המוסד לביטוח לאומי המערער

-

אוריאנה יצחקי ביטון המשיבה

בפני: השופט אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת אביטל רימון-קפלן,

נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ', נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער: עו"ד רמי יפרח

בשם המשיבה: עו"ד איתן ליברמן

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. האם יש לשלם תוספת תלויים לקצבת נכות, המשולמת בפועל למקבל גמלה עבור ילדיו של הנכה, במצב בו הנכה הינו אסיר ואינו זכאי לקצבת הנכות עצמה? זו השאלה שהובאה להכרעתנו במסגרת הליך זה, כערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הבכירה מיכל לויט; תיק בל' 7941-12-11).

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי

1. המשיבה, גב' אוריאנה יצחקי ביטון, הינה גרושתו של מר רונן יצחקי ואם שלושת ילדיו הקטינים, המצויים במשמורתה. מר יצחקי זכאי לקבלת קצבת נכות כללית החל מיום 15.1.93 לסירוגין, וכן זכאי לתוספת תלויים עבור שניים מילדיו, המצויים כאמור בחזקת המשיבה, מכוח סעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק; הזכאות מכוח החוק הינה בגין "שני ילדיו הראשונים").
2. ביום 1.8.06 מונתה המשיבה כמקבלת גמלה מכוח סעיף 304(א) לחוק, בנוגע לתוספת התלויים, ובהתאם קיבלה ישירות לחשבונה מדי חודש את תוספת התלויים (בסך של כ - 1,760 ₪ לחודש) עבור שני הילדים המשותפים.
3. ביום 2.8.11 נכלא מר יצחקי לתקופה של שנה ושמונה חודשים. לאחר שעובדה זו הגיעה לידיעת המערער (להלן: המוסד) ביום 15.11.11, נשללה זכאותו של מר יצחקי לתשלום קצבת הנכות, רטרואקטיבית החל ממועד כליאתו, וכן הופסק תשלומה של תוספת התלויים לידי המשיבה. כתוצאה מכך אף נוצר חוב, בסך של 5,247 ₪, בגין קבלת תוספת התלויים בתקופה הרטרואקטיבית.

1. המשיבה הגישה תביעה לבית הדין האזורי, כנגד החלטת המוסד לשלול מילדיה את תשלום תוספת התלויים בתקופת כליאתו של מר יצחקי. בהעדר מחלוקות עובדתיות, נדונה הסוגיה המשפטית על סמך סיכומים בכתב. בית הדין קבע כי "מעצם מינוי האם כמקבלת גמלה (תוספת הילדים) עולה כי מדובר בגמלה נפרדת, הגם שנכון שהיא יונקת את קיומה מגמלתו של האב, הנכה".

עוד קבע כי "בנסיבות בהן הזכאים לגמלה (תוספת הילדים) הם הילדים, במישרין ובאמצעות אמם, שהיא מקבלת הגמלה על פי סעיף 304 לחוק, ובמיוחד במצב הדברים בו הוראות חוק הבטחת הכנסה או חוק המזונות אינן יכולות לתת מענה לסיפוק צרכיהם היסודיים של הילדים כמו ביגוד, מזון וכו', הרי שממילא אין מדובר בכפל זכאות של הילדים לקצבת הקיום המינימלית, בעין ובממון, שהוא מצב הדברים אותו נועד סעיף 325 למנוע - קרי, כפל תשלום מהקופה הציבורית". בהתאם התקבלה התביעה, החוב הרטרואקטיבי בוטל, ונקבע כי המשיבה זכאית לקבלת תוספת התלויים עבור ילדיה בתקופת מאסרו של מר יצחקי.

1. להשלמת התמונה יצוין כי עוד טרם מתן פסק דינו של בית הדין האזורי שוחרר מר יצחקי ממאסרו, ביום 24.2.13, ובהתאם חידש המוסד את תשלום תוספת התלויים למשיבה עבור שני ילדיה. בנוסף, ביום 25.6.13, בעוד הליך הערעור תלוי ועומד, התכנסה ועדה לביטול חובות של המוסד, ואישרה את ביטולו של החוב הרטרואקטיבי. עוד ראוי לציין כי המשיבה משתכרת מעבודה סך של 8,225 ₪ לחודש, ולכן אינה זכאית לקצבת הבטחת הכנסה מכוח חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה).

