1. עניינה של החלטה זו הצעת בית המשפט לסיום ההליך.

רקע:

2. צו כינוס לנכסי החייב ניתן ביום 21.3.13 וביום 27.10.13 הוא הוכרז כפושט רגל.

3. מצבת הנשייה המאושרת בתיק זה היא בסכום של 1,088,013 ₪.

4. החייב והמשיבה נישאו זה לזה ביום 3.6.1973 (קרי: לפני המועד הקובע לצורך תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג).

5. ברקע הסתבכותו של החייב משפט פלילי מול רשויות המס, בסופו הושת על החייב קנס בסך של 1.5 מיליון ₪ ועונש מאסר.

6. סמוך להסתבכות ובעטיה, החייב והמשיבה נטלו הלוואה בסך של מיליון ₪, שהובטחה במשכנתה על בית המגורים בו התגוררו הצדדים (להלן: הבית).

סכום ההלוואה שימש לפירעון החוב של החייב כלפי רשויות המס.

בהסכמי הגירושין שנחתמו מאוחר יותר, נקבעו הוראות באשר לאופן החזר ההלוואה.

7. לאחר הסתבכותו של החייב מול רשויות המס החלו הליכי הפירוד בין בני הזוג.

8. ביום 7.3.07 חתמו החייב והמשיבה על הסכם גירושין ראשון ולפיו:

"הבית יוצא למכירה, מתמורת המכירה החייב יקבל 50,000 דולר, גרושת החייב תשלם 500,000 ₪ משכנתה הרובצת על הבית, החייב ישלם את יתרת המשכנתה הרובצת על הבית, והפנסיה של גרושת החייב תישאר שלה."

ההסכם אושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 18.4.07.

9. ביום 5.7.07 החייב והמשיבה התגרשו.

10. אין מחלוקת כי לאחר הגירושין, ובמשך שלוש שנים, החייב המשיך להתגורר בבית, וזאת עד לשנת 2010.

11. ביום 27.4.10 חתמו החייב והמשיבה על הסכם גירושין שני לפיו החייב שילם חלק מהמשכנתה שרובצת על הנכס, ונותר לו לשלם 200,000 ₪ למשכנתה. בהתאם, הוסכם שזכותו של החייב לקבלת 50,000 דולר מתמורת הבית תקוזז כנגד חלקו ביתרת המשכנתה. הסכם זה אושר ביום 11.5.10.

החייב עזב את בית המגורים המשותף בשנת 2010.

12. אין מחלוקת, כי מאז הפירוד המשיבה משלמת את המשכנתה בעצמה, לטענתה מתוך הפנסיה שצברה.

שני הנושאים העיקריים שעל הפרק:

13. אנו עוסקים בהליך שמתקיים משנת 2013. למרות זאת, עד כה לא החייב, לא המשיבה ולא הנושים ראו מזור או אופק לסיומו.

הנושא האחד שעיכב את התקדמות ההליך היה המחלוקת בנושא הסכם הגירושין.

הנושא השני הוא חלקו של החייב בירושה, נושא שהתעורר רק בחודשים האחרונים, לאחר שנודע שהחייב ירש רבע מדירת אמו.

המחלוקת בנושא הסכם הגירושין:

14. כבר בשנת 2013 הנאמן הגיש בקשה לביטול הענקה בקשר להסכמי הגירושין. תקצר היריעה מלתאר את גלגוליה של הבקשה, שהובילו לכך שרק בשנת 2020 נשמעו ראיות בחלק המקדים של הבקשה. אני מפנה להחלטה שלי מיום 10.1.19 המתארת את גלגוליה של הבקשה. בתמצית, המותבים הקודמים שדנו בבקשה קבעו, כי לא ניתן לדון בה טרם יוחלט, האם הבית, הרשום על שם המשיבה בלבד הוא נכס משותף או לא. כל זאת, מהסיבה (שהוכחה במסמכי המשיבה) שהקרקע עליה נבנה הבית הייתה בבעלות משפחת המשיבה עוד לפני הנישואין, כלומר: מדובר בנכס "חיצוני". בהתאם, נדרש היה להקדים ולדון בשאלה, האם הבית הוא נכס משותף או לא, שרק לאחר מכן ניתן לבחון את האיזונים בהסכם הגירושין. מותבים קודמים הפנו את הנאמן לנהל הליך בבית המשפט לענייני משפחה. אותו הליך נמחק, מסיבות שלא זה המקום לפרטן, ובסופו של דבר, לנוכח ההתמשכות החריגה של נושא זה, קבעתי כי השאלה תידון בבית משפט זה, והראיות בנושא נשמעו בדיון שהתקיים ביום 24.2.20.

