1. בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לעשות כל עסקה בנכס מקרקעין הנמצא בכפר ערערה שבמשולש והידוע כחלקה 37 בגוש 12165 ("הנכס").
2. התובענה שבגדרה הוגשה הבקשה היא לפסק דין הצהרתי שהתובעים (המבקשים כאן) זכאים להירשם כבעלים של 2/10 חלקים נוספים בנכס ושבסה"כ הם הבעלים החוקיים של 5/10 חלקים בנכס.
3. כמו כן התבקשו הצהרות כי עסקאות שנעשו ביום 17.2.13 ו-11.3.13, שבהן העבירה רשות הפיתוח למשיבה 2 ("הימנותא") 5480/53925 חלקים בנכס והימנותא העבירה את כל זכויותיה למשיב 3 ("המשיב") הן בטלות וכי מכל מקום, העסקה שנעשתה לפי הטענה ביום 1.8.76 בין המבקשים לבין המשיב 1 ("המינהל") עדיפה על העסקאות שנעשו, כאמור, בשנת 2013.
4. ביום 25.4.13 ניתן צו ארעי כנעתר בבקשה, ולאחר עיון בתשובות המשיבים ושמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 16.5.13 אני מחליט לדחות את הבקשה ובתוך כך גם לבטל את הצו הארעי.
5. בבקשה ובתובענה נטען כי בשנים 1962 ו-1965 הציע המינהל למנוח שעזבונו הוא המבקש 1 ("המנוח עזמי") עסקאות חליפין הנוגעות לנכס. עוד נטען כי ביום 1.8.76 שלח המינהל מכתב למנוח שעזבונו הוא המבקש 4 ("המנוח עאדל") שבו נאמר שעל יסוד המוסכם בין הצדדים תיעשה עסקת חליפין שלפיה, בין היתר, תעביר רשות הפיתוח 1/10 חלקים של הנכס למנוח עאדל ולמבקשים 2 ו-3, וכן יועברו 1/10 חלקים של הנכס למנוח עזמי. נטען עוד כי המבקשים הם הבעלים של 3/10 חלקים של הנכס, ובצירוף 2/10 חלקים שאותם התחייב המינהל להעביר להם הם זכאים להירשם כבעלים של 5/10 חלקים של הנכס. עוד נטען, וזה החשוב לעניין בקשה זו, כי ביום 17.2.13 נרשמה הימנותא כבעלים של 5480/53925 חלקים מכוח עסקת מכר בין המינהל לבין הימנותא, ועסקה זו היא עסקה נוגדת שזכויות המבקשים עדיפות עליה. נטען גם שביום 11.3.13 העבירה הימנותא את זכויותיה למשיב אשר רשם הערת אזהרה בגין עסקה זו, שלפי הטענה גם היא עסקה נוגדת שזכויות המבקשים עדיפות עליה.
6. מתשובת המינהל עולה כי בשנת 1994 הגישו המבקשים תובענה לביטול הסכמי החליפין (ת"א 445/94), ובפסק דין שניתן ביום 11.12.95 נדחתה התביעה. ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 880/96) נדחה אף הוא. המינהל טוען כי אף שנדחו טענותיהם של המבקשים בעניין ביטול הסכמי החליפין ועל אף ניסיונות שנעשו במשך השנים לחתום עליהם, המבקשים לא חתמו על ההסכמים ועל המסמכים המתחייבים מכך עד עצם היום הזה.
7. לעניין מכתב המינהל מיום 1.8.76, נטען כי העברת 1/10 חלקים של הנכס מותנית בכך שהמבקשים יחתמו על המסמכים המתאימים ואילו לגבי 1/10 החלקים הנוספים נטען כי המנוח עזמי נחשב בשעתו כנפקד על פי סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, תש"י–1950 ("חוק נכסי נפקדים") והפיצוי המגיע לו הוא כספי בלבד. על יסוד אלה נטען כי הבקשה אינה מקיימת את התנאי של הוכחת עילה לכאורה וכי גם מטעמי מאזן נוחות יש לדחותה.
8. גם הימנותא טענה כי הבקשה נעדרת הוכחת קיומה של עילה לכאורה וכי, מכל מקום, הבקשה והתובענה לוקות בשיהוי ניכר.
