבים אשר בעטיים רגלו הייתה בגבס למשך כ-4 חודשים. המומחה הרפואי שמונה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%. התובע סיים 12 שנות לימוד ובגיל 18 התגייס לשירות סדיר בצה"ל למשך 3 שנים. לאחר מכן, נשאר בשירות קבע בתפקידו כבוחן רכב, תפקיד אותו הוא ממשיך וממלא עד היום. כב' ביהמ"ש מציין כי יתכן ולפגיעה יש משמעות תפקודית, אם כי בהיקף מוגבל ולכן קבע כי שיעור הפיצוי יהיה הבא: 40,000 ₪ בגין כאב וסבל; 15,000 ₪ בגין הוצאות ועזרת צד ג' בעבר ובעתיד; 150,000 ₪ בגין הפסדי הכנסה (כולל רכיבים פנסיוניים) בעבר ובעתיד – כך שסך הפיצוי 205,000 ₪ (ולכך יש להוסיף הוצאות לרבות שכר טרחת עורך דין).
   9. בכל הנוגע לחלוקה שבין המתנ"ס לבין איגוד הרוגבי – קבע כב' השופט, כי יש להשית את האחריות על שכמם בחלקים שווים, כך שכל אחד מהם יישא ב-50% מהפיצוי שנקבע לעיל, ובפועל דחה את ההודעה לצד השלישי ששלחו המתנ"ס ואריה כלפי האיגוד.

הערעורים –

1. הערעור במסגרת ע"א 53676-06-14, הוגש על ידי התובע ובו הוא מלין על כך ששיעור הפיצוי שנפסק לו נמוך מהפיצוי הראוי ועל כך שהיה על ביהמ"ש קמא לפסוק לו, בנוסף על הפיצוי שחושב בהתאם לגובה הנכות וראשי הנזק הנתבעים – פיצוי בגין אי קבלת תקבולי פוליסת הביטוח אשר היה על המתנ"ס ואיגוד הרוגבי לקיים לגביו.
2. הערעור במסגרת ע"א 12208-07-14, הוגש על ידי המתנ"ס. במסגרת ערעור זה נטען כי לא היה מקום לקבוע כי בוצעה עוולה נזיקית זו או אחרת וכי לא הופרה החובה לקיים ביטוח תאונות אישיות. בנוסף נטען באופן כללי לגבי גובה הנזק.
3. הערעור השלישי, במסגרת ע"א 21000-07-14, הוגש על ידי איגוד הרוגבי וטענותיו בעיקרן דומות לטענות המתנ"ס, דהיינו הן באשר לקביעות הנזיקיות, הן באשר לגובה הנזק והן באשר להפרת החובה לקיים ביטוח תאונות אישיות.

דיון והכרעה –

1. שקלתי בכובד ראש את טיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו על שולחני.
2. אציע לחברי להרכב לפסוק כי דין הערעורים של המתנ"ס ושל איגוד הרוגבי להתקבל בכל הנוגע לסוגיה הנזיקית וכי דין ערעורו של התובע להתקבל בכל הנוגע לשאלת הזכאות לפיצוי בשווי תגמולי הביטוח שנמנעו ממנו עקב אי קיום ביטוח מכוח הוראות חוק הספורט.

להלן אפרט את נימוקיי.

