לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כבוד השופטת קלמפנר-נבון) מיום 16.2.14 בת"א 36836-01-13.

רקע כללי -

1. קייס מתכת בע"מ (להלן: "המערערת"), אשר היתה התובעת בתיק בבית המשפט קמא, הינה חברה שעוסקת בעבודות מתכת. תעשיות מתכת מושב שתולה בע"מ (להלן: "המשיבה"), הנתבעת בהליך קמא, קיבלה על עצמה פרויקט של הקמת מבנה לגידול פטריות במושב חוסן (להלן: "הפרויקט"), עבור "מרינה פטריות הגליל", באמצעות חברת טבע פוסט בע"מ (להלן: "המזמין"). המערערת סיפקה את מוצרי הברזל לפרויקט.
2. קיימת הסכמה בין הצדדים לגבי העובדות הבאות:
3. המזמין היה אמור לשלם למשיבה 14,000 ₪ לכל טון ברזל + מע"מ;
4. המשיבה היתה אמורה לשלם למערערת 11,875 ₪ לכל טון ברזל + מע"מ;
5. ההסדר שבין המערערת לבין המשיבה היה בתנאי "גב אל גב" ביחס להסדר שבין המשיבה לבין המזמין;
6. הזמנת העבודה מאת המשיבה למערערת הינה מיום 11.3.2008;
7. לאחר השלמת מרבית העבודות, ביום 22.9.2008, ערך נציג המשיבה טבלת "אקסל" ובה סיכום הכמויות שבוצעו עד אותה העת, כאשר בטבלה מופיע שבוצעו 112 טון ברזל וצוין בה כי הנתונים אינם סופיים וכפופים לאישור המזמין (להלן: "הטבלה מספטמבר 2008");
8. בשלב זה, התגלעו מחלוקות בין המערערת לבין המשיבה, ובהתערבות המזמין, הגיעו הצדדים להסדר לפיו ההתקשרות שבין המערערת לבין המשיבה תיפסק וכי המערערת תמשיך את יתרת העבודה למול המזמין ישירות;
9. בהתאם חתמו הצדדים ביום 31.1.2009 על הסכם לסיום ההתקשרות (להלן: "הסכם סיום ההתקשרות") הכולל תניה לפיה המערערת מצהירה כי קיבלה מהמשיבה את כל התמורה המגיעה לה והיא מוותרת על כל דרישה עתידית נוספת;
10. ביום 22.2.2009 אישרה המערערת למזמין להעביר כ-140,000 ₪ למשיבה.

טענות הצדדים בבהמ"ש קמא –

1. המתואר לעיל משקף בתמצית את המוסכמות שהיו הבסיס לדיון בבהמ"ש קמא.
2. לטענת המערערת בבית המשפט קמא, היא חתמה על הסכם סיום ההתקשרות על בסיס מצג שהוצג לה, לפיו המשיבה קיבלה מהמזמין סך כולל של 1,333,000 ₪ בלבד, ובהתאם "נגזר" התשלום למערערת. על בסיס נתונים אלו, הצהירה המערערת שקיבלה את כל המגיע לה והסכימה לחתום על הסכם סיום ההתקשרות ועל ויתור על תביעות נוספות בעתיד. דא עקא, שלטענת המערערת, התברר לה בשלב מאוחר יותר כי המשיבה קיבלה מהמזמין 1,529,235 ₪ ולא רק 1,333,000 ₪ והמשמעות הינה שעל המשיבה לשלם לה 149,751 ₪ נוספים. בהתאם, הגישה התובעת את תביעתה לגבי הסכום כאמור כנגד המשיבה.
3. לטענת המשיבה בבית המשפט קמא, המערערת לא הוכיחה זכאות לסכום נוסף מאשר זה ששולם לה ויש לראות את הסכם סיום ההתקשרות כמסמך שמחייב את שני הצדדים ואשר שולל את יכולתה של המערערת לעתור לתשלום נוסף.

