לפני בקשה שהוגשה ע"י המבקשות (להלן: "ברן" או "קבוצת ברן") להורות למפרקים של קבוצת בטר פלייס (להלן: "בטר פלייס או "החברה") לדון מחדש בתביעות החוב של ברן (להלן: "תביעות ברן") ולהכריע בהן מחדש בהתאם להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בע"א 10208/16 קרסו מוטורס נ' better place inc ואח' (להלן: "הלכת קרסו") בתיק פירוק זה, החלה, לטענת ברן, גם על תביעות החוב מטעמה.

בתיק זה נדרשת אני להכריע בהתנגשות בין שני עקרונות על משפטיים, האחד, עקרון השוויון בין נושים בהליך חדלות פירעון, והשני עקרון סופיות הדיון.

העובדות הרלבנטיות בתמצית: -

1. בטר פלייס התקשרה בהסכם עם קבוצת ברן לפיו ברן תקים עבורה 51 תחנות טעינה ברחבי הארץ ובמקביל תעמיד ברן לחברה מימון לכך.

תביעות החוב שהוגשו ע"י קבוצת ברן הוכרעו ע"י המפרקים וקבוצת ברן הגישה ערעור על ההכרעה.

במסגרת הערעור נטען, בין היתר, כי ברן זכאית לפיצוי בגין אובדן רווחים עפ"י ההסכם וכי בשל הפרות ההסכם, נגרם לה נזק בר פיצוי של אובדן רווחים צפוי. זאת מאחר שהחברה התחייבה להקמת 51 תחנות טעינה באמצעות ברן ובהסתמך על כך, נערכה ברן לפרויקט. בפועל, החברה הפסיקה לשלם לברן לאחר שהושלמה בניית 33 תחנות טעינה בלבד והחלה הקמתן של 10 תחנות נוספות.

ברן העלתה טענות נוספות בגין רכיבים נוספים שלא אושרו בהכרעה בתביעת ברן.

1. אף קרסו מוטורס בע"מ (להלן: "קרסו") הגישה ערעור על הכרעת המפרקים בתביעת החוב שהגישה ונטען על ידה כי בטר פלייס התחייבה לרכוש ממנה שירותי הכשרה והכנה של כלי רכב טרם מסירתם ללקוח, בכמות מינימלית של 5,000 כלי רכב בשנה, התחייבות שהופרה על ידה ולכן יש להכיר בזכאותה לפיצוי בגין ציפייתה לרווח מינימלי, כפי שנקבע בנספח המחירים, עליו חתומים הצדדים.
2. ביום 18.9.16 התקיים דיון בשני הערעורים על ההכרעות בתביעות החוב. לאחר טיעוני הצדדים הציע בית המשפט למערערים בשני הערעורים לחזור בהם מהערעור, לאור הצהרת המפרקים כי תביעות החוב נבדקות ע"פ כללים אחידים ובצורה שוויונית ביחס לכלל הנושים. ב"כ ברן נתן את הסכמתו לכך והערעור שהוגש על ידו, נדחה.

ב"כ קרסו ביקש להמשיך בערעור וביום 14.11.16 ניתן ע"י בית משפט זה פסק דין הדוחה את ערעור קרסו על הכרעת המפרקים בתביעת החוב.

ב"כ קרסו לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט העליון וביום 13.12.17 ניתן פסק דין המקבל את הערעור, הלכת קרסו.

1. בעקבות כך הגישה ברן בקשה להורות למפרקים לדון מחדש בתביעות החוב שלה ולהכריע בהן בהתאם להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון.

טיעוני המבקשת

ברן טענה את הטענות הבאות: -

1. הלכת קרסו שהתקבלה לאחרונה קובעת כי יש לאשר תמורה מובטחת בהסכם, גם בפירוק. לקרסו אושרו פיצויים מוסכמים שנקבעו בהסכם, שנועדו להבטיח לה תמורות מוסכמות ולפצות אותה על סיומו המוקדם, הגם שנבע מהפירוק.
2. תביעת ברן שנדחתה ע"י המפרקים, דומה במהותה לתביעה לפיצוי שאושרה בהלכת קרסו ואף לה הובטחו תמורות חוזיות בהסכם עם בטר פלייס והן ברות תביעה במסגרת הליכי פירוק, וזאת אף אם ההסכם הסתיים, בטרם עת, בשל כניסת בטר פלייס לפירוק.
3. עקרון השוויון בין נושים בפירוק ואשר המפרקים התחייבו לפעול על פיו, מחייב את החלת הלכת קרסו על תביעות ברן ועל כלל נושי החברות – אחרת ייווצר עיוות דין של העדפת קרסו על פני יתר הנושים.
4. אין בדחיית הערעור של ברן בבית משפט זה, שהוסכם בהמלצת בית המשפט, כדי לגרוע מהחובה ליישם את הלכת קרסו על תביעות ברן, לאור שינוי ההלכה והתחייבות המפרקים להכריע בתביעות החוב על פי עקרון השוויון בין נושים.
5. אף מאזן הנוחות תומך ואפילו מחייב את קבלת הבקשה, מאחר ועד כה טרם חולקו כספים כלשהם למי מהנושים וממילא לא קיימים "נזקי הסתמכות" של מי מהנושים. כשם שבית משפט יכול להיעתר להארכות מועד להגשת תביעת חוב, כך יכול לאפשר בדיקה מחדש ע"י המפרקים של תביעות חוב שנדחו, לאור הלכה חדשה ומחייבת של בית המשפט העליון.