טענות הצדדים בערעור

1. המוסד טוען כי הזכאות לתוספת לקצבת הנכות בגין בן זוג או ילדים, הקבועה בסעיף 200(ג) לחוק, אינה זכות עצמאית כי אם זכאות המצטרפת ונסמכת לזכאות לקצבת הנכות עצמה. לפיכך, בהעדר זכאות לקצבת נכות - אין כל זכות עצמאית לקבלת התוספות, וזאת אף במקרים בהם פוצל התשלום בהתאם להוראות הסעיפים 304 או 305 לחוק. לגישתו, ההסדר הקבוע בסעיפים 304 ו - 305 לחוק נועד להבטיח כי הגמלה תשתלם לידי מי שבשבילו היא ניתנת, אך הוא אינו מכונן זכאות עצמאית למקבל התוספת במנותק מזכאות הנכה הזכאי לקצבה.
2. המוסד הפנה להיסטוריה החקיקתית של סעיף 325 לחוק (סעיף 147 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח - 1968; להלן: החוק הישן), ממנה עולה לטעמו המסקנה כי המחוקק ביקש למנוע את תשלום התוספת מקום שזכאותו של אסיר נשללה. לגישתו, עולה מתיקון 41 לחוק הישן (שיפורט להלן) כי התלויים במקבל קצבה, אשר קצבתו נשללה בגין מאסר, אינם זכאים לכל חלק מהקצבה שנשללה (כפי שאף נקבע בעב"ל 795/06 יהודה ישראל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.9.07, בהתייחס לקצבת זקנה; להלן: עניין ישראל).

פרשנות זו מקבלת משנה תוקף לאור הוראות התחולה של תיקון 41 לחוק הישן, לפיהן התיקון ייכנס לתוקף ביום תחילתו של חוק הבטחת הכנסה. הדבר מלמד כי הוראות חוק הבטחת הכנסה הן שמקנות את רשת הביטחון לתלויים, ואין הצדקה להעדיף את התלויים במקבל קצבת נכות על פני כל שאר המבוטחים הנסמכים על הוראותיו של חוק הבטחת הכנסה.

1. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו. המשיבה מדגישה כי מינויה כמקבלת גמלה מכוח סעיף 304 לחוק הינו נסיבה מהותית שיוצרת מצב של גמלה נפרדת, גם אם כזו היונקת את קיומה מגמלת הנכות של האב. פרשנות זו תואמת גם את תכלית החוק, לאפשר שימוש בתוספת הגמלה לגורם לו היא נועדה, ובמקרה שלפנינו - ילדיהם המשותפים של המשיבה ומר יצחקי. חיזוק לכך מצאה המשיבה בפסק הדין בעניין ישראל, בו התבקש המוסד להודיע - טרם מתן הכרעת בית הדין הארצי - "האם שולמה תוספת התלויים לקצבת הזקנה, ואם כן למי היא שולמה - למערער או לילדיו באמצעות אמם".

המשיבה מדגישה כי מאחר שלילדים ואמם במקרה זה לא קמה זכאות לגמלה מכוח הוראות חוק הבטחת הכנסה או חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972 - הרציונאל שנקבע בעניין ישראל, כמו גם הרציונאל שעמד מאחורי תיקון 41 לחוק הישן, שלא לאפשר כפל תשלום מהקופה הציבורית - ממילא לא מתקיים. לכן, אין הצדקה לשלול מהילדים את הגמלה שמחליפה את כלכלתם באמצעות אביהם הנכה, "אף שלא פשעו ולא חטאו". לא בכדי, כאשר ביקש המחוקק לשלול תשלום תוספת תלויים - עשה כן במפורש במסגרת סעיף 326 לחוק, מה שאין כן במקרה שלפנינו.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נבהיר את נימוקינו.

תכליתה של תוספת התלויים בקצבת נכות כללית

1. פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי מתווה את התנאים לקבלת קצבת נכות כללית, וקובע בין היתר כי "היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן..." (סעיף 200(ג) לחוק, כאשר סעיף-קטן (2) קובע זכאות בשיעור 10% מהסכום הבסיסי "בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים"). תכליתה של תוספת התלויים בנכות כללית נדונה בפסיקה, ונקבע לגביה כדלקמן:

"נכה כללי מוגדר כמבוטח, שאינו מסוגל לעבוד ולפרנס עצמו ואת משפחתו, בהתאם למבחנים שנקבעו בחוק. קצבת נכות כללית חודשית מקנה לנכה תחליף של פרנסה מינימלית, שהנכה היה משתכר, לו יכול היה לעבוד. תוספת תלויים לקצבת נכות כללית בגין בן זוג (סעיף 200(ג)(1) לחוק) ותוספת תלויים לקצבת נכות כללית בגין ילד (סעיף 200(ג)(2) לחוק) מיועדות כתחליף לפרנסה שהנכה היה מביא להם, אילולא נכותו.

