1. בפניי תביעה לפסק דין הצהרתי, בה עתרו התובעים מבית המשפט להורות לרשם המקרקעין לרשום 25/193 חלקים בחלקה 18 גוש 17216 אדמות כפר שיבלי – אום אלגנם (להלן: "המקרקעין"), בשם התובע מס' 1 במקום הנתבע מס' 1.

2. טענות התובעים בתמצית, כי בשנת 1960 או בסמוך לכך, רכש התובע מס' 1 מהנתבעים 2, 3 ו- 13 את המקרקעין. התובע שילם לנתבעים את תמורת המקרקעין והם חתמו על מסמך המאשר את המכירה ואת קבלת התמורה בנוכחות שני העדים מוחסן אחמד שבלי ועבד חסן שבלי המכונה גם בשם אבו סאמי (להלן: "אבו סאמי"). על אותו מסמך הטביעה הנתבעת מס' 2 (להלן: "עליא") את טביעת אצבע ידה וכן חתמו עליו שני הנתבעים 3 ו- 13 (להלן: "תורכי" ו- "תורכיה" בהתאמה), בנוסף חתמו שני העדים לעיל (להלן: "מסמך הרכישה"). התובעים טענו עוד, כי קיבלו את החזקה בקרקע עוד בשנות השישים, עיבדו אותה ונטעו בה עצים אשר כללו עצי שקדים ועלי גפן, ולאחר מכן נטעו בה עצי זית שנמצאים בקרקע עד היום הזה. התובעים מחזיקים בקרקע ונוהגים בה מנהג בעלים.

3. הנתבעים בכתב הגנתם העלו טענות מקדמיות לדחיית התביעה על הסף, שכללו חוסר תום לב, התיישנות ושיהוי. לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר והיא נשענת על מסמכים מזוייפים שאין להם כל בסיס וכי מסמך הרכישה המצורף לתביעה הינו מזוייף וכל הנטען בו מזוייף. עוד טענו, כי מספרי תעודות הזהות של המוכרים אינם נכונים, וכי עת שנחתם מסמך הרכישה, כטענת התובעים, היה תורכי בן 13 (יליד 1947), תורכיה הייתה בת 12 שנים (ילידת 1948), על כן הם לא היו כשרים לחתום. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי מעולם לא מכרו את המקרקעין, לא קיבלו לידיהם כל תמורה והם עדיין בעלי הזכויות במקרקעין.

4. ההליכים שהתקיימו בתיק בתמצית:

1. הנתבעים הגישו תחילה בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל עילת התיישנות התביעה כנגדם, וכן בהתבסס על טענת שיהוי. מאוחר יותר הוגשה בקשה מתוקנת לדחיית התביעה על הסף. התובעים הגישו תגובה לבקשה. ביום 21/05/13 שמעתי את הבקשה. בהחלטתי מיום 29/05/13 דחיתי את בקשת הנתבעים על שני חלקיה תוך חיובם בתשלום הוצאות הליך זה בסך של 3,000 ₪.
2. נוכח טענת הזיוף שהעלו הנתבעים בנוגע למסמך הרכישה עליו נשענת התביעה, הגיש כל אחד משני הצדדים חוות דעת של מומחה מטעמו לעניין אמיתות החתימות על גבי המסמך.
3. בשל המחלוקת שנתגלעה בין שתי חוות הדעת, הצעתי לצדדים בישיבה מיום 23/10/14 להסכים למינוי מומחה שלישי מטעם בית המשפט. ב"כ התובעים הסכים להצעה ואילו ב"כ הנתבעים התנגד בתוקף למינוי. בהחלטתי המנומקת מיום 29/10/14 קבעתי כי בנסיבות העניין ונוכח חוות הדעת הסותרות שהגישו הצדדים ומטעמים של קידום הדיון וייעולו, ראוי למנות מומחה שלישי מטעם בית המשפט וזאת בהתבסס על תקנה 130 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").
4. מאחר ולא הייתה הסכמה בין הצדדים על זהותו של המומחה, בהחלטתי מיום 06/11/14 מניתי כמומחה שלישי מטעם בית המשפט את מר חגג יצחק (להלן: "מומחה בית המשפט"), אשר יכריע בין שתי חוות הדעת מטעם שני הצדדים, וקבעתי כי המומחה יתייחס בחוות דעתו לחתימות שני המוכרים - תורכי ותורכיה - על המסמך וכן לטביעת בוהן ידה של עליא, בנוסף לחתימות העדים.
5. מומחה בית המשפט לאחר שבחן את מסמך הרכישה המקורי עם כל החתימות, הגיע למסקנה כדלקמן:
6. קיימת סבירות גבוהה ביותר דרגה מס' 1 שהחתימה שבמחלוקת שסומנה על שם העד אבו סאמי, נכתבה על ידי כותב הדוגמאות אבו סאמי.
7. השוואת החתימות במחלוקות המקוריות על שם תורכיה ותורכי לדוגמאות, העלו בפניו מספר ממצאים אשר הובילו אותו למסקנה כי קיימת סבירות גבוהה ביותר דרגה מס' 1 שהחתימות במחלוקת על שם תורכיה ותורכי נכתבו על ידם.
8. מומחה בית המשפט לא התייחס כלל וכלל לטביעות האצבע של עליא.
9. בישיבה ביום 04/11/15 קיבל ב"כ הנתבעים את המלצת בית המשפט וויתר הן על חקירת המומחים של הצדדים והן על מומחה בית המשפט.
10. לאחר שהעידו שני עדים מטעם התובעים שיפורטו בהמשך, עתר ב"כ הנתבעים לפסול מותב זה מלהמשיך לדון בתביעה. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים באריכות, נתתי החלטה מפורטת בה הורתי על דחיית הבקשה. בהמשך ובמהלך חקירת תורכיה, התגלעו מחלוקות בין הצדדים הן לעניין הגשת מסמך הרכישה המקורי משנת 1960 והן בשאלה באם יש מקום להכריז על תורכיה כעדה עויינת וכן באם יש מקום להורות על חקירתה בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעים. גם כאן לאחר ששמעתי באריכות את טענות הצדדים, נתתי החלטה מפורטת בה קיבלתי מצד אחד את עמדת הנתבעים ולא הכרזתי על עדה זו כעדה עויינת, מאידך אפשרתי לב"כ התובעים לחקור את העדה בחקירה נגדית וכן הורתי על קבלת המסמך המקורי באותו שלב, תוך מתן הזכות לצדדים להתייחס בסיכומיהם הן לעניין קבילות המסמך והן לעניין משקלו.
11. לאחר קבלת חוות דעת מומחה בית המשפט, ניסה בית המשפט להביא את הצדדים לידי הסדר, אולם הדבר לא עלה בידו. לאור זאת, נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעים העידו עו"ד נביל עספור (להלן: "עו"ד עספור"), מר עארף ג'ומעה שיבלי (להלן: "עארף"), מר אחמד שבלי (להלן: "אחמד") ותרכיה. מטעם הנתבעים העידו העד מר נאדר שיבלי (להלן: "נאדר") וכן גב' חאלדייה אחמד שיבלי (להלן: "ח'אלדיה"). בתום הדיון הגישו הצדדים את סיכומיהם כדת וכדין. בהמשך אף הוגשו סיכומי תשובה על ידי שני הצדדים.