בקשת ההצטרפות של קרסו

1. לאחר הגשת הבקשה, קרסו הגישה בקשה להצטרף להליך. לטענת קרסו, בקשתה של ברן, אם תתקבל, עלולה לפגוע בזכיותיה שלה ובקופת הפירוק, על ידי הגדלת שיעור חלקה (של ברן) במסת הכספים המיועדים לחלוקה.

המפרקים והכנ"ר לא התנגדו לצירוף ושמיעת טענותיה של קרסו בקשר לבקשת ברן, בשל היותה נושה מהותית ובעלת עניין.

ברן התנגדה לבקשת ההצטרפות של קרסו.

בהחלטה מיום 9.8.18 הותר צירופה של קרסו כמשיבה בבקשת ברן.

תגובת המפרקים

1. המפרקים בתגובתם לבקשה, ציינו כי לא בדקו את טענות ברן לגופן לרבות הטענה בדבר הדמיון בין רכיבים בתביעות החוב שלה לבין רכיבים בתביעת החוב של קרסו ואין הם מחווים דעה ביחס להשפעה האפשרית של הלכת קרסו על ההכרעה בתביעות החוב של ברן.

התייחסותם מתמקדת בעניין העקרוני של פתיחת הכרעות חלוטות. בהקשר זה צוין ע"י המפרקים כי פסק הדין בערעור קרסו ניתן בטרם הסתיימה מלאכת בדיקת תביעות החוב ובטרם בוצעה חלוקת דיבידנד לנושי החברות.

עם זאת, החלטה על דיון מחדש בהכרעה הינה מורכבת ובעלת השלכות משמעותיות כשמחד, ניצב עיקרון העל בדיני הפירוק – עקרון השוויון בין הנושים – ומנגד, עומד האינטרס הציבורי בשמירת היציבות והוודאות המשפטית ועל השפעה אפשרית של ההחלטה, על בקשות דומות שיתכן ותוגשנה בתיק זה ובתיקי פירוק אחרים. עוד ציינו המפרקים כי משמעות קבלת הבקשה הינה בדיקת תביעות חוב חלוטות מחדש בהיקף של כ-900 תביעות חוב.

בסופו של דבר המפרקים בחרו להותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

תגובת הכנ"ר

1. לעמדת הכנ"ר, אין מקום לפתוח מחדש את ההכרעות בתביעות ברן שהפכו חלוטות. ברן קיבלה החלטה רצונית ומושכלת כשבחרה למשוך את הערעור שהגישה על ההכרעה בתביעות החוב ולאור זאת, ונוכח האינטרס הציבורי בשמירת עקרון סופיות הדיון והוודאיות המשפטית, אין להיעתר לבקשה.

תגובת קרסו

1. קרסו טענה כי הערעור שהוגש ע"י ברן נדחה בהסכמת ברן וניתן פסק דין חלוט שבחלוף למעלה משנה לאחריו, באה לעולם הלכת קרסו. למעשה ברן מנסה כעת להחיות מחדש את ערעורה ולהיבנות מההלכה.

יש לשים את הדגש על עקרון סופיות הדיון כדי לא לעודד בקשות מאוחרות מצד נושים "רדומים" ובכך לפגוע ביציבות ובוודאות המשפטית.