חלקו של החייב בירושה:

15. בקשה בנושא, שהיא "צעירה" במונחיו של תיק זה, התעוררה עם פטירת אמו ז"ל של החייב, בחודש 4/18. ביום 5.1.20 עתר הנאמן לפירוק השיתוף בדירה זו, בין החייב לאחיו, ומימוש חלקו של החייב בדירה. יצוין שהחייב מתגורר בדירה, ואחיו ציינו בתגובתם, שמכירתה תוביל לכך שיישאר ללא קורת גג. הנאמן העריך את שווי הדירה בסכום של כ- 1.3 מיליון ₪ לפי הערכת דירות באזור. על כך חלקו החייב ואחיו וציינו, כי אין להערכה זו בסיס שכן הדירה ישנה ביותר. מכל מקום, גם אם תימכר הדירה יש לקחת בחשבון פיצוי בגין דיור חלוף. הדיון בבקשה זו שהוגשה רק בחודש 1/20 טרם החל.

הצעת בית המשפט:

16. בתום שמיעת הראיות בבקשה הנוגעת לבית, ניתנה הצעת בית המשפט לסיום ההליך כדלקמן:

א. המשיבה תשלם סכום של 240,000 ₪ לאיזון בנושא בית המגורים.

ב. החייב ישלם סכום של 200,000 ₪ לפדיון זכויותיו בירושה.

בית המשפט לקח בחשבון את התמשכות ההליך, את גילם של החייב והמשיבה (החייב יליד 1951), גיל החובות, הצורך לשלם דיור חלוף, העובדה שמכירת הבית תהיה כתפוס לפי הדין, העובדה שהמשיבה שילמה לאורך השנים את המשכנתה על הבית (שניטלה במשותף) (אציין כי למעשה קבלת בקשת הנאמן משמעה שיש לאזן מחדש את כל הנכסים, ולכן, איזון כזה מחייב לקחת בחשבון את המשכנתה).

17. החייב והמשיבה הודיעו על הסכמתם להצעה, באופן שהמשיבה תשלם את חלקה בתוך 30 ימים מאישור ההצעה, ואילו החייב – בתוך 90 ימים.

הנאמן אף הוא הודיע על הסכמתו להצעה.

הנושים - משה אפללו, שלמה הלפרין ומאיר שטיינברג התנגדו להצעה. נימוקיהם יידונו בהמשך. אציין כי נושים אלו מחזיקים ב- 76% ממצבת הנשייה , כך שיש מקום לשקול בכובד ראש את נימוקיהם, אף שהם העבירו את עמדתם באמצעות הנאמן, וסירבו להגיש עמדות עצמאיות לתיק (ראו דיווח הנאמן מיום 10.6.20).

18. כנ"ר לא נתן עמדה בנושא פדיון חלקה של המשיבה. כנ"ר התייחס אך ורק לפדיון חלקו של החייב בירושה וטען כי הצעת החייב נמוכה ויש למנות שמאים ולנסות להגיע למתווה מוסכם. אציין כי הצעת הפדיון היא של בית המשפט ולא של החייב. כפי שיובהר לעיל, שקלתי את עמדת כנ"ר ובסופו של דבר ראיתי לאשר את ההצעה כפי שהוצעה, שאף קיבלה את הסכמת הנאמן.

19. יצוין כי לפי הודעת הנאמן מיום 28.6.20, הצעת בית המשפט ­ תעמיד לחלוקה כ- 475,000 ₪ שהם כ- 43% דיבידנד נטו. 440,000 ₪ מתוך אותם כספים גלומים בהצעת בית המשפט.

דיון והכרעה

20. בבואו של בית המשפט לסיים את ההליך, עליו לקחת בחשבון את האינטרסים של כלל המעורבים: החייב, המשיבה, הנושים המתנגדים והנושים האחרים.

