בפניי שתי תביעות שאוחדו לדיון אחד ועניינם תביעה שטרית-כספית.

הנתבע שכר דירה מאת התובע.

סכום דמי השכירות נקבע ע"ס 3,000 ₪ לחודש.

לטענת התובע הפר הנתבע את התחייבויותיו ועזב את הדירה במפתיע ובלי התרעה, תוך שהוא משאיר חובות ונזקים - אני מפנה לסעיף 11 בתצהירו.

יצוין, כי התובע תבע בתביעה זו אך ורק את דמי השכירות למשך 5 חודשים (בהיקף של 3,000 ₪ ביחס לחודשים יולי – נובמבר 2012, עד למכירת הדירה בנובמבר 2012, סה"כ 15,000 ₪), לאחר שהתובע החליט להעמידה למכירה ולא להמשיך להשכירה.

התובע שמר לעצמו את הזכות לתבוע בגין נזקים שגרם לטענתו הנתבע בדירה וכן ביחס לחובות שהשאיר (כמו חובות ארנונה ואח'), ובעניין זה צירף אף חוו"ד שמאית, מן הסתם להמחיש את הפרותיו החוזיות של הנתבע.

עלי לצין שהשמאי לא הוזמן לעדותו והלכה למעשה לא מהווים טענותיו אלה חלק מגדר טענות הצדדים.

הנתבע טוען לעומת זאת, כי התובע הוא שדחק בו לעזוב את הדירה וזאת לאחר שהחליט למכור אותה, בתצהיר הרשות להתגונן אשר ב"כ הודיע כי ישמש תצהיר עדות ראשית ביחס לטענותיו בפניי, ציין בסעיף 12 לתצהיר – "למרות שאני שילמתי למשיב את מלוא התמורה בגין ההמחאה אשר חוללה כאמור, המשיב דרש ממני לפנות את הנכס לאלתר ולקבל את מפתחות הנכס תוך שהוא מנמק את בקשת הפינוי מן הטעם, כי הוא לא סומך עלי וכי ממילא יש בכוונתו למכור את הנכס".

כאן המקום לומר, כי ההמחאה שחוללה מתייחסת להמחאה מחודש יוני 2011, לטענת הנתבע כעולה בסעיף 11 לתצהיר בקשת הרשות להתגונן, לאחר שנודע לו על חילול ההמחאה (ב-7/2012) הוא פעל ומסר לידי רעייתו של התובע את התשלום שכ"ד בגין החודש האמור במזומן.

התובע הכחיש בעדותו טענה זו מכל וכל.

על כל פנים אין חולק, כי במשרדו של עו"ד של התובע היתה נכונות מצד התובע להחזיר לנתבע את ההמחאות, אך בכפוף לפרעון של 2 שיקים ע"ס 3,000 ₪ כל אחד, סה"כ 6,000 ₪, לטענת הנתבע זה היה התנאי והוא סרב לו לאחר שהופתע מהדרישה, לטענת התובע מעבר לדרישה זו נדרש היה הנתבע לשאת במלוא החובות שיצר וכן בנזקים בדירה.

זה גדר המחלוקת בין הצדדים.

ביום 4.3.14 שמעתי את עדות התובע והנתבע במסגרת קדם משפט מורחב המהווה דיון סופי, בנסיבות אלה ניתן פטור ממחצית שנייה של אגרת ביהמ"ש.

לא הובאו כל עדים מצד הצדדים, למרות החשיבות בהעדתם של עדים בתיק שכזה.

כך למשל לא הובאה לעדות אשתו של התובע לעניין הטענה שהתשלום של 3,000 ₪ בגין חודש השכירות של יוני 2012 ביחס לשיק שחולל שולם לה במזומן.

אין כל התייחסות בתצהיר התובע לטענה זו של הנתבע והיא הוכחשה מכל וכל בעדותו.

לא הובאה לעדות חברתו של הנתבע, שהגם שלא התגוררה עמו כל הזמן בדירה יתכן והיה בעדותה כדי לחזק את טענתו. לא הובאו שכנים לעדות ובמיוחד אותה שכנה אליה התייחס התובע בעדותו, כדי לחזק את טענותיו.

