29 דצמבר 2014

1. התובע הועסק כשומר בקניון כרמיאל באמצעות הנתבעת. לאחר סיום עבודתו, התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר, דמי נסיעות, החזר ניכויים מהשכר ותוספת וותק.

2. ואלו העובדות הרלוונטיות:

א. הנתבעת היא חברה המספקת שירותי שמירה ואבטחה למוסדות שונים ברחבי הארץ ובכלל זה בחיפה ובסביבותיה.

ב. התובע הועסק בנתבעת כשומר בקניון בכרמיאל החל מיום 14.8.2005 ועד ליום 31.1.2013.

ג. התובע הועסק על בסיס שעתי, לפי היקף משרה משתנה מידי חודש בחודשו.

ד. היקף העסקתו של התובע בשנים עשר החודשים האחרונים להעסקתו עמד על 96% משרה (לפי תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה).

ה. שכרו השעתי האחרון של התובע עמד על סך של 24.7 ₪

ו. על יחסי הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף השמירה (ס' 17 לכתב ההגנה).

ז. הנתבעת החלה להפריש לתובע הפרשות פנסיוניות החל מחודש פברואר 2008 (נספח ד' לתצהירו של מר אביחיל).

ח. הנתבעת הפסיקה לספק שירותי שמירה לקניון כרמיאל ביום 31.1.2013.

ט. התובע לא המשיך לעבוד בקניון כרמיאל באמצעות קבלן שמירה אחר (עמ' 3 ש' 11-12 לפרוטוקול).

י. על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכמים הקיבוציים בענף השמירה. החל מיום 21.6.2009 חלות על הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה מיום 2.11.2008, שנכנס לתוקף עם הרחבת תחולתו בצו ההרחבה (להלן: "ההסכם החדש").

עד למועד זה חלו על הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה משנת 1972 (להלן: "ההסכם הישן"), אשר הוראותיו הורחבו בצו הרחבה.

3. מטעם התובע שמענו את עדות התובע בעצמו ומטעם הנתבעת העיד מר ירון אביחיל, המשמש כמנכ"ל הנתבעת החל מחודש ינואר 2014.

העדים מסרו עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית.

דיון והכרעה

נסיבות סיום העבודה

4. לטענת התובע, ביום 13.1.2013 הנתבעת הודיעה לו על הפסקת עבודתו בקניון כרמיאל ועל אפשרות שיבוצו באתר חלופי במפרץ חיפה. לטענת התובע, הצעת השיבוץ שהוצעה לו הייתה הצעה למראית עין, מאחר והודעה דומה נשלחה לכל 25 עובדי הנתבעת בקניון בכרמיאל, בעוד שלנתבעת היו שתי משרות בלבד במפרץ חיפה, שכבר היו מאוישות באותו המועד

לטענת הנתבעת, התובע הוא שהתפטר מהעבודה לאחר שסרב להשתבץ להצעת העבודה החלופית שהוצעה לו.

5. יובהר כי התובע לא המשיך לעבוד בקניון כרמיאל לאחר חילופי הקבלנים ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכח המשך עבודתו באותו מקום עבודה [ראו למשל: עד"מ 1011/04 א. דינמיקה שירותים (1990) בע"מ נ' טטיאנה וורונין (ניתן ביום 21.8.2008); ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (ניתן ביום 27.3.2006); ע"ע 184/09 פיודור קרבצ'נקו נ' חברת השמירה בע"מ (ניתן ביום 18.12.2011); ע"ע 32805-11-11 אופק מ.ב. חברה לניהול ואחזקה בע"מ נ' אולג בליוזר (ניתן ביום 8.7.2013)].

6. בענייננו, אין מחלוקת שביום 1.1.2013, התובע קיבל מכתב מהנתבעת וכדלקמן:

"1. כידוע לך אנו מסיימים את העבודה בקניון כרמיאל ב -31 לינואר 2013 עקב אי הגעה להסכם עם הבעלים החדשים בנוגע לגובה התשלום המגיע לחברתנו בעבור האבטחה במקום.