קביעת בהמ"ש קמא בדבר אחריות המתנ"ס בשל העדר הכשרה מתאימה של המאמן –

1. דומה שבכל הנוגע לקיומה של חובת זהירות מושגית אין מחלוקת ממשית. בדומה, אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא באשר להעדר הסמכה מתאימה של המאמן במועד הפגיעה. אף מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה בהפרת החובה להעסיק מאמן מוסמך להדרכת חוג הרוגבי, הפר המתנ"ס את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, מקובלת עליי. עם זאת, חולקת אני על קביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן התקיים קשר סיבתי בין העדרה של הסמכה מתאימה של המאמן לבין הנזק שארע לתובע.
2. בבית משפט זה כבר נדונה בעבר שאלה דומה, ובאותו מקרה ציין בית המשפט בפסיקתו כי "עצם העובדה ... [שלמדריך] לא היתה במועד התאונה תעודת הסמכה כמאמן, הגם שיש בכך משום הפרת חובה חקוקה, אין בה, בתור שכזו, כדי ליצור קשר סיבתי (לא עובדתי ולא משפטי) לנזק שנגרם למערערת." (ע"א (מחוזי-חי') 1155-07-09 לוי נ' וייל ג'יל "אורוות הקיסר", פסקה נ' לפסק הדין (5.7.2010)). בית המשפט שם אישר את קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לנפגעת לבין העדרה של תעודת הסמכה למדריך, בנסיבות עובדתיות של נפילה מעל גבו של סוס במסגרת חוג ללימוד רכיבה על סוסים. לטעמי, אף בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כאמור.
3. מסקנותיו של בית המשפט קמא, לפיהן התובע היה יכול להימנע מאותו תיקול שהוביל לפגיעה, לו רק היה זוכה להדרכה מקצועית ראויה, והיה יכול אף לסרב להשתתף במשחק הנדון מפאת הפערים בגודלם הפיזי של השחקנים בקבוצתו אל מול שחקני הקבוצה השנייה, לו רק היה זוכה להדרכה מקצועית ראויה – מוקשות הן.
4. כפי שקבע בית המשפט קמא, הפגיעה בתובע ארעה במהלכו של תיקול חוקי (ראו סעיף 23 סיפא לפסק הדין קמא). משכך, אינני רואה כיצד הדרכה מקצועית ראויה יותר היתה מאפשרת לתובע להימנע מהתיקול בשעת המשחק, גם בהינתן ההנחה העובדתית שהתובע היה ב"קצה התחתון" של קבוצת הגיל שלו, ושהשחקן שעמו בוצע התיקול היה גדול מימדים ביחס לתובע. ויובהר – מוסכם על כולם כי ה"תיקולים" וה"הפלות" הינם חלק מהותי של משחק הרוגבי והמדובר במהלכים שמתרחשים בכל משחק, כמה פעמים, כחלק חיוני של המשחק. באשר לאפשרות שהתובע היה מסרב להשתתף במשחק אילו רק היה מקבל הדרכה מקצועית – אינני סבורה שהאפשרות שהתובע היה מחליט שלא להשתתף במשחק נוכח פערי מימדים בין שחקני הקבוצות, מושפעת ממידת המקצועיות של הדרכת המאמן. ממילא אינני סבורה שהחלטה מעין זו היא החלטה שהיה בידיו של התובע לקבל במועד הפגיעה, נוכח גילו הצעיר והסיטואציה בה הוא היה נתון, וראו כי מבחינה עובדתית הטענה לא הוכחה).
5. אף לא הוכח מהי ההדרכה שלו היתה ניתנת, היתה יכולה למנוע את הפגיעה. לא נטען כי התובע נפל בצורה מסוימת ולו היה מקבל הדרכה לגבי נפילה בדרך אחרת היה יכול למלט עצמו מהפגיעה או ששיעורה היה בהיקף אחר, וכיוצא באלו טענות שלא הועלו וממילא לא הוכחו. באשר לאפשרות שבהינתן הכשרה והדרכה מקצועית מתאימה יותר – היה יכול המערער ליפול באופן בטוח יותר במהלך התיקול ובכך להימנע מהפגיעה הפיזית הקשה, יש לראות כי בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לטענה זו באופן מפורש, כבסיס למסקנתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין העדר הסכמתו של המאמן טרבוש לבין הנזק שנגרם לתובע. עם זאת, ומאחר והטענה הועלתה בסיכומים מטעם המערער בבית המשפט קמא (ואפנה לסעיפים 100-118), אני מוצאת לנכון להוסיף בהקשר זה כדלקמן: בתצהירו של המערער, לא נטען דבר בנוגע לכך שאופן נפילתו של המערער, קרי נפילתו בכיוון מסוים או בתנוחה מסוימת, היוו את הסיבה לקרות הנזק. למעשה, בתצהיר נטען על ידי המערער כי השחקן השני קפץ על רגלו של המערער, ובשל כך אירע הנזק, ובמילותיו של המערער: "[השחקן השני]קפץ על רגלי והפיל אותי ארצה וכך גרם לי נזק חמור מאוד לרבות שבר עם תזוזה בירך שמאל." (ראו סעיף 8 לתצהיר המערער, וראו כי המערער חזר על טענתו זו גם במסגרת הערעור מטעמו, בסעיף 2 להודעת הערעור). מכאן, שטענתו של המערער לגבי אופן הנפילה והקשר בינה ובין העדר הדרכה ראויה ובינה לבין קרות הנזק נטענה לראשונה רק בסיכומיו של המערער בבית המשפט קמא. בנסיבות העניין, יש לראות בטענה זו הרחבת חזית אסורה. בסיכומי המתנ"ס ואריה בבית המשפט קמא נטען אומנם שהמאמן יוסף טרבוש אכן החזיק בהסמכה מתאימה במועד הפגיעה (טענה שנדחתה בדין על ידי בית המשפט קמא), אך עם זאת ומבלי לפגוע בטענה, נטען גם כי ממילא המערער לא טען כי הפגיעה ארעה בשל אימון לקוי מצד המאמן. גם בערעור מטעם המתנ"ס ואריה הן חזרו וטענו כי המערער לא טען בבית המשפט קמא כי לא קיבל הכשרה מתאימה, וכי ממילא הטענה לא הוכחה. משכך, אני מוצאת שאין מקום לדון בטענה זו במסגרת הערעור דנן. למעלה מן הצורך אוסיף, כי לשיטתי הטענה אף לא הוכחה כדבעי. בתצהירו של המערער לא היתה כל התייחסות לאופן הנפילה כגורם לנזק, וכך גם בחקירתו הנגדית. כל שציין המערער בחקירתו הנגדית בהקשר זה, כאשר נשאל האם המאמן הדריך את הקבוצה והסביר את הוראות המשחק, התמצה באמירה כללית של המערער לפיה אולי המאמן לימד אותו משהו לא נכון, ובשל כך נגרמה הפגיעה (עמ' 20, שורות 13-14). בכך אין די. לא הובאה חוות דעת רפואית שתתמוך בטענה ולא הובאו ראיות נוספות באשר לאופן הנפילה של התובע על הקרקע – ובנסיבות הללו, אין לקבלה.
6. לכן, לשיטתי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה להעסיק מאמן בעל הסמכה מתאימה, לבין קרות הנזק. מכאן, שלא הוכחה רשלנותו של המתנ"ס כלפי התובע במובן זה.