פסק הדין קמא -

1. כבוד בית המשפט קמא בפסק דינו נשוא הערעור דחה את התביעה.
2. בהתייחסותו להסכם סיום ההתקשרות, קבע בית המשפט כי על מנת לבטל את ההסכם היה על המערערת להוכיח כי המשיבה הטעתה אותה בכל הנוגע לנתונים שהוצגו עובר לכריתת ההסכם, ולחלופין כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב אשר מחייב אף הוא את ביטול ההסכם. בית המשפט מנתח את עדויות הצדדים וקובע שלא הוכחה טעות או הטעיה ובוודאי שלא חוסר תום לב.
3. בנוסף מנתח בית המשפט את העדויות ואת המסמכים שהוגשו כראיות, מתייחס לקבילותם ומשקלם וקובע כי לא הוכח שהמשיבה חייבת כספים למערערת.

הטענות בערעור וההכרעה -

1. בהודעת הערעור, כמו גם במהלך הדיון שהתקיים בפני, טוענת המערערת כי ישנם נתונים המלמדים על כך שהמשיבה קיבלה מהמזמין סכומים גבוהים מאשר הסכומים שהיא העבירה למערערת, כי המשיבה העלימה נתונים מהמערערת ולכן מן הראוי היה לקבוע שהמערערת הצליחה להרים את נטל ההוכחה ולהראות שמגיעים לה כספים נוספים.
2. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וסבורה כי יש לדחות את הערעור.
3. שקלתי את טענות הצדדים - ועמדתי היא כי דין הערעור להידחות.
4. בראש ובראשונה עסקינן בערעור שתכליתו התערבות בממצאים עובדתיים "מובהקים" שקבע בית משפט קמא לאחר שעיין במסמכים הרלבנטיים, לאחר ששמע את העדים הרלבנטיים ולאחר שהשווה בין העדויות בעל פה לבין המסמכים בכתב וגזר מכך את מסקנותיו העובדתיות. הלכה היא כי בית המשפט נוטה שלא להתערב בקביעות עובדתיות כגון אלו ואין זה המקום לסטות מהלכה זו (ואבהיר כי המחלוקת הייתה (ועודנה) אך ורק עובדתית, ואין למעשה שאלות משפטיות שלגביהן הצדדים היו חלוקים).
5. מעבר לכך, עיון מעמיק בניתוח של בית המשפט קמא את הראיות מראה שלא נפלה טעות בקביעותיו העובדתיות, הגם שחלק ניכר מהן מבוסס על דיני נטלי ההוכחה. כוונתי היא שהמערערת לא הצליחה להרים את הנטל שרובץ על שכמה ולא הצליחה להוכיח שגרסתה היא הנכונה (למרות שגם המשיבה לא הראתה שגרסתה בהכרח נכונה).
6. אמנה להלן את עיקר הממצאים והקביעות של בהמ"ש קמא, ואשר מצאתי שאין מקום לסטות מהם.
7. ראשית, נקבע שלא הוכחה ה"ליבה" של טענת המערערת, והיא – שהמשיבה הציגה בפניה מצד שווא עובר לחתימה על הסכם סיום ההתקשרות. המערערת טענה כי נאמר לה שהמשיבה קיבלה מהמזמין 1,333,000 ₪ וכי היא הסיקה שהמשמעות הינה שהמזמין אישר תשלום לגבי 95 טון (על בסיס החישוב הבא: 1,333,000 ₪ חלקי 14,000 ₪ (שהוא המחיר עליו סוכם בין המזמין לבין המשיבה לכל טון) = 95 טון בקירוב). ממשיכה המערערת וטוענת כי על סמך הנתון הנ"ל (1,333,000 ₪) היא הצהירה שקיבלה את המגיע לה והסכימה לחתום על הסכם סיום ההתקשרות. אלא שבהמ"ש קמא קבע שלא הוכח שהוצג המצג הנטען. יש לראות כי מנהל המערערת לא מסביר מי בדיוק אמר לו מה, ומתי – מעבר לכך שעסקינן בעדות בעל פה של בעל דין. אין כל ראיה לכך שמי מנציגי המשיבה אמר בשלב זה או אחר שהמשיבה קיבלה מהמזמין 1,333,000 ₪. לכן, כבר בשלב הזה יש לדחות את ה"גרעין הקשה" של עילת התביעה – דהיינו, את הטענה בדבר הטעיה ומצג שווא.