5. דיון והכרעה:

השאלה המרכזית והעיקרית הטעונה הכרעה במסגרת תיק זה הינה לעניין קבילות מסמך הרכישה משנת 1960, וכן לעניין המשקל שיש לייחס לו.

כאמור, הנתבעים טענו לאורך כל הדרך כי מסמך הרכישה אינו קביל מהנימוקים כי מסמך זה אינו תעודה נושנה, על כן יש להגישו באמצעות עורכו ומי שחתום עליו. מאחר ותורכיה לא זיהתה את חתימתה על מסמך הרכישה, לא ניתן להגישו. התובעים בסיכומיהם ביקשו לדחות טענות אלה. הפנו להחלטות שניתנו בתיק וכן לעדויות בתיק.

לאחר שבחנתי לעומק את מכלול הראיות בתיק וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי מסמך הרכישה קביל וניתן להגישו כראיה מטעם התובעים, ואלה נימוקיי:

1. במסגרת החלטתי מיום 29/05/13 בבקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף, בסעיף 4 (ב) להחלטה קבעתי:

"באשר לטענה של קבילות המסמך, גם טענה זו דינה להידחות, הרי המשיבים בתביעתם לא טענו כי המסמך נשוא התביעה מהווה תעודה נושנה. סעיף 43 לפק' הראיות, מקים חזקה אשר על פיה בהתמלא התנאים שנקבעו בו, הרי שהחתימה על המסמך וכל הפרטים שבו לגבי עשייתו או אימותו נעשו כהלכה, ועל הצד הטוען אחרת לסתור את החזקה. בענייננו, כאמור המשיבים אינם טוענים לקיומה של חזקה על פי סעיף 43 לפק' הראיות. בנסיבות אלה בפנינו מסמך ככל מסמך אחר, ועל המשיבים להגישו עת שמיעת הראיות בדרך ובהתאם לפרוצדורה על פי פק' הראיות הנוגעות לקבילות מסמכים, על כן גם בהקשר זה דינה של טענת המבקשים להידחות".

1. בהחלטתי מיום 29/10/14 בעמ' 3 פסקה אחרונה קבעתי:

"בשים לב לכל האמור, כמו גם למגמה שהשתרשה בפסיקה לעניין מעבר מכללי קבילות לעבר מבחנים של משקל ובנסיבות התיק שלפנינו, בו טוענים התובעים לבעלות במקרקעין בהם הם מחזיקים לטענתם למעלה מחמישים שנה, לא מצאתי כל מקום לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולקבוע כבר בשלב זה כי יש לפסול את הגשת המסמך כראיה. מכל מקום, אף אם נקבע כי המסמך אינו מהווה "תעודה נושנה" כמשמעותה בחוק ובפסיקה, אין בכך כדי לקבוע בהכרח כי לא ניתן להגישו כמסמך שעל פיו הוגשה התביעה ולא כמסמך המוגש כראיה לאמיתות תוכנו. הדברים ראוי שייבחנו לעומק בעת ניהול התיק ושמיעת ההוכחות".