אחריות האיגוד והמתנ"ס בקשר לעריכת הטורניר –

1. בכל הנוגע לעצם השתתפותו של התובע בטורניר - עמדתי היא כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון, לא קמה אחריות של המתנ"ס והאיגוד מכוח עוולת הרשלנות. כפי שקבע בית המשפט קמא, התובע והוריו היו מודעים למהות המשחק והפעילות הכרוכה בהשתתפות בחוג הרוגבי, נוכח הזמן שבו השתתף התובע בפעילות בחוג עובר לפגיעה, ונוכח הקרבה המשפחתית בין משפחת התובע למאמן החוג יוסף טרבוש (ראו סעיף 19 לפסק הדין קמא). ההשתתפות בטורניר היוותה חלק בלתי נפרד מהשתתפותו של התובע בחוג, ואף ניתנה הסכמת הוריו להשתתפותו (ואפנה בהקשר זה לעדותו של המאמן יוסף טרבוש לפיה הקבוצה נהגה להשתתף בטורנירים דומים לטורניר בו ארעה הפגיעה בתדירות של פעם בחודש, וכי לגבי כל נסיעה לטורניר התבקשה הסכמתם של ההורים, עמ' 44 שורות 27-31 ועמ' 48 שורות 1-5). אף לא הוכח שהיה כל הבדל משמעותי בין הסיכונים הכרוכים בהשתתפות בחוג למול הסיכונים הכרוכים בהשתתפות בטורניר – ולכן, אין רשלנות בעצם שיתופו של התובע בטורניר. אפנה בהקשר זה לת"א (שלום-ת"א) 44141/04 בר עוז נ' אגודת הספורט רמת-השרון (16.3.2011), שם נדחתה תביעה בה נדון מקרה של פגיעה עקב תיקול במהלך משחק כדורגל, ולת"א (שלום-עכו) 12132-05-09 סספורטס נ' מילר (22.11.2012), שם נדחתה תביעה בגין פגיעה שארעה לנער במהלך משחק פוטבול במסגרת חוג כושר קרבי. כן ראו ע"א 1667/05 (מחוזי-ת"א) כהן נ' מתנ"ס כפר דניאל (5.9.2006), שם דובר בפגיעה שארעה בחוג ג'ודו כשאחד מהילדים ביצע תרגיל על הילד שנפגע, וזאת כאשר הילדים נכנסו למתחם החוג אך טרם החלה הפעילות של החוג והמדריך לא פיקח על התנהלותם של הילדים. בית המשפט שם, אשר קיבל את טענת הרשלנות בנסיבות האמורות, מציין כי ככל והפגיעה היתה מתרחשת במהלך החוג, מסקנתו היתה שונה,, לאמור: "ודוק – בעניננו אין מדובר בפגיעה שהתרחשה במהלך החוג, תחת פיקוחו של המדריך. לגבי פגיעה מעין זו אפשר היה לקבל את טענת המשיבים כי מדובר בסיכון טבעי ורגיל, ומי שמשתתף בפעילות ספורטיבית עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בה. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 ,126 (1982))." דומה, כי דברים אלו, יפים הם גם לענייננו, ונפנה עוד לע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, עמ' 24, לאמור:

"פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנםפעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל-כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר".

