1. ביום 21.04.13 התקיים דיון בבקשה של ד"ר איתן ברנע (להלן: "התובע" או "ברנע") להורות על הסרת פרסום מסוים, שהנתבע חיבר נגדו ו"תלה" אותו על "קיר" הפייסבוק.

הדיון נערך בהעדרו של הנתבע (להלן: "הנתבע" או "עוזיאל").

בהחלטתי מיום 25/4/2013 קבעתי, שהפרסום אכן יוסר וחייבתי את הנתבע בהוצאות בסכום של 10,000 ₪. בשולי ההחלטה, קבעתי , שקרוב לוודאי, שהייתי מגיע לאותה תוצאה גם אילו הנתבע התייצב לדיון.

2. אחרי ההחלטה הנ"ל, הנתבע הגיש בקשה שכותרתה: "בקשה לביטול צו מניעה וקיום דיון ועיון חוזר בהחלטה לאור הטעיה חמורה של בית המשפט ומתן עדות שקר". לבקשה זו שני "ראשים". ה"ראש" האחד מכוון לשינוי ההחלטה האמורה כאשר לפי השקפתו של הנתבע – היא אינה נכונה משפטית ואינה עולה בקנה אחד עם החלטות שיפוטיות אחרות ובהן, אפילו החלטה שאני עצמי קיבלתי, בענין "דומה", זמן קצר קודם ההחלטה הנדונה.

ה"ראש" האחר של הבקשה הינו "טכני" במהותו, והוא נועד לשכנע בטענה, שאי התייצבותו של הנתבע לדיון שהתקיים, אינה נובעת חלילה מזלזול בבית המשפט, אלא מקורה בכך, שהוא בכלל לא קיבל את כתבי בי הדין שקשורים לבקשה, אלא קיבל אך ורק את כתב התביעה. לטענתו של הנתבע, הוא אמנם חתם על שני אישורי מסירה אבל, בפועל, קיבל רק כתב בי דין אחד, הוא כתב התביעה ולא קיבל את הבקשה למתן צו מניעה, כשבצידה ההחלטה הקובעת את הבקשה לדיון במעמד הצדדים. התכלית האופרטיבית של נסיון השכנוע, שאי התייצבותו של הנתבע לדיון, נבעה מסיבות מוצדקות – מכוונת להביא לביטול ההוצאות שבהן חויב הנתבע.

3. נוכח טענה עובדתית זו, ובמיוחד נוכח נוסחה החריף, כאילו התובע או ליתר דיון באי כוחו, הטעו את בית המשפט – קבעתי דיון, שכוונתו היתה לברר אם אמנם "כצעקתה".

4. בדיון הזה שהתקיים ביום 27.08.13, ושבו נכחו גם התובע והוריו, העיד מר עמית גרוסמן, שהובא לעדות מטעמו של הנתבע. כדי לקצר אומר, שעדותו לא הפריכה את התשתית העובדתית שמכוחה קבעתי, שהנתבע זומן כדין לדיון. נכון אמנם, שמעדותו התברר, שמסירת כתבי בי הדין לנתבע, בוצעה על ידו (על ידי מר עמית גרוסמן) ולא על ידי מאיר מורביץ, כפי שנטען קודם לכן. אבל מעדותו התברר גם, שהוא הובל לביתו של הנתבעת על ידי מר מורוביץ "שישב ברכב וחיכה לי שאבצע את המסירה. זה היה בשתי המסירות". (עמ' 9 שורה 4). יוצא אפוא, שהפער בגרסאות אינו דרמטי, ואינו שומט את הקרקע תחת הטענה הבסיסית, שהנתבע קיבל שתי מעטפות ושבוצעו שתי מסירות. גם אם נאמר, שמורוביץ לא דייק בדבריו כאילו הוא עצמו ביצע את המסירות, ושבאמת המסירות בוצעו על ידי מר גרוסמן, הרי בפועל, המסירות בוצעו על ידי ידו הארוכה של מורוביץ, והוא אמנם היה במקום, אך לא ביצע את המסירה בפועל. אין "באי הדיוק" הזה – כדי להוביל לשינוי המסקנה הבסיסית שהיו שתי מסירות של שתי מעטפות לנתבע.

5. גירסת הנתבע, כאילו אמנם היו שתי המצאות, אבל הוא קיבל רק את כתב התביעה – היא גירסה שקשה לקבלה.

ראשית, אף שטעות, כמובן, לעולם חוזרת, הסבירות לכך, שבאי כוחו של התובע שלחו לנתבע שתי מעטפות שונות המכילות תוכן אחד בלבד – אינה סבירות גבוהה.

שנית, הנתבע העיד, שמיד לאחר שקיבל את מה שלטענתו קיבל, הוא העביר באמצעות הפקס או באמצעות הדוא"ל את מה שקיבל, לידי בא כוחו, עו"ד לוינטל.

העברת מה שהתקבל אצל הנתבע כמעט על אתר לעו"ד לוינטל, יצרה בשביל הנתבע ובשביל עו"ד לוינטל – ראייה אוביקטיבית, שהיה בה כדי לשפוך אור לפחות על כמות הדפים שהועברה לעו"ד לוינטל. הנתבע נשאל מדוע לא העביר אישור לגבי מספר העמודים ששלח. על כך הוא השיב: "אני לא מבין את השאלה גם לאחר שהוסברה לי". (עמ' 10 ש' 26). הנה כי כן, גם לתובע וגם לבא כוחו, היתה הזדמנות להראות, שהוא קיבל ושלח רק את העמודים של כתב התביעה . הזדמנות זו הוחמצה.

שלישית, הנתבע העיד שהוא טס לרוסיה "עוד באותו לילה". (עמ' 11 שורות 27-31). טיסה זו מהווה "הסבר" אובייקטיבי לאי הגעתו של הנתבע לדיון.

רביעית, נראה לי, בכל הכבוד, שהנתבע נוקש בלשונו. לדבריו: "הייתי המום שלא חיכו לכתב תגובה שלנו וישר תבעו אותנו". ׁ(שם,שם). כתב תגובה למה? על פני הדברים, ברור שכוונת התובע היתה לכתב תגובה למסמך היחיד שהיה בנוסף לכתב התביעה – הוא הבקשה לצו מניעה, שהנתבע הכחיש שקיבל, שאם לא תאמר כן – לאיזה כתב תגובה התכוון התובע?

6. א. נחזור ל"ראשי" הבקשה. באשר ל"ראש הראשון" שכאמור כוון לשינוי ההחלטה –

כבר הודעתי לצדדים, שאין בדעתי לשנותה. הדרך להשיג על החלטה שאינה נושאת חן בעיני מי ממקבליה, היא לפעול לשינויה בדרך הקבועה בדין.

ב. באשר ל"ראש" השני – מתוך האמור לעיל, ברור לגמרי, שלא השתכנעתי שהיתה "הטעיה חמורה" של בית המשפט. גם לא השתכנעתי, שהנתבע לא קיבל את ההחלטה שבה נקבע דיון במעמד הצדדים.

נוכח העובדה שטענה זו כוונה בעצם לעבר באי כוחו של התובע – ראוי היה לטעון את הדברים בשפה מינורית . מדובר בטענה חמורה שמחייבת תשתית עובדתית טובה הרבה מזו שהיתה בידי הנתבע. בכגון דא, יש חשיבות לא רק לפן של ה"מה" , אלא גם לפן של ה"איך. כידוע: " טון הדברים עושה את המוזיקה". הטענה של "הטעיה חמורה" ושל "עדות שקר" – לא הוכחה.

7. סוף דבר:

לא השתכנעתי שהיתה "הטעייה" כנטען, ולא השתכנעתי שקיימת סיבה של ממש לשנות מהחלטתי הקודמת.

8. הנתבע ישא בהוצאות לטובת התובע בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. מובהר כי הוצאות אלו מתווספות להוצאות שנפסקו על פי החלטתי מיום 25.04.13.

ניתנה היום, ד' חשון תשע"ד, 08 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.