1. ביום 25/11/15 במהלך עדותו של עארף, התברר כי מסמך הרכישה לא נערך על ידו ולא חתום על ידו. נוכח האמור, ביקש ב"כ הנתבעים להוציא את מסמך הרכישה ושלא ישמש כראיה בכלל. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, החלטתי כי: "מאחר והעדה תורכיה אשר חתומה לכאורה על המסמך, אמורה להעיד בביהמ"ש וניתן להגיש את המסמך באמצעותה. בשלב זה יישאר המסמך בתוך התיק וזאת בכפוף לאישורה של העדה תורכיה אודות חתימתה על המסמך הזה".
2. בישיבת ההוכחות מיום 08/12/15 במהלך חקירתה הראשית של תורכיה בעמ' 36, הוצג בפניה מסמך הרכישה, אולם היא התכחשה לחתימתה על הדף הראשון, ובאשר לחתימתה על הדף השני השיבה: "לא יודעת אם זו חתימתי ובאם לאו, כל אחד יכול לחתום את החתימה שלי". נוכח עדות זו חזרה ב"כ התובעים על בקשתה להגיש את המסמך המקורי של מסמך הרכישה, וב"כ הנתבעים חזר על התנגדותו להגשתו בטענה כי העדה תורכיה לא זיהתה את חתימתה על המסמך. בהחלטתי מאותו יום בהקשר זה קבעתי:

"... ונוכח העובדה כי לתובעים טענה כי המדובר ב"תעודה נושנה" ונוכח חוות הדעת של המומחים וכן עדותה של גב' תורכיה, ראוי בנסיבות העניין לקבל את המסמך, על כן הנני מקבלו מטעם התובעים ומסמנו ת/1, והצדדים יהיו רשאים להתייחס בסיכומיהם הן לעניין קבילות המסמך והן לעניין משקלו".

1. הראיות שהוכחו בפניי מחזקות ותומכות בהחלטות שניתנו על ידי מקודם אשר על פיהם יש לקבל את מסמך הרכישה המקורי כראיה מטעם התובעים, וזאת על אף קביעתי כי אין המדובר ב"תעודה נושנה".

להלן אנתח ראיות אלה:

ראיות התובעים:

עדות תורכיה:

כזכור, תורכיה הינה הנתבעת מס' 13, ועל פי טענת התובעים היא חתומה על מסמך הרכישה. הנתבעים נמנעו מלהביאה לעדות מטעמם לכן הובאה כעדה מטעם התובעים. בהחלטתי מיום 08/12/15 קיבלתי את עמדת התובעים ואפשרתי לב"כ התובעים לחקור עדה זו בחקירה נגדית. בתחילת עדותה ולפני שניתנה ההחלטה לאפשר לב"כ התובעים לחקור אותה בחקירה נגדית, התכחשה תורכיה לחתימתה על הדף הראשון של מסמך הרכישה. לעניין הדף השני התחמקה ממתן תשובה עניינית וטענה כי אינה יודעת אם זו חתימתה ובאם לאו, אולם בהמשך ולאחר שהתרתי לב"כ התובעים לחקור אותה בחקירה נגדית, ולשאלת ב"כ התובעים באם היא חתומה על שני הדפים של מסמך הרכישה, טענה כי אינה יודעת כלום (עמ' 45 שורה 20 ועמ' 46 ש' 1 – 3). לאחר מכן עומתה עם חוות הדעת של מומחה בית המשפט שקבע בדרגת סבירות גבוהה ביותר כי אכן היא חתומה על מסמך הרכישה על שני הדפים, חזרה על תשובתה כי אינה יודעת כלום ולא זוכרת כלום (עמ' 46 שורות 4 – 6). בהמשך הסבירה כי אינה יודעת מה מספר הגוש והחלקה של הקרקע נשוא התביעה ואף אינה יודעת את שם המיקום של הקרקע ("אלמוקע") (עמ' 46 שורות 10 – 12). במהלך עדותה הוצגה בפני בית המשפט תעודת הזהות של תורכיה, על פיה הינה ילידת 22/12/1948 (עמ' 46 שורות 19 – 20). תורכיה אישרה בעדותה כי הייתה בת שנתיים עת שנפטר אביה (עמ' 45 שורה 7), וכי דודה אבו סאמי היה דמות של אב במשפחה (עמ' 45 שורות 9 – 10). לשאלת ב"כ התובעים אם אבו סאמי ידע על המכירות והרכישות של הקרקע, השיבה: "הוא יודע הכל, אני לא יודעת. הוא בוודאי ידע על עניין הקרקעות שלנו והוא היה האפוטרופוס שלנו "אלווכיל" שלנו, הכל היה אצלו והוא ידע על הכל". בהמשך העדה מיוזמתה אמרה "דודי אבו סאמי מעולם לא מכר אף מטר והוא כל הזמן היה קונה" (עמ' 45 שורות 14 – 17).

בחקירה נגדית לב"כ הנתבעים, חזרה על גרסתה כי אינה יודעת אם דודה אבו סאמי מכר בזמנו קרקע וכי היא סיימה כיתה ח', יודעת לקרוא ולכתוב בערבית, ושוב טענה כי היא מעולם לא מכרה קרקע (עמ' 47).