1. חלוקת המשתתפים בטורניר לקבוצות גיל - בית המשפט קמא סומך את הכרעתו בעניין הרשלנות בניהול ובהשתתפות בטורניר, בעיקר על קביעתו לפיה האיגוד התרשל בקביעת קריטריון גיל דו-שנתי כבסיס לחלוקת הקבוצות המשתתפות בטורניר, בעוד שהמתנ"ס התרשל בכך שהסכים להשתתף בטורניר בו מתבצעת חלוקת קבוצות על פי הקריטריון האמור. לשיטתי, קביעה זו של בית המשפט קמא מרחיקת לכת ואיננה מתחייבת מנסיבות המקרה הנדון. לא שוכנעתי כי נפל פגם כלשהוא בקביעת קריטריון גיל דו-שנתי בקבוצות אשר השתתפו בטורניר. אף אם משמעות הדבר הינה כי בתוך קבוצת גיל נתונה, בעיקר בגילאים בהם עסקינן, בהם קצב הגדילה של הנערים הוא משמעותי, יהיו נערים בעלי ממדים שונים – אין להסיק מכך כי היתה התרשלות מצד האיגוד או המתנ"ס. הקביעה לפיה הקריטריון האמור הוא רשלני והקריטריון הראוי והסביר היה צריך להיות חד-שנתי ולא דו-שנתי, אינה נתמכת בחומר הראיות שהוצג, ולטעמי לא הוכחה כדבעי. יתרה מכך, אף אם היתה קביעה של קריטריון גיל חד-שנתי, עדיין לא בלתי סביר להניח כי גם אז היו באותה קבוצת גיל, נערים בעלי מימדי גוף שונים משמעותית (שהרי קצב ההתפתחות הגופנית משתנה בין אדם לאדם ובמיוחד בין נערים בגילאים בהם עסקינן).
2. אמנם, אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה הוכח שהשחקן השני (אשר ביצע את התיקול כלפי התובע) היה גדול מימדים ביחס לתובע, וקביעה זו מבוססת היטב בחומר הראיות. עם זאת, המסקנה שהסיק בית המשפט קמא מקביעה עובדתית קונקרטית זו ביחס לסטנדרט ההתנהגות שהיה מצופה מהאיגוד ומהמתנ"ס – מעוררת קושי, ולשיטתי – אינה מלמדת על רשלנות גם בנסיבות המקרה הקונקרטי שלפנינו. לא הוכח בפני בית המשפט קמא, כי מדובר היה במצב קיצוני של פערי ממדים בין שתי הקבוצות, אשר בו ניתן היה אולי לצפות התרחשותו של נזק מן הסוג שארע לתובע. היותו של שחקן מסוים גדול משחקן אחר, בנסיבות של משחק ספורטיבי – אינה מלמדת לשיטתי על רשלנות בניהול המשחק או הטורניר.
3. בנוסף, באשר להנחתו של בית המשפט קמא לפיה אותו שחקן השתייך לקבוצת גיל אחרת – אין בידי לקבלה. לטעמי, עצם העובדה שהוכח שהשחקן הנוסף היה "גדול" יותר מהתובע, אינה מחייבת את המסקנה שאותו השחקן היה שייך לקבוצת גיל אחרת, ולכן שיתופו במשחק הנדון, והסכמתו של המתנ"ס לערוך את המשחק בנסיבות הללו – היו רשלניים. אף זוהי מסקנה מרחיקת לכת. לא הובאו ראיות ישירות לגבי זהותו וגילו של השחקן הנוסף במועד הפגיעה. בית המשפט קמא סבר שהנטל בהקשר זה עבר לכתפי האיגוד לשלול את הטענה בדבר גילו של השחקן השני מקום שהתובע הוכיח את מימדי גופו. מבלי להידרש לשאלת הנטל, דומה שבכל מקרה בנסיבות המקרה הנדון, ולאחר שחלפו שנים רבות ממועד הפגיעה – ממילא יש קושי ממשי בהוכחת זהותו של השחקן המדובר, שעה שנתון זה אינו עולה מהמסמכים שנערכו מיד לאחר אירוע הפגיעה. לכן, גם במובן הזה, אינני סבורה שהוכחה רשלנותם של האיגוד והמתנ"ס, ולא מצאתי שאכן יש מקום לסברה שהמדובר בשחקן שגילו חוצה את גבול קבוצת הגיל הרלבנטית, והוא "השתרבב" למשחק למול יריבים צעירים ממנו.
4. בנסיבות הללו, עמדתי היא כי לא הוכחה רשלנותם של האיגוד והמתנ"ס בכל הנוגע להשתתפות התובע בטורניר ואף לא בנוגע לאופן ניהול הטורניר.
5. אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעורים מטעם האיגוד והמתנ"ס, בכל הנוגע לעילה הנזיקית מכוח עוולת הרשלנות (הן ביחס לטענות הנוגעות להכשרת המאמן והן ביחס לטענות הנוגעות להשתתפות ואופן עריכת הטורניר) – ולקבוע כי האיגוד והמתנ"ס לא התרשלו כלפי התובע.

