לפני כבוד השופט רחמים כהן

עניינה של החלטה זו בבקשה לאישור הסדר פשרה לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות).

ביום 30.6.2013 הגישה התובעת בשם אביה המנוח, בעודו בחיים, תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית שעניינה, אי תשלום הפרשי הצמדה האמורים להתווסף לתגמולי הביטוח הסיעודי המשולמים על ידי כלל חברה לביטוח בע"מ במסגרת הסכם ביטוח עם עמותת גמלאי מקפת (להלן – התובעת, התובענה ובקשת האישור).

ביום 6.2.2017 אושרה התובענה כייצוגית (להלן – ההחלטה המאשרת). בהחלטה המאשרת נקבע, בין היתר, כדלהלן:

קיימת אפשרות סבירה, שתתקבל טענת התובעת לפיה כלל לא הייתה רשאית, לכאורה, לחרוג באופן חד צדדי מתנאיה המהותיים של הפוליסה המקורית ולכל הפחות, היה עליה להודיע למוטבים על שינויים מהותיים שביצעה.

לצד טענות כלל בדבר קיומו של משא ומתן המקעקע לכאורה את האפשרות שמדובר בחוזה אחיד, יש לתת את הדעת לנסיבות המיוחדות והמאפיינים הייחודיים של ביטוח סיעודי קבוצתי ולקבוצת המבוטחים העיקרית שבביטוח מסוג זה. קיימת אפשרות סבירה שתתקבל טענת התובעת לפיה, הסעיף השולל הצמדת תגמולי הביטוח למדד בפוליסה המחודשת מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. לכל הפחות, הטענה מצדיקה דיון לגופה.

עיקרה של ההצמדה לתגמולי הביטוח הוא בשמירה על ערכו של הכסף וזאת ללא קשר לאיחור בתשלום תגמולי הביטוח. הדגש הוא לא בעצם האיחור או במעשיו של החייב, אלא באבדן הערך הכספי של הכספים להם זכאי המוטב.

קיימת אפשרות סבירה, שתתקבל הטענה לפיה סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח חל על תגמולי הביטוח החודשיים המשולמים למוטבים, ככל שהדבר נוגע להפרשי הצמדה. תשלום תגמולי הביטוח מבלי להצמידם למדד, בניגוד להוראתו הקוגנטית של סעיף 28(א), מבסס לכאורה את עילות התביעה של חברי הקבוצה, לאמור: הפרת חוק חוזה הביטוח, הפרת הפוליסה המקורית ועשיית עושר ולא במשפט ואת הסעדים של חיוב כלל בתשלום הפרשי הצמדה. בקשת האישור מעלה שאלות לגבי מדיניות כלל בתשלומי הפרשי הצמדה בביטוח סיעודי, אך כיוון שמדובר בפוליסה בעלת מאפיינים מיוחדים, בהיותה פוליסה ביטוח סיעודי קבוצתית שחלה על קבוצה מוגדרת, אין מקום להרחיב את הקבוצה למוטבים בפוליסות אחרות.

בנסיבות העניין, אין לתחום את תקופת ההתיישנות בעניין עילות התביעה שהועלו בבקשת האישור לתקופה בת 3 שנים בלבד עובר להגשת בקשת האישור, אלא לתקופה בת 7 שנים. עניינה של בקשת האישור בתביעה כספית לתשלום כספים שלא שולמו מכוח הסכם. אין מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח, אלא בתשלום הפרשי הצמדה ביחס לתביעות תגמולי ביטוח שהוכרו על ידי כלל ולא התיישנו. בהתאם, הוגדרה הקבוצה כך: כל המוטבים בפוליסת הביטוח המקורית והמחודשת שקיבלו מכלל, במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור, תגמולי ביטוח ללא תוספת הפרשי הצמדה.

חלף המשך ניהול בירור התובענה ובניסיון להגיע לפשרה שתייתר את ההכרעה במחלוקות ביניהם, הצדדים פנו להליך גישור בפני המגשרת כב' נשיאת בית המשפט המחוזי (בדימוס) הילה גרסטל (להלן – המגשרת). לאחר הליך גישור שנמשך כשנה הגיעו הצדדים, בהמלצת המגשרת, להסכמות במסגרת של הסדר פשרה, שבכפוף לאישורו וביצועו יביא לסילוק סופי ומוחלט של כל התביעות והטענות כנגד הנתבעת, מבלי שמי מהצדדים יודה בטענות משנהו.