תשלום תוספת התלויים נחשב "לטובתו" של הנכה במובן, שטובת הנכה כוללת את פרנסת בני משפחתו. אולם, אם הנכה עלול שלא להשתמש בתוספת התלויים לטובת התלויים, מצוות החוק הינה להעביר אותה לידי התלויים, היינו: בת זוגו או ילדיו (באמצעות בת זוגו).

כאשר נכה מקבל קצבת נכות ותוספת תלויים בגין ילדיו, והוא מתגרש, התוספת משולמת לילדיו, באמצעות אם ילדיו, וזאת כאשר המוסד בדעה, שהאם תשתמש בתוספת התלויים לטובת התלויים.

בדב"ע מח/1-43 נקבע, כי נכה גרושה, שקיבלה תוספת תלויים בגין ילדיה, מכיוון שאבי הילדים הינו נכה, תמשיך לקבל התוספת גם כאשר היא נישאת פעם נוספת לנכה אחר, שיש לו ילדים. מכאן, כי תוספת התלויים משולמת למי שישתמש בה לטובת התלויים, ולא לטובת הנכה... הילדים הינם בעלי זכות משפטית, במובן זה שהם הנהנים מתוספת התלויים".

(דב"ע נה/0-196 המוסד לביטוח לאומי - אבנר אשואל, פד"ע כט 466 (1996); להלן – עניין אשואל).

1. תוספת התלויים נגזרת אפוא מזכאותו של הנכה לקצבת הנכות עצמה, ואין לה זכות קיום עצמאית. תוספת התלויים יונקת את קיומה מעמידת הנכה עצמו בתנאי החוק לקבלת הקצבה כמו גם בתנאי החוק לקבלת תוספת התלויים, מבלי שקיימת זכאות לתלויים במנותק מזכאותו של הנכה.

במקביל לכך, המחוקק וההלכה הפסוקה הכירו בכך שתשלום תוספת התלויים הינו "לטובת התלויים" (כלשון בית דין זה בעניין אשואל) ומקנה לתלויים עצמם "זכות משפטית" (שם). המחוקק אף הכיר באפשרות להפריד בין תשלום קצבת הנכות עצמה, לבין תשלומה של תוספת התלויים, על מנת לוודא כי התוספת אכן תשתלם לצרכיהם של התלויים.

13. הדרך הפרקטית בה מבוצעת ההפרדה, באותם מצבים בהם הדבר נדרש, הינה באמצעות סעיף 304 לחוק, המהווה חלק מהפרק העוסק ב"גמלאות - הוראות כלליות". הוראת הסעיף מאפשרת מינוי "מקבל גמלה" כאשר "הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת..." (סעיף 304 (א)), ומדגישה כי "שולמה גמלה למי שמונה לפי סעיף זה כמקבל הגמלה, יראו את התשלום כתשלום לזכאי" (סעיף-קטן(ג)) – על מנת למנוע דרישה לכפל תשלום (לחובות המוטלות על המוסד בעת מינוי "מקבל גמלה" ראו, למשל, את עב"ל 1270/02 דוד מישניוב – המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.10.03; למינוי "מקבל גמלה" בניגוד לעמדתו של הנכה ראו, למשל, את עב"ל 718/06 חני פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.10.07).

באותו אופן קובע סעיף 305 לחוק, כי כאשר אדם זכאי לתוספת תלויים בעד בן זוגו, "רשאי המוסד לשלם את התוספת במישרין לבן הזוג, אם בן הזוג ביקש זאת ולתקופה שביקש". הדבר מלמד כי קיימת הפרדה מלאה, בכל הנוגע לדרך התשלום (להבדיל מעצם הזכאות), בין תשלום קצבת הנכות עצמה לבין תשלום תוספת התלויים; הפרדה זו נועדה להגשים את תכלית תשלומה של תוספת התלויים, ולוודא כי הינה מגיעה לידי התלויים עצמם (בן הזוג או הילדים, לפי העניין) ולצורך מילוי צרכיהם, שהמחוקק יצא מנקודת הנחה כי נפגעים נוכח העדר יכולתו של הנכה להשתכר.

