בפני תביעה כספית.

התובע והנתבע פעלו במסגרת שותפות לא רשומה במשך כשנה וחצי בתחום הייעוץ הטכני, הרכש ואספקת מכלולים לחברות בתחום הציוד הרפואי, כאשר הפעילות העסקית בוצעה במסגרת הנתבעת 3.

התובע הינו הנדסאי מכונות שהתמחה בתחום הרכש ובתחום הטכני, והנתבע הינו מהנדס תעשיה וניהול שרכש נסיון בתחום הניהול, המכירות והשיווק. הכרותם של השניים נבעה מעבודתם בחברת דיסקאוטק, בה שימש הנתבע כסמנכ"ל תפעול והתובע היה כפוף לו.

פעילותם העצמאית המשותפת של השניים החלה בפברואר 2009, לאחר סיום עבודת התובע בחברת דיסקאוטק, כאשר הנתבע סיים עבודתו באותה חברה מס' חודשים קודם לכן. הצדדים נדברו ביניהם בתחילת 2009 לפעול במשותף, ופנו יחד בכתב ללקוחות פוטנציאליים שונים. סמוך לאחר מכן, לצורך ביצוע פרוייקט משותף, הקים הנתבע חברה, היא הנתבעת 3 (להלן: החברה). שני הצדדים השקיעו הון התחלתי בחברה ורווחי החברה מהמיזמים המשותפים נמשכו כמשכורות ע"י שני הצדדים, בסכום זהה. ברם, הצדדים לא הגיעו להסכמות על תנאי השותפות בחברה, ולפיכך נותרה החברה רשומה על שם הנתבע כבעמ"נ יחיד. לאחר שנה של פעילות החליט הנתבע להפסיק את השותפות, ומשלא הצליח להגיע להסכמות עם התובע על אופן פירוק השותפות העסקית, לאחר מו"מ שנוהל בין הצדדים משך מספר חודשים, העביר את המשך פעילותו העסקית לנתבעת 2, חברה בשליטתו. מכאן תביעת התובע, הטוען כי מגיעים לו כספים מהנתבעים בגין מיזמים בהם היה שותף, זכויות במוניטין החברה וכן מלאי וציוד של החברה.

המחלוקות בין הצדדים:

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לטיב ההסכמה החוזית ביניהם מלכתחילה, כאשר לטענת התובע מדובר בשותפות לכל דבר, שנרשמה כחברה בע"מ, ואשר הוסכם כי הצדדים יירשמו כבעלי מניות בשיעור של 51% לנתבע ו-49% לתובע. מנגד טוען הנתבע, כי הוסכם בין הצדדים על שיתוף פעולה במיזמים מסויימים, לפי ראות עיני הצדדים והסכמתם אד-הוק ביחס לכל מיזם, בהם יחלקו בהכנסות שיוזרמו לחברה, ולא בשותפות בכל פעילויות החברה, וכי כל צד היה רשאי להתקשר בעסקאות יעוץ או תיווך עם צדדים שלישיים, ללא שיתוף הצד השני באותה עסקה.

לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוצגו, אני סבורה כי בעובדות המוכחות יש תימוכין לגרסת הנתבע, לפיה על אף שההשקעה הראשונית למימון פעילות החברה נעשתה ע"י שני הצדדים בחלקים שווים, לא כל פעילויות החברה היו אמורות להתבצע במשותף, אלא רק המיזמים המשותפים עליהם יחליטו הצדדים, תוך הפרדת ההכנסות וההוצאות של מיזמים אלה מפעילויות אחרות שאינן קשורות לתובע. כך לדוגמא לגבי שירותי ייעוץ שהעניק הנתבע באופן אישי לחברות שונות.

אני קובעת, כי לגבי פרוייקטים שהיו קשורים לייצור, רכישה ואספקה של מוצרים ו/או מכונות, היתה הסכמה על ביצועם במסגרת השותפות העסקית, והכנסותיהם חולקו שווה בשווה באמצעות משכורות, בעוד שלגבי מתן ייעוץ, סוכם כי הנתבע לבדו יבצע את העבודה ויהיה זכאי להכנסות בגינה. בהתאם לכך, משך הנתבע מהחברה סכומים נוספים, התואמים את ההכנסות מאותם שירותים שנתן.