9. המשיב טען כי בינו לבין הימנותא התנהל הליך בוררות שהסתיים בפסק בוררות שלפיו על הימנותא להעביר לו קרקעות שבבעלותה, ובין השאר גם 5480 מ"ר של הנכס. הוא טוען עוד כי לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט–1969 ("חוק המקרקעין"), משנרשמה זכותה של הימנותא מכוח עסקת המכר בינה לבין המינהל, היא עדיפה על זכויות המבקשים, ככל שיש כאלה, ומכוח עסקה זו עדיפה גם זכותו, שבגינה נרשמה לטובתו הערת אזהרה. כמו המינהל והימנותא גם המשיב טוען שיש לדחות את הבקשה מנימוקי שיהוי ומאזן נוחות. תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תולה את מתן הסעד הזמני בכך שבית המשפט "... שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה..." ובתנאים נוספים המפורטים, בין השאר, בתקנה 362(ב) המפרטת את השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון, וביניהם את שיקולי מאזן הנוחות, תום הלב ומידת הפגיעה הנגרמת על ידי הסעד הזמני.
10. לדעתי, צודקים המשיבים כשהם טוענים שהבקשה אינה עומדת בתנאי של קיומה, לכאורה, של עילת תביעה מבוססת, וכי היא לוקה בשיהוי חמור אשר בעטיו נוטה מאזן הנוחות באופן מובהק לטובת המשיבים ובמיוחד לטובתם של הימנותא והמשיב.
11. סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע כי "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר בעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב – זכותו עדיפה". בענייננו הימנותא היא הרוכש השני, ועל מנת לזכות בעדיפות על פני העסקה שלה – על המבקשים להראות כי הימנותא פעלה שלא בתום לב ולא נתנה תמורה. טענה כזו נטענה אמנם בסעיף 18 של הבקשה, אלא שהיא נטענה ללא פירוט וללא תימוכין כלשהם, וכך גם בסעיף 20 של התצהיר התומך בבקשה. מן הבקשה עולה כי רק בחודש אפריל 2013 החלו המבקשים לפעול כנגד העסקאות של הימנותא והמשיב, ומכאן ניתן להניח שאפס המעשה המאפיין את התנהלותם מאז 1976 (אולי אף קודם לכן) אינו מאפשר להם לבסס בראיות, אפילו לכאורה, שהימנותא או המשיב פעלו בחוסר תום לב. המשיב טען, והדבר גם נתמך בראיות המבקשים עצמם, שהמבקשים נמנעו במשך כל השנים מלרשום הערת אזהרה בגין זכויותיהם הנטענות מכוח הסכם החליפין עם המינהל. במצב דברים זה, יש להחיל את ההלכה שנפסקה בע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ , פ"ד נז (2) 385 (2003) אשר מכוחה יהיה מקום להעדיף את זכותה של הימנותא על פני זכות המבקשים, ככל שישנה כזו.
12. אני רואה לקבל טענה נוספת שהעלה המשיב, המבוססת על סעיף 10 לחוק המקרקעין, המורה כי "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". בקשר לכך טוען המשיב כי הוא רכש מהימנותא את זכותה בנכס שנרשמה כבר ביום 17.2.13 ועל יסוד האמור באותו רישום. הפסיקה קבעה כי הוראת סעיף 10 הנ"ל היא בבחינת "תקנת השוק" במקרקעין (ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' ג'יי סטנלי סונדרס, פ"ד נו (6) 832, 847 (2002)), ועל רקע זה מתחייבת המסקנה שלכאורה זכותו של המשיב עדיפה על זכות המבקשים, ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס לבקשה.
13. לדעתי, המשיבים צודקים גם בטענות השיהוי ומאזן הנוחות. בבקשה אין הסבר להשתהותם של המבקשים במשך שלושים וחמש שנים ואין זה מתקבל על הדעת שעתה, לאחר שהועברו ונרשמו זכויות הימנותא, שבתורה העבירה זכויות למשיב, יוכלו המבקשים למנוע את ביצוען של עסקאות אלה (רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (20.9.11)).
14. סיכומו של דבר, הבקשה נדחית והצו הארעי שניתן ביום 25.4.13 מתבטל.

המבקשים ישלמו לכל אחד מן המשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪.

המשיבים, שהם נתבעים בתובענה בתיק העיקרי, יגישו כתבי הגנה עד ליום 25.6.13.

החלטה בעניין קדם המשפט תינתן בנפרד.

ניתנה היום, י"ד סיון תשע"ג, 23 מאי 2013, בהעדר הצדדים.