היעדר קיומו של ביטוח תאונות אישיות –

1. בכל הנוגע להעדר קיומו של ביטוח בהתאם לחוק הספורט, והחובה לקיים ביטוח שכזה לגבי התובע, יש לקבל את קביעותיו העקרוניות של בית המשפט קמא.
2. סעיף 7(א) לחוק הספורט קובע, בהתייחס לחובת עריכת ביטוח, כדלקמן:

"אגודת ספורט, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד יבטחו את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות ספורט המאורגנות בידם או מטעמם; ביטח אחד הגופים האמורים ספורטאי הנוטל חלק בתחרות ספורט מסוימת – יהיו הגופים האחרים פטורים מביטוח כאמור."

1. לטעמי לא יכול להיות ספק כי הטורניר המדובר היה תחרותי במהותו, ובדין דחה בית המשפט קמא את טענות המתנ"ס ואיגוד הרוגבי בהקשר זה. בהתאם, היתה מוטלת על המתנ"ס ועל איגוד הרוגבי החובה להקים פוליסת ביטוח ביחס לתובע, כפי שעולה מהוראות חוק הספורט ותקנות הספורט (ביטוח), תשנ"ה-1994 (להלן: "תקנות הספורט"). הואיל ואין מחלוקת כי פוליסת ביטוח שכזו לא הוקמה – לתובע קמה עילת תביעה עקב אי עריכת הביטוח כנדרש, ועסקינן בעילה נזיקית, שכן אי עריכת הביטוח מהווה רשלנות כמו גם הפרת חובה חקוקה (וראו את סעיף 26 לפסק הדין קמא).
2. ויובהר. לגבי האיגוד, אין מחלוקת כי הוא מנוי כאחד מהגופים לגביהם קיימת חובת ביטוח מכח חוק הספורט. לגבי המתנ"ס, במסגרת ההליכים בבית משפט קמא וכן במסגרת הערעורים דנן טען המתנ"ס (סעיף ב(1)(1.3) לעיקרי טיעון המתנ"ס) כי הוא אינו מהווה אחד מהגופים שמונה חוק הספורט, ומכאן שלא חלה עליו חובת הביטוח, אך אינני מקבלת עמדה זו, ולשיטתי המתנ"ס מהווה ארגון ספורט לצורך חובת קיום הביטוח מכוח חוק הספורט, כפי שאף קבע בית המשפט קמא (סעיף 27 לפסק הדין קמא). יתרה מכך. אף אם אניח כי המתנ"ס אינו אחד מהגופים עליהם חלה חובת ביטוח מכוח חוק הספורט, היתה מוטלת עליו החובה לוודא את קיומו של ביטוח כאמור מטעם איגוד הרוגבי, כתנאי להשתתפות תלמידי החוגים שבאחריות המתנ"ס בטורניר של איגוד הרוגבי. עוד יצוין בהקשר זה כי מעיון בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט קמא, עולה כי הוצג אישור בכתב חתום על ידי המתנ"ס המאשר שהמתנ"ס ערך ביטוח על פי דרישות חוק הספורט, אם כי קשה להבין מהמסמך החלקי האמור באיזה הקשר נערך. לדידי, אף אם אין במסמך זה כדי להוות ראיה בעלת משקל רב, ואף אם אתעלם לחלוטין מראיה זו – עדיין סבורתני שהיתה מוטלת על המתנ"ס החובה לוודא שאיגוד הרוגבי ערך ביטוח כנדרש, כתנאי להשתתפות הקבוצה של המתנ"ס בטורניר.
3. על כן, יש לקבוע כי היתה מוטלת על המתנ"ס ועל האיגוד החובה להקים פוליסת ביטוח המותאמת להוראות חוק הספורט ותקנות הספורט, וכפי שצוין - העדרה של פוליסה כאמור מהווה רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה, ובין כך ובין כך, התוצאה הינה שהתובע זכאי לפיצוי בגין העדרו של כיסוי ביטוחי, בשיעור תגמולי הביטוח להם היה זכאי לו היתה פוליסה כנדרש (וראו את פסקי הדין הבאים בהם נקבע כי בהעדר פוליסה מכח חוק הספורט ותקנות הספורט, הנפגע זכאי לפיצוי בשיעור התקבולים הפוטנציאליים שנמנעו ממנו עקב אי הקמת פוליסה: ת"א (שלום באר שבע) 7403/99 וקנין נ' התאגדות לתרבות גופנית הפועל ב"ש (23/3/2005)ׂ; ת"א (שלום חיפה) 22819/01 וולרו נ' זגה אדית (28.5.2006); ת"א (שלום ראשל"צ) חכים נ' בורי (30.11.2011); ת"א (שלום נצרת) 5605-05-08 רבנוב נ' סקבורצוב (28.7.2014).