1. לאור האמור לעיל אבקש לשבץ אותך באתר חלופי של חברתנו בהרץ במפרץ חיפה/תשתיות במרץ חיפה.
2. בהמשך לפגישתנו הקודמות אנו נשוב ונפגש איתך באופן אישי בתאריך 13 בינואר 2013.
3. בתקווה להמשך עבודה פורייה".

7. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי כלל לא בדק את הצעת העבודה החלופית שהוצעה לו והניח מראש כי לא תמצא לו עבודה חלופית באתר במפרץ חיפה. התובע לא שוחח עם מנהליו לגבי המשרה החלופית ו/או ניגש לאתר החלופי כדי לבדוק את רצינות ההצעה, אלא העדיף להסתמך על שמועות והשערות (עמ' 8 ש' 23-31, עמ' 9 ש' 1-2 לפרוטוקול). העובדה שהנתבעת הציעה את אותו אתר חלופי לכל העובדים או לחלקם, אינה מלמדת בפני עצמה על כך, שהתובע לא יכל להשתבץ לאותה משרה והתובע לא הביא בפנינו כל ראיה לפיה לא ניתן היה לשבצו באתר החלופי במפרץ חיפה.

8. לאור כל האמור לעיל, תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת – נדחית.

9. עם זאת, איננו סבורים שבנסיבות סיום העבודה, הנתבעת זכאית לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת וזאת מאחר ועבודתו של התובע בקניון כרמיאל הופסקה בעטייה של הנתבעת, לאחר שהפסיקה לספק את שירותיה לקניון. מנגד, התובע טרם שובץ לאתר אחר, כך שלנתבעת לא נגרם נזק כתוצאה מהתפטרותו של התובע.

פדיון חופשה

10. לטענת התובע, הוא זכאי ל – 62 ימי חופשה בגין השנה השוטפת ושלוש השנים האחרונות לעבודתו לפי ערך של 197.6 ₪ ליום ובסך של 12,251 ₪. לטענת התובע הוא מעולם לא יצא לחופשה בפועל.

לטענת הנתבעת, התובע ניצל חופשה במהלך תקופת העבודה בהתאם לתלושי השכר, כאשר במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, שולם לתובע פדיון חופשה בסך של 762.74 ₪ בגין יתרת מכסת החופשה שעמדה לרשותו לטענתה, יש לחשב את זכויות התובע לפדיון חופשה בכפוף לתקופת ההתיישנות.

11. בהתאם לפסיקה בסיום יחסי העבודה, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות, בנוסף לזכאותו לימי חופשה בגין השנה השוטפת [ע"ע 547/06 כהן נ' אנויה (ניתן ביום 8.10.2007)]. התובע עבד 5 ימים בשבוע ולפיכך, בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי מיום 2.11.2008 בגין השנים 2009-2012 התובע זכאי ל -60 ימים.

מתלושי השכר בתקופה זו עולה כי התובע ניצל 59 ימים ובחודש ינואר 2013 נערך לו גמר חשבון ובמסגרתו קיבל פדיון חופשה עבור 3.86 ימים נוספים, כך שלפי תלושי השכר התובע אינו זכאי לתשלום עבור פדיון חופשה. עם זאת, התובע טען שלא ניצל בפועל את ימי החופשה המופיעים בתלושי השכר, כך שהרישום בתלושי השכר אינו משקף את המציאות.

12. הלכה פסוקה היא כי על פי הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א -1951, חלה על מעביד חובה לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ובהתאם לתקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957 המחייבות לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.

יתרה מכך, הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה המעביד הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל.

כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל נ' קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

13. התובע טען בתצהירו כי לא ניצל חופשה במהלך תקופת העבודה (ס' 9ה' לתצהירו). הנתבעת שטענה שהתובע קיבל את כל ימי החופשה המגיעים לו, לא טרחו לצרף פנקס חופשה כהגדרתו בחוק או כל רישום אחר ממנו ניתן ללמוד כמה ימי חופשה ניצל התובע לשיטתם ומתי.

