1. בקשה לצו מניעה, שלמעשה איננה אלא בקשה למתן "צו עשה", להורות למשיב להסיר את כל הפרסומים באינטרנט נגד המבקש. המשיב (להלן: "עוזיאל") פרסם באינטרנט אמירות נגד המבקש (להלן גם "ד"ר ברנע"), שהוגדרו בבקשה כ "פוגעניות ומשמיצות". המבוקש הוא , אפוא, להורות על הסרת הפרסומים האמורים. כמו כן, התבקש צו לסגור את קבוצת "הגולשים" ברשת החברתית "פייסבוק", שמכונה בשם: "לא נוותר עד שהמרפאה הווטרינרית ברנע תסגר".

2. על רקע הבקשה שתפורט להלן , קבעתי דיון במעמד הצדדים ליום 21.04.12.

חרף העובדה שההזמנה לדיון הומצאה לעוזיאל לא התייצב איש מטעמו לדיון – וגם הוא בעצמו לא התייצב.

אין זה מיותר לציין, כי למיטב ידיעתי, עוזיאל גם לא הגיש כל בקשה שעניינה מועדו של הדיון, או הדיון עצמו. כללו של דבר, עוזיאל כלל לא הגיב לבקשה וגם לא התייצב.

3. לכאורה, די בעובדה שצוינה לעיל, כדי להכריע בבקשה באופן "טכני" . העדר תגובה והעדר התייצבות, מתפרשים כאינדיפרנטיות של המשיב לגבי התוצאה המשפטית. יוצא איפוא, שדינה של הבקשה להתקבל.

4. מעבר לצורך אוסיף גם, שאילו עוזיאל התייצב, הבקשה היתה מתקבלת.

5. הלכה פסוקה היא, שבמתח שלפעמים נוצר בין חופש הביטוי, לבין זכותו של אדם לשם טוב – הזכות שבדרך כלל גוברת – היא הזכות לחופש הביטוי. ל"חופש הביטוי נשמר מעמד של "זכות עילאית". (ראו: בג"צ 606/93 קידום יזמות ומולו"ת (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח' פד"י מח (2) 1, 9.

אבל, זכות הביטוי אינה זכות מוחלטת. כמו רוב זכויות היסוד, היא זכות יחסית ובהתקיים מתח בין זכויות כאלה, בית המשפט מחליט, על פי הנסיבות, לאיזו מהן ינתן מעמד בכורה.

6. מלכתחילה סברתי, איפוא, שבמתח בין זכותו של עוזיאל לחופש הביטוי, ואולי גם בין מה שמכונה "זכות הציבור לדעת" – לבין זכותו של ד"ר ברנע לשם טוב, צריכה זו לסגת מפני הזכות הבכירה ממנה.

7. אבל, נסיבותיו של ענין זה הן שונות, ומובילות למסקנה אחרת ולתוצאה משפטית של קבלת הבקשה.

8. הבקשה להסרת הפרסומים הפוגעניים, מכוונת לדברים שעוזיאל כתב, כאמור, ברשת החברתית. בפרסומים האלה, ד"ר ברנע תואר כאיש חוצפן, גס רוח, שמתנהג בצורה נלוזה ללקוחותיו. כאדם שמטיל מורא ופחד על לקוחותיו. כאדם שיורד נמוך, וכאדם שאינו אלא "מפיסטו". עוזיאל פתח קבוצת תומכים ובשמה של קבוצה זו נכתב, שהקבוצה לא תנוח ולא תשקוט עד שמרפאתו של ד"ר ברנע תסגר.

9. הרקע לדברים אלה הוא שיחת טלפון, שהתנהלה בין עוזיאל לבין ד"ר ברנע. כיוון שד"ר ברנע הודיע שהשיחה הוקלטה, בקשתי וקבלתי את תמליל ההקלטה.

"מוקד" המתח, שהוא כנראה שגרם לעוזיאל לנהוג כפי שנהג, הוא חילופי הדברים הבאים:

(הציטוט אינו מתחילת השיחה):

"ד"ר ברנע: מי זה?

מתן: מתן מדבר, למה אתה... למה אתה מדבר אלי לא יפה?

ד"ר ברנע: מי זה? מי מדבר? אני לא מבין מי מדבר...

מתן: מתן עוזיאל. אני לקוח שלך ותדבר אלי קצת יותר בכבוד, בבקשה.

ד"ר ברנע: אתה צריך להזדהות כשמדברים אתך.

מתן: בסדר גמור. ד"ר איתן, ד"ר אייל ד"ר. זה ד"ר טוב. בשבילי אתה איתן

בסדר? אתה לא ד"ר, בשבילי אתה איתן.

ד"ר ברנע: בסדר. אוקיי.

מתן: אוקיי.

ד"ר ברנע: בסדר. אוקיי. שמח מאוד לשמוע את זה.

מתן: חצוף כזה".

השיחה נותקה. כנראה על ידי ברנע.

מצאתי לנכון להביא את עיקרי הדברים כדי להראות שקיימת לכאורה דיספרופורציה בין שיחה מעט "עצבנית" (דווקא מצידו של עוזיאל), לבין הכינויים שהוצמדו לד"ר ברנע ולצעדים שננקטו נגדו.

10. הלכה היא כי:

"ככלל, אין להעתר לבקשות למניעת פרסום טרם התבררה לשון הרע שכן, בשלב זה – שבו טרם הוכרע אם הפרסום אכן מהווה לשון הרע, וטרם נקבעה אחריותו של המפרסם לפגיעה בשם הטוב – משקלו הנכבד של חופש הביטוי והטעמים העומדים ביסודו גוברים על החשש מפני הפגיעה בשם הטוב. כך, אלא אם ביהמ"ש משתכנע כי הגנתו של המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום ענין לציבור"

ראו: רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' משה אטינגר פד"י נט (3), 308, דברי כב' השופטת ד. בייניש בע"מ 315.

בפסק הדין האמור גם נקבע, שאחד השיקולים שבית המשפט ישקול, הוא מידת הענין שיש לציבור (בכללותו) בפרסום. שיקול אחר נוגע למידת ההגנה שיש לכאורה למפרסם. שיקול דומה ננקט על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בדונו בה"פ 547/97 ריקמור בע"מ נ' הגנת האזרח מפני השלטון המקומי בישראל בע"מ וכן בה"פ 16150/02 קליניקה אריאל בע"מ נ' מחקרים עולמיים בע"מ שם נאמרו על ידי כב' השופט י. זפט, הדברים הבאים:

"מקום שבו על פני הדברים נראה שהשימוש בחופש הביטוי נעשה ללא בדיקה ראויה של אמיתות הדברים ותוצאות הפרסום. פגיעה קשה בכבודו ובקניינו של הנתבע (לדעתי – של התובע – י.ט), יש להעדיף את ההגנה על כבודו, או זכות הקניין של הנתבע גם במחיר של הגבלה זמנית של חופש הביטוי עד לבירור העובדות לאשורן".

11. בענין שנדון ברע"א 10771/04 שאוזכר לעיל נקבע, בין השאר, שבניגוד לכללים הננקטים על ידי בית המשפט באשר לאופן הערכתם של סיכויי התביעה בבקשות "רגילות" לסעדים זמניים, הרי שבמקרה של צו למניעת פרסום, נדרש מהמבקש רף גבוה הרבה יותר. על המבקש להוכיח כי לא רק שהוא בעל סיכויים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה לתביעה כל טענת הגנה של ממש. בלי שהדבר יתפרש, חלילה, כהבעת עמדה לגבי סיכוייו של עוזיאל, הרי שבשלב זה, נראה, לפחות לכאורה, שיש לטענותיו של ד"ר ברנע על מה לסמוך.

בשלב הזה, של בקשת ביניים, אני סבור שמאזן האינטרסים והמאזן הנוכחי של מכלול השיקולים והראיות שהוצגו – מטה את הכף באופן ברור לטובתו של ד"ר ברנע.

אני מורה, איפוא, למר מתן עוזיאל לדאוג להורדה מיידית מכל אתר אינטרנט, כל פרסום ביחס לד"ר ברנע.

בסעיף 29 לבקשה נאמר (בציטוט מפיו של עוזיאל), שעוזיאל קיבל מכתב אזהרה מבא כוחו של ד"ר ברנע, שאותו עוזיאל פירש כבריונות מצידו של ד"ר ברנע.

אם דברים אלה הם נכונים – ואין לי סיבה להאמין שאינם נכונים – כי אז ברור שעוזיאל התעלם לחלוטין מפנייתו של עו"ד אלישע כהן, כפי שהתעלם מההזמנה לדיון בעניינו ומהדיון עצמו.

בנסיבות הענין, אני מחייב את המשיב בהוצאות לטובתו של ד"ר ברנע בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ג, 25 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.