עדותה של תורכיה בכל הנוגע לחתימתה על מסמך הרכישה, הותירה עליי רושם שלילי. ההתרשמות הכללית מעדותה של תורכיה מעל דוכן העדים, הינה שמדובר בעדה מגמתית. הרי על פי גרסתה של תורכיה היא למדה עד כיתה ח' ויודעת לקרוא ולכתוב בערבית, כך שיכלה בנקל לזהות את חתימתה, אולם חרף האמור היא בחרה להשיב תשובה מתחמקת ולא לעניין לפיה אינה יודעת כלום. זאת ועוד, עדותה סותרת באופן חזיתי את חוות הדעת של מומחה בית המשפט אשר קבעה בדרגת סבירות גבוהה ביותר, דהיינו בדרגה הגבוהה ביותר דרגה מס' 1 כי אכן תורכיה חתומה על מסמך הרכישה. להדגיש, כי ב"כ הנתבעים וויתר על חקירת מומחה בית המשפט. עיינתי בחוות הדעת של מומחה בית המשפט, ומסקנתי כי המדובר בחוות דעת מקצועית, מנומקת ומפורטת. נוכח האמור, החלטתי לאמצה ולפסוק על פיה כי אכן תורכיה חתמה על מסמך הרכישה. מנגד, באשר לעדותה של תורכיה בנוגע לדודה אבו סאמי שהוא היה בגדר האפוטרופוס עבורה וידע הכל אודות הקרקעות שלהם, אני מקבל את גרסת תורכיה בהקשר זה מאחר והיא משתלבת ועולה בקנה אחד עם עדויות עדי התובעים שאתייחס אליהם בהמשך, בפרט עדותו של עו"ד עספור אשר על פי עדותו הוא שוחח עם אבו סאמי טלפונית והאחרון אישר כי היה אחראי על המוכרים ואישר את חתימתו וכן חתימת המוכרים על מסמך הרכישה.

חוות הדעת של מומחה בית המשפט:

חוות הדעת של מומחה בית המשפט קבעה בדרגת סבירות גבוהה ביותר דרגה מס' 1, כי החתימות על מסמך הרכישה הן החתימות של אבו סאמי, תורכי ותורכיה. כאמור, חוות הדעת הזו מקובלת עליי, מקום בו בנוסף לעובדה שמדובר בחוות דעת מקצועית, היא אף מתיישבת עם הראיות שהוכחו בפניי. הנתבעים לא הביאו כל ראיה לסתור את חוות הדעת של מומחה בית המשפט, למעט חוות הדעת של המומחה מטעמם מר רון ישי, אשר לא רק שאינה מפורטת ומנומקת דייה, היא גם מתייחסת רק לחתימת תורכיה ולטביעת בוהן ידה של עליא וקובעת לגביה כי טביעת האצבע אינה ברורה דייה כדי לאתר נקודות ייחודיות זהות, לכן נמנע המומחה מטעם הנתבעים מלקבוע למי שייכת טביעת האצבע במסמך הרכישה. יוצא כי חוות הדעת של מר רון ישי המומחה של הנתבעים מתייחסת לתורכיה בלבד, ואילו חוות הדעת של מומחה בית המשפט מתייחסת כאמור לשלוש החתימות של תורכיה, תורכי ואבו סאמי. יתירה מזו, המדובר בחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט. הפסיקה קבעה לא אחת כי מומחה בית המשפט משמש כידו הארוכה של בית המשפט ויש לראותה כחוות דעת אובייקטיבית אשר משקפת את אמיתות העניינים ואינה מוטית כלפי צד זה או אחר, ולכן הינה עדיפה על חוות הדעת של הצדדים.

הפסיקה קבעה עוד, כלל הוא כי לחוות דעת של מומחה שמונה על ידי בית המשפט יש מעמד מיוחד ואין לסטות ממנה אלא אם היא לוקה בטעות בולטת או מנימוקים כבדי משקל. לעניין זה נקבע בע"א 1240/96 שיכון עובדים בע"מ נגד רוזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם נראית לו סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

נוכח מכלול האמור ובהעדר כל נימוקים ענייניים לפסילתה, הנני מאמץ את חוות הדעת של מומחה בית המשפט כמפורט לעיל.

עדותו של עו"ד עספור:

בתצהיר עדות ראשית מטעמו, הצהיר עו"ד עספור כי עת שפנו אליו התובעים על מנת לרשום את החלקים שרכשו על פי מסמך הרכישה, ולאחר שעיין במסמך גילה כי על גבי המסמך מופיעה חתימתו של אבו סאמי אשר מוכר לו באופן אישי, התובעים הסבירו לו כי הרכישה של המקרקעין בוצעה על ידי אביהם בנוכחות אותו אבו סאמי שהינו דודם של המוכרים וגם אפוטרופסם היות וחלק מהם היו צעירים. לאור ההסבר הזה, הוא לקח יוזמה אישית ובנוכחות התובעים התקשר לאותו אבו סאמי והאחרון אישר לו טלפונית נכונות הרכישה, אמיתות החתימה על המסמכים וחתימת כל המוכרים, אישר לו גם כי בשל היותו אחראי על המוכרים ופועל כל הזמן כאפוטרופוס שלהם, הוא קיבל את התמורה שנמסרה לו על ידי הרוכשים. לאור דברים אלה הסכים עו"ד עספור לקבל את הייצוג של התובעים, ביקש מהם לדאוג להביא את אבו סאמי לחתום על תצהיר, ואלו הודיעו לו כי לאחרונה אבו סאמי חלה והם אינם יכולים להביאו לחתום, כעבור תקופה מסויימת נפטר אבו סאמי.

לפני שהוחל בחקירה נגדית, התנגד ב"כ הנתבעים לפרטים שנרשמו בתצהיר עו"ד עספור שהיוו לגישתו עדות מפי השמועה. לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, קבעתי כי יש לקבל את הפרטים אשר שמע עו"ד עספור באוזניו מאבו סאמי, אולם פסלתי את הדברים אשר מהווים עדות מפי השמועה.

במהלך חקירתו הנגדית של עו"ד עספור לא נשאל על תוכן התצהיר שמסר אלא הופנו השאלות לעניין התנהלותו האתית. אציין כי אף שעניין זה אינו רלוונטי למחלוקת, ואיני נדרש להכריע בו, הרי לא הוכח בפניי כי עו"ד עספור נהג בניגוד לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

מאחר והדברים אשר מסר עו"ד עספור בתצהיר עדות ראשית לא נסתרו בחקירה הנגדית, אני מקבלם וקובע כי עו"ד עספור הותיר עליי רושם חיובי ומהימן. עם זאת ראוי להדגיש, כי אמיתות הדברים ששמע עו"ד עספור מאבו סאמי, מהווים עדות מפי השמועה, דהיינו כל הפרטים אודות עסקת המכירה אשר השמיע אבו סאמי באוזניו של עו"ד עספור מהווים עדות מפי השמועה שאינם קבילים על פי החלטתי לעיל. למעשה מה שנותר קביל מעדותו של עו"ד עספור היא העובדה כי עת שהגיעו אליו התובעים, הוא הכיר את אבו סאמי ושוחח עמו טלפונית במעמד התובעים. עדות זו יש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובעים, כי אכן הייתה עסקת מכר בין מוריש התובעים לבין הנתבעים.

עדות עארף:

עארף בסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית מטעמו, אישר את הדברים שהצהיר עליהם עו"ד עספור בתצהיר עדות ראשית, ואינני רואה כל מקום לחזור על הדברים. בנוסף הצהיר בסעיף 10 לתצהירו כי לאחר שיחת עו"ד עספור עם אבו סאמי, הוא בעצמו פנה יחד עם אחיו אחמד לאבו סאמי אשר אישר את הדברים כפי שאישרם לעו"ד עספור.

גם עארף הותיר עליי רושם חיובי ומהימן, והעדות שמסר בתצהיר עדות ראשית לא נסתרה. גרסתו אף משתלבת עם שאר הראיות בתיק לרבות עדותו של עו"ד עספור, על כן הנני מקבלה למעט אמיתות הפרטים והעובדות שמסר אבו סאמי בנוגע לעסקת המכר אשר מהווים עדות מפי השמועה ופסולים.

עדות אחמד:

גם אחמד בחקירתו החוזרת אישר את עדותו של עו"ד עספור בנוגע לשיחתו עם אבו סאמי (עמ' 32). אף עדות אחמד הותירה עליי רושם חיובי ומהימן ואני מקבלה בכל הנוגע לעדותו שאינה עדות מפי השמועה.

לסיכום, חומר הראיות שפירטתי לעיל, בפרט חוות הדעת של מומחה בית המשפט, מלמד כי מסמך הרכישה אותנטי ונחתם לפחות על ידי תורכיה, תורכי ואבו סאמי, על כן התקיימו התנאים לקבלתו. כאמור, הנני דוחה את גרסתה של תורכיה אשר טענה פעם כי אינה יודעת ופעם הכחישה את חתימתה על הדף הראשון של מסמך הרכישה.

אציין שוב את המגמה שהשתרשה בפסיקה לעבור מקבילות לעבר המבחנים של משקל.

יצויין, כי במהלך הדיונים עלתה השאלה אם מסמך הרכישה מהווה "תעודה נושנה" כהגדרתה בסעיף 43 לפק' הראיות, אולם מאחר וב"כ התובעים זנחה טענה זו במסגרת סיכומיה, יש לראותה על פי הפסיקה כמי שוויתרה על טענה זו. נוכח האמור, הנני נמנע מלדון בטענה זו.

נוכח האמור, לאחר שהוכח בפניי כי מסמך הרכישה נחתם על ידי תורכיה, תורכי והעד אבו סאמי, ניתן להגישו כראיה מטעם התובעים.

ראיות הנתבעים:

עדות נאדר:

בתצהיר עדות ראשית הצהיר נאדר שהינו בנו של תורכי ונכדו של חמד – הבעלים הרשומים של המקרקעין -, וכי מעולם לא שמע אודות עסקת המכר הנטענת, והתובעים מעולם לא פנו אליהם וציינו בפניו כי אביו מכר להם את החלקה הנדונה, שאר הפרטים שמסר בתצהירו היו מפי השמועה, לכן נמנעה ב"כ התובעים מלחקור אותו אודותם בחקירה נגדית.

בחקירתו הנגדית מעל דוכן העדים, העיד כי אביו טיפל בקרקעות שלהם עד לפטירתו בשנת 2003 (עמ' 50). העיד עוד, כי מאז שהוגשה התביעה, ידע כי התובעים טוענים לבעלות על החלקה (עמ' 51).

אמנם בעדותו של נאדר לא עלו סתירות מהותיות, עם זאת עדותו בחלקה אינה רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת לעניין מסמך הרכישה ובחלקה האחר הינה עדות מפי השמועה שאינה קבילה, על כן אין לתת כל משקל לעדות זו.

עדות ח'אלדייה:

בתצהיר עדות ראשית הצהירה ח'אלדייה כי הינה אשתו של תורכי, היא חזרה על הגרסה שמסר נאדר כי תורכי מעולם לא הזכיר בפניה כי מכר את החלקה לתובעים, וכי התובעים מעולם לא פנו לבעלה וציינו בפניו כי הוא מכר אותה.

בחקירתה הנגדית בבית המשפט, נשאלה על מה היא באה להעיד והשיבה: "זה בקשר לקרקע שהתובעים רוצים לקבל אותה ואני לא יודעת עליה כלום" (עמ' 52 שורה 19). בהמשך ציינה כי אינה יודעת מקום החלקה. ב"כ התובעים נמנעה בהמשך מלחקור את ח'אלדייה מכיוון שיתרת עדותה הינה מפי השמועה.

אף בעדותה של ח'אלדייה לא עלו סתירות מהותיות, אולם גם לגביה כפי שקבעתי לגבי נאדר, הרי עדותה בחלקה אינה רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת ובחלקה האחר הינה עדות מפי השמועה, גם לגבי עדות זו אין לתת כל משקל.

לסיכום, עדי הנתבעים לא היה בהם כדי להרים את הנטל המוטל על שכמם ולהוכיח את טענות הנתבעים לעניין מסמך הרכישה והחתימות עליו, אפילו לא יכלו להעיד על החזקה בקרקע.

בהינתן האמור, אין בראיות הנתבעים שהובאו על ידם, כדי לפגוע או לכרסם בראיות שהובאו על ידי התובעים והוכחו בפניי על פי מאזן ההסתברות הנהוג בתיקים אזרחיים.

המשקל של מסמך הרכישה:

עיון במסמך הרכישה המקורי ת/1 מלמד, כי בפנינו יפוי כוח על פיו מכרו תורכי, תורכיה ועליא את מלוא זכויות המנוח חמד במקרקעין למורישם של התובעים. הם אישרו כי קיבלו את מלוא התמורה המוסכמת והתחייבו להעביר את הממכר לקונה. כמו כן הוצהר כי מס השבח שיחול על עסקת המכר ישולם על ידי הקונה.

בענייננו כאמור, טענו הנתבעים כי הסכם הרכישה אשר עליו נסמכת התביעה הינו מזויף וכך גם כל החתימות אשר על גבו.

כידוע, בפסיקה נקבע לא פעם כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא אשר חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד החתימה יוכל להוציא מחברו. אם כן, הנטל במקרה שלפנינו מוטל על התובעים שכן הם המבקשים להסתמך על המסמך אשר מוכחשת החתימה על גבו. לעניין זה יפים דבריו של המלומד זוסמן בספרו דיני שטרות (מהדורה שישית, 1983) בעמ' 50:

"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו".

כן ראו דברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (פורסם בנבו):

"בכל הקשור לטענת זיוף הסכם המכר, הרי שאין בעובדה כי המשיבים הם אלו שהעלו את הטענה האמורה כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו על שכמם, הואיל וטענת הזיוף שנטענה מפי המשיבים "אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך" ומששימש המסמך להוכחת זכויותיהם של המערערים בשני-שליש מחלקה 1, עליהם גם הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי [ע"א513/67 כהן נ' שהבר, פ"ד כב(1) 194, 195 (1968). וראו גם: בר"ע 50/71 אברהם נ' מתנה,פ"ד כה(1) 481, 482 (1971)]."

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין, נחה דעתי כאמור כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכיח כי חתימותיהם של תורכי, תורכיה ואבו סאמי, הינן למעשה חתימות אמת. למסקנה זאת הגעתי נוכח הראיות שפורטו בהרחבה בפסק דין זה ובעיקר נוכח חוות דעת מומחה בית המשפט אשר הגיע למסקנה שקיימת סבירות גבוהה ביותר דרגה מס' 1, על פיה שני המוכרים וכן העד אבו סאמי חתמו על מסמך הרכישה. כבר דנתי במשקלה של חוות הדעת וקבעתי כי אני מאמצה על כל רכיביה ומסקנותיה.

מנגד, על מסמך הרכישה מוטבעת בוהן ידה של עליא, אשר הינה אלמנת המנוח חמד. התובעים לא הביאו חוות דעת מטעמם כדי להוכיח שאכן המדובר בטביעת אצבע של המנוחה עליא. מאידך, המומחה מטעם הנתבעים מר רון ישי לא יכל להגיע למסקנה כי טביעת האצבע המופיעה במסמך הרכישה היא אכן של המנוחה עליא ובאם לאו. לאור האמור ונוכח הפסיקה שצוינה לעיל, איני יכול לקבוע כי התובעים הוכיחו באופן ישיר את חתימת עליא על מסמך הרכישה. עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, מקום בו הוכחה חתימת שני ילדיה- תורכי ותורכיה- וכן חתימת אבו סאמי על מסמך הרכישה, הרי שהמסקנה ההגיונית והמתבקשת הינה כי טביעת האצבע על גבי מסמך הרכישה הינה של עליא, מסקנה זו מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר.

כאמור, מסקנה זאת מתחזקת על סמך הראיות שהוכחו בפניי על פיהם הדוד אבו סאמי היה האפוטרופוס על בני אחיו המנוח חמד והיה גם אחראי על כל ענייני המקרקעין של המשפחה, על כן ניתן לקבוע ברמת סבירות גבוהה כי הוא דאג גם להחתים את המנוחה עליא כיורשת של אחיו חמד כפי שטרח להחתים את אחייניו תורכי ותורכיה. מסקנה זאת אף עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר

אוסיף, כי מסמך הרכישה נחתם גם על ידי אדם אחר שהלך לעולמו, על כן לא הוכח בפניי חתימתו של העד הנוסף. בהקשר זה חתימתו של הדוד אבו סאמי מהותית בנסיבות העניין, מכיוון שהנתבעים הודו כי דודם אבו סאמי שימש כאפוטרופסם והיה אחראי על כל הקרקעות שלהם, חתימת אבו סאמי על המסמך היא שגרמה לעו"ד עספור לשוחח עמו טלפונית וכן גרמה לתובעים אחמד ועארף להיפגש עמו, אולם בשל מחלתו אשר בעקבותה הלך לעולמו נבצר מעו"ד עספור להשיג את חתימתו על תצהיר.

נוכח כל האמור עולה, כי מתקיימים במסמך הרכישה כל היסודות ההכרחיים לקיומה של עסקת מכר מקרקעין כפי שהתגבשה בפסיקה, זהות הצדדים, זהות הקרקע, תשלום התמורה, ענייני המסים (ראו ע"א 3205/00 עלי סאלח נאטור נ. שאפע עלי יאסין, נה(4) 145).

כאן המקום לציין כי מעבר למסקנה לה הגעתי, על פיה עדי הנתבעים לא היה בהם כדי לסייע להגנת הנתבעים ואף העדה תורכיה לא הותירה עליי בחלקה רושם חיובי, הרי בפנינו מסמך בכתב בו הודו שניים מהמוכרים כי קיבלו את מלוא התמורה, ועל פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני שעדיין בתוקף עד עצם היום הזה, קיים איסור להביא ראיות בעל פה כנגד מסמך בכתב. על כן, גם מנימוק זה יש לדחות את טענות הנתבעים בדבר העדר קבלת התמורה.

נקודה נוספת הדורשת הכרעה הינה מועד עריכת הסכם הרכישה. מעיון במסמך עולה, כי אין עליו כל תאריך, עם זאת מעיון בכתב ההגנה המתוקן של הנתבעים עולה כי הם מתכחשים לחתימות על המסמך, אולם אינם מתכחשים למועד עריכת המסמך. אף בסיכומיהם עת שטענו כי תורכי ותורכיה היו קטינים כשחתמו על מסמך הרכישה, הם למעשה מודים כי מסמך הרכישה נערך בשנת 1960. התובע אחמד הצהיר בתצהיר עדות ראשית שנחתם על ידו בשנת 2013, כי מסמך הרכישה נחתם לפני כחמישים שנה מיום עריכת תצהיר עדות ראשית, דהיינו המסמך נערך בשנות השישים בערך של המאה הקודמת. עדותו של אחמד לא נסתרה. עדותו הותירה עליי רושם חיובי ומהימן. בנוסף עדותו משתלבת עם שאר הראיות בתיק, על כן אני קובע על סמך עדותו של אחמד ובהעדר ראיה אחרת סותרת, כי מסמך הרכישה נערך בשנת 1960.

ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו ובסיכומי התשובה באריכות כי מאחר ותורכיה הינה ילידת 1948, ותורכי הינו יליד 1947, הרי בעת החתימה על מסמך הרכישה בשנת 1960, היה תורכי בן 13 שנים ותורכיה הייתה בת 12 שנים, על כן הם לא היו כשרים לחתום על המסמך, ויש לפסול את חתימתם גם מנימוק זה.

אין חולק כי עת שנערך המסמך בשנת 1960, טרם חוקק חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות"), על כן יש לבחון את תוקף חתימתם של המנוח תורכי ושל תורכיה על פי המצב המשפטי ששרר קודם לחקיקת חוק הכשרות. המג'לה שהייתה תקפה אז מבחינה בשלושה פרקים בחיי אדם:

הפרק הראשון: שבו האדם נחשב לקטין בכל הנסיבות. הפרק השלישי שבו ההנחה המוחלטת היא שהינו בגיר ופרק שני אמצעי: בו שאלת הבגרות תלויה בתכונותיו האינדיבידואליות של האדם הנדון.

גיל הקטנות המוחלטת : גיל זה נמשך עד שהבן סיים את שנתו השתיים – עשרה והבת את שנתה התשיעית.

גיל הבגרות המוחלטת: כשהבן או הבת סיימו את השנה החמש – עשרה של חייהם, נחשבים הם, ללא כל יוצא מן הכלל כבגירים.

גיל ההתבגרות: זהו הגיל המתחיל אצל הבן בתום השנה השתיים עשרה ואצל הבת בתום השנה התשיעית ומסתיים אצל שניהם בהגיעם אל שנתם החמש עשרה. השאלה אם אדם בגיל ההתבגרות נחשב כבגיר או קטין תלויה אך ורק במצבו הגופני, שתי אבני בוחן ניתנו לגבי כל מין, כדי לקבוע אם האדם כבר הגיע לבגרות בתקופת ביניים זו, אצל הבן – כוח העיבור ואצל הבת אורח הנשים וההתעברות, בן או בת שהגיעו לבגרות הן בשל גילם והן בשל מצבם הגופני לפני הגעה לגיל הקבוע, פעולותיהם מחייבים אותם לכל דבר (ראה ספרו של צלטנר – דיני חוזים חלק כללי, (כרך ראשון ת"א 1963 עמ' 239 – 238).

מאחר ובענייננו הוכח כי עת החתימה על מסמך הרכישה המנוח תורכי היה בן 13 שנים, ואילו תורכיה הייתה בת 12 שנים, הם נופלים בפרק האמצעי שנקרא במג'לה גיל ההתבגרות, וכאמור כשרותם של המתבגרים בתקופה זו תלויה אך ורק במצבם הגופני.

בענייננו, נחלקו הדעות בין הצדדים על מי הנטל להוכיח האם תורכי ותורכיה היו כשרים על פי המג'לה לחתום על מסמך הרכישה. הנתבעים בהקשר זה טענו לאורך כל הדרך הן בהגנתם והן בסיכומיהם ואף הוכיחו בראיות שהביאו כי תורכי ותורכיה היו קטינים בעת חתימת המסמך, אולם הם לא הוכיחו ולא הביאו שמץ של ראיה כדי ללמד על מבנה גופם של תורכי ותורכיה עת החתימה על המסמך, וזאת לפי הוראות המג'לה בתקופה האמצעית, וכאן ראוי להדגיש כי על פי הוראות המג'לה, יש להוכיח שני תנאים מצטברים כדי לפסול את חתימותיהם של תורכי ותורכיה, האחד שהינם קטינים והשני מבנה גופם. בהינתן האמור, הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל על שכמם ולא מילאו אחרי התנאים שקבעה המג'לה. מכל מקום, בנסיבות העניין שלפנינו ראוי וצודק יותר להטיל את הוכחת כשירותם של תורכי ותורכיה על הנתבעים שכן המידע הרלוונטי מצוי בידם וביכולתם, אילו היו מעוניינים בכך, לפעול להבאתו בפני ביהמ"ש. על כן המסקנה המתחייבת הינה כי הנטל להוכיח את פסלותם של תורכי ותורכיה מלחתום על מסמך הרכישה, מוטלת על שכמם של הנתבעים והם לא עמדו בנטל זה.

נוכח האמור, יש לדחות את הגנתם בהקשר זה.

מעבר לכך, הוכח בפניי כי המנוח תורכי ותורכיה חתמו על מסמך הרכישה כאשר דודם אבו סאמי היה עד לעסקה ואף חתם עליו, כמו כן הוכח כי הדוד אבו סאמי שימש למנוחים תורכי ותורכיה אפוטרופוס לאחר פטירת אביהם, הוא שהתמצא בענייני המקרקעין שלהם. בנסיבות אלה, יש לראות את חתימת המנוח תורכי וחתימת תורכיה על מסמך הרכישה כמי שקיבלו את אישורו של האפוטרופוס עליהם, ולפי סעיף 966 למג'לה יש לראות עסקה זו ככשרה (ראה בהקשר זה ספרו של צלטנר הנ"ל עמ' 240).

6. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומצהיר כי התובעים בתביעה המתוקנת הינם הבעלים של 25/193 חלקים בחלקה 18 גוש 17216 אדמות שיבלי, חלקים אלה רכש המנוח ג'ומעה עבאס סלים שיבלי – מוריש התובעים בשנת 1960 ועל פי מסמך הרכישה, וזאת מאת יורשי המנוח חמד תורכי חמד אלתורכי שהיה רשום בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 25/193 חלקים בחלקה 18 הנ"ל, התובעים זכאים להירשם כבעלים של החלקים לעיל בלשכת רישום המקרקעין וזאת בכפוף לתשלום כל המסים, ההיטלים והאגרות החלים על פי דין.

7. מאחר ואין צו ירושה של המנוח חמד – הבעל הרשום של החלקים הנמכרים – בנסיבות אלה פסק דין זה יהא בכפוף להוצאת צו ירושה של המנוח חמד.

הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הוצאותיהם בסכום של 5,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ו, 21 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ערין בראנסה