בפניי בקשה לחיוב התובעת בערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

הבקשה

1. טוענת הנתבעת כי משהתובעת הנה חברה בעירבון מוגבל, חיובה בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעת הנו הכלל. לעניין זה הפנתה הנתבעת לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי), סעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") וכן החלטת בית המשפט ברע"א 10905/07 נאות אואזיס נגד זיסר (13.7.2008) ופסק הדין שניתן בע"א 857/11 מ.א. באר טוביה נגד נוריס (23.5.2011).

כן צירפה הנתבעת לבקשתה דף מידע מאתר רשות התאגידים ממנו עולה כי הדו"ח השנתי האחרון שהגישה התובעת מתייחס לשנת 2016 וכי התובעת הוכרזה כחברה מפרת חוק ביום 3.7.2016.

2. בתגובתה לבקשה טענה התובעת כי דין הבקשה להידחות על הסף בשים לב לעיתוי הגשתה, כמו גם התנהלות התובעת עד היום. טענה התובעת כי חובת תום הלב הדיונית וההגינות מחייבים כי בקשה להטלת ערובה תוגש סמוך לפתיחת ההליך או סמוך למועד היוודע מצבה הכספי הקשה של התובעת ולא בשלב מתקדם של הדיון כבענייננו. עוד טענה התובעת כי לתובעת זכות דיונית לדעת מתחילת ההליך כי עומדת בפניה משוכה בדמות הפקדת ערובה וזאת על מנת שתוכל לכלכל צעדיה בכל הנוגע לניהול ההליך. התובעת הוסיפה וטענה כי זכות הגישה לערכאות הנה זכות על חוקית וכי קיים אינטרס ציבורי בשמירתה. לעניין התנהלותה עד כה בהליך זה הצביעה התובעת על כך כי שילמה את אגרות בית המשפט ואת חלקה בשכר טרחתו של המומחה שמונה על-ידי בית המשפט. כן שילמה את מלוא הסכום שנפסק נגדה כתנאי לביטול פסק הדין. התנהלות זו מלמדת, לטענת התובעת, על יכולתה הכלכלית כמו גם על נוהגה לקיים צווים שיפוטיים.

3. התובעת מוסיפה וטוענת כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. לעניין זה צירפה התובעת שמונה חשבוניות מס שהנפיקה בתקופה שבין 10.5.2017-10.5.2018 ומעידים על כך שהנה חברה פעילה, חיה ובועטת. כן צירפה התובעת הודעה על שומת מס הכנסה משנת 2016.

דיון והכרעה

4. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

5. בית המשפט עמד, לא אחת, על תכליתה של תקנה זו, מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע. "אכן, בתי משפט נוהגים במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל, כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי, מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד(1)647, 650), והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע (ראו: ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 35). תקנה 519 לתקנות מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה'נגרר' להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. תקנה 519 לתקנות נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה, קלושים, כמו במקרה שלפנינו (ראו: רע"א 8010/01 יעקב מימון נ' גונר אלדן (לא פורסם); ע"א 6477/97 רלה וינשטיין נ' ע"ד ברוך ליברמן ואח' (לא פורסם))". (ע"א 8440/03‏ בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ (21.7.2004)).

6. בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא כידיו על ראשו באם תידחה התביעה נגדו (רע"א 9934/16 ‏ ‏אירג' קרמנשהצ'י נ' טיזאבי ביזאן (18.1.2017)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט האם לחייב בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקנות הוא רחב (רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ''ד נח(5) 865, בעמוד 868-9). עוד נקבע כי יש להתחשב בשיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך.

7. סעיף 353א' לחוק החברות קובע כדלקמן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

8. ברע"א 10905/07 ‏נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (13.7.2008) עמד בית המשפט על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה ומשמעותה לגבי פרשנותו, עיגון סטטוטורי של הכללים המיוחדים שנקבעו בפסיקה בכל הקשור לחיובה של חברה התובעת במתן ערובה להוצאות הנתבע. בית המשפט ציין כי "הכוונה ב'כללים מיוחדים' הינה לחזקה שהייתה קיימת, לפיה חברה בעירבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות. הרציונל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים. חזקה זו ניתנת לסתירה כיום על פי שתי דרכים חלופיות המוצגות בסעיף 353א לחוק החברות."

9. מורם מהאמור עד כה כי למרות ששני הסעיפים עוסקים בהטלת ערובה על תובע לשם הבטחת תשלום הוצאות לנתבע, לו תידחה תביעתו, קיים הבדל מהותי בין תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין סעיף 353א' לחוק החברות מבחינת השיקולים שעל בית המשפט לשקול. בעוד הכלל בבקשה להטלת ערובה על תובע שאינו חברה (תקנה 519) הנו שאין להטיל ערובה, אלא בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, הכלל בבקשה להטלת ערובה על תובעת שהיא חברה (סעיף 353א') הנו הפוך. כנגזר מכך חל אף היפוך נטלים, וכאשר הבקשה מתייחסת לחברה, הנטל עליה להראות כי בנסיבות העניין אין זה נכון או מוצדק להטיל עליה להפקיד ערובה. לעניין זה ראו דברי בית המשפט ברעא 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ (14.2.2016).