אין לקבל את טענת ברן כי עקרון השוויון נפגע כתוצאה מהלכת קרסו וההיפך הוא הנכון. ככל שתתקבל בקשת ברן, היא תזכה "ביום נוסף" בבית המשפט בניגוד להכרעות חלוטות אחרות.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים החלטתי לדחות את בקשת ברן להורות למפרקים לדון ולהכריע מחדש בתביעות החוב של ברן, זאת מהטעמים הבאים:
2. לצורך הכרעה זו אין אני נדרשת לשאלה האם להלכת קרסו יכולה להיות השפעה כלשהי על ההכרעה בתביעות החוב של ברן, לו הייתה נדונה לאחר הלכת קרסו ויוצאת אני מנקודת הנחה שהתשובה לכך חיובית.
3. לצורך הכרעה זו אניח גם כי הלכת קרסו הינה הלכה חדשנית, שיש בה שינוי המצב המשפטי, שאחרת, אם המצב המשפטי היה ידוע וברור ובכל זאת ברן ויתרה על הערעור, ברי כי אין מקום להיעתר לבקשתה לבדוק מחדש את תביעות החוב.
4. עקרון השוויון בין נושים הוא עקרון על בתחום חדלות הפירעון ובמצב שנוצר בעקבות הלכת קרסו, יכול וייפגע עקרון זה, מאחר והמפרקים הכריעו בתביעות החוב (אלה שכבר הוכרעו) עד הלכת קרסו, על פי כללים אחידים ועקביים ביחס לכלל הנושים ואילו מעתה, ההכרעה תעשה על פי הקווים המנחים שנקבעו בהלכת קרסו, באופן העלול לפגוע בעקרון השוויון.

על חשיבותו של עקרון השוויון בין הנושים נקבע בהלכת קרסו: -

"מעיקרון השוויון נובע כי מצבת הנכסים העומדת לחלוקה – שברוב המקרים אין די בה כדי לכסות את כל החובות – תחולק באופן שוויוני בין קבוצות הנושים בעלי אותו מ עמד [דוד האן דיני חדלות פירעון 495-473 (2009); ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, 127 (2003); ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735, 741-740 (2005) (להלן: עניין עמרן)]. קבוצות הנושים מדורגות לפי סוגי החוב ודיני חדלות הפירעון קובעים את סדר הפירעון הכולל. בתוך אותה קבוצת נושים חל עיקרון השוויון, האוסר להעדיף נושה אחד על פני אחר [ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק, [פורסם בנבו] פסקה 19 (18.11.2010)]. העדפת נושה מקטינה את כלל המסה העומדת לחלוקה, ובמקביל לכך, את שיעורו של החלק היחסי בפירעון חובות החברה שישולם לנושיה [שם, פסקה 20; וראו בעניין זה גם: דוד האן "דחיית חובות" מחקרי משפט כג 33 (2006)]. העדפת נושה קיימת כאשר הנושה מקבל עדיפות לעומת המצב בו היה צריך להיות לפי סדר הנשייה הרגיל, ומשמעות הדבר

היא העמדתו של הנושה המועדף במצב טוב יותר על חשבון הנושים האחרים (עניין עמרן, עמ' 741).

הגם שבהלכת קרסו ניתנה התייחסות לעקרון השוויון כאמור, לא נקבע איזו השלכה תהא להכרעה על כלל נושי בטר פלייס, ובאיזה אופן ניתן יהיה ליישם את עקרון השוויון שהמפרקים הכריעו בתביעות החוב, על פיו.

1. על מעמד הבכורה שניתן לעקרון השוויון בין הנושים הוצהר ע"י המפרקת בדיון: -

"אנו כמובן בודקים את הכרעות החוב על פי כללים אחידים ובצורה עקבית ונמשיך לעשות זאת בעתיד ובשים לב לנסיבות של כל אחד ואחת מהמקרים ותביעות החוב שאנו בודקים" (עמ' 111 לפרו' שו' 2-3).

1. עם זאת, הערעור על הכרעת המפרקים בתביעות החוב של ברן הפך חלוט בדיון מיום 18.9.16 ואין לפתוח אותו מחדש, מקום בו בחרה ברן לחזור בה מהערעור, תוך בחינת הסיכויים והסיכונים בפניהם ניצבה. ומה היה קורה אם הייתה מבקשת להמשיך בערעור ובית משפט זה היה דוחה את הערעור בפסק דין מנומק (כפי שפסק בעניין קרסו) וברן הייתה בוחרת שלא להגיש ערעור לבית המשפט העליון. האם גם אז יכולה הייתה לבקש לדון מחדש בתביעות החוב שהגישה?

נראה שהתשובה לכך שלילית.

1. אין בעובדה שברן קיבלה את המלצת בית המשפט לחזור בה מהערעור, כדי להכריע את הכף ביחס לבחינה מחודשת של תביעות ברן.

על כך נקבע בע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פד"י מח(2) 513, 527:

"בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר מצב משפטי. לשום צד אין וודאות שאם יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאיים לו ולפיכך הוא מתפשר. לא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע ועל כן הוא מתפשר".

1. ברע"א 8925/04 סולל בונה נ' עיזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (27.2.06) נקבע ע"י השופטת נאור:

"לדעתי בנסיבות הענין שבפנינו קיים בין מי שהיו התובעים לבין מי שהיו הנתבעים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.2.2004 (אף שפסק הדין כונה "החלטה"). ההליך בין התובעים לבין הנתבעים הסתיים, איפוא, לפני שניתנה הלכת אטינגר. די בכך כדי לקבוע שלא היה מקום לאפשר לתובעים לחזור בהם, בנסיבות אלה, מהסכמתם לפשרה (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, פ"ד נא(1) 577; בג"צ 4157/98 "צוות" אגודת גימלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר, פ"ד נח(2) 769, 791-790; ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 843). על כן, ובשל עקרון סופיות הדיון, שאלת התחולה הרטרואקטיבית של הלכה חדשה אינה מתעוררת כלל במקרה זה, בדיוק כשם שהיא אינה מתעוררת לגבי תיקים אחרים שכבר הסתיימו בפשרה או בפסק דין חלוט לפני שניתנה הלכת אטינגר".

1. במקרה שבפניי, יש להעדיף את עקרון סופיות הדיון על פני עקרון השוויון בין נושים, בשים לב לנסיבות הבאות:

המפרקים פירטו את המשמעות וההשלכות במקרה של קבלת בקשת ברן, אם בית המשפט ייעתר לה.

מחד, טרם הסתיימה בדיקת תביעות החוב וטרם בוצעה חלוקת דיבידנד לנושי החברות ולכן בדיקה מחודשת כמבוקש הינה אפשרית.

ומנגד, יישום מלא של עקרון השוויון מחייב בדיקה מחודשת של כל תביעות החוב בתיק ותיקון הכרעות חוב חלוטות, ככל שהלכת קרסו חלה עליהם.

ברי כי אם ייעתר בית המשפט לבקשת ברן, בשל עליונותו והתגברותו של עקרון השוויון בין נושים על כלל השיקולים והעקרונות האחרים, יידרשו המפרקים להחיל זאת על כלל נושי החברות ולצורך כך יידרשו לבדוק מחדש כ-900 תביעות חוב חלוטות.

למותר לציין כי בדיקה כאמור כרוכה בהשקעת משאבים רבים ובהתארכות נוספת ומשמעותית של הליכי הפירוק.

1. גם שיקולים של מדיניות משפטית מטים את הכף להעדיף את עקרון סופיות הדיון, מאחר והיענות לבקשה יכול שתהא בעלת השלכות פוטנציאליות של פתיחת הכרעות חלוטות אף בתיקי פירוק אחרים, דבר שיגרום לריבוי הליכים ולריבוי ספקות וחוסר וודאות.

בהקשר זה נקבע בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.10), מפי השופטת ארבל: -

"עיקרון סופיות הדיון עיקרון מושרש הוא במשפטנו ואין להפחית בערכו. מגולמים בו צרכיה של מערכת המשפט שלהבטחת יעילותה נדרש לשים סוף לדיון ולא לאפשר פתיחת דיונים מחדש. אינטרס זה אינו רק מערכתי אלא אינטרס של כל פרט הזקוק למערכת המשפט וממתין לבירור עניינו במצב בו משאביה של המערכת מוגבלים (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין כחלי): ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, פסקה 8 (פורסם בנבו), 19.9.07) (להלן: עניין גת)). האינטרס החברתי ליצירת כלל של סופיות הדין נוגע גם לצורך בוודאות ויציבות של פסק הדין, וכנגזר מכך גם לאמון הציבור במערכת המשפט (זלצמן, בעמ' 14). לצד זאת מגולם בעיקרון זה הצורך להגן על המתדיין שכנגד שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא. עיקרון זה מאפשר לצד שכנגד לכלכל את צעדיו בעתיד הן באשר לענייניו הכספיים והן באשר לענייניו האישיים ללא חשש כי יוטרד פעם נוספת באותו עניין בו הוכרע הדין. כך גם פטור אותו בעל דין מלשמור את ראיותיו באותו עניין לנצח (זלצמן, בעמ' 14; עניין גת, פסקה 8).

1. האינטרס הציבורי בשמירת היציבות והוודאות המשפטית מחייב להעדיף את עיקרון סופיות הדיון על פני עיקרון השוויון בין נושים, במקרה שבפניי וכך אני קובעת.
2. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ט, 26 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה