1. איני רואה מקום להיעתר לבקשה, ממספר טעמים.

2. קשר סנטימנטלי לדירת האם אינו, כידוע, מקנה, כשלעצמו, זכות של דייר ממשיך.

3. כתב ההגנה כנגד התביעה לפינוי המושכר הוגש על ידי אחיה של הנתבעת, מטעם שני הנתבעים, וכך אף התייצבותו של האח בלבד לדיון, מטעם שני הנתבעים, בנימוק כי הנתבעת חולה. הנתבעת אינה יכולה, בדיעבד, לבטל מהלכים אלה ולטעון כעת כי כתב ההגנה, והתייצבותו לדיון של אחיה, מטעם שני הנתבעים, לא היתה על דעתה.

4. לנתבעת ניתנה, לפנים משורת הדין, אפשרות להבהיר מה הן העובדות שעל פני הדברים מקנות לה זכות של דיירת ממשיכה בדירת אמה.

בהחלטה מיום 25.12.13 הובהר מדוע דברי ההבהרה, שהומצאו באמצעות ב"כ הנתבעת, אינם מעמידים, על פני הדברים, רצף-מגורים בדירת האם.

אין להלום כי הנתבעת תבקש להוסיף כעת עובדות חדשות ונוספות, שלא הובאו בדברי ההבהרה הללו.

5. גם בתוספת שהתבקשה כעת אין מענה לאמור בהחלטה מיום 25.12.13, כי בהותרת שניים מילדיה הקטינים במושכר, שבו הנתבעת היא הדיירת החוזית - עובדה שהנתבעת הצהירה עליה בתצהירה שצורף לדברי ההבהרה - המשיכה הנתבעת לגור באותו מושכר, והפועל היוצא מכך הוא כי אין לה רצף-מגורים כנדרש בדירת האם.

6. הנזק שנגרם מאי פינוייה של הדירה מושא התביעה אינו נזק "לעמידר", כפי שנטען בבקשה הנוכחית, אלא נזק לציבור, כיוון שמדובר בדיור ציבורי, שצריך להימסר לזכאים שממתינים לו, ומי שמחזיק בו ללא זכות כדין צריך לפנותו.

7. ככל שהנתבעת ביקשה מעמידר, לנוכח גודל משפחתה, לקבל דירה גדולה יותר מהמושכר הנוכחי, שבו היא הדיירת החוזית, צריכה בקשתה להיות מטופלת על פי הכללים המחייבים בעניין זה; אך אין בנסיבה זו, כשלעצמה, כדי להקנות לה זכויות של דיירת ממשיכה בדירת האם.

8. מכל הטעמים הללו, אני דוחה את בקשתה הנוכחית של הנתבעת. החלטתי מיום 25.12.13 נותרת בעינה.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ד, 05 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.