רקע וטענות

1. בקשה לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו–2006 ("החוק") לאישור תובענה ייצוגית. לטענת המבקש, המשיבה מפעילה חנויות נוחות בתחנות התדלוק של חברת דלק, ובמקרים שבהם שילם הקונה במזומן וסכום הקנייה הסתיים בשלוש או ארבע אגורות עוגל המחיר כלפי מעלה, והעודף שהוחזר למבקש היה נמוך בעשר אגורות מזה האמור להתקבל לו נהגה המשיבה כדין. המבקש טען כי המשיבה נהגה בדרך דומה בכמה מקרים שבהם רכש מוצרים בחנויותיה, ופניותיו לקופאים ולמנהלי סניפים נענו בזלזול מחד גיסא, ובהסבר שמדובר בבעיה מערכתית הכרוכה במערכת המחשוב מאידך גיסא. על רקע זה טען המבקש כי בידו עילת תביעה אישית להשבת סכומים שנגבו ביתר, וכי בנסיבות העניין יש לקבוע שהמשיבה נוהגת בדרך דומה גם כלפי לקוחות אחרים המשלמים במזומן. המבקש טען גם כי הדרך שהמשיבה נוהגת בה מקימה לו – ולחברי הקבוצה – עילות מכוח חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, תשנ"ו–1996 ("חוק הפיקוח"), עילות של הטעיה ואי-הצגת מחיר כולל מכוח חוק הגנת הצרכן, תשמ"א–1981 ("חוק הגנת הצרכן") ועילה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ("פקודת הנזיקין"). על יסוד אלה עתר המבקש לאשר את התובענה כייצוגית.
2. המשיבה אינה חולקת על התשתית העובדתית שביסוד בקשת האישור, ויש להניח שזו הסיבה לכך שהיא יזמה שלושה הסדרי פשרה, שאת כולם ראיתי לנכון לדחות מפני שסברתי שאינם מקיימים את התנאי הקבוע בסעיף 19(א) לחוק, המורה שבית המשפט יאשר הסדר פשרה רק אם הוא ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. לגוף העניין, המשיבה טוענת שכתוצאה משגגה לא עודכנו הקופות הרושמות ברשת חנויות הנוחות שלה עם ביטול מטבע חמש האגורות, וכתוצאה מכך המשיכה המשיבה לעגל את כל סכומי הרכישה במזומן ל-5 אגורות. במילים אחרות, כאשר סכומי הקנייה הסתיימו באגורה אחת, שתי אגורות, שלוש אגורות וארבע אגורות עוגל הסכום לחמש אגורות, ובדומה לכך, כאשר סכום הקנייה הסתיים בחמש, שש ושבע אגורות גם אז עוגל הסכום לחמש אגורות. בקשר לכך טענה המשיבה, ותמכה את הטענה בתיעוד המבוסס על רישומיה (נספח א' לתשובת המשיבה), שבתקופה שמשנת 2008 ועד שנת 2012 מספר העסקאות שהחשבון בגינן הסתיים בשלוש או ארבע אגורות קטן ממספר העסקאות שהחשבון בגינן הסתיים בשש או שבע אגורות, ומכך יש להסיק שלמעשה המשיבה "הפסידה" כאשר עיגלה את סכומי העסקאות באופן שעליו מלין המבקש. המשיבה טענה עוד כי תקלה זו אירעה גם אצל עוסקים אחרים, והיא הפנתה לשורה של תיקים שבהם התבררו תובענות ייצוגיות דומות. המשיבה טוענת כי על רקע ההיסטוריה החקיקתית של צו בנק ישראל (ביטול מעות), תשס"ח–2008 ("הצו החדש")(יוער שבסיכום טענותיה ציינה המשיבה שהצו הוא משנת 2007), יש להסיק שהמחוקק התכוון כי קבוצת הצרכנים הקונים במזומן היא "ציבור" בכללותו, ולא ראה את הצרכן כפרט "בודד". כפועל יוצא מכך יש לבחון את בקשת האישור באספקלריה דומה, היינו ההשלכות של התנהלות המשיבה על ציבור הקונים בכללותו ולא, כפי שטוען המבקש, ההשלכות לגבי המקרה הפרטי שלו כמאפיין את חברי הקבוצה. עוד טענה המשיבה כי בנסיבות העניין אין לראות בפעולתה הפרת חובה חקוקה, כי מדובר ב"זוטי דברים", וכי מכל מקום, הנסיבות המתוארות בבקשת האישור אינן מקימות עילת תביעה אישית, וממילא גם לא מתעוררת שאלה מהותית של עובדה ומשפט המשותפת לאחרים. עוד טענה המשיבה שבדיקת מחיר המוצר שרכש המבקש (קרטון חלב) בשנים שקדמו להגשת בקשת האישור העלתה שבחלק מן התקופה הסתיים מחיר החלב בשש אגורות, בחלק מן התקופה הוא הסתיים בשמונה אגורות ובחלק אחר בשתי אגורות, ומכל מקום, לאורך זמן "הרוויח" המבקש פעמים רבות משהפסיד. עוד נטען כי בשום זמן קודם להגשת בקשת האישור לא התקבלה אצלה תלונה בנוגע לעיגול הסכומים, ואם המבקש היה פונה אליה הייתה התקלה מתוקנת בנקל, שכן היא נפתרה בעדכון תוכנה שנעשה מיד כשנודע למשיבה דבר התקלה.