אציין כי איני מייחסת כל חשיבות לשאלה, מי מהשניים "הביא" לקוח מסויים או מה היתה תרומתו של כל צד לפרוייקטים המשותפים, או מה היו שיקוליו של הלקוח בהתקשרות עם החברה, שכן ההסכמה הבסיסית ביניהם היתה על חלוקת ההכנסות מפרוייקטים אלה בחלקים שווים, ללא תלות בהיקף ההשקעה והתרומה של כל צד.

לעניין זכותו של התובע למניות בחברה: לא שוכנעתי כי הצדדים הגיעו להסכמה על מיסוד השותפות באמצעות החברה, על אף שזו היתה התכנית המקורית. עובדה היא, כי למרות שהחברה הוקמה זמן קצר לאחר תחילת הפעילות המשותפת, היא נרשמה על שם הנתבע בלבד, כבעל מניות ומורשה חתימה, בידיעת התובע, ומאז, לאורך שנה תמימה של עבודה משותפת, לא נחתם בין הצדדים הסכם מייסדים, והתובע לא קיבל מניות בחברה אלא נרשם כעובד החברה בלבד. הנתבע העיד כי למרות שהיתה מלכתחילה כוונה להרשם כבעלי מניות בחלקים כמעט שווים בחברה, הרי שלנוכח חילוקי דעות שהיו ביניהם בסמוך לרישום החברה לגבי תנאי ההתקשרות וההגבלות שיחולו על כל אחד מהצדדים לאחר פירוק השותפות, ביחס ללקוחות והספקים של החברה, הוסכם ביניהם כי עד שיגיעו להסכמות, חלוקת הרווחים מהמיזמים המשותפים תעשה על דרך משיכת משכורות מהחברה, וכך היה. גרסה זו נתמכת בדוא"ל של התובע לנתבע ב-1.5.09, בה העלה שורת דרישות מפליגות לגבי מגבלות על התקשרות עם לקוחות/ספקים לאחר פירוק השותפות. גרסת התובע, לפיה הסיבה שלא נחתם בין הצדדים הסכם מייסדים, והוא לא קיבל מניות בחברה, היא רק רצונו של הנתבע להמנע מהעלויות המשפטיות הכרוכות בעריכת הסכם מייסדים אצל עו"ד, אינה סבירה בעיני, ואני מעדיפה בהקשר זה את גרסת הנתבע, לפיה הצדדים לא הגיעו להסכמות בנושאים עקרוניים שעמדו למכשול להתקשרות בהסכם מייסדים, ועל כן פעלו בדרך של הסכמות אד-הוק לעניין המיזמים המשותפים, שהיוו רוב פעילות החברה, שיתוף פעולה בדרך של חלוקת תחומי אחריות וחלוקת ההכנסות באופן שווה.

לגבי הפרוייקטים שהיו בביצוע בעת סיום השותפות, תינתן הכרעה קונקרטית אם נכללו במסגרת הפעילות המשותפת אם לאו.

המחלוקת השניה היא לגבי מועד סיום השותפות. אין מחלוקת, כי הנתבע הודיע לתובע באפריל 2010 כי אינו מעוניין להעביר אליו מחצית מניות החברה כפי שסוכם מלכתחילה, לאחר שהתובע שב והעלה את דרישתו זו. הנתבע דרש, כי הפעילות המשותפת במסגרת החברה תופסק וכל אחד מהצדדים יעבוד כישות משפטית נפרדת.

התובע טען כי הופתע והתאכזב מכך שדווקא כאשר החברה מתחילה לעלות על פסים של רווחיות, הנתבע מתנער מהבטחותיו הקודמות. עם זאת, בטרם הוחלט האם וכיצד ימשיכו הצדדים לעבוד בשיתוף פעולה בעתיד, המשיך התובע לעבוד בחברה בפרוייקטים הקיימים, וזאת עד 1.9.10, ובמועד זה פוטר ע"י הנתבע. בין אפריל 2010 לאוגוסט 2010 היה בין הצדדים מו"מ לגבי אופן פירוק השותפות, שלא הניב הסכמות, כשבמקביל ממשיך התובע את פעילותו בחברה, ועל כן, לטענת התובע, יש לראותו כשותף בהכנסות החברה עד 1.9.10.