הפסקת תשלום גמלאות לאסיר בתקופת מאסרו

14. סעיף 325 לחוק קובע כי "הנמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל גמלה בעד הזמן שהוא במאסר". הוראה זו נובעת מכך שכאשר אדם נמצא במאסר, מסופקים לו צרכיו המינימאליים (דוגמת מקום לינה, ביגוד, מזון) על ידי המדינה ובמימונה, ולכן אין לאפשר לו "כפל זכאות... בעין ובממון" (עניין ישראל; כן ראו את עב"ל 341/99 פלוני - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.3.02; עב"ל 10183-01-11 דלאל גאנם – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.6.12; להלן: עניין גאנם; וסעיף 96 לחוק הקובע הוראה משלימה לגבי אי תשלום דמי פגיעה).

הוראת סעיף 325 לחוק אין משמעה ביטול זכויותיו של המבוטח מכוח החוק, וכראיה - כי אינו נדרש לאחר תום תקופת המאסר להגיש תביעה חדשה למוסד לצורך קבלת קצבת הנכות הכללית, אלא זכאותו מתחדשת באופן אוטומטי. באותו אופן, הוראת סעיף 325 לחוק אין משמעה שלילה של הזכאות (דוגמת "שלילת גמלה בגלל פשע" בהתאם לסעיף 326 לחוק), כי אם הקפאה של תשלומי הגמלאות להם זכאי המבוטח בגין תקופת המאסר. סעיף 325 לחוק אינו עוסק לפיכך בעצם הזכאות לגמלה – אלא בזכאות לתשלום הגמלה (להבחנה ראו את עב"ל 96/03 דוד פריג' – המוסד לביטוח לאומי, מיום 31.12.03), ומורה על הפסקה זמנית בביצוע התשלום מהטעם שצרכיו הבסיסיים של האסיר ממילא מסופקים לו, בתקופת המאסר, על ידי המדינה (עניין גאנם).

15. נוסחו הישן של החוק כלל הוראה דומה לזו הכלולה בסעיף 325 לחוק הנוכחי, בנוסח כדלקמן - "הנמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל קצבה בעד הזמן שהוא במאסר; אולם המוסד ישלם את הקצבה, כולה או מקצתה, לתלויים באסיר" (סעיף 147 לחוק הישן; הדגשה הוספה – ס.ד.מ.). במסגרת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 41), התשמ"א - 1981 נמחקה הסיפא המתחילה במילים "אולם המוסד", והמונח "קצבה" הוחלף במונח "גמלה". עוד נקבע במסגרת החוק המתקן כי מחיקת הסיפא תיכנס לתוקף ביום תחילתו של חוק הבטחת הכנסה (להלן יחד – תיקון החקיקה).

16. המוסד סבור כי מחיקת הסיפא במסגרת תיקון החקיקה תומכת בעמדתו, אך יש לשים לב כי הסיפא לסעיף 147 לחוק הישן התייחסה לתשלום "הקצבה, כולה או מקצתה", היינו לתשלום הקצבה עצמה ולאו דווקא לתשלום תוספת התלויים. הסיפא לסעיף 147 לחוק הישן חייבה את המוסד - בסיטואציה בה הנכה נמצא במאסר וכתוצאה מכך מוקפא תשלום קצבתו - לשלם ישירות לתלויים בו את הקצבה גופה, כמו גם את תוספת התלויים ותוספת בן הזוג, או כל חלק מהם. תיקון החקיקה נבע מחקיקתו של חוק הבטחת הכנסה, אשר הקנה למשפחתו של אסיר את רשת הביטחון הכלולה באותו חוק (ראו למשל את תקנה 7(1) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב – 1982); כתוצאה מכך, לא הייתה עוד הצדקה לשלם לתלויים באסיר את הקצבה שאמורה הייתה להשתלם לידיו, שכן ניתן להם מענה אחר מטעם המדינה.

עם זאת, ככל שקיים היה "מקבל גמלה" לצורך קבלת תוספת התלויים מכוח סעיף 304 לחוק – לכאורה לא היה צורך להשתמש בסיפא לסעיף 147 לחוק הישן לצורך המשך תשלום התוספת ישירות לידיו. לכאורה, תיקון החקיקה נועד לבטל את זכאותם של התלויים לאותה קצבה שאמורה הייתה להשתלם לידיו של האסיר עצמו, ולא לחלקים ממנה ששולמו ממילא באמצעות "מקבל גמלה". בהתחשב בכך, איננו סבורים כי תיקון החקיקה משליך על השאלה שבפנינו.