הציון של ניצול ימי החופשה בתלושי השכר אינו מהווה תחליף לניהול פנקס חופשה כחוק, אלא הוא יכול להוות ראשית ראיה לטענת המעביד בדבר ניצול ימי חופשה. הנתבעת לא טרחה לצרף תלושי נוכחות שיוכלו להעיד על התאמה בין ניצול החופשה בפועל לבין תשלום דמי החופשה בתלושי השכר.

כך גם, למרות טענת הנתבעת לפיה התובע קיבל את מלוא ימי החופשה שהגיעו לו במהלך תקופת העבודה וסיומה, מר אביחיל לא ידע לומר האם התובע יצא לחופשה (חקירתו הנגדית בעמ' 13 ש' 16-17 לפרוטוקול) וכדלקמן:

"ש: אתם הוצאתם את התובע לחופשה?

ת. לא יודע".

14. משכך הם פני הדברים, לא שוכנענו שרישום ניצול החופשה בתלושי השכר משקף את המציאות, במובן זה שהתובע יצא לחופשה ובהיקף הימים ובחודשים כמצוין בתלושי השכר.

לפיכך, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 60 ימים בניכוי 3.86 ימים ששולמו כפדיון חופשה במסגרת גמר החשבון שנערך לתובע בחודש ינואר 2013. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי קיבל את הסכומים הנקובים בתלוש ינואר 2013 (עמ' 9 ש' 28 לפרוטוקול). מכאן שהתובע זכאי ל -56 ימי חופשה. לפי תלוש חודש ינואר 2013, ערך יום חופשה של התובע עמד 197.6 ₪, כך שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 11,066 ₪ לפי התחשיב הבא:

11,066=197.6X 56

דמי הבראה

15. לטענת התובע הוא זכאי לדמי הבראה בגין 14 ימים לפי תעריף של 371 ₪ ליום ובסך כולל של 5,194 ₪ . בניכוי הסכום ששולם לו על ידי הנתבעת בסך של 2,834 ₪, הוא זכאי ליתרת דמי הבראה בסך של 2,360 ₪.

מנגד, לטענת הנתבעת שולמו לתובע מלוא דמי ההבראה, לאחר שבגמר החשבון שנערך לו בחודש ינואר 2013 שולמה לו יתרת הבראה בסך 155.82 ₪.

16. לפי ההסכם הקיבוצי החדש, עבור השנהה רביעית עד העשירית, התובע זכאי ל -7 ימים בכל שנה, כך שעבור השנתיים האחרונות לעבודתו הוא זכאי ל – 13.44 ימים לפי היקף משרה של 96%.

לפיכך, בגין השנתיים האחרונות, התובע היה זכאי לסך של 4,946 ₪ (לפי התעריף הרלוונטי לכל שנה ובהתחשב בהיקף המשרה).

מעיון בתלושי השכר עולה שהתובע קיבל דמי הבראה (בחודשים יוני 2011, נובמבר 2011, אוקטובר 2012 וינואר 2013) בסך כולל של 4,661 ₪.

יוער כי תלושי השכר לחודשים יוני-אוגוסט 2012 לא צורפו על ידי הצדדים. לפיכך, התובע זכאי ליתרת דמי הבראה בסך של 285 ₪.

דמי חגים

17. לטענת התובע, לפי ההסכם הקיבוצי הוא זכאי ל – 10 ימי חג בכל שנה ובכפוף לתקופת ההתיישנות ל -70 ימים. לפי ערך של יום עבודה בסך של 197.6 ₪ לאחר ניכוי דמי החגים ששולמו על ידי הנתבעת, הוא זכאי לסך של 12,025 ₪.

18. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לדמי חגים, מעבר לסכום ששולם לו בפועל בסך של 2,979 ₪. לגבי שאר ימי החג, התובע לא עמד בתנאים לקבלתם, לא הוכיח את זכאותו וכן קבע את משמרותיו בעצמו ביחד עם האחראי.

19. בהתאם לסעיף יא להסכם הקיבוצי הישן, עובד לאחר 3 חודשי עבודה זכאי לתשלום עבור 10 ימי חג לרבות חג שחל בשבת. הסכם זה אינו מתנה את הזכאות לדמי חגים באי היעדרות מהעבודה בסמוך לחג.