הראיות

1. בקשת האישור נתמכה בתצהירו של המבקש, והוא נחקר על תוכנו בישיבת יום 8.9.15. בערבו של הדיון ביקשה המשיבה להחליף את המצהיר שתצהירו תמך בתשובתה, ולאחר שמיעת טענות בעניין נעתרתי לבקשה וגם המצהיר מטעמה של המשיבה נחקר בישיבת יום 8.9.15. לתצהיר התומך בתשובת המשיבה צורפה חוות דעתו של י' אוליניק, מומחה לניהול מחקרי שוק ויעוץ בשיווק ("אוליניק") לשם תמיכה בטענה שמרבית לקוחותיה של המשיבה הם לקוחות חוזרים. אוליניק לא נחקר מפני שבאת כוח המבקש לא ביקשה את חקירתו.

דיון

1. בפתח הדברים אציין כי לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם עתר המבקש למחיקת סעיפים מסיכומי המשיבה, כשעיקר נימוקו הוא שהסיכומים כוללים טענות חדשות שלא נכללו בכתבי הטענות, בדברי בא כוח המשיבה בעת הדיונים שהתקיימו או בשלב חקירת המצהירים. על מנת לייעל את הדיון החלטתי ביום 28.12.15 להותיר את ההכרעה בבקשה לשלב ההחלטה בבקשת האישור, תוך שנתתי בידי המבקש אפשרות להשלים את הטיעון ולהגיב לטענות המשיבה שלדבריו חרגו ממסגרת הטיעון.