21. הליך זה מתנהל בעצלתיים משנת 2013, וביסודו המורכבות הרבה שהוזכרה לא אחת בפסיקה, ביחס לאיזון נכסים בין בני זוג, כאשר לפני מספר חודשים הוגשה בקשה חדשה, שאף היא טעונה בירור, בנושא זכויותיו של החייב בירושה.

נושא האיזון בנכסים:

22. כאמור, שבע שנים נדרשו עד שבית משפט זה נדרש לדיון והכרעה בשאלה האם בית המגורים הוא נכס בר איזון. ההכרעה בנושא זה טרם נפלה, כאשר כל צד העלה טענותיו במסגרת הדיון שהתקיים.

23. תחילה יש לפנות לפסיקה, שהתייחסה בזהירות לאיזון נכסים במסגרת גירושין. כפי שנקבע לא אחת, הסכמי פירוד בין בני זוג עשויים לבטא את רצונם של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם, וראוי שבית המשפט של פשיטת רגל יכבדם (ע"א 4374/98 עצמון נ' עורך דין אורי רפ, פ"ד נז(3) 433 (2002)). מובן, כי מנגד יש להימנע משימוש בהסכמי גירושין כדי להבריח נכסים מפני נושיו של אחד מבני הזוג, אך הגישה היא עדיין גישה זהירה (פש"ר (מחוזי ת"א) 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים 1986 בע"מ נ' ניר יוסף (8.4.03) (להלן: עניין נידקו). בעניין נידקו פורטו הפרמטרים השונים שיש לשקול, ובין היתר: הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לבין הפירוד בפועל, סוג הנכסים, היחס בין ההסכם למועד ההתמוטטות בפועל ובעיקר – מארג ההסכם: האם מדובר בהסכם המצביע על "תן וקח" הוגנים וסבירים או הסכם חד צדדי שהמוטיב העיקרי בו הוא הענקה.

24. לא נעלם מעיניי כי הסכם הגירושין נחתם סמוך ליצירת החובות, וכי נחתם הסכם גירושין נוסף, שרק לאחריו החייב יצא מן הבית. לצורך העניין יש לפרט כי בהסכם הגירושין השני מכוניות חולקו אחת למשיבה ואחת לחייב. החייב קיבל קופות גמל ותכניות חיסכון ואילו המשיבה קיבלה את הפנסיה ממקום עבודתה. אשר לנכסי מקרקעין: ברשות המשיבה נותרו הבית ונכס ביהוד, ואילו החייב קיבל דירות בטבריה ובאילת.

הצעת בית המשפט לאיזון לקחה בחשבון את שווי הבית כתפוס, המשכנתה ששולמה על ידי המשיבה לאורך השנים, ושווי שתי הדירות שהחייב קיבל, מנגד, באילת ובטבריה.

25. להלן אתייחס להשגות שהעלו הנושים:

שקלול המשכנתה בהצעת הפדיון, הדירות באילת ובטבריה ומכירה כתפוס:

26. גם בהנחה שעמדת הנאמן הייתה מתקבלת, סברתי כי מאחר שהסכם הגירושין אינו חד ערכי (הענקה של מלוא הנכסים למשיבה), הרי התוצאה הסבירה יותר היא לערוך איזון "מחדש" (למעשה, בכל בקשותיו גם הנאמן המלומד התייחס לביצוע איזון כזה). ביצוע איזון משמעו שיש לקחת בחשבון את שווי המשכנתה שהמשיבה שילמה לאורך השנים. אין זה "איזון" הוגן אם לחייב תוקנה מחצית הנכס, בלי שיישא במשכנתה שרבצה עליו לאורך השנים (ועדיין רובצת עליו).

טענה נוספת של הנושים הייתה, שאין לקחת בחשבון את היותו של הבית תפוס. אכן, אנו עוסקים לכאורה באיזון בין בני זוג, אך גם במסגרת איזון כזה קבעה הפסיקה זה מכבר, כי כאשר הבעלות רשומה חל סעיף 33 לחוק הגנת הדייר גם במכירה כפויה, ולכן, היה מקום לקחת בחשבון פרמטר זה, בהנחה שטענות הנאמן תתקבלנה.

בתוך האיזון בית המשפט אף לקח בחשבון את שווי הדירות שהחייב קיבל בהסכם הגירושין (הדירות באילת ובטבריה) ולא ראיתי טעם ממשי שלא לעשות כן, שכן לכאורה, יש לקחת בחשבון את שלושת נכסי המקרקעין המשותפים שהיו לצדדים.