לעומת זאת, ההוראה העוסקת בדמי חגים בהסכם הקיבוצי החדש הותאמה להוראה החלה בהסכם הקיבוצי הכללי שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית, כך שלאחר 3 חודשי עבודה, העובד זכאי ל – 9 ימי חג ובלבד שלא נעדר בסמוך לחג, אלא בהסכמת המעסיק. עוד נקבע בהסכם החדש, שהעובד אינו זכאי לתשלום עבור חג שנפל בשבת.

20. הנה כי כן, התובע זכאי ל -10 ימי חג לשנה בגין התקופה שלא התיישנה מחודש מרץ 2006 ועד לחודש מאי 2009, דהיינו ל -34 ימים. בגין התקופה שמחודש יוני 2009 ועד לתום תקופת עבודתו בחודש ינואר 2013, התובע זכאי ל – 9 ימי חג לשנה שלא חלו בשבת, ובכפוף לאי היעדרות מהעבודה בסמוך לחג ובסך של 26 ימי חג נוספים.

בחקירתו הנגדית העיד התובע כי שובץ לעבודה על ידי הקב"ט וכי לא הייתה לו השפעה על סידור המשמרות שנקבע על ידי הקב"ט (עמ' 9 ש' 16-22 לפרוטוקול). מכאן, שאם התובע לא עבד בסמוך לחג, הרי שבהיעדר הוכחה אחרת מצד הנתבעת, נקודת המוצא היא שההיעדרות נעשתה בהסכמת המעסיק.[עד"מ 13/07 אלירן אסלטי נ' כפיר ביטחון ומיגון בע"מ (ניתן ביום 28.10.2008); ע"ע 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (ניתן ביום 8.12.2009)].

21. מתלושי השכר עולה כי במהלך כל תקופת העבודה שולמו לתובע 14 ימי חג. לפיכך, התובע זכאי ל -46 ימי חג נוספים.

אשר על כן, התובע זכאי לדמי חגים בסך של 9,090 ₪ לפי התחשיב הבא:

9,090=197.6X 46

הפרשות לפנסיה

22. התובע טוען כי הנתבעת חייבת לו סך של 15,672 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה. התובע ערך תחשיב המבוסס על 6% מהשכר לאותה תקופה. מהסכום שהתקבל התובע ניכה סך של 6,000 ₪ שהופרש לפנסיה בהתאם לתלושי השכר.

לטענת הנתבעת, הפרישה לתובע את מלוא ההפרשות המחויבות על פי הדין לפוליסת ביטוח מנהלים בחברת הפניקס ועם סיום עבודתו של התובע בנתבעת הפוליסה הועברה לבעלותו.

בתצהירו של מר אביחיל נטען כי הנתבעת שלמה לתובע דמי פנסיה בסך של 12,698 ₪ לפי שיעור של 6%. אישור הקופה מיום 26.2.2013 שצורף כנספח ד' לתצהירו של מר אביחיל התייחס לכספים שנצברו לזכות התובע ברכיב הפיצויים בלבד. עם זאת, לסיכומי הנתבעת צורף מצב פוליסה עדכני של התובע בחברת הפניקס נכון ליום 29.8.2012 (נספח ט' לסיכומי הנתבעת). מעיון בנספח ט' עולה כי ההפרשות לפנסיה החלו בחודש פברואר 2008, כאשר שיעור הפרשות הנתבעת לתגמולים עמד על 6% ושיעור הפרשות התובע לתגמולים עמד על 5.5%. סך התגמולים שנצברו לזכות התובע עמד על 22,325 ₪. בנספח ט' אין הבחנה בין התגמולים שנצברו לזכות התובע בגין הפרשות המעסיק לבין התגמולים שנצברו בגין הפרשות העובד. שיעורי ההפרשות והסכום הכולל שנצבר לזכות התובע מתיישבים עם סכום התגמולים ששולם על ידי הנתבעת כנטען על ידי מר אביחיל. לפיכך, אנו קובעים שהנתבעת הפרישה לתובע הפרשות פנסיוניות בסך של 12,698 ₪.

23. ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה קובע חובת הפרשה לקרן פנסיה עבור העובד. בהסכם הקיבוצי הכללי מיום 13.12.1989 נקבע כי שיעור ההפרשה של המעסיק יעמוד על 6%.

אין חולק שהנתבעת החלה לבצע הפרשות לפנסיה רק החל מחודש פברואר 2008. בפסיקה נקבע זה מכבר כי החובה המוטלת בעניין זה על המעסיק היא מוחלטת ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפתו של העובד. ההוראה לפיה על המעסיק להפריש כספים לקרן הפנסיה היא קוגנטית ואין בכוחו של העובד או המעסיק להתנות עליה [ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (ניתן ביום 12.11.2008)].

עוד נקבע כי אי תשלום לקרן פנסיה מכח הסכם קיבוצי או צו הרחבה מהווה הפרת הסכם המזכה את העובד בפיצוי בגובה הנזק שנגרם בגין אי ההפרשה [ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש. קרל זינגר צפון (ניתן ביום 3.4.2002)].

24. מכאן שבכפוף לתקופת ההתיישנות, התובע זכאי לפיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות החל מחודש מרץ 2006 ועד לחודש ינואר 2008 (כולל). בהעדר תחשיב נגדי של הנתבעת המתייחס לשכר הקובע לפנסיה בתקופה שבה בוצעו הפרשות ובהתאם להפרשות שבוצעו על פי תלושי השכר, אנו מקבלים את תחשיב התובע וקובעים כי בניכוי ההפרשות ששולמו לתובע בגין התקופה שמחודש פברואר 2008 ואילך, התובע זכאי לפיצוי בגין העדר/חסר בהפרשות פנסיוניות בסך של 2,974 ₪ בהתאם לתחשיב הבא:

8,974=12,698 – 21,672.

החזר ניכויים מהשכר

25. לטענת התובע, הנתבעת נכתה משכרו שלא כדין סך של 2,856 ₪ בגין דמי חבר או דמי טיפול.

הנתבעת לא התייחסה בכתבי טענותיה לטענות התובע ברכיב זה. בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובע נתן את הסכמתו לניכוי דמי החבר וכי הסכומים הנתבעים אינם מבוססים.

26. בהתאם לסעיף 25(א)(3ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958, ניכוי של דמי טיפול ארגוני משכרו של העובד לטובת ארגון העובדים היציג בהתאם להוראות הסכם קיבוצי החל על העובד הינו ניכוי מותר.

בסעיף 34 להסכם הקיבוצי החדש התביעה נקבע כי לעניין דמי חבר או דמי טפול ארגוני להסתדרות הכללית החדשה, הצדדים ינהגו בהתאם להסכמים הקיבוציים שבין לשכת התיאום לבין ההסתדרות מיום 9.1.1995 ומשנת 2005 ועל פי עדכונם מעת לעת. בהתאם לעדכון משנת 2005, שיעור דמי החבר הועלה ל - 0.95% ושיעור דמי הטיפול ל -0.8% מתקרה של עד 1.7 פעמים מהשכר הממוצע במשק.

27. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי נוכו משכרו דמי טיפול בשיעור של 0.8% מהשכר בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ולפיכך, דין התביעה להחזר ניכויים מהשכר להידחות.

החזר הוצאות נסיעה

28. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו, הנתבעת לא שלמה לו דמי נסיעה מלאים לטענתו, הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה מביתו בכפר סאגו'ר לתחנה המרכזית בכרמיאל ומהתחנה המרכזית למקום עבודתו בקניון כרמיאל. לטענתו, אין כרטיס "חופשי חודשי" מסאג'ור לכרמיאל ותעריף נסיעה בתחבורה ציבורית מסאג'ור לכרמיאל עומד על 19.2 ₪ ליום (9.6 ₪ לכל כיוון). בתוך כרמיאל עלות כרטיס "חופשי חודשי" עומדת על סך של 158 ₪. התובע צרף לתצהירו מחירון תחבורה ציבורית בקווי "אגד" (נספח ו' לתצהיר).

29. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהיא שלמה לתובע את מלוא דמי הנסיעה שהגיעו לו בגין תקופת העבודה, שהתובע לא הוכיח שהוציא הוצאות נסיעה בפועל ושתחשיביו אינם נכונים.

בתצהירו של מר אביחיל טענה הנתבעת, לראשונה, כי העמידה לרשות התובע הסעות למקום העבודה.

30. ההסכמים הקיבוציים בענף השמירה קובעים כי המעסיק ישתתף בהוצאות נסיעה של העובד לעבודה ובחזרה, בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים בעניין זה בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית, כפי שיתעדכנו מעת לעת.

ההסכם הקיבוצי הכללי שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית בדבר החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית:

"כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.

הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה.

....

החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו. מוסע לכיוון אחד בלבד (לעבודה או ממנה), יהיה זכאי למחצית הסכומים הנ"ל."

בהסכם נקבעה תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה המתעדכנת מעת לעת.

31. בהתאם להלכה הפסוקה, ההסכם הקיבוצי הכללי/צו ההרחבה בדבר החזר הוצאות נסיעה מתייחס להיזקקות לתחבורה בכלל ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. אמנם שיעור ההשתתפות נקבע ע"פ תעריפי התחבורה הציבורית, ואולם הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו עושה שימוש בפועל בתחבורה ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו [דב"ע נו3 – 3/46 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ פד"ע ל 65, פסקאות 12-13].

אין מחלוקת שהתובע התגורר בסאג'ור והועסק בקניון בכרמיאל ועל כן הוא נזקק לתחבורה ממקום מגוריו למקום העבודה. משקבענו כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה מכח הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי, על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את טענתה לפיה התובע הוסע לעבודה וממנה על ידה או מטעמה.

32. טענת הנתבעת לפיה העמידה לרשות התובע הסעות - לא הוכחה.

התובע העיד בחקירתו הנגדית כי נזקק לתחבורה ציבורית (עמ' 10 ש' 13-17 לפרוטוקול) והכחיש בתוקף את טענת הנתבעת לפיה הוא הוסע לעבודה על ידי הנתבעת או מי מטעמה (עמ' 11 ש' 1-2 לפרוטוקול).

מנגד, מר אביחיל שהעיד מטעם הנתבעת לא ידע ליתן פרטים לגבי ההסעה והוא נשען על דבריו של מר קורן, המנהל הקודם של הנתבעת שלא הובא לעדות מטעמה (בעמ' 14 ש' 11-32 לפרוטוקול) וכדלקמן:

"ש: נכון שהעובד הגיע מכפר סג'ור לתחנה המרכזית באמצעות תחבורה ציבורית?

ת: אני יודע שבתלוש רשום שהוא גר בכפר סג'ור.

ש: איך הוא הגיע לעבודה?

ת: אני לוקח את הדברים ממה שנאמר לי ע"י מר קורן, הוא הבהיר שלעובדים הייתה הסעה ע"י מפקח הפרוייקט בחור בשם גנאם, אני לא מכיר אותו ולא פגשתי מעולם, הם היו מגיעים בהסעה לקניון ממקום מגוריהם.

ש: איפה זה רשום בתצהיר שלך?

ת: בסעיף 25.

ש: מי ניהל את שירותי ההסעה של העובדים?

ת: לא יודע.

ש: מי הסיע אותם?

ת: על פי מה שנאמר לי ממר קורן מר גאנם.

ש: מדוע לא הבאת אותו לפה להעיד?

ת: אין לי תשובה. הוא לא עובד בחברה כבר.

ש: מתי סיים את עבודתו מר גאנם?

ת: לא יודע.

ש: הוא הסיע את העובדים ברכבו?

ת: לא יודע.

ש: איך הוא הסיע אותם?

ת: לי אין מושג, זה מה שקיבלתי ממר קורן, לא עם פרטים מדוייקים של מי ניהל אותו, איך הסיע אותם, איך הביא אותם."

(ההדגשה שלי – א.ר.)