שיעור תגמולי הביטוח התיאורטי (שלא הוקם) –

1. כבוד בית המשפט קמא לא קבע מהו הסכום לתשלום, בשל עמדתו לפיה הניזוק יוכל לקבל את הפיצוי בעילה הנזיקית עקב הרשלנות או את הפיצוי בגין אי קיומה של פוליסה – הגבוה מבין השניים, ולאור מסקנתו בדבר הזכאות לפיצוי הנזיקי. לאור עמדתי כי אין מקום לפסוק פיצוי נזיקי, הרי שיש צורך לקבוע מהו גובה הפיצוי לו זכאי התובע, בגין העדרה של פוליסת ביטוח מכוח חוק הספורט.
2. בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית המשפט קמא (בסעיף 15) כמו גם בעיקרי הטיעון מטעם התובע בערעור דכאן, נטען כי בהתאם לתקנות הספורט, התובע זכאי לפיצוי כדלקמן:
   1. בגין הנכות שנגרמה לו בגובה 10% - הסך של 15,000 ₪, בתוספת הצמדה מיום פרסום תקנות הספורט ועד ליום הפגיעה). לסכום זה יש להוסיף לשיטת התובע הפרשי הצמדה וריבית מיום הפגיעה ועד ליום התשלום בפועל.
   2. בגין אשפוז וטיפול רפואי – סך של 5,000 ₪ בצירוף הצמדה מיום פרסום תקנות הספורט ועד ליום הפגיעה, קרי סך של 7,290 ₪ נכון למועד הפגיעה. אף לסכום זה יש לשיטת התובע להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפגיעה ועד ליום התשלום בפועל.
   3. בגין אי כשירות – פיצוי בגין 27 שבועות (כחצי שנה) בהם רגלו של המערער היתה מגובסת והוא נעדר מבית ספר, בסך משוערך (הצמדה בלבד) של 146 ₪ לשבוע נכון למועד הפגיעה, בסך של 3,942 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפגיעה ועד ליום התשלום בפועל.
3. בכתב ההגנה שהוגש מטעם איגוד הרוגבי לבית המשפט קמא לא הועלו טענות ספציפיות לגבי רכיבי הפיצוי המוזכרים מעלה, ורק הועלתה טענה כללית (בסעיף 15 לכתב ההגנה) לפיה, דרישותיו הכספיות של התובע לגבי תקבולי פוליסה שנמנעו ממנו – מוכחשות. בסיכומים שהוגשו לבית המשפט קמא מטעם איגוד הרוגבי אין כלל וכלל התייחסות לרכיבי הפיצוי הפרטניים. כתב הגנה מטעם המתנ"ס לגבי כתב התביעה המתוקן הוגש רק בכל הנוגע לעילה הנזיקית וכלל לא הוגש כתב הגנה לגבי כתב התביעה המתוקן, הכולל את הדרישה לקבלת הרכיבים דלעיל. בסיכומים שהוגשו לבית המשפט קמא מטעם המתנ"ס בהתייחס לטענות לגבי העדר הביטוח – לא נמצא כל טענה ממוקדת לגבי רכיב פיצוי זה או אחר.

משכך, דומה כי כבר בשלב זה מן הראוי לקבל את כל דרישותיו של התובע לגבי שלושת הפריטים המפורטים בסעיף האחרון מעלה, ואין מקום לבחון את הטענות שהועלו בשלב הערעור לגבי רכיבי הפיצוי השונים.

1. עם זאת, על מנת שלא להותיר את הטענות בהקשר זה ללא כל התייחסות – טרם סיום, נדרש בקצרה אף לעמדת המתנ"ס ואיגוד הרוגבי באשר לפריטים הנתבעים, הגם שהועלו רק בשלב הערעור. ובמה דברים אמורים ? בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם אריה במסגרת הערעורים הנוכחיים, נטען כי ככל שיקבע שישנה זכאות לפיצוי בשל העדר ביטוח מכוח חוק הספורט, אזי שהתובע זכאי "רק" לפיצוי בעבור נכותו הרפואית (בזיקה לנכות של 10%, בסך של 15,000 ₪, בתוספת הצמדה מיום פרסום תקנות הספורט ועד להיום) והוא אינו זכאי לפיצוי בגין אשפוז וטיפול רפואי ובגין אי-כשירות. בעמדה דומה נקט המתנ"ס בעיקרי הטיעון מטעמו, ולא מצאתי כי איגוד הרוגבי התייחס במסגרת הערעורים לסוגיה זו.
2. תחילה, לגבי השערוך – עמדתי כי יש לפסוק לתובע הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפגיעה ואילך, למרות השיהוי בהגשת התביעה קמא.
3. לגבי שתי המחלוקות הנוספות, עמדתי כי יש מקום לפסוק פיצוי גם בנוגע לרכיב האישפוז והטיפול הרפואי ורכיב אי הכשירות, שכן מעיון בפסיקה עולה כי כאשר מונפקות פוליסות כגון זו אשר היה צריך להקים במקרה דכאן, בהתאם לחוק הספורט ותקנות הספורט, משולמים מכוחן גם שני הרכיבים השנויים במחלוקת, גם לגבי תלמידים – ככל שהם מראים כי נגרמו להם הוצאות וכי נעדרו מבית הספר. יש לזכור כי אין בנמצא פוליסה של חברת ביטוח ספציפית אשר ניתן (אולי) לתהות אחר הוראותיה ואחר פרשנותה. עסקינן במקרה בו התובע זכאי לפיצוי בשל העדר פוליסה. במצב דברים שכזה – קשה לפסוק מהי הפרשנות הראויה של פוליסה שלא קיימת, ויש צורך לבחון האם התובע הוכיח במאזן ההסתברות האזרחי שלו היתה מוקמת פוליסה כפי שצריך היה לעשות – היו מגיעים לו תקבולים גם לגבי רכיב הטיפול הרפואי ובגין רכיב אי הכשירות. בשאלה זו – עמדתי כי הטענה לפיה הוא היה זכאי לרכיבים אלו (אם היתה מוקמת פוליסה מתאימה) מסתברת יותר מאשר הטענה ההפוכה, מחמת כמה טעמים.
4. ראשית, אפנה לכך שבפסקי הדין שעסקו בתביעות שהוגשו מכח פוליסות שכאלו – נפסקו סכומים בגין שני הפריטים שבמחלוקת.
5. שנית, יש לראות כי עובדתית הוכח שהיו הוצאות רפואיות בפועל ושהתובע נעדר מבית הספר במשך כל תקופת "אי הכושר" הנטען.
6. שלישית, לגבי רכיב אי הכשירות, אוסיף עוד כי המחלוקת נסובה סביב סעיף 3(5) לתקנות הספורט, המתייחס לרכיב של "פיצוי שבועי על אי-כשירות לעבודה או לעיסוק במשלח-יד, החל ביום ה-11 לאי הכשירות ואילך", כאשר התקנות מבחינות לעניין סכום הפיצוי בין שתי קבוצות גיל: למי שטרם מלאו לו 20 שנה, הזכאות היא לפיצוי בסך 100 ₪ לשבוע, ולמי שגילו 20 שנה או יותר, הפיצוי השבועי הוא בסך של 400 ₪. עמדת הנתבעים היתה כי התובע, כתלמיד, לא עובד ממילא וכי אין לו משלח יד – ולכן לא זכאי לפיצוי מכח סעיף 3(5). לשיטתי סביר יותר שהתובע היה זכאי לקבל אף את הפיצוי לגבי פריט זה, לאור הדברים שנאמרו במסגרת הדיון בתובענה ייצוגית ת"צ 944-11-12 דוד נ' הראל חברה לביטוח, אשר בה התבררה בקשה להגשת תביעה ייצוגית כנגד הראל חברה לביטוח בע"מ וכנגד איילון חברה לביטוח בע"מ הסומכת על הטענה לפיה אין מקום לפסוק פיצוי לגבי רכיב אי הכשירות רק לתלמידים אשר הוכיחו שנעדרו מבית הספר וכי יש מקום להעניק פיצוי לגבי רכיב שכזה גם לגבי תלמידים שהמשיכו להגיע לבית הספר, אחרי פגיעת ספורט. מפרוטוקול הדיון מיום 27.10.2013 עולה כי באי כוחן של שתי חברות הביטוח דשם הסכימו כי בפוליסות מכח תקנות הספורט שהן מנפיקות, תלמידים שנעדרים מבית הספר זכאים גם לפיצוי השבועי בגין אי-כשירות למשך תקופת ההיעדרות (לרבות לאור כך שהם מוגדרים כמי ש"משלח ידו" הוא "תלמיד", ומי שנעדר מבית ספר לא יכול לעסוק במשלח ידו). המחלוקת דשם התעוררה רק לגבי מי שלא נעדר (ובסופו של הליך נמחקה הבקשה להגיש תובענה ייצוגית, וראו את ת"צ 42283-07-13 יפת נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, אגף בריאות – ביטוח ספורטאים (23.1.2014), שם התבררה בקשה דומה). לכן, שתי חברות הביטוח הנדונות הסבירו כי הן תמיד מעניקות פיצוי מכח פוליסות שכאלו לתלמיד שמוכיח היעדרות בפועל.
7. אשר על כן, שיטת חישובו של התובע מקובלת עלי – ועל הצדדים לבצע את החישובים בהתאם לרכיבים הנתבעים, כאשר יש להוסיף לסכומים הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הפגיעה ועד היום (הגם שהתובענה הוגשה בשיהוי וחלף פרק זמן משמעותי ממועד הפגיעה ועד הגשת התביעה).
8. בנוסף, אני סבורה שחרף קבלת ערעוריהם של המתנ"ס והאיגוד בהקשר לעוולת הרשלנות, ונוכח העובדה כי ערעורו של התובע התקבל בכל הנוגע לעילה הנובעת מהעדרו של ביטוח מכוח הוראות חוק הספורט, יש להותיר על כנה את פסיקת בית המשפט קמא ביחס להוצאות המשפט שנפסקו בפסק הדין קמא לטובת התובע, וכן ביחס לשכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובתו.
9. באשר לחלוקת האחריות בין המתנ"ס והאיגוד, עמדתי היא על שני גופים אלו לחלוק ביניהם את האחריות למצב הדברים דלעיל ולנזק שנגרם לתובע עקב כך, בחלקים שווים.