מנגד טוען הנתבע כי מאחר שבמשך השנה הראשונה בה פעלה החברה הלך והתגבר אצלו הרושם שתרומתו להכנסות החברה גבוהה משמעותית יותר מזו של התובע, לא היה מוכן להמשיך בחלוקה של 50%-50% בהכנסות וביקש להפסיק את השותפות עם התובע ולהתקשר עמו בעתיד על בסיס עסקאות קונקרטיות ולא במסגרת של ישות משפטית משותפת. הנתבע טוען כי השותפות הופסקה הלכה למעשה ב-1.5.10 וכי התובע זכאי לתשלום עבור המשך עבודתו בפרוייקטים שהיו בביצוע עד 1.9.10 בהתאם למשכורות שקיבל, ולא מעבר לכך.

איני יכולה לקבל השקפה זו. הצדדים עבדו במתכונת של שותפות מלאה בפרוייקטים המשותפים ולא חל כל אירוע "מפסיק" ביום 1.5.10 או בסמוך לכך. הנתבע אמנם הודיע על רצונו לפרק את השותפות ולהתנהל בעתיד במתכונת שונה, אולם היה ברור לשני הצדדים כי מהלך כזה לא ניתן לעשות מהיום למחר, ואכן התנהל ביניהם מו"מ לגבי תנאי הפירוק משך מספר חודשים, תוך שיתוף עורכי דין בשלב מסויים, כאשר בינתיים אין הפעילות המשותפת קופאת על שמריה או מטופלת חד צדדית ע"י הנתבע בלבד אלא ממשיך שיתוף הפעולה כבעבר. התובע הציג מסמכים המעידים על המשך העבודה המשותפת ללא כל שינוי, לרבות בחודש אוגוסט 2010 (נספחים 12, 13). הנתבע יכול היה לנקוט צעדים ברורים אילו רצה להפסיק את השותפות החל ממאי 2010, או מועד סמוך, כגון להודיע לתובע בכתב על כך או לשלוח מכתב פיטורין כפי שעשה ארבעה חודשים מאוחר יותר, אך הוא נמנע מלעשות כן. הוחלפו טיוטות שונות לגבי מתכונת העבודה מכאן ולהבא ולא היתה כל הסכמה על אחת מההצעות, ולמעשה הצדדים המשיכו בעבודה המשותפת על אף משבר האמון שנוצר כתוצאה מהודעת הנתבע על כך שאינו רוצה להמשיך בשותפות. לפיכך אני קובעת כי השותפות נמשכה הלכה למעשה עד 1.9.10.

לאור קביעות אלה, אדרש למחלוקות הקונקרטיות לעריכת ההתחשבנות המסכמת בין הצדדים, לגבי הרכיבים שפורטו בכתבי הטענות והתצהירים.

הנחיות לרו"ח לעריכת ההתחשבנות הסופית בין הצדדים:

יתרת מזומנים נכון ל-1.5.10 – תחולק בחלקים שווים בין הצדדים.

התנהלות הצדדים מלמדת כי עד לאותו מועד נמשכו הרווחים בצורת משכורות ולא היתה יתרה "חד צדדית" לזכות מי מהצדדים שלא נמשכה. כך ביחס לפרוייקט ג'ונסון את ג'ונסון שהנתבע טוען כי השקיע את רווחיו בחברה וכי הפרוייקט בוצע בעיקר על ידו קודם לעזיבת התובע את דיסקאוטק, הוכח כי הצדדים ראו בפרוייקט זה כמיזם של החברה והתחלקו בהכנסותיו בכבל יתר הפרוייקטים המשותפים, והנתבע לא טען כי החברה חייבת להחזיר לו את הכסף ש"השקיע בה" מפרוייקט זה או כי יש לתת לו חלק גבוה יותר מהרווחים שנצברו בגין קיזוז "השקעה" זו. לפיכך ייכללו ההכנסות שהתקבלו מג'ונסון את ג'ונסון בהכנסות המשותפות.

הכנסות שהתקבלו בגין עבודות שבוצעו מ-1.5.10 ועד 1.9.10:

הכנסה מאופטולייט – עבור שירותים/מוצרים שסופקו ללקוח עד 1.9.10 תיזקף לנתבע בלבד.