אי שקלול הנכס ביהוד:

27. לגבי מבנה זה, שהוא גם נכס חיצוני לנישואין, הנאמן מעולם לא העלה טענה, ולא בכדי. מדובר בנכס עסקי שהמשיבה קיבלה בירושה, מעולם לא הועבר על שם החייב, אין מדובר בבית המגורים של בני הזוג, ובלי לקבוע מסמרות בדבר, האפשרות להחיל עליו את חזקת השיתוף אינה מובנת מאליה.

אני מפנה בהקשר זה לפסק הדין בע"א 5822/16 אורנית שמיר נ' עו"ד ארז חבר המנהל המיוחד (24.1.18) (להלן: "הלכת שמיר") שם עובדת קיומו של הנכס כנכס שנרכש מכספי ירושה שקיבל אחד מבני הזוג שימשה כאחד הנימוקים לאישור הסכם גירושין שהותיר את הנכס ברשות בן הזוג (ודוק: שם דובר בדירת המגורים של בני הזוג) (סעיף 17 לפסק הדין).

הפנסיה של המשיבה:

28. אשר לפנסיה של המשיבה: נכון הוא, שלא ראיתי לנכון לשקלל אותה בהסכם הגירושין. יש לזכור שאנו עוסקים בהסכמי גירושין שלגביהם התערבות בית המשפט של חדלות פירעון היא זהירה. זאת ועוד, לקחתי בחשבון את הפסיקה הקיימת ביחס להכנסת מרכיב אשם בעת ביצוע איזונים בין בני זוג, והדברים אמורים מקל וחומר, כאשר האיזונים נעשים לא בין בני הזוג עצמם, אלא בין בן הזוג לבין נושיו של בן הזוג האחר. בהקשר למרכיב האשם לקחתי בחשבון את הפסיקה הקיימת (ראו סקירה מקיפה בפסק הדין שניתן בהרכב ערעורי משפחה בבית משפט זה בעניין עמ"ש (מחוזי מרכז) 1447-07-17 א.כ נ' א.כ (13.5.20)) בהמשך לפסיקה הקיימת, לקחתי בחשבון בשיקוליי את הטענות שהועלו ביחס למורכבות חיי הנישואין של המשיבה והחייב (מפאת צנעת הפרט לא אפרטן) וכן לקחתי בחשבון את העובדה שנגרם למשיבה הרס כלכלי כתוצאה מהתנהגותו של החייב, שהסתבך בעבירות מס בעסק שלו. אף לקחתי בחשבון שהחייב קיבל את הזכויות שהוא צבר במסגרת הסכם הגירושין. בנסיבות אלו, לא ראיתי לנכון לשקלל בהצעת הפשרה את הפנסיה שהמשיבה מקבלת מעבודתה במהלך השנים להצעת הפשרה.

ההצעה כמכלול:

29. כל עוד הבקשה לא הוכרעה, יש פנים לכאן ולכאן בטענות כל הצדדים. אף היום בית המשפט אינו קובע עמדה, אלא מצביע על הסיכונים והסיכויים הקיימים.

בהחלטה זו ניסיתי להבהיר את השיקולים שעמדו לנגד בית המשפט גם על בסיס המצב המשפטי הקיים, ועומדים לפניו גם כעת, באשר למתווה הנכון להמשך הליך זה.

30. עוד יש לקחת בחשבון, שכנגד אי שקלול הנכס ביהוד והפנסיה של המשיבה, הבקשה עצמה בנוגע לבית, טרם הוכרעה, ולמרות זאת, נעשה שקלול של בית המגורים באופן מלא, בהנחה שהיה נעשה איזון מלא בין בני הזוג. כלומר: במאזן הסיכויים והסיכונים לא ניתן לשלול כרגע, בזהירות הראויה, שעמדת החייב והמשיבה תתקבל, ובית המגורים לא ייחשב כנכס בר איזון ובכך הנושים לא יקבלו אפילו את התועלת שעומדת כיום על הפרק בהצעה כפי שניתנה. אזכיר, כי הבית עצמו גם יושב על קרקע שלפי הראיות שהביאה המשיבה נרכש מכספה טרם הנישואין, כך שלא מן הנמנע שהמשיבה הייתה טוענת לתחולתה של הלכת שמיר לעיל.