לאחר שעיינתי בהסדר הפשרה ובכתבי הטענות, סבורני, שיש להורות על מינוי בודק לצורך בחינת הסדר הפשרה המוצע.

סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שענייננו אישור הסדר פשרה על ידי בית המשפט, קובע:

"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה...".

סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מוסיף ומורה כדלהלן:

"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה – בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו...". (הדגשה הוספה).

סעיף 19(ב)(1) קובע כלל לפיו, קודם לאישור הסדר פשרה ימנה בית המשפט בודק. ההוראה בדבר מינוי בודק נגזרת מחובתו של בית המשפט לבחון את ההסדר, האם הוא ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.

לטענת הצדדים, הסדר הפשרה גובש על יסוד הערכת סיכויים וסיכונים. אף על פי כן, הצדדים לא השכילו להציג נתונים בדבר הערכה זו ואשר על בסיסם גובש הסדר הפשרה. כלל לא הציגה נתונים בדבר היקף הקבוצה עליה מבוקש להחיל את הסדר הפשרה או בדבר מספר חברי הקבוצה הזכאים לפיצוי וכן, לא הוצגו נתונים בדבר האופן בו נחלק סכום הפיצוי בין חברי הקבוצה הזכאים לפיצוי לפי ההסדר המוצע. כך למשל, קיימת אפשרות, שישנם חברי קבוצה ששולמו להם הפרשי הצמדה מכוח הפוליסה המקורית ובהמשך, משעברו ברצף לפוליסה המחודשת, הופסקו תשלומי הפרשי ההצמדה. בשלב זה לא ידוע, מהו היקף חברי הקבוצה אשר קיבלו תשלום חלקי במשך שנים מסוימות במהלך התקיימותה של הפוליסה המקורית. מן הראוי היה שיוצגו נתונים המגובים בתצהיר בדבר התשלומים שבוצעו לאותם חברי קבוצה וכן, נתונים בדבר סך התשלומים שהופסקו בעקבות המעבר לפוליסה המחודשת וכעת אמורים להיות משולמים לפי הסדר הפשרה המוצע.

זאת ועוד, הצדדים טוענים, שהסדר הפשרה המוצע עתיד לחול על מוטבים שקיבלו מכלל תגמולי ביטוח בין יוני 2010 ועד יוני 2013. זאת, על מנת שלא תהיינה ספקות בנוגע לסופיות הקביעות בקשר לפוליסות אלה ועל מנת לייתר תביעות עתידיות. אלא שבפועל, קיים פער בהגדרת חברי הקבוצה בבקשה לאישור הסדר הפשרה ובהסכם הפשרה שצורף לבקשה לבין הגדרת חברי קבוצה בנוסח ההודעה שפורסמה לציבור בדבר אישור הסדר הפשרה לצורך הגשת התנגדויות והודעות פרישה מכוח סעיפים 18(ד) ו18(ו) לחוק תובענות ייצוגיות.

בבקשה לאישור הסדר הפשרה מוגדרת הקבוצה, שלגביה חל הסדר הפשרה בסעיף 48, כדלהלן:

"48. לצורך הסדר הפשרה, חברי הקבוצה הזכאים לפיצוי לפי המוסכם על הצדדים, יהיו כל מי שמתקיימים לגביו כל התנאים הבאים (להלן: "התובעים הזכאים לפיצוי"):

48.1 היה מבוטח במסגרת הפוליסה המקורית;

48.2 היה מבוטח במסגרת הפוליסה החדשה;

48.3 תקופות הביטוח שלו בפוליסה המקורית והחדשה נמשכו ברצף;

48.4 הפך להיות סיעודי, לראשונה, בתקופת פוליסה החדשה;

48.5 קיבל תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה החדשה, בין המועדים יוני 2010 ליוני 2013." (הדגשה הוספה)