הכנסה מאורתו ספייס – הכנסות משירותי ייעוץ ממאי 2010 ואילך – ייזקפו לנתבע בלבד.

הכנסה ממיאמבי – עבור שירותים/מוצרים שסופקו ללקוח עד 1.9.10 - בחלקים שווים.

הכנסות מאליום מדיקל – ככל שקיימות במועדים אלה, ייזקפו לתובע בלבד.

פולסקט – התובע זכאי למחצית ההכנסות מהזמנות שבוצעו וסופקו ללקוח עד 1.9.10, בין אם ההכנסות התקבלו בחברה ובין אם בנתבעת 2.

פרסיזן – עבור שירותים/מוצרים שסופקו ללקוח עד 1.9.10 - בחלקים שווים.

VADL (הלקוח הסיני) – ההכנסות בגין המכונה הראשונה (39,000$ שהתקבלו בחברה) - בחלקים שווים. ההכנסות בגין המכונה השניה (39,000$ שהתקבלו בנתבעת 2) – מאחר שנראה מהמסמכים שצרף התובע (נספח 14 לתצהירו) כי בחודש אוגוסט 2010 היה תכנון המכונה השניה בחיתוליו, ועולה כי התובע העביר הערות, נתונים ותגובות לשרטוטים הראשוניים של המהנדס ערן ג'זבי שהחל לתכנן את המכונה. מכאן, שהתובע הספיק לעבוד בנושא זה חודש ימים לכל היותר, ועיקר העבודה, לרבות ההוצאות על חומרי גלם, מכשור ועלויות מהנדס, בוצעו ושולמו ע"י הנתבעים 1-2. לפיכך אני קובעת כי מתוך התמורה שהתקבלה יהיה התובע זכאי לסך של 15,000 ש"ח.

יובהר כי בגין הזמנות פתוחות של מי מהלקוחות, שלא בוצעו ולא סופקו ללקוח עד 1.9.10 – אין לזכות את התובע בהכנסות שהתקבלו לאחר ביצוען, ואולם ככל שהוצאו הוצאות ע"י החברה לצורך רכישת ציוד הנדרש לביצוע הזמנות אלה, יש לזקוף הוצאות אלה על חשבון הנתבעים 1-2 בלבד ולגרוע אותן מספרי החברה.

מלאי – התובע זכאי לשווי מחצית המלאי שהיה בידי החברה ב-1.9.10.

הפרשות לפנסיה/קופת גמל/ביטוח מנהלים – מאחר שיש הפרשים בין רכיבים אלה בין תלושי המשכורת של התובע לאלה של הנתבע, הרי של הנתבעים לשפות את התובע בגין מחצית מההפרשים המצטברים (לטובת הנתבע) מתחילת פעילות החברה ועד ליום 1.9.10. זאת, לנוכח ההסכמה העקרונית בין הצדדים כי ימשכו משכורות שוות.

מוניטין – התובע טוען כי בתקופת פעילותה של החברה, שהיתה כשנה, נוצר לה מוניטין אצל לקוחות וספקים, ומוניטין זה הינו בעל ערך כספי ונותר ברשות הנתבע בעת הפסקת הפעילות המשותפת, בהיותו בעל השליטה בחברה. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעד אורן מלכין, ולנוכח העובדה שהנתבע מיהר להעביר את פעילותו, לאחר הפסקת הפעילות המשותפת, אל הנתבעת 2, תוך מחיקתה של החברה ביולי 2011, והעובדה כי התובע לא היה מוכן להציע סכום כלשהו לנתבע במסגרת התמחרות שהציע הנתבע על שם ומוניטין החברה, שוכנעתי כי לא היה לחברה מוניטין נוסף מעבר למוניטין האישי של שני השותפים שפעלו במסגרתה, התובע והנתבע, כך שלא היה לשם החברה כל ערך מוסף עבור מי מהצדדים לאחר סיום דרכם כשותפים.

הכנסות לאחר גמר העבודה המשותפת – מאחר שההכנסות נבעו מביצוע בפועל של עבודה ולא מידע ייחודי ובלעדי של אחד הצדדים, הרי שלאחר גמר העבודה המשותפת ב-1.9.10 אין אף צד זכאי לחלק בהכנסות הצד השני הנובעות מעבודות שבוצעו לאחר מועד זה.