גם אם בסופו של יום עמדת הנאמן תתקבל בבקשה הנוגעת לבית המגורים, המשמעות היא שהליך זה יימשך עוד זמן רב. הכרעה בכלל הטענות הנוגעות לאיזון (לרבות הנכס ביהוד והפנסיה) טעונה הליך נוסף של מינוי אקטואר וחוות דעת, ובקשות נפרדות ביחס לנכסים אלו (לפי הסכם הגירושין כנגד הפנסיה החייב קיבל קופות גמל ותכניות חיסכון שהוא צבר).

על כל זאת יש להוסיף, כי איזון נכסים בעת פירוד בין בני זוג אינו מסתכם בנושא מתמטי גרידא (ראו עניין נידקו לעיל). בתוך איזון זה נלקחים בחשבון פרמטרים שונים, ולא למותר לציין כי למשיבה טענות ממשיות בנושא חיי הנישואין ובנושא השבר בחייה עת נאלצה לשלם על מעשיו הבלתי חוקיים של החייב ובעודה משלמת עליהם עד היום, לאחר שנאלצה לקחת משכנתה על הבית המשותף. במשמע, כאשר בית המשפט נדרש לבצע "הנדסה חוזרת" בנושא איזון המשאבים הראוי, עליו לנהוג בזהירות כמצוות הפסיקה, לקחת בחשבון שיקולים שונים ולא לבצע חשבון מתמטי חד.

התוצאה המתקבלת היא, שכנגד תועלת בלתי וודאית, שעשויה להעלות את הדיבידנד בתיק זה באחוזים מסוימים, בעוד זמן ממושך, קיימת כיום אפשרות שהנושים יקבלו דיבידנד בתוך זמן קצר, ואף החייב והמשיבה יוכלו סוף סוף להמשיך בחייהם.

דירת הירושה:

31. גם כאן, לפי הערכות הנאמן, שהחייב ואחיו מתנגדים להן, שווי חלקו של החייב הוא כ- 325,000 ₪. בהתחשב בגילו של החייב, מצבו הסוציואקונומי וכלל הפרמטרים המקובלים, בהוצאות הליך של פירוק שיתוף ומכירה, ניתן להעריך באופן סביר שמכירת חלקו של החייב לא תניב סכומים גבוהים באופן משמעותי. לציין, כי ביחס לדירת הירושה קיימות מחלוקות שונות, גם בהתייחס לשוויה וגם בהתייחס לאופן מימושה, ועל פי חקירת אחות החייב שצורפה לעמדת הנאמן, דומה כי פני האחים להליך לא קצר של פירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה.

עוד יש לציין, כי החייב מתגורר בדירת הירושה, וניתן לומר בזהירות רבה שטענתו לפיה במקרה של מימוש יידרש בית המשפט לפסוק סכום מסוים בגין דיור חלופי – אינה חסרת סיכויים, לא כל שכן בהתחשב בגילו של החייב (קרוב ל- 70). נוסף על כך, גם החייב וגם אחיו הגישו לתיק התייחסות לשווי הדירה, בה צוין שהדירה ישנה, טעונה שיפוצים, ושוויה נופל באופן ממשי מההערכה שנתן הנאמן.

שקלתי ברצינות עמדת כנ"ר לפיה יש מקום למנות שמאי, ובכלל השיקולים הנוגעים לדבר, מצאתי כי יש לסיים את ההליך כאן ועכשיו בפרמטרים שקבעתי בהצעתי. ראשית, כנ"ר, כנראה מחמת טעות, לא היה מודע לכך שההצעה לפדיון חלקו הייתה הצעת בית המשפט ולא הצעת החייב. שנית, הצעת בית המשפט התייחסה להערכה הגבוהה של הנאמן, כך שספק רב האם מינוי שמאי יביא תועלת לנושים, ומנגד, יכול שמינוי כזה יאמת חלק מטענות החייב ואחיו ביחס לשווי המופחת של דירת הירושה, עקב מצבה הכללי. כנ"ר (והנושים) לא התייחסו לכך שבנסיבות גילו של החייב ומצבו, תידרש פסיקת דיור חלוף, שכן החייב מתגורר בדירה. פסיקת דיור חלוף למשך 24 – 36 חודשים (פחות מאמת המידה הרגילה הקבועה כיום בחוק חדלות פירעון, ובהתחשב בגילו של החייב מדובר בהערכה שמרנית ביותר) היא בגבולות 100,000 – 120,000 ₪ כך שפדיון בסכום שהוצע על ידי בית המשפט משקף הערכה גבוהה של שווי הנכס (325,000 ₪ חלקו של החייב בהפחתת הדיור החלוף).