כך גם, בהמשך חקירתו הנגדית (עמ' 15 ש' 2-23 לפרוטוקול), מר אביחיל לא ידע מיהם העובדים שהוסעו בהסעה על ידי מר גאנם, האם ההסעה הועמדה לרשות התובע במהלך כל תקופת העבודה ומדוע שולמו לתובע דמי נסיעות חלקיים כמפורט להלן:

"ש: אתה יכול לומר איזה עובדים הוסעו ע"י גאנם?

ת: לא.

ש: זה בגין כל התקופה?

ת: לא יודע.

ש: מסג'ור אתה אומר שגאנם הסיע את התובע עד מקום העבודה?

ת: כן.

ש: מדוע שילמת לו נסיעות בתלוש השכר?

ת: הנסיעות הן נסיעות פנימיות בתוך כרמיאל.

ש: נכון שעבד רק בקינון (צ"ל קניון-א.ר.) לב כרמיאל?

ת: ממה שהבנתי כן.

ש: לאיפה הסיעו אותם?

ת: ממה שהבנתי לעבודה עצמה, נכון ששילמו להם חופשי חודשי בתוך כרמיאל, אין לי תשובה מלאה אך ייתכן שבגלל שעות הצהרים שהיו חוזרים, קיבלתי תשובה שהייתה להם הסעה למקום העבודה, נכון שיש להם תשלומי חופשי חודשי בתוך התלושים.

ש: נכון שהתובע עבד משמרת אחת?

ת: לא יודע.

ש: כמה ימי עבודה עבד בחודש?

ת: ממוצע של 22 ימים.

ש: מה זאת אומרת שילמתם לו נסיעות בתוך כרמיאל?

ת: בבוקר הביאו אותם ובשעות הצהריים חזרה לתחנה המרכזית שילמו להם נסיעות של כרמיאל.

(ההדגשה שלי – א.ר.).

33. בהעדר מידע מהותי באשר לסידורי ההסעות שהעמידה לרשות התובע, התקשינו לקבל את גרסת הנתבעת לפיה היא העמידה הסעה לרשות התובע ממקום מגוריו למקום העבודה ובחזרה. הנתבעת בחרה שלא להביא בפנינו את עדותו את מר קורן, המנהל הקודם של הנתבעת, שסיפר, לכאורה, למר אביחיל על סידורי ההסעה. כך גם, הנתבעת לא הביא לעדות את מר גאנם, שהסיע, לטענתה, את העובדים ובכלל זה את התובע.

הלכה פסוקה היא כי כאשר נמנע בעל דין מהבאת ראייה רלוונטית המצויה בהישג ידו, בהיעדר הסבר סביר, המסקנה המתבקשת היא כי לו הובאה הראייה הייתה פועלת נגדו ולכן ניתן לזקוף אותה לחובתו [ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 וההפניות שם].

יתרה מזאת, טענת הנתבעת לפיה התובע הוסע על ידה ממקום מגוריו למקום העבודה אינה מתיישבת עם העובדה שלתובע שולמו דמי נסיעות חלקיים. כאמור לעיל, הנתבעת לא ספקה הסבר לעניין זה.

34. לטענת התובע, אין כרטיס חופשי חודשי מסאג'ור לכרמיאל ועלות נסיעה לכל כיוון עומדת על 9.6 ₪ (לפי קוד נסיעה 3 של אגד) בנוסף, עלות חופשי חודשי בכרמיאל עמדה על 158 ₪.(קוד נסיעה 1 באגד). מחירון עלות נסיעה באגד צורף כנספח ו' לתצהיר התובע.

הנתבעת לא הציגה חישוב נגדי מטעמה.

35. בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר החזר הוצאות נסיעה התובע זכאי להחזר דמי נסיעה עד לגובה התקרה היומית בהתאם לעדכונה מעת לעת.

בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, תקרת דמי נסיעה ליום עמדה על 21.14 ₪ מתחילת עבודתו של התובע בנתבעת ועד לחודש דצמבר 2007 (כולל). לפיכך, בגין תקופה זו, בכפוף לתקופת ההתיישנות התובע זכאי ל – 10,232 ₪=22 חודשיםX22 ימי עבודה בחודשX21.14 ₪ ליום.