משכורות שקיבל התובע אחרי 1.9.10, ככל שקיבל – יקוזזו מהסך המגיע לתובע על פי החישוב דלעיל.

לעניין ציוד ורכוש שהיה לחברה – מדובר בפריטים ספורים שערכם בשוק בציוד המשומש – נמוך. לא שוכנעתי כי יש ערך כספי לציוד שנשאר בידי צד אחד, העולה על הציוד שנשאר אצל משנהו, ולכן ימשיך כל צד להחזיק בציוד שברשותו.

העמסת הוצאות אישיות של הנתבע שלא כדין על החברה – לא הוכח כי הוצאות הנהלה וכלליות שנרשמו בספרי החברה אינן משקפות הוצאות שניתן על פי דיני המס לזקוף כהוצאות החברה, לרבות הוצאות ששולמו עבור שכ"ט עו"ד של הנתבע, מאחר שהחברה היתה בבעלות הנתבע והטיפול המשפטי שניתן נוגע לעסקי החברה. לפיכך אני דוחה את התביעה בעניין זה.

האמור בפסק הדין עד כה, נפסק במסגרת החלטה מיום 18.1.15 שהוכתרה כ"פסק דין חלקי" (להלן: פסק הדין החלקי).

נקבע בסייפא של פסק הדין החלקי, כי הצדדים יודיעו תוך 30 יום אם עלה בידם להגיע להסכמה כספית, לאחר עריכת חישוב ע"י רו"ח מוסכם מטעמם, לפי הפרמטרים דלעיל, וזאת כדי לחסוך בעלויות.

כן נקבע, כי בהעדר הסכמה – ימנה בית המשפט רו"ח מטעמו לעריכת ההתחשבנות המסכמת.

בהתאם לאמור לעיל, ומאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה כספית, מונתה ע"י בית המשפט ביום 22.2.15 רו"ח חמוטל כהן (להלן: המומחית) לעריכת חוות דעת חשבונאית בהתאם לקביעות העקרוניות והנקודתיות שנקבעו.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.3.15, המומחית קיבלה מהצדדים את המסמכים שבידיהם, בהתאם להוראותיה, וכן מסמכי הנה"ח של החברה, לרבות דו"חות מבוקרים, וקיבלה מהם הסברים ככל שנדרש. בעניינים בהם לא קיבלה מהצדדים את המסמכים שביקשה, פנתה לבית המשפט למתן החלטה או הנחיה כיצד לפעול (ראו החלטות מיום 17.12.15, 23.12.15, 27.12.15, 18.1.16).

כן ניתנה ביום 17.12.15 החלטה בבקשה מטעם הנתבעים לפיה יש לדחות את התביעה על הסף בנימוק כי בקשות המומחית לקבל מסמכים חשבונאיים של החברה מהווה ראיה לכך שהתובע לא הוכיח את תביעתו. נקבע, כי בפסק הדין החלקי נקבעה התשתית העובדתית, ומינוי המומחית נועד ליישם את ממצאי פסק הדין החלקי בתחום בו נדרשת מומחיות חשבונאית, כאשר המסמכים החשבונאיים נמצאים בספרי החברה ובידי הצדדים.

בסופו של תהליך, לאחר שהמומחית קיבלה את מירב המסמכים שנדרשו לגיבוש חוות דעתה, גם אם לא את כולם, הוציאה המומחית מתחת ידיה בפברואר 2016 חוות דעת מפורטת, מקיפה ויסודית, שדנה בכל ההיבטים של עריכת ההתחשבנות בהתאם לקביעות פסק הדין החלקי. לאחר מכן התבקש משלוח שאלות הבהרה למומחית, וניתנה החלטה המתירה זאת. המומחית השיבה על השאלות ואף ביצעה תיקון מסויים, לא מהותי, בסכומים, בהתאם למענה.

קביעות המומחית מבחינה חשבונאית מקובלות עלי, כמקצועיות ומיטביות, הן בנושאים בהם חוות דעתה התבססה על נתונים מלאים, והן בנושאים בהם חסרו לה נתונים או מסמכים מסויימים והיא ביססה את מסקנותיה על הצלבת ידע חשבונאי ועסקי וביססה אותן כראוי ובצורה מנומקת בחוות הדעת שערכה.