32. זה המקום לציין, כי בית המשפט ולא בכדי, ציין כי הצעתו היא הצעה משולבת, ששני חלקיה תלויים זה בזה. כלומר: אם אין הסכמה לאחד מחלקיה, כל ההצעה אינה עומדת על הפרק. זאת משום ששיקול מרכזי של בית המשפט היה התועלת לכלל הצדדים מסיום מהיר של ההליך.

הנושים, גם הנושים המתנגדים וגם אלו שלא התנגדו (שגם להם מקום תחת השמש), ממתינים לכספים שנים ארוכות, וביניהם אנשים שאינם צעירים. גם להם תועלת מסיום מהיר של ההליך שהחל לפני שבע שנים, ובדיבידנד שצוין.

עוד יש לקחת בחשבון, שלא רק אינטרס כלל הנושים עומד על הפרק אלא גם האינטרס של החייב לפתוח פרק חדש בחייו. מסיבות שאינן תלויות באשמו של החייב או באשמה של המשיבה, ההליך הנוגע לבית המגורים נמשך כמעט שבע שנים. משמעות הדרישה ל"איזון מלא" כפי שהעמידו הנושים (על הסיכונים והסיכויים שציינתי), היא שהליך זה יתקיים עוד פרק זמן לא מבוטל. החייב כיום כבן 70, המשיבה אף היא אינה צעירה, ונשאלת השאלה, אימתי יוכלו לפתוח פרק חדש בחייהם.

קבלת עמדת הנושים משמעה התמשכות הליך זה למשך זמן רב. לו סברתי שהתמשכות ההליך בנסיבות אלו היא בעלת סיכויים חד משמעיים להביא תועלת מרובה לנושים, מן הסתם היה מקום להתנגדות. לא כך הוא המצב. כאמור, קיים קושי רב בביצוע איזון מלא כפי שטענו הנושים, וגם ביחס לאיזון המלא וגם ביחס לדירת הירושה, קיימים פרמטרים רבים שלא נלקחו בחשבון על ידי הנושים המתנגדים, והמצביעים על כך שכיום סיום ההליך בערכים שפורטו לעיל מהווה איזון ראוי לזכויות כלל הצדדים ולסיכונים ולסיכויים שבהמשך ההליך.

סיכום:

33. ניתנה הסכמת הנאמן מצד אחד והסכמת החייב והמשיבה מצד שני להצעת בית המשפט ביחס למחלוקת בנושא דירת המגורים ופדיון חלקו של החייב בנכס הירושה.

34. בהחלטה לעיל הבהרתי את השיקולים השונים ששקלתי גם לפני מתן ההצעה וגם לאור התנגדות הנושים, כדי לבחון האם יש מקום להמשך ההליך או לסיומו בהצעה זו.

35. מהטעמים שפורטו לעיל, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים ביחס להצעת בית המשפט.

36. המשיבה תשלם לקופת הכינוס סכום של 260,000 ₪, בתוך 30 ימים מהיום. בכך יסולקו כל הטענות כלפי המשיבה בהליך זה.

החייב ישלם לקופת הכינוס סכום של 200,000 ₪ בתוך 3 חודשים מהיום.

ככל שמי מהצדדים לא יעמוד בהחלטה זו, היא תבוטל ותינתן החלטה בבקשות שעל הפרק. הכספים שהופקדו בקופה, במצב זה, יוותרו בנאמנות עד להכרעה כאמור.

ככל שהחייב והמשיבה יעמדו בהחלטה זו, הנאמן יגיש פסיקתה לחתימה. אם הוטל צו איסור דיספוזיציה על הבית, יש לבטלו באותו מעמד.

37. הנאמן באדיבותו מתבקש להעביר עותק החלטה זו לנושים. כן מתבקש לעדכן בעוד 4 חודשים.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תש"פ, 21 יולי 2020, בהעדר הצדדים.