8. שנית, בהמ"ש קמא קבע כי קשה לקבל את הטענה לפיה המערערת הסתמכה על נתון כגון "כמה כסף קיבלה המשיבה", כנתון בודד לצורך בחינת השאלה אם היא קיבלה את כל המגיע לה ואם היא יכולה לחתום "בלב שקט" על הסכם סיום ההתקשרות. היה על המערערת לחשב בעצמה כמה טון ברזל היא סיפקה לפרויקט נכון לאותה נקודת זמן ולבחון אם קיבלה את התמורה ההולמת. יש לזכור כי המסמך היחיד שקיים לגבי כמויות הינו הטבלה מספטמבר 2008, שם מופיעות כמויות לא מאושרות, מה גם שלפי טבלה זו לכאורה סופקו 112 טון. אם כך, מדוע לא בדקה המערערת האם אושרו 112 טון או רק חלק מכמות זו לפני שחתמה על ההסכם? ומדוע לא הראתה מסמכים מטעמה לגבי הכמות שסופקה ? שהרי היא זו שסיפקה את הברזל, ובהמ"ש קמא מדגיש כי לא הוצגו תעודות משלוח לגבי הברזל וכיוצ"ב מסמכים.
9. שלישית, בהמ"ש קבע כי לאור האמור מעלה, לא הוכח כל מצג שווא (רשלני או מכוון), לא הוכח שהמערערת חתמה על הסכם סיום ההתקשרות מחמת טעות – ויש ליתן תוקף מלא להסכם, להצהרה בדבר קבלת כל הסכומים שמגיעים למערערת שכלולה בהסכם ולוויתור על דרישות עתידיות – שמהווה תנאי מהותי של ההסכם.
10. רביעית, אבקש להוסיף שיש לזכור מה היתה הסיטואציה שבה נחתם הסכם סיום ההתקשרות, שכן למערערת היו באותה העת קשיים, הוטלו על חשבונותיה עיקולים והיה לה אינטרס לסיים את ההתחשבנות, גם במחיר של ויתור מסוים או תוך קנית סיכון. יכול להיות שהיה למערערת אינטרס לחתום על הסכם סיום ההתקשרות, להפסיק את היחסים עם המשיבה ולסיים את הפרויקט ישירות מול המזמין. הדברים מצטרפים למסקנת בהמ"ש קמא שאין כל סיבה להורות על ביטול הסכם סיום ההתקשרות, והיות שיש לו תוקף, אזי שהמערערת מנועה מלהעלות דרישה כגון זו אשר העלתה בתביעה בה עסקינן.
11. חמישית, בהמ"ש קמא קבע כי לא הוכח שהמזמין שילם למשיבה את הסך הנטען של 1,529,235 ₪. הטענה של המערערת בהקשר זה מתבססת על כרטסת הנהלת החשבונות שהתנהלה אצל המזמין בהתייחס למשיבה, אך נציג המזמין שהעיד מטעם המערערת אישר כי לדעתו הכרטסת אמינה (עמ' 25 שורה 23), אך לא יכול היה להסביר את הנתונים שבמסמך, היות והוא לא ערך אותו, ולא הסכים להשיב על שאלות לגבי הנתונים המופיעים שם. מעיון במסמך עולה שיש סימני שאלה רבים לגבי משמעות הנתונים, ולא ניתן להסתפק בקריאת "השורה התחתונה". מכאן, שמשקלו של המסמך אינו כפי שסבורה המערערת, ולא הוכח ששולם הסכום הנטען.