אני מפנה לעדותו בעמ' 2 לעדותו בעמ' 2 בפרוטוקול: "לדעתי הוא עזב את הדירה למרות שהיו בידי שיקים שלו, בגלל שהוא עשה דברים לא חוקיים והביאו לו משטרה. אפשר להביא את השכנה שתעיד על כך". לא הובאו כל ראיות לעניין הזמנת משטרה.

לאחר שבחנתי את העדויות, אל כתבי הטענות, את התצהירים, את פרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להתגונן בפני כב' הרשם מורני ונתתי דעתי למסמכים שהוצגו לי, אני נותן את פסק דיני.

דין התביעה להתקבל, אך בחלקה בלבד.

להלן נימוקיי:

1. ראשית אציין, כי יש לראות במרבית טענותיו של הנתבע אם לא בכולם בבחינת טענות בע"פ כנגד "מסמך בכתב", וההלכה בעניין זה ידועה.

הנתבע חתם על חוזה שכירות ונתן שיקים למפרע, בחוזה צוין במפורש, כי עזיבת הדירה ע"י הנתבע אפשרית כנגד מציאתו של שוכר חלופי, אשר יכנס במקומו של הנתבע.

אם אכן כטענת הנתבע הורה לו ע"י התובע כתוצאה מאי אמון שנוצר ביניהם ועל רקע רצון התובע למכור את הדירה, היה עליו לעמוד על כך שיינתן לו אישור בכתב על כך ולא להסכים לעזיבת הדירה ללא הסכמה בכתב ומסקנתי מתחזקת לאור העובדה שהוא יודע היטב שהתובע נמצא בעמדה יותר טובה ממנו, שכן הוא אוחז בשיקים שנתן לו ואף בשטר חוב ריק שאותו יכול למלא התובע.

שמעתי את טענות התובע והנתבע בהקשר זה וטענות התובע נשמעו סבירות ואמינות יותר מאלה של הנתבע.

2. סוגיה נוספת וחשובה נוגעת לחילול השיק מיוני 2012, אותו נתן הנתבע לתובע.

ראשית, ישנה סתירה לא ברורה בטענות הנתבע בהקשר זה. בבקשת הרשות להתגונן צוין, כי את התמורה במזומן בגין השיק שחולל שילם לתובע, אך במקום אחר ציין, כי התשלום נעשה לרעייתו של התובע ומדובר בסתירה משמעותית, שכן עפ"י גירסתו של הנתבע היה חילול השיק הטריגר לכל כישלון החוזה.

ואולם, למעלה מזה, מעבר לכך שאין בידי הנתבע כל ראייה ששילם את 3,000 ₪ במזומן וכאשר ניתן להתייחס לטענה זו כטענת "הודאה והדחה", דהיינו הנטל עובר על הנתבע להוכיח את הטענה, היא לא הוכחה כלל. הנתבע גם השאיר את השיק בידיו של התובע, אשר פתח על השיק כאמור תיק הוצל"פ והתמורה שולמה בגין אותו שיק (מיוני 2012) והנתבע שטוען שתמורת השיק ניתנה במזומן לא הגיש בקשת רשות להתגונן בגין אותו שיק.

היעלה על הדעת שהנתבע ישלם את תמורת השיק פעמיים, פעם במזומן ופעם במסגרת תיק הוצל"פ, גם אם היה רשלן, לא ניתן הסבר מספק מדוע נהג כך והדבר עומד לחובתו.

3. סוגיה נוספת שעלתה בסכומי הצדדים עניינה בטענת הנתבע מפי בא כוחו בסיכומיו ועדותו בפני. לטענת ב"כ התובע משלא הגיש הנתבע תצהיר בעדות ראשית כפי שהורה ביהמ"ש בהחלטתו לאחר שהצדדים הסכימו "לדיון סופי" והודיע, כי יסתמך על תצהיר "בקשת הרשות להתגונן" בלבד הוא מנוע מלהעלות טענות חדשות. ב"כ הנתבע הבהיר לעומת זאת, כי טענות אלה עלו כחלק מפרוטוקול בקשת הרשות להתגונן בפני כב' הרשם מורני וככאלה מהוות חלק מגדר הטענות בתיק. אומר כך – היה מקום להגשת תצהיר בעדות ראשית של הנתבע כפי שהוריתי, אך גם תצהיר הרשות להתגונן, כאשר פרוטוקול הרשם מהווה חלק מחומר הראיות בפני אפשרי להגשה ולכן אין לראות בטענות הנתבע בהקשר זה "כמרחיבות חזית" או משנות את גדר הפלוגתאות.

4. במהלך עדויות הצדדים עלתה סוגיית המפגש בין הצדדים במשרדו של ב"כ התובע במהלכו נמסר גם המפתח לדירה ע"י הנתבע.

לטענת הנתבע הוא הופתע וזה לא היה הסיכום, כי התובע דרש ממנו כתאי להחזרת השיקים תשלום בגין שני חודשי שכירות ולטענתו הסיכום היה שהוא יעזוב את הדירה (לאור רצון התובע למכור אותה כאמור).

בעדותו בפני הרשם ציין הנתבע בעמ' 3 "ביקשו ממני 6,000 ₪ והם יתנו לי את החוזה והשיקים חזרה. לשאלתך איך זה מתיישב עם מה שאמרתי שהם ביקשו שאפנה את הדירה, אני משיב שהדירה הזו היתה בעת פינוי הדירה וקבלת השיקים היתה אמורה להיות אצלך במשרד, רק כאשר באתי למשרדך וביקשו ממני לשלם חודשיים שכירות ואז יחזירו לי את השיקים וכאשר לא הסכמתי לכך פעלתם בהוצל"פ. אתה גם איימת עלי ולא ציינתי זאת בתצהיר".

למעשה שני הצדדים הודו, כי החזרת השיקים היתה כנגד תשלום 2 חודשי שכירות בלבד (ולא 5 הנתבעים בתביעה זו) ואולם הנתבע סירב לכך.

מדוע אפוא תובע התובע 5 חודשי שכירות עד מכירת הדירה בנובמבר 2012 ולא חודשיים בלבד אותה כבר הסכים עפ"י גרסתו כתאני למסירת השיקים?

ניתן להבין שהסיבה לכך היתה רצון לפיצוי בגובה מסויים, אך מרגע שהנתבע לא הסכים לו שמר התובע על הזכות לתובע מלוא נזקים בגין הפרת חוזה השכירות.

עם זאת ולמרות שאני נכון לקבל את גרסת התובע ולא הנתבע ביחס לעזיבת הדירה מן הנימוקים שציינתי אינני סבור שיהיה זה הוגן ונכון בנסיבות שנוצרו לחייב אותו בכל 5 השיקים ע"ס 3,000 ₪.

הסיבות לכך הן ראשית שהתובע עצמו היה נכון לסיים את העניין בשני חודשי פיצוי בלבד וכן כי התובע לא הוכיח כי עמד בחובות "הקטנת הנזק", הוא יכול היה להשכיר את הדירה לגורם אחר ולא למכור אותה, כאשר מלבד פרסום ביד 2 של הדירה למכירה לא נעשה דבר.

לא יהיה זה הוגן בנסיבות העניין לחייב את הנתבע במלוא עלות השיקים ואני סבור ש- 3 חודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר 2012 מהווים פיצוי הוגן בנסיבות העניין.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה בחלקה ופוסק לתובע את עלות 3 מתוך 5 השיקים בסך 9,000 ₪ כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום כל שיק, בתוספת אגרת ביהמ"ש ראשונה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 950 ₪ + מע"מ.

סכומים אלה ישלם הנתבע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן פטור ממחצית שנייה של אגרת ביהמ"ש.

את השיקים כעולה גם מהצהרת ב"כ התובע, יש להחזיר לנתבע תוך 30 יום.

ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.