בשנת 2008 עמדה תקרת דמי נסיעה ליום על 21.56 ₪ ולפיכך, בגין תקופה זו התובע זכאי ל – 5,692 ₪=12 חודשיםX22 ימי עבודה בחודשX21.56 ₪ ליום.

בגין התקופה שמחודש ינואר 2009 ועד לחודש דצמבר 2010 (כולל), תקרת דמי הנסיעה ליום עמדה על 22.7 ₪ ולפיכך, בגין תקופה זו התובע זכאי ל – 11,986 ₪=24 חודשיםX22 ימי עבודה בחודשX22.7 ₪ ליום.

בגין התקופה שמחודש ינואר 2011 ועד לתום תקופת העבודה בחודש ינואר 2013, תקרת דמי הנסיעה ליום עמדה על 24.4 ₪ ליום ולפיכך, בגין תקופה זו התובע זכאי ל – 12,883 ₪=24 חודשיםX22 ימי עבודה בחודשX24.4₪ ליום.

36. מכאן, שהתובע זכאי לדמי נסיעות בסך של 40,793 ₪. מתלושי השכר עולה ששולמו לתובע דמי נסיעות חלקיים בסך של 6,034 ₪. לפיכך, התובע זכאי ל – 34,759 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (1.6.2009) ועד למועד התשלום בפועל.

תוספת ותק

37. לטענת התובע, הוא זכאי לתוספת ותק בסך של 6,528 ₪ בגין כל תקופת העבודה מחודש אוגוסט 2005 ועד לחודש ינואר 2013. ולפי תעריף של 39 אג' לשעה.

לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתוספת ותק מהטעמים הבאים: תוספת הותק נבלעה בהעלאת שכר המינימום והתובע קיבל תעריף שעתי גבוה מהמקובל.

38. זכאות העובדים בענף השמירה לתשלום תוספת ותק עוגנה בהסכם הקיבוצי הכללי שנחתם ביום 12.7.1972.

בסעיף טו להסכם הקיבוצי נקבע כדלקמן:

"טו. תוספת ותק

צד ב' ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור התעריף ליום לכל שנת עבודה עד למכסימום של 10 שנות עבודה.

תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור התעריף לחודש בעד כל שנת עבודה עד למכסימום לאחר 10 שנות עבודה"

39. בצו ההרחבה מיום 23.12.1973 נקבע סכום תוספת הותק בלירות כדלקמן:

"טו. תוספת ותק

המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות לכל יום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 14.80 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 2.12 בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 21.20 לירות, לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי, חישוב שנות הוותק הוא מיום 1 בינואר 1959 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך האמור".

40. בהסכם הקיבוצי החדש משנת 2008 בוטלה תוספת הותק.

התובע לא הציג בפנינו נתונים לגבי חישוב תוספת הותק והסתפק בטענה כללית לפיה יש לערוך את התחשיב לפי 39 אג' לשעה כפי שנקבע בפסיקה.

יתר על כן, התובע התייחס לכל תקופת העבודה לרבות לתקופה שלאחר חתימת ההסכם הקיבוצי החדש במסגרתו בוטלה תוספת הותק.

41. לנוכח האמור לעיל, התביעה ברכיב תוספת ותק – נדחית.

סוף דבר

42. התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים:

א. פדיון חופשה בסך של 11,066 ₪.

ב. דמי הבראה בסך של 285 ₪.

ג. דמי חגים בסך של 9,090 ₪.

ד. פיצוי בגין העדר/חסר בהפרשות לפנסיה בסך של 8,974 ₪.

ה. דמי נסיעות בסך של 34,759 ₪.

לכל הסכומים המפורטים בסעיף 43 א' – ד' יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה ביום 31.1.2013 ועד לתשלומם המלא בפועל.

לסכום דמי הנסיעות כאמור בסעיף 43 ה' יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.2009 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

43. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט ב"כ התובע בסך של 6,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

44. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ה, (29 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.