12. ששית, נקבע כי אף אם אכן קיבלה המשיבה מהמזמין את הסכומים שהמערערת טוענת שהיא קיבלה, עדיין לא הוכח שלמערערת לא שולם שכרה. ואפרט. לשיטת המערערת, המשיבה קיבלה מהמזמין 1,529,235 ₪ (ללא מע"מ) וסכום שכזה אמור לשקף תשלום בגין 109 טון בקירוב (1,529,235 ₪ חלקי 14,000 ₪ = 109 טון). ממשיכה וטוענת המערערת כי מהאמור עולה שהיה צריך לשלם לה בגין 109 טון אך שילמו לה רק בגין 96.4 טון, ולכן – יש הפרש לתשלום. אלא שכפי שקבע בהמ"ש קמא, מעולם לא הוכח כמה כספים קיבלה המערערת ואם קיבלה תשלום לגבי 96.4 טון דווקא. היא לא הציגה קבלות מהן ניתן ללמוד כמה כספים קיבלה וברי כי עסקינן במסמכים שניתן היה להציג על נקלה. יתרה מכך. במכתב של המערערת מיום 19.11.2010 היא טוענת שקיבלה מהמשיבה 1,274,905 ₪ (כולל מע"מ). אף נתון זה לא הוכח, אך חשובה יותר היא העובדה שהנתון אינו "מתאים" לתשלום לגבי 96.4 טון אלא לגבי כמות אחרת, והוא אינו מתאים לנתונים שבכרטסת שמבקשת המערערת להגיש מטעמה (נספח ט' לכתב התביעה קמא), שם קיים נתון לגבי יתרת זכות של למעלה מ-1,900,000 ₪ (כולל מע"מ). מכאן, שלא הוכח כמה שולם למערערת.
13. לכן, אף אם היתה מצליחה המערערת להראות שהיה צריך לשלם לה לגביX טון, הרי שהיא לא השכילה להראות ששולם לה דווקא לגבי Y טון, ולא הראתה כי יש חוב כלפיה.
14. שביעית, בית המשפט נתן משקל משמעותי לשיהוי מצד המערערת בהעלאת טענותיה שכן הסכם סיום ההתקשרות נחתם בדצמבר 2008, רק שנתיים לאחר מכן שלח בא כוח המערערת מכתב דרישה ובו הוא טען כי מגיעים למערערת כספים נוספים, ורק בינואר 2013 הוגש כתב התביעה. יש בשיהוי כדי ללמד על קושי בטענות התביעה הגם שלא התיישנו, במיוחד שעה שמנהל המערערת לא ציין מתי הוא קיבל לידיו את המידע לגבי התשלום מאת המזמין למשיבה – אותו מידע אשר הביא אותו למסקנה שהוא הוטעה עובר לחתימה על הסכם סיום ההתקשרות (ולמותר לציין שהוא גם לא סיפר ממי קיבל את המידע).
15. אשר על כן מצאתי כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות המפורטות של בית המשפט קמא, וכנגזר מכך במסקנה המשפטית המתחייבת. לנוכח המקובץ והיות ונטל ההוכחה רובץ על שכם המערערת – בדין נקבע כי הוא לא הורם ובדין נדחתה התביעה.
16. עם זאת, אבקש להבהיר כי גם המשיבה לא בהכרח הוכיחה את גרסתה. המשיבה היתה יכולה לספק תשובות כנות יותר ומתחמקות פחות, לו היה חשוב לה שהאמת תצא לאור ולא נאלץ להסתפק בכך שהדין מחייב לדחות את התביעה (ואת הערעור), שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". התאכזבתי לראות שזו היתה העמדה במהלך הדיון בבהמ"ש קמא ואף במהלך הדיון בערעור היום.
17. לאור כל האמור מעלה, הערעור נדחה, ולאור האמור בסעיף 24 – לא אעשה צו להוצאות.
18. הפיקדון שהפקידה המערערת יושב לידיה, באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ד, 29 מאי 2014, בהעדר הצדדים.