ההצדקה להמשיך ולשלם לילדים את "תוספת התלויים"

17. נותרה אם כך השאלה כיצד לשלב בין הוראת סעיף 325 לחוק לבין הוראת הסעיפים 200(ג)(2) ו - 304 לחוק, והאם ילדיו של נכה הנמצא במאסר זכאים להמשך תשלומה של תוספת התלויים, כאשר זו משתלמת להם בפועל באמצעות ההורה הנוסף אשר מונה כ"מקבל גמלה". כאמור לעיל, שוכנענו כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי הילדים התלויים זכאים להמשך תשלומה של התוספת באמצעות אמם, אם כי לא בהכרח מהטעמים שצוינו על ידו. להלן נימוקינו לכך:

• 1. כפי שפורט לעיל, וכפי שטען בצדק המוסד, תוספת התלויים הינה חלק בלתי נפרד מקצבת הנכות הכללית, ואינה עומדת בפני עצמה בכל הנוגע לעצם הזכאות לה. עם זאת, וכפי שהוסבר לעיל, תוספת התלויים הוכרה כמעין-עצמאית ונפרדת בכל הנוגע לדרך תשלומה. לפיכך, הקפאת תשלומה של קצבת הנכות לנכה שנמצא במאסר מהטעם שצרכיו הבסיסיים מקבלים מענה בדרך אחרת - אין משמעה שצרכי ילדיו מתמלאים אף הם בתקופה זו; נהפוך הוא - הילדים נותרים חסרים כפי שהיו קודם לכן. תכלית תשלומה של תוספת התלויים, ותכלית ההפרדה בין תשלום הקצבה עצמה לתשלום התוספת - מצדיקים אפוא כי תוספת התלויים תמשיך להשתלם לידי "מקבל הגמלה" לטובתם של הילדים התלויים, גם בתקופת מאסרו של המבוטח.

• 1. כאמור לעיל, הפסקת תשלומה של קצבת הנכות לנכה בזמן מאסרו אין משמעה ביטול זכאותו או שלילתה; עצם התשלום לנכה הוא שמופסק, בלא שנפגעת הזכאות העקרונית לקצבת הנכות. לפיכך, אין הצדקה להפסיק גם את תשלומה של תוספת התלויים בתקופה זו, כל עוד הינה משולמת לתלויים באמצעות גורם אחר ("מקבל גמלה") שאושר על ידי המוסד כדין. לא בכדי, בחר המחוקק במילים "לא תשולם לו" – היינו למבוטח עצמו – ולא אסר על תשלום לידי מי שאמור לקבל את התשלום "מכוחו" (כפי שנעשה, למשל, במסגרת סעיף 326 לחוק).
  2. איננו סבורים כי עניין ישראל, אשר דן בתשלום קצבת זקנה, תומך בפרשנות המוסד. נהפוך הוא - באותו עניין נשאל המוסד במפורש האם שולמה תוספת תלויים לקצבת הזקנה וככל שכן - האם שולמה למערער או לילדיו באמצעות אמם (סעיף 7 לפסק הדין); הודגש במענה לכך כי המערער "מבקש את קצבת הזקנה עבור קיום צרכיו הבסיסיים ולא עבור ילדיו, להם הוא מעביר את הפנסיה שלו". המוסד אף הדגיש בטיעוניו באותו עניין את העדרו של סעיף מקביל לסעיף 305 לחוק, המאפשר את תשלום התוספת בעד בן זוג ישירות לבן הזוג, בהתייחס לילדים (סעיף 9(ד) לפסק הדין); מכאן שכאשר קיים "מקבל גמלה" שמונה כדין מכוח סעיף 304 לחוק, בהתייחס לתוספת התלויים המשולמת לילדיו של הנכה, יש להמשיך ולשלם את התוספת לידיו.
  3. חיזוק להפרדה בין הזכאות לתשלומה של קצבת הנכות גופה לבין הזכאות לתשלומה של תוספת התלויים ניתן למצוא בהוראת סעיף 324(ב) לחוק. סעיף זה מתייחס למצב בו הזכאי לקצבה נמצא בישראל אך התלוי בו נמצא בחו"ל משך למעלה מ - 24 חודשים רצופים, וקובע כי "לא תשולם לו תוספת לקצבה" בעד תלוי כאמור בעד פרק הזמן שלאחר 24 החודשים, אלא בהסכמת המוסד. הבחנה זו שבוצעה על ידי המחוקק תומכת בפרשנות המשיבה, ומלמדת שקיימת אפשרות להפריד בין תשלום הקצבה לתשלום תוספת התלויים, במקרים המתאימים וכאשר תכלית החוק מצדיקה זאת.