דחיית הסדרי הפשרה שהוצעו

1. מסיכום טענותיה נראה שלמשיבה טרוניה על כך שדחיתי את הסדרי הפשרה שהוצעו והיא שבה ועתרה לאשר אחד מהסדרים אלה, או לחלופין לנמק את ההחלטות לדחותם. לטענת המשיבה, כל אחד משלושת ההסדרים שהוגשו היה ראוי שיאושר, ובמיוחד כך כאשר היקפו הכספי של התיק אינו מצדיק את המשך ניהולו. לטענת המשיבה, שנסמכה על הדברים שנאמרו ברע"א 1644/15 אייל גור נ' דלק החברה הישראלית לדלק (27.5.15), היה עליי להשתמש במנגנונים שנקבעו בחוק כדי לבחון אם הסדרי הפשרה שהוצעו הם ראויים וסבירים, ומכל מקום ההחלטות שבהן דחיתי את הסדרי הפשרה שהוצעו לא נומקו כראוי ובכך נפגעה זכותה של המשיבה להגיש בקשות רשות לערער על החלטות אלה. לדעתי אין כלום בטענות אלה ואני דוחה אותן. מושכלות ראשונים הם שהסדר פשרה המוגש לאישור בהליך ייצוגי טומן בחובו קשיים הנובעים מבעיית הנציג (גיל אוריון וזיו שוורץ, "מנגנונים לפיקוח על מימושה של הפשרה בהליך הייצוגי", עלי משפט ט' 147, 152 (2011); אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא' 777, 823 (2011)), ומשום כך בית המשפט הוא שמופקד על עניינם של חברי הקבוצה. בנוסף, ושלא כדעת המשיבה, אני סבור שבהליך הייצוגי אין למשיב, או לנתבע, זכות להכתיב לבית המשפט הסדר פשרה במתכונת כזו או אחרת, ואין לו זכות לכפות על חברי הקבוצה הסדר פשרה רק מפני שהוא תואם את עניינה. במצב עניינים שהעובדות שביסודו אינן שנויות במחלוקת לא היה מקום לאשר את ההסדרים כשלדעתי, שהבעתי בפני באי כוח הצדדים יותר מפעם אחת, לא היה בהם פיצוי מספיק לחברי הקבוצה. על מנת שלא יהיה חסר בדברים אציין כי בהסדר הפשרה הראשון שהוצע (בקשה מס' 14) הציעה המשיבה לפצות את הציבור בדרך של חלוקת כוסות קפה בחנויות הנוחות שלה. בהחלטה מיום 10.3.14 דחיתי את הבקשה לאשר את ההסדר מנימוקים המפורטים בהחלטה. בעקבות כך פנו הצדדים בבקשה לקיים דיון וזה נערך ביום 7.4.14, ובסופו קיבלו על עצמם הצדדים לשקול את תיקון הסדר הפשרה. בעקבות כך הוצע הסדר שני (בקשה מס' 18) שלפיו המשיבה תעניק שוברי זיכוי בסכום של חמישה שקלים כל אחד ל-55,000 חיילים במדים אשר ירכשו מוצרים בחנויות הנוחות על פי רשימה שפורטה בהסדר, ובהחלטה מיום 14.7.14 דחיתי את הבקשה לאשר את ההסדר על יסוד הנימוקים המפורטים בהחלטה. ביום 1.1.15 הוגשה בקשה שלישית לאשר הסדר פשרה (בקשה מס' 19), ובו הציעה המשיבה לפצות את הקבוצה בסכום של 210,000 ₪ באמצעות מנגנון שאומץ קודם לכן בהסדר פשרה שאישרתי בפסק דין מיום 29.3.15 בת"צ 26199-12-12. בהחלטה מיום 7.1.15 קבעתי שאיני דוחה את ההסדר על הסף, אם כי הבעתי הסתייגות ראשונית בנוגע לסכומי הגמול ושכר הטרחה שהוצעו. בדיון שהתקיים ביום 29.4.15 הבעתי בפני הצדדים גם את הסתייגויותיי מן הסכום המוצע כפיצוי לציבור והצעתי למשיבה להגדילו, וביום 5.5.15 הודיעה המשיבה שהיא אינה מקבלת את ההצעה ועל רקע זה החלטתי להוסיף ולקיים את הדיון בבקשת האישור. הנה כי כן, אין ממש בטענת המשיבה שהיה עליי לאשר אחד מן ההסדרים שהוצעו וכי ההחלטות לדחותם פגעו בזכותה לבקש רשות ערעור עליהן. אדרבא, אם היה ממש בעמדת המשיבה שההחלטות לא נומקו כראוי, או בכלל, די בכך כדי לתת בידה נימוק ערעור (רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, מפרק של חברת י. זקן מפעלי בניה בע"מ (2.6.08)), ואם היא בחרה שלא לעשות כן אין מקום לשוב ולהעלות עניין זה בשלב הנוכחי.

עילת התביעה

1. בזמן הרלוונטי לבקשת האישור היו בתוקף שתי הוראות נורמטיביות שמכוחן הוסדר נושא ביטול שטרי כסף ומעות ונקבעו הוראות בדבר עיגול סכומים. בסעיף 32(ד) לחוק בנק ישראל, תשי"ד­–1954 ("החוק הקודם") נקבע:

"(ד) משניתן צו ביטול, כל אימת שיש לשלם במזומנים סכום שלא ניתן לשלמו אלא בשימוש בשטר כסף או במעה שביטלו, יעוגל הסכום לסכום הקרוב שניתן לשלמו בהילך חוקי, וסכום שניתן לעגלו כך כלפי מעלה או כלפי מטה – יעוגל כלפי מעלה".

1. ביום 1.6.10 נכנס לתוקפו חוק בנק ישראל, תש"ע–2010 ("חוק בנק ישראל"), שהוראת סעיף 45(ד) שלו זהה להוראת סעיף 32(ד) של החוק הקודם. מכוח סעיף 32 לחוק הקודם קבע נגיד בנק ישראל את צו בנק ישראל (ביטול שטרי כסף ומעות), תשנ"א–1991 ("הצו הקודם") שעל פיו חדלה מטבע של אגורה אחת להיות הילך חוקי. מאוחר יותר קבע נגיד בנק ישראל את הצו החדש, שעל פיו חדלה מטבע של חמש אגורות להיות הילך חוקי. באתר האינטרנט של בנק ישראל מצויים דברי הסבר שפרסם בנק ישראל בעקבות ביטול המטבע של חמש אגורות (נספח ט' לבקשת האישור). לפי דברי הסבר אלה עיגול הסכומים נעשה כך:

"סכומים הנקובים באגורה אחת, ב-2 אגורות, ב-3 אגורות וב-4 אגורות יעוגלו כלפי מטה, לדוגמה: תשלום סופי במזומן של 17.04 יעוגל ל-17 ₪.

סכומים הנקובים ב-5 אגורות ומעלה יעוגלו למעלה, לדוגמה: תשלום סופי במזומן של 17.07 יעוגל ל-17.10 ₪".

1. כאמור, המשיבה אינה חולקת על תוכן ההוראות הנורמטיביות הנוגעות לעיגול סכומים, וגם אינה חולקת על כך שהיא לא נהגה בהתאם להן. בחקירתו הנגדית של המבקש לא נסתרו טענותיו שהעודף שהוא קיבל לא היה בהתאם לכללי עיגול הסכומים, ובכך הונחה תשתית לכאורית להתקיימות התנאי שבסעיף 4(א)(1) לחוק. סעיף זה קובע כי:

"4(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:

• 1. אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;
  2. ....".

1. לכן, כאשר כתוצאה מעיגול כלפי מעלה של כל הסכומים המסתיימים בעד ארבע אגורות גבתה המשיבה מן המבקש סכומים שהיא לא הייתה זכאית להם על פי הדין, היינו בכל אותם המקרים שהיה עליה לעגל את סכום הקנייה כלפי מטה, קמה למבקש עילה שיסודה בעשיית עושר ולא במשפט והוא זכאי לסעד של השבת הסכומים שנגבו ממנו שלא כדין. כשאין גם מחלוקת שהמשיבה נהגה באותה דרך גם כלפי כלל לקוחותיה, אזי המסקנה המתבקשת היא שתביעתו של המבקש להשבה מעוררת לכל הפחות שאלות של משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, שהם לקוחות המשיבה שמהם היא גבתה סכומים שלא כדין.

