1. התובעים בתיק הגישו לבית המשפט תביעה לפסק דין הצהרתי, בו עתרו להצהיר על בעלותם ב- 25/193 חלקים בחלקה 18 בגוש 17216 במקרקעין אדמות כפר שבלי (להלן: "המקרקעין"), אותם לטענתם רכש התובע 1 בשנת 1960 מאת הנתבעים 1, 2 ו- 3. לתמיכה בתביעתם צירפו התובעים מסמך המאשר לטענתם את המכירה והתמורה למקרקעין וזאת בנוכחות שני עדים (להלן: "המסמך").

מנגד, הגישו הנתבעים כתב הגנה בו שללו את טענות התובעים וביקשו לדחות את התביעה על הסף.

2. היות והמסמך הנטען נערך לכאורה בשנת 1960 והצדדים אשר חתמו עליו, כמו גם העדים לו, הלכו לעולמם, הגישו שני הצדדים חוות דעת מומחה מטעמם באשר לאמיתות החתימות אשר על גבי המסמך. בחינה של חוות הדעת השונות מלמדת כי המומחים מטעם הצדדים הגיעו למסקנות שונות באשר לאפשרות בחינת החתימות השונות וכן לגבי סיכויי אמיתותן.

3. בישיבת קדם המשפט ביום 23.10.14 ונוכח המחלוקות בין שתי חוות הדעת, הצעתי לצדדים למנות מומחה שלישי מטעם בית המשפט. להצעה זו התנגד ב"כ הנתבעים בטענה כי טרם שבית המשפט ייבחן את שאלת החתימות על המסמך, עליו לבחון תחילה האם המסמך קביל להגשה כראיה. לטענתו, המסמך אינו מהווה תעודה ציבורית או תעודה נושנה ואף כל החתומים עליו הלכו לעולמם זה מכבר. בנסיבות אלו טען כי אין כל מקום לקבל את המסמך כראיה.

מנגד טען ב"כ התובעים, כי בנסיבות העניין ואף נוכח החלטות קודמות של בית משפט זה, יש לבחון את המסמך על פי משקלו. בנסיבות העניין הסכים למינוי מומחה שלישי ע"י בית המשפט.

דיון והכרעה:

4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי אין ממש בטענות ב"כ הנתבעים, על כן מצאתי להורות בנסיבות העניין על מינוי מומחה שלישי מטעם בית המשפט.

כידוע, נקבעה בפסיקת בית המשפט העליון מגמה לצמצום הכללים הפוסלים ראיות ולהעדפת מבחנים גמישים של משקל ומהימנות על פני כללים נוקשים של קבילות (ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר ואח, פ"ד נה(5) 71).

ב"כ הנתבעים טען לפניי כי המסמך אינו מהווה "תעודה נושנה" כמשמעותו בחוק ובפסיקה. סעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה") קובע כדלקמן:

"הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה"

כעולה מהסעיף, נדרשים שני תנאים להכרה במסמך כ"תעודה נושנה": האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות; והשני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט (ראו ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, מז(4) 221) (להלן: "פס"ד דמיאניוק"). בחינת התנאים הנדרשים קיים לבית המשפט שיקול דעת רחב לבחון ולקבוע האם המסמך עונה על דרישות הקבילות, ועל הטוען כי המסמך הוא תעודה נושנה, נטל השכנוע (ע"א 162/87 אמארה נ' יוסף, פ"ד מה(5) 533).

בפסיקה נקבעו שלושה מישורים לבחינת קבילותו של מסמך כראיה - מישור הקבילות החפצית של המסמך, מישור האותנטיות של המסמך, ומישור הקבילות המהותית של תוכנו. בפס"ד דמיאניוק נדונה משמעותן של החזקות הנובעות מהיותו של מסמך "תעודה נושנה" תוך שנקבע כי עניינן בהוכחת האותנטיות של מסמך ואין הן מתייחסות לתוכנו של המסמך:

"סעיף זה, על החזקות שבו, עניינו בקבילות רק במישור השני, של הוכחת אותנטיות המסמך, ואין בו כל אזכור לגבי תוכנה של התעודה. לפיכך אין לקבל את דברי בית המשפט קמא, כי אם התעודה מהווה "תעודה נושנה" כהגדרת סעיף 43 הנ"ל, "אז כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר חזקה היא כי תוכנה אמת". את אמיתות תוכנה של התעודה, אם יש צורך בכך, יש להוכיח על-פי כללי הראיות הרגילים, אלא אם חל גם בעניין זה אחד החריגים לכלל האוסר עדות שמיעה..."

נוכח האמור ניתן לראות כי סעיף 43 לפקודה עוסק במישור אותנטיות המסמך בלבד, ובהתקיים שני התנאים האמורים הוא מקים חזקה כי חתימה ורישום בכתב יד על-גבי המסמך אמנם נעשו על-ידי האדם שהם נחזים שנעשו על-ידו וכן חזקה כי התעודה נעשתה או אומתה כהלכה בידי האדם שנחזה כמי שעשה אותה או אימתה. אולם, אמיתות תוכנו של מסמך המהווה "תעודה נושנה" יש להוכיח על-פי כללי הראיות הרגילים.

בשים לב לכל האמור, כמו גם למגמה שהשתרשה בפסיקה לעניין מעבר מכללי קבילות לעבר מבחנים של משקל ובנסיבות התיק שלפנינו, בו טוענים התובעים לבעלות במקרקעין בהם הם מחזיקים לטענתם למעלה מחמישים שנה, לא מצאתי כל מקום לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולקבוע כבר בשלב זה כי יש לפסול את הגשת המסמך כראיה. מכל מקום, אף אם נקבע כי המסמך אינו מהווה "תעודה נושנה" כמשמעותה בחוק ובפסיקה, אין בכך כדי לקבוע בהכרח כי לא ניתן להגישו כמסמך שעל פיו הוגשה התביעה ולא כמסמך המוגש כראיה לאמיתות תוכנו. הדברים ראוי שייבחנו לעומק בעת ניהול התיק ושמיעת ההוכחות.

5. בשים לב לכל קביעותיי לעיל, ובהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 למינוי מומחה לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות נאותה להעלות את טענותיהם בעניין, מצאתי כי בנסיבות התיק נוכח חוות הדעת הסותרות שהגישו הצדדים ומטעמים של קידום הדיון וייעולו, ראוי למנות מומחה שלישי מטעם בית המשפט. לעניין זה, הנני מורה לצדדים להודיע לבית המשפט לא יאוחר מיום 05/11/14 על זהותו של המומחה אשר ימונה על ידי בית המשפט, שאם לא כן ימונה מומחה שלישי על ידי בית המשפט.

אינני מוצא לנכון לפסוק הוצאות בגין הליך זה.

לעיון פנימי ליום 06/11/14.

6. המזכירות תמציא עותק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.