לגבי יתרת מזומנים ליום 1.5.10 נקבע כי יש לנכות ממנה את התחייבויות החברה לאותו תאריך, וכך עשתה המומחית.

לגבי הכנסות בגין עבודות שבוצעו בין 1.5.10 עד ליום 1.9.10, חילקה המומחית את ההכנסות בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, כאשר ההכנסות מהחברות מיאמבי, פולסקט, פרסיזן חולקו בחלקים שווים בין הצדדים, ההכנסות מחברות אופטולייט ואורתו ספייס יוחסו לנתבע בלבד, ההכנסות מאליום מדיקל יוחסו לתובע בלבד, וההכנסות מחברת VADL חולקו בחלקן בחלקים שווים בין הצדדים (ביחס למכונה הראשונה שסופקה) ובחלקו יוחסו לנתבע למעט סך של 15,000 ש"ח לתובע (ביחס למכונה השניה), בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין. לצורך חלוקת הרווחים בהתאם לעקרונות אלה, ניכתה המומחית מן ההכנסות את ההוצאות הקונקרטיות שניתן היה לייחס לכל הכנסה, ואילו הוצאות לא קונקרטיות נוכו באופן פרופורציונלי, לפי גובה סכום העסקאות.

בסיכומיהם הסופיים ביקשו הצדדים, מי בכה ומי בכה, לסטות מהקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין החלקי, בנימוק כי מדובר מבחינה דיונית ב"החלטה אחרת" שאינה סופית ועל כן ניתן לשנותה. אמנם, פסק הדין החלקי אינו אופרטיבי ואינו מסיים את הדיון בתביעה, ועל כן מבחינה דיונית הוא מוגדר כ"החלטה אחרת"; ברם, מאחר ששמיעת עדויות בעלי הדין הסתיימה, ובשלב שלאחר פסק הדין החלקי התקיימה רק בדיקה חשבונאית של מסמכי החברה לצורך מתן חוות הדעת ע"י המומחית, הרי שהקביעות העובדתיות בפסק הדין החלקי, המבוססות על הראיות שהובאו מטעם הצדדים והתרשמות בית המשפט מהעדויות, הינן סופיות, בהליך שהתקיים בערכאה זו, ואיני רואה הצדקה עניינית לשנותן, גם בהנחה שקיימת אפשרות דיונית לכך, שהרי המסכת הראייתית שבפני לא השתנתה. הדברים אמורים הן בטיעוני התובע לגבי אופן חלוקת ההכנסות מחברת VADL, ולגבי אי כלילת ההכנסות מהלקוח ניסטיץ' בהכנסות שחולקו בין הצדדים, עקב אי הבאת ראיות ע"י התובע לגבי לקוח זה (החלטה מיום 23.12.15); והן בטיעוני הנתבע לגבי ייחוס הכנסות הלקוח מיאמבי לשני הצדדים.

לעניין ניטרול הוצאות בגין הזמנות פתוחות נכון ליום 1.9.10, וכן לגבי קיום מלאי בחברה נכון ליום 1.9.10, יצאה המומחית, בהעדר ראיות על קיום הזמנות פתוחות ועל קיום מלאי, מהנחה כי במועד זה לא היו בחברה מלאי חומרי גלם והזמנות פתוחות. לגבי המלאי, איששה המומחית את מסקנתה בניתוח חשבונאי של שיעור הרווח הגולמי, אשר תמך במסקנה כי המלאי נכון למועד זה היה אפסי.