כאמור, המבקש טען כי בצד עילת ההשבה הוא סומך את תביעתו גם על עילות מכוח חוק הגנת הצרכן ופקודת הנזיקין. לדעתי, הסתמכות המבקש על הוראת חוק הגנת הצרכן איננה נקייה מספק, והטענה שבנסיבות המתוארות בבקשת האישור בנוגע לעיגול סכומי רכישה במזומן שלא בהתאם לצו החדש מתקיימות עילות של הטעיה או של הפרת החובה להציג מחיר כולל, היא לכל הפחות מוקשה. מכיוון שלדעתי עילת ההשבה, על יסוד סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט–1979 ("חוק עשיית עושר") ועילת הפרת חובה חקוקה, כאמור בסעיף 68 לפקודת הנזיקין, מתקיימות במובהק, אין צורך לסרבל את הדיון או להכביד עליו בבירור של עילות שיש ספק אם הן מתקיימות. בסוגיית ההטעיה הפנתה המשיבה לדברים שנאמרו, בנסיבות דומות, בת"א (ת"א) 1737/03 ראובן צבעוני נ' רבוע כחול ישראל בע"מ (13.4.04), וככל שמדובר בעילה זו הדברים מקובלים עליי והם תומכים במסקנתי שאין צורך לאשר את התובענה הייצוגית בעילה זו. בדומה לכך, גם הטענה שמדובר בהפרת החובה להצגת מחיר כולל מעוררת קשיים שדי בהם כדי לדחות חלק זה של הבקשה. סעיף 17(א) לחוק הגנת הצרכן מחייב את העוסק להציג את המחיר הכולל, ובענייננו אין טענה, וממילא גם לא ראיה, שמחיר המוצרים שהמבקש רכש לא הוצג כנדרש. הטענה היא שהמחירים אמנם הוצגו, אך בשל הדרך שבה עיגלה המשיבה את סכומי הרכישה שילם המבקש סכומים שונים מאלה שהיה עליו לשלם. במצב דברים זה קשה לראות כיצד מתקיימת עילה של הפרת החובה להציג מחיר כולל, ולכן לא ראיתי מקום לאשר את התובענה הייצוגית בעילה זו. עם זאת, פני הדברים שונים כאשר מדובר בעילה של הפרת חובה חקוקה. יסודות עילה זו הם " קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; והנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים שאליו התכוון החיקוק. בנוסף, כולל הסעיף יסוד נגטיבי לפיו החיקוק לא התכוון, לפי פירושו הנכון, לשלול את הסעד בנזיקין" (ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' שמעון דבוש (5.11.15)) ולא מצאתי בטענת המשיבה נימוק המאפשר לקבוע שהעובדות הנטענות אינן מקימות עילה זו.

התנאים לאישור התובענה הייצוגית

1. סעיף 8 לחוק מונה את התנאים לאישור תובענה ייצוגית והוא קובע:

"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

• • 1. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
    2. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
    3. קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
    4. קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

1. לענייננו חשוב התנאי שבסעיף קטן (א)(1), היינו אם יש אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה יוכרעו לטובתה. בעניין זה נפסק שבשלב בקשת האישור בית המשפט אינו נדרש להכריע בשאלות השנויות במחלוקת, וכפועל יוצא מכך הנטל שעל מבקש האישור לעמוד בו אינו זהה לנטל שבו יהיה עליו לעמוד אם תאושר התובענה הייצוגית. ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (5.7.12) נאמר כי:

"ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה. נוסף על כך, דיון שמתבצע באופן זה אינו יעיל, מכיוון שנוצרת כפילות בין הדיון בגוף התובענה לבין הדיון בבקשת האישור; חוסר היעילות הטמון בכפילות זו גדל מקום בו פונים הצדדים פעמיים לערכאת הערעור".

וברע"א 3814/14 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' עו"ד מיה גד מסטיי (6.7.15) ("עניין חוגלה") נאמר:

"בשלב אישור התובענה כייצוגית נבחנת עילת התביעה במישור הלכאורי בלבד ואין מצופה כי בשלב זה תוכח עילת התביעה ברמה שבה יידרש התובע הייצוגי להוכיחה בהליך העיקרי, לאחר שתאושר תובענתו כייצוגית. הבחנה זו לגבי טיב ואיכות הראיות שצריך להניח התובע הייצוגי בשלב המקדמי אינה הבחנה עיונית בלבד אלא צריך שינתן לה משקל ממשי באופן שלא יוצב בפני תובעים ייצוגיים רף הוכחה גבוה מדי דבר שעלול להביא לכרסום באפקטיביות של כלי התובענה הייצוגית".

וראו גם במאמרו של אלון קלמנט, קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו -2006, הפרקליט מ"ט 131, 142 (תשס"ז).