סעיף 50 לבקשה לאישור הסדר פשרה (ובהתאמה - סעיף 6 להסכם הפשרה) קובע, כי בכפוף לאישורו וביצועו של הסכם הפשרה, מוותרים חברי הקבוצה על טענותיהם; סעיף 52 לבקשה לאישור הסדר הפשרה (ובהתאמה - סעיף 7 להסכם הפשרה) קובע, כי אישור ההסכם יהווה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה (אשר לא ימסרו הודעת פרישה). בבקשה לאישור הסדר הפשרה אין הגדרה לקבוצה הכוללת חברים שאינם זכאים לפיצוי. הגדרה המתייחסת לכלל הקבוצה חברי הקבוצה (כולל אלה שאינם זכאים לפיצוי) קיימת בסעיף ההגדרות בהסכם הפשרה, סעיף 1.3 הקובע כדלהלן:

"'תובעים מיוצגים' או 'חברי קבוצה' - כל המוטבים בפוליסה המקורית ובפוליסה החדשה שקיבלו מכלל, במהלך 7 השנים שקדמו לבקשת האישור, תגמולי ביטוח ללא תוספת הפרשי הצמדה."

סעיף 3.1 להסכם הפשרה, המורה על פרסום הודעה לציבור בדבר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה, קובע כדלהלן:

"במודעה יזומנו חברי הקבוצה להודיע בתוך 45 יום מיום פרסום המודעה ובדרך שתצוין בה, אם אין ברצונם להיכלל בקבוצת התובעים המיוצגים (להלן: הודעת הפרישה")." (הדגשה הוספה)

אף על פי כן ובניגוד להגדרות הקבועות בהסכם הפשרה ובבקשת לאישור הסדר הפשרה, קבוצת התובעים המיוצגים המוגדרת בהודעה לציבור בדבר הסדר הפשרה, אשר קובעת את הזכות להגיש התנגדות ולפרוש מהסדר הפשרה, מתייחסת רק לקבוצת "התובעים הזכאים לפיצוי" ואינה מתייחסת לכל המוטבים תחת תקופת ההתיישנות הכללית של 7 שנים, כהגדרתם בהסכם הפשרה.

העמימות וחוסר הבהירות לגבי הגדרת הקבוצה, שעליה חל מעשה בית דין מתעוררת גם לגבי חברי קבוצה, שקיבלו תגמולי ביטוח בין השנים יוני 2010 ועד ליוני 2013, אך הוסיפו לקבל תגמולי ביטוח מבלי שהתווספו להם הפרשי הצמדה גם לאחר מועד זה. ההתיישנות בהחלטה המאשרת חלה על חברי הקבוצה ולא על תגמולי הביטוח ששולמו במהלך תקופה זו. לאור העובדה, שתגמולי הביטוח משולמים כתשלומים חודשיים, לא מן הנמנע, שבקרב חברי הקבוצה הזכאים לפיצוי אשר קיבלו תשלומי ביטוח בין השנים יוני 2010 ועד ליוני 2013, ישנם חברי קבוצה שהוסיפו לקבל תגמולי ביטוח גם לאחר יוני 2013, ללא הפרשי הצמדה. הסדר הפשרה אינו קובע מעשה בית דין לגבי קבוצה זו ועל פניו, אלו יכולים להגיש תביעה חדשה הנובעת מאי תשלום הפרשי הצמדה ביחס לתגמולי הביטוח המשולמים לאחר יוני 2013. הצדדים לא הציגו טעם ענייני לצמצם את הגדרת הזכאות לפיצוי לאותן שנים. יובהר, אף אם יש להחיל את תקופת ההתיישנות המקוצרת, חברי הקבוצה אשר קיבלו תגמולי ביטוח במסגרת תקופת ההתיישנות המקוצרת, יתכן שקיבלו תגמולי ביטוח גם לאחר מכן. על תגמולי ביטוח אלה לא חלה התיישנות ולפיכך, זכאים לכאורה לתשלום הפרשי הצמדה.

אף בהתעלם מטענות הנוגעות לסבירותו של הסדר הפשרה, העמימות והפער שבהגדרות המתוות את הליך הבקשה לאישור הסדר הפשרה כאמור לעיל, מעוררים ספק ואי וודאות בדבר יעילותו של הסדר הפשרה המוצע באשר לאפשרות שתוגשנה תביעות עתידיות הנוגעות לפוליסות מושא התובענה, באופן המעורר ומעלה את הצורך במינוי בודק שיעריך את ההסדר קודם לאישורו.