18. לא נשמט מעינינו כי גם כאשר אדם שאינו נכה נידון לתקופת מאסר - פרנסת משפחתו בהכרח נפגעת, כאשר "רשת הביטחון" היחידה המועמדת לרשותה דרך כלל הינה חוק הבטחת הכנסה והתקנות מכוחו. באופן דומה, בנסיבות בהן לא קיים "מקבל גמלה" ותוספת התלויים בגין ילדיו של נכה משתלמת ישירות לידיו – נראה לכאורה כי תשלומה יוקפא עם כניסתו לכלא, בהתאם להוראת סעיף 325 לחוק.

על אף שמדובר בהבחנה שממבט ראשון קשה להסבירה, שוכנענו כי אין זהות מוחלטת בין המקרים. שוכנענו כי ניתן לערוך הבחנה בין ילדים שתוספת התלויים בגינם משולמת ישירות לידי הנכה, ואזי הקפאת תשלום הקצבה יביא גם להקפאת תשלום התוספת, לבין ילדים לגביהם החליט המוסד – במסגרת סמכותו מכוח סעיף 304 לחוק – כי הנכה אינו דואג לסיפוק צרכיהם ולפיכך יש הצדקה למינוי "מקבל גמלה", שיקבל עבורם את תוספת התלויים וישתמש בה לטובתם. במקרה אחרון זה, ממילא בוצעה הפרדה בין תשלום קצבת הנכות לבין תשלום תוספת התלויים, ולכן אין הצדקה להקפיא את תשלום תוספת התלויים רק בשל שהוקפא תשלומה של הקצבה גופה. כאמור לעיל, אין בכך כדי ליצור זכאות עצמאית לתלויים לעצם התוספת, אלא רק להפריד בין דרכי תשלומה, באופן התואם את תכלית החוק.

19. המשיבה הפנתה לסעיף 326 לחוק, הקובע "שלילת גמלה בגלל פשע", ומבהיר כי גם גמלאות המשולמות לאנשים אחרים כנגזרת מזכויותיו של מבצע הפשע - דוגמת תשלום לילוד שאמו נפטרה, מענק לימודים המשולם להורה יחיד בעד ילדיו וקצבת שאירים - לא תשולמנה. הדבר מלמד, לגישת המשיבה, כי כאשר רצה המחוקק לשלול במפורש את זכויות הילדים בגין חטא הוריהם - עשה כן במפורש. איננו משוכנעים כי ניתן ללמוד מכלל הלאו בסעיף זה את ההן אותו מבקשת המשיבה ללמוד, אך גם אם אין בסעיף זה כדי לסייע למשיבה - אין בו כדי לפגוע בפרשנותה.

עוד ראוי להפנות, להשלמת התמונה, להוראת סעיף 324(א) לחוק, לפיה "הנמצא בחוץ לארץ למעלה משלושה חודשים, לא תשולם לו קצבה בעד הזמן שלמעלה משלושת החודשים הראשונים, אלא בהסכמת המוסד; אולם רשאי המוסד לשלם את הקצבה, כולה או מקצתה, לתלויים בו". היינו, במסגרת סעיף זה נותרה על כנה הוראה דומה להוראת הסיפא לסעיף 147 לחוק הישן, שבוטלה כמפורט לעיל. בהתחשב בסיטואציה השונה בה מדובר, לא מצאנו כי יש לכך השלכה לעניין שלפנינו.

20. סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי הקפאת תשלומה של קצבת הנכות הכללית מכוח סעיף 325 לחוק למר רונן יצחקי – אין משמעה הקפאת תשלומה של תוספת התלויים מכוח הסעיפים 200(ג)(2) ו – 304 לחוק לידי המשיבה עבור ילדיה. משכך, המשיבה זכאית הייתה להמשך תשלומה של תוספת התלויים לידיה בתקופת מאסרו של מר יצחקי.

משכך, הערעור נדחה. כיוון שהמשיבה יוצגה מטעם הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' בטבת תשע"ה (30 בדצמבר 2014) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.