1. המשיבה השליכה את יהבה על טענה עובדתית, שלא נסתרה, שכתוצאה מן האופן שבו היא עיגלה את הסכומים, חלק מציבור לקוחותיה אמנם שילם ביתר אולם חלק שילם בחסר (היינו לקוחות שסכום הקנייה שלהם הסתיים ב-6, 7 או 8 אגורות והסכומים עוגלו כלפי מטה ל-5 אגורות) (חוות דעת אוליניק המבוססת על סקר סטטיסטי, נספח ב' לתשובת המשיבה). המשיבה מוסיפה וטוענת שבנסיבות העניין יש לראות את כלל ציבור הלקוחות כקבוצה אחת, וניתן לערוך חשבון המציג את כלל תשלומי היתר מול כלל התשלומים בחסר, וכפי שהיא הראתה, בסופו של דבר החשבון מתאזן ואף מצביע על יתרה קטנה לרעתה. בסיכום טענותיה הסבירה המשיבה, ותמכה את ההסבר בפרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדת הכספים של הכנסת ביום 6.2.08, שכאשר נקבע הצו החדש ההנחה הייתה "שמבחינה סטטיסטית נושא עיגול המחירים "מתקזז", פעם לטובת הצרכן ופעם לרעתו" (סעיף 18 לסיכומי המשיבה).
2. לדעתי, טענת המשיבה מבוססת על טעות ולא ניתן לקבלה. ענייננו הוא באישור להגשת תובענה ייצוגית. תובענה כזאת היא בהגדרה תביעתו של יחיד (או של כמה יחידים), שלפי סעיף 4(א)(1) לחוק ניתן לראותה כתביעה ייצוגית אם היא מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לאחרים, שהם חברי הקבוצה. העובדה המהותית העיקרית המשותפת לחברי הקבוצה היא גביית היתר עקב עיגול סכומים שלא בהתאם לצו החדש, ומכאן נובע שהקבוצה שבשמה מתבקש האישור להגשת תביעה ייצוגית מונה רק את אלה מלקוחות המשיבה ששילמו ביתר, ועילת התביעה היא אותם תשלומי יתר. המשיבה לא הצביעה על הוראת דין מהותי, או דרך דיונית, המאפשרות לה להציב מול תביעה אפשרית של חברי הקבוצה תביעה נגדית כלפי קבוצה אחרת, של הלקוחות שלפי טענתה שילמו בחסר עקב האופן שבו היא יישמה את עיגול הסכומים לפי הצו החדש. אכן, המשיבה טענה, ותמכה את הטענה בחוות דעתו של אוליניק, שמרבית הלקוחות הם "לקוחות חוזרים" אולם ספק אם יש בכך כדי להועיל לה בשלב הנוכחי. השאלה אם ועד כמה קיימת זהות בין חברי שתי הקבוצות - אלה ששילמו ביתר ואלה ששילמו בחסר - מחייבת בירור עובדתי שאין צורך לעשותו בשלב המקדמי של בקשת האישור (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ פ"ד מט(5) 774(1996)). מכל מקום אין בכך כדי למנוע את אישור התובענה כייצוגית.
3. המשיבה טענה כי בנסיבות העניין יש לקבוע שמדובר ב"זוטי דברים", ולכן אין לאשר את הגשת התובענה הייצוגית. טענה זו לא ניתן לקבל. מן הנתונים שמסרה המשיבה עצמה עולה כי לכאורה מדובר בסכום של גביית יתר (מחברי הקבוצה) העולה על 200,000 ₪. ניתן אמנם לומר שייתכן כי בהשוואה לתביעות ייצוגיות אחרות שהגשתן אושרה הסכום אינו גדול, אולם בוודאי שאיננו בבחינת זוטי דברים. מעבר לכך, תכלית קיומו של מוסד התביעות הייצוגיות הוא לתקן תקלות באותם מקרים שערכו של העניין הבודד הוא אכן בבחינת זוטי דברים אלא שהוא משותף לקבוצה של יחידים (עניין חוגלה, פסקה 16). משום כך יש לדעתי לנהוג זהירות טרם קביעה שסכומה של תביעה ייצוגית הוא בבחינת זוטי דברים, ובמיוחד כך כאשר המחוקק לא ראה לנכון להתייחס לכך עת קבע את התנאים לאישור הגשת תביעה ייצוגית. דברים אלה תומכים גם במסקנה שבנסיבות העניין מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק, שהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת, שכן הכול מסכימים שבדומה לתביעתו האישית של המבקש, גם תביעתם של לקוחות אחרים שמהם גבתה המשיבה ביתר מוסבת על סכומים קטנים למדי, שהגשת תביעה אישית נפרדת בגינם איננה מעשית.
4. לא מצאתי ממש גם בטענה שגביית היתר היא תוצאה של טעות שמקורה בתקלה אצל חברה חיצונית האחראית על עדכון תוכנות הקופות הרושמות בחנויות הנוחות של המשיבה. גם בהנחה שאלה הם פני הדברים, התקשיתי לראות כיצד יכולה המשיבה להשתחרר מאחריות לגביית היתר שהוכחה לכאורה, ואף יותר מכך. בדומה לכך לא מצאתי יסוד מספיק לטענת המשיבה שהמבקש לא הקדים פנייה אליה. נושא הפנייה המוקדמת בהקשר של בקשה לאישור תובענה ייצוגית המכוונת כלפי עוסק, להבדיל מרשות מנהלית, טרם זכה לליבון בפסיקה. הובעה אמנם דעה שראוי לעשות כן (ת"צ 36086-07-11 (מרכז) חרסט נ' ידיעות אינטרנט (19.9.12)) אולם החוק אינו כולל הוראה הקובעת זאת כתנאי, ובפסיקה אחרת נקבע גם שהיעדרה של פנייה מוקדמת אינו מלמד על חוסר תום לב בהגשת בקשת האישור (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.12.08)). על כל פנים כעולה מן הראיות, המבקש הפנה את תשומת לב עובדי חנות הנוחות של המשיבה לנושא עיגול הסכומים ולא נענה. הטענה כי הייתה זו חובתו לפנות להנהלת המשיבה איננה מקובלת עליי, בין השאר מפני שאיני סבור שראוי לחייב לקוח של המשיבה לעשות את מה שמוטל על עובדיה ואם, כפי שהוכח, הופנתה תשומת לבם של אלה לנושא עיגול הסכומים, ניתן לצפות שהם יהיו אלה שיפנו את תשומת לב המשיבה לנושא.
5. סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה ומאשר את הגשת התובענה הייצוגית, במתכונת שצורפה כנספח ב' לבקשת האישור ובכפוף לסייגים שלהלן.