סיכום –

1. כפי שפורט לעיל, אמליץ לחברי לקבוע כי דין הערעורים מטעם המתנ"ס והאיגוד להתקבל - לגבי הקביעה כי קמה אחריות בנזיקין, וכנגזר מכך - דין ערעורו של התובע בכל הנוגע לגובה הפיצוי הנזיקי שנפסק לטובתו, להידחות אף הוא. בנוסף, אמליץ לקבוע כי דין הערעור של התובע בנוגע לעילה הנובעת מהפרת חובת קיום הביטוח מכוח הוראות חוק הספורט – להתקבל, ועל המתנ"ס והאיגוד לשלם לתובע את הסכום שפורט לעיל. על הצדדים יהא לבצע התחשבנות לגבי יישומו של פסק דין זה, כמפורט לעיל. בשים לב לגילו של התובע ולשיעור פגיעתו, אמליץ למתנ"ס ולאיגוד לגלות רוחב לב, לפנים משורת הדין, בנסיבות.
2. לאור התוצאה – אמליץ שלא לעשות צו להוצאות במסגרת הערעור.

השופטת שושנה שטמר – אב"ד

אני מסכימה

השופט אמיר טובי

אני מסכים.

לפיכך, הוחלט כמוצע וכמפורט בפסק דינה של השופטת תמר נאות-פרי.

אין צו להוצאות. ככל שמי מהצדדים הפקיד עירבון בערעור, הוא יוחזר לו באמצעות בא-כוחו.

המזכירות תסגור את שלושת התיקים המאוחדים.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ה, 11 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.