מסקנות המומחית, לנוכח התשתית הראייתית שהיתה בפניה, מקובלות עלי. איני רואה מקום לכלול בתחשיב ההתחשבנות נתונים בדיוניים, נטולי בסיס ראייתי, מכח "אומדנא דדיינא" כהצעת ב"כ התובע, וזאת על יסוד טענתו כי מסמכים שהיו בידי הנתבע והחברה ובשליטתם, לא הומצאו למומחית, ועל כן יש להסיק מכך שהיו פועלים לחובתו אילו הוצגו. טענה זו להסתרת מסמכים לא יכולה להוות בסיס להמצאת סכומים יש מאין. אמנם, הוכח כי שיתוף הפעולה של הנתבע עם המומחית היה מסוייג ו"קמצני", כעולה מחוות הדעת ומעדות המומחית, אך מנגד - אילו הוכח לבית המשפט שהיו מסמכים בידי הנתבע או בשליטתו שנקבע כי עליו להמציאם ולא הומצאו, ניתן היה לבקש צו להמצאתם מצד שלישי (רו"ח/מנה"ח החברה, הבנק שלה) ו/או להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. הדבר לא נעשה, והנובע מכך הוא שבסופו של דבר ולאחר החלטות רבות של בית המשפט עקב השגות וטענות של הצדדים לגבי מסמכים כאלה ואחרים, הומצאו למומחית ע"י הנתבע כל המסמכים שהיו בשליטתו ואשר ניתנה הוראה להמציאם. במצב עובדתי זה, אין בית המשפט יכול לקבוע סכומים מהרהורי ליבו מקום שאין נתונים מוכחים, ולו גם בקירוב. משכך, נקודת המוצא של בית המשפט היא כי חוות הדעת התבססה על מירב הנתונים והמסמכים שניתן היה לאסוף ולהציג למומחית.

המומחית קבעה, לאחר מענה לשאלות הבהרה, כי לפי החלופה השניה (שאינה כוללת את הלקוח ניסטיץ' כלקוח משותף), כי סך חוב הנתבעים לתובע הוא 122,590 ש"ח, וכי מבחינה מיסויית ראוי כי הסכום ישולם ע"י הנתבעת 2 בתוספת מע"מ כחוק כנגד המצאת חשבונית של התובע לנתבעת 2.

בחקירתה הנגדית על חוות הדעת נשאלה המומחית מדוע לא הפחיתה את החזר הלוואת הבעלים של התובע, שהוחזר לו אחרי ה-1.9.10, בסך 42,000 ש"ח, מהסכום המגיע לתובע. המומחית הסבירה כי בהתאם לפסק הדין החלקי, בו נקבע כי לתובע לא היתה שותפות בחברה מבחינת ההון העצמי, אלא רק שותפות ברווחים שנצברו בה מהעסקאות המשותפות בינו לבין הנתבע, בהתאם להסכמות ביניהם, הרי שבית המשפט הורה לחלק את הרווחים ולא את הון החברה. עם זאת, ציינה המומחית כי כדי להתחשב בעובדת החזרת הלוואת הבעלים בסך 42,000 ש"ח (כאשר בכרטסת חו"ז של התובע נותר סך של 12,240 ש"ח), ניתן לראות את יתרת התובע בכרטסת חו"ז כהתחייבות של החברה, מאחר שאינו בעל מניות אלא עובד/נותן שירותים, בעוד שיתרת הנתבע לא תחשב ככזו, בהיותו בעל מניות. לפי אופציה זו, לאחר ההתאמות המתחייבות ביתרת ההתחייבויות של החברה ובתוספת יתרת חו"ז של התובע, לה הוא זכאי, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 107,710 ש"ח (לפי חלופה ב' ל"תחשיב הפשרה" של המומחית).

אני סבורה כי התיקון שבוצע ב"תחשיב הפשרה" של המומחית הינו נכון וצודק. מאחר שמדובר בהלוואה שניתנה ע"י התובע לחברה בעת הקמתה ושהוחזרה ברובה (ויתרתה תוחזר במסגרת ההתחשבנות דנן) לתובע, הרי שיש צורך להפחית את סכום ההלוואה מיתרת המזומנים של החברה הניתנת לחלוקה בין הצדדים כרווחים שהופקו מהעסקאות המשותפות.

לפיכך אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע סך של 107,710 ש"ח, כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.10 ועד לתשלום בפועל.

הסכום ישולם לתובע בתוספת מע"מ כחוק, כנגד המצאת חשבונית של התובע לנתבעת 2.

כן ישאו הנתבעים באגרת המשפט של התובע ובשכ"ט עו"ד שלו בסך 30,000 ש"ח.

איני רואה מקום להחזיר לתובע את חלקו בשכ"ט המומחית מאחר שהתובע נמנע מלהגיש חוות דעת חשבונאית מטעמו, כפי שהיה ראוי שיעשה בתביעה מסוג זה, ועל כן ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ז, 05 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.