במצוות סעיף 14(א) לחוק אני מורה כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה תכלול את כל מי שבתקופה שמיום תחילת תוקפו של הצו החדש היינו 1.1.08 ועד ליום 3.12.12 (מועד הגשת הבקשה לאישור) רכש במזומן מוצרים בחנויות הנוחות של המשיבה, והסכום לתשלום עוגל כלפי מעלה במקום כלפי מטה. המבקש יהיה התובע המייצג ובאת כוחו, עורכת דין גב' א' בן עמי, תהיה באת כוח המייצג.

עילות התביעה יהיו השבה של הסכומים שהמשיבה גבתה ביתר כתוצאה מכך שעיגלה את הסכומים בגין רכישות במזומן שלא בהתאם לצו החדש, היינו סכומי רכישות המסתיימים באגורה אחת, שתיים, שלוש וארבע שעוגלו כלפי מעלה לחמש אגורות ולא כלפי מטה לשקל הקרוב. עילה נוספת תהיה הפרת חובה חקוקה.

הסעדים הנתבעים יהיו השבה של הסכומים שנגבו ביתר או לחלופין פיצוי בגינם.

1. במצוות סעיף 14(ב) לחוק אני מורה על פרסום ההחלטה כמתחייב מסעיף 25(א)(1) לחוק. ההחלטה תפורסם בשני עיתונים יומיים בעלי תפוצה ארצית. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום.

המשיבה תגיש כתב הגנה בפני התביעה עד יום 10.10.16, וקדם משפט בתובענה הייצוגית יתקיים ביום 31.10.16 בשעה 0830.

המשיבה תשלם למבקש שכר טרחת עורכי דין בסכום של 20,000 ₪.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ו, 18 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי נוי מיכאלוב