10. יחד עם זאת, יש לזכור כי תכלית שני הסעיפים זהה היא, ויש לפרש את ההבחנה בפרשנותם מתוך זיקה לתכלית ההבחנה – אפשרותה של חברה בערבון מוגבל להתנער מנכסיה ולמנוע מהנתבע לגבות הוצאותיו. ואכן, בהחלטתו ברע"א 10376/07 ‏ל. נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009) קבע בית המשפט כי סעיף 353א' לחוק החברות הגמיש את החזקה שנקבעה במתכונתו הקודמת של הסעיף (סעיף 232), וכי במסגרת הדיון בשאלה האם נסיבות העניין מצדיקות לחייב את התובעת בהפקדת ערובה ניתן להתחשב, בין השאר, בסיכויי ההליך.

ומכאן לענייננו.

11. בתיק שבפניי נדונות שלוש תביעות שהדיון בהן אוחד:

א. בת.א. 3292-06-13 הגישה התובעת לביצוע המחאה שמשכה הנתבעת על סך 99,150 ₪, ז.פ. 18.2.2013;

ב. בת.א. 42779-03-13 הגישה התובעת לביצוע שתי המחאות שמשכה הנתבעת: האחת על סך 121,446 ₪, ז.פ. 10.1.2013, השנייה על סך 16,855 ₪, ז.פ. 15.1.2013;

ג. בת.א. 20415-04-15 הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובעת על סך 137,113 ₪.

12. ביום 12.11.2017 ניתן פסק דין המורה על דחיית התביעות שהוגשו בת.א. 3292-06-13 ות.א. 42779-03-13 בהתאם להוראות תקנות 160(ד) ו-157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. כן קיבלתי את התביעה שהגישה הנתבעת בת.א. 20415-04-15.

התובעת ערערה כנגד פסק הדין.

13. בפסק דינו מיום 21.3.2018 קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הדין שניתן לזכות הנתבעת בת.א. 20415-04-15 יעמוד בעינו, ואולם ביצועו יעוכב עד לאחר שיינתן פסק דין בתביעות התובעת. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ככל והסכום שייפסק לזכות התובעת בתביעותיה יעלה על סכום של 90,000 ₪, יקוזז הסכום שנפסק לזכות הנתבעת מן הסכום שייפסק לזכות התובעת בתביעותיה. ואולם, ככל שתביעות התובעת יידחו או ככל שהסכום שייפסק לזכותה יהא נמוך מהסכום של 90,000 ₪, יהא על התובעת לשלם לנתבעת את ההפרש שבין הסכום שנפסק לזכותה (ככל שייפסק) לבין הסכום של 90,000 ₪ (כולל שכר טרחת עו"ד והוצאות).

14. לאחר שהתובעת הציגה אישור בדבר תשלום ההוצאות בהן חויבה כתנאי לביטול פסק הדין אשר דחה תביעותיה, ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית בתביעות התובעת. ביום 10.6.2018 הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעמה.

15. בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים, אלא אם הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבעים אם תידחה תביעתה או אם נסיבות העניין אינן מצדיקות חיובה כאמור. בענייננו, לא הוכיחה התובעת כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבעים אם תידחה תביעתה. החשבוניות שצירפה התובעת לתגובתה אינן קריאות ומכל מקום צודקת הנתבעת בטענתה כי אינן מוכיחות מאומה בדבר מצבה הכלכלי של התובעת. אף שומת מס ההכנסה שצורפה לתגובה אינה ראיה לאיתנותה הכלכלית של התובעת. שומת המס מופנית לשמאע רון ושרה ולא לתובעת ומחושבת בה יתרת המס המגיע מהנישומים בשל הכנסתם בשנת 2016. התובעת לא צירפה מאזן של החברה, תצהיר או כל ראיה אחרת היכולה להצביע על איתנותה הכלכלית.

16. אף איני סבורה כי יש במועד הגשת הבקשה או התנהלות התובעת עד כה בכדי לכרסם בכלל לפיו יש לחייב תובעת שהנה חברה בערבון מוגבל בהפקדת ערבון להבטחת תשלום הוצאות הנתבעת, לו תידחה תביעתה. אין במועד הגשת הבקשה בכדי לפגוע במימוש תכלית הטלת הערבון (הבטחת הוצאות הנתבעת) או להצביע על חוסר תום לב או חוסר הגינות מטעם הנתבעת, לפחות בענייננו לא הוכח כאמור. תשלום אגרות בית המשפט או תשלום הוצאות שנפסקו כתנאי לביטול פסק הדין בוודאי אינם ראיה לאיתנותה הכלכלית של התובעת אלא לכך שהיא מבקשת כי תביעתה תתברר לגופה. כנגד זכות הגישה לערכאות של התובעת עומדת זכותה של הנתבעת להיפרע מהתובעת, ככל שתידחה תביעתה. החוק והפסיקה איזנו בין שתי זכויות אלה, ובענייננו נוטה האיזון לכיוון קבלת הבקשה.

17. מורם מהאמור עד כה כי אני מקבלת את הבקשה ומורה לתובעת להפקיד בקופת בית המשפט פיקדון בסך 10,000 ₪. הפיקדון יופקד עד יום 1.8.2018.

ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ח, 13 יוני 2018, בהעדר הצדדים.