מעבר לאמור ולמען הסר ספק מובהר, שאמנם, ההחלטה המאשרת ובכלל זה הקביעות לעניין ההתיישנות אינן מהוות הכרעה סופית בתובענה. אולם, אלה התקבלו בשים לב ל"פסיקה הענפה" המוזכרת על ידי הצדדים ואף מעבר לכך.

בנוגע לפרשנות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח המתייחס להתיישנות תביעות לתגמולי ביטוח נקבע בפסיקה, ש"לא ניתן לקבל את הגישה הגורפת שלפיה בכל מקרה יש לפרש הוראות התיישנות באופן מצמצם. מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסוימים. אכן, כאשר במקרה נתון לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו, ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות המועלית בו כאל טענה דיונית, טכנית, ולנסות לצמצם את היקפה ככל שניתן. לא כן כאשר השיקולים וההצדקות שמאחורי מוסד ההתיישנות תקפים ורלוואנטיים. במקרים כאלו יש ליתן להוראות ההתיישנות את מלוא תוקפן." (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מיום 23.3.1994, פסקה 12, להלן – עניין ג'רייס). באותו עניין נקבע, שתכליתו של חוק חוזה הביטוח, משיקולי מדיניות ונימוקים גלויים ומבוררים, היא לקצר את תקופת ההתיישנות ואין טעם לנסות ולפרש את החוק כך שתקופת ההתיישנות תהא ארוכה ככל האפשר. בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון  המנוח דוד אמיתי ז"ל (מיום 21.5.2008), חזר בית המשפט על ההלכה שנקבעה בעניין ג'רייס ועמד בשנית על הרציונאליים העומדים בבסיס קציבתה של תקופת התיישנות דיונית כפי זו שנקבעה בחוק חוזה הביטוח ובכלל אלה: הקושי הראייתי שבשמירה, משך תקופת זמן ארוכה, על ראיות ומסמכים; שיהוי בהגשת תובענה, מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית; הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו; הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עשוי להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו. בהקשר זה עולה, שתקופת התיישנות בת 7 שנים אינה מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם, מחמת הזמן הרב שחלף, ואף מאלצת את חברות הביטוח לשמור למשך עת רבה את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. (פסקה י).

מבלי לקבוע מסמרות, בבחינת התקיימות רציונאליים והנימוקים האמורים בפסיקה לשאלת תקופת ההתיישנות שיש להחיל בענייננו ובשאלה האם ענייננו בתביעה לתגמולי ביטוח, במסגרת ההחלטה המאשרת נלקח בחשבון, שבקשת האישור מתייחסת להפרשי הצמדה ביחס לתגמולי ביטוח שנקבעו במסגרת פוליסה מיוחדת שתוחמה לזמן מוגבל, שתגמולי הביטוח המשולמים במסגרתה נקבעו וכולכלו מראש והנתבעת הודתה בחבותה והם משולמים על ידה מידי חודש. נקודת המוצא להחלטה המאשרת היא, שאין בהוראת סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח, כדי להגביל את המבוטח מלתבוע פיצויים בגין הפרת חוזה הביטוח. בנסיבות העניין, הפרשי ההצמדה שנקבעו בפוליסה המקורית, מיטיבים עם המבוטחים ומהווים מקור חיוב נוסף לתשלומי הפרשי הצמדה מלבד סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע רף מינימאלי של הפרשי הצמדה. כפי שנקבע בהחלטה המאשרת:

"המסקנה, שסעיף 28(א) קובע חובת תשלום הפרשי הצמדה מיום קרות הביטוח באופן שאינו תלוי באיחור בתשלום, מתחזקת אף מעיון בהוראות סעיף 28(ב) לחוק חוזה הביטוח...ניתן להסיק מסעיף 28(ב), שתשלום הפרשי הצמדה מהווה ברירת מחדל ומעין רף מינימאלי של תשלומים מחויבים המתווספים לתגמולי הביטוח."

כאמור, אלו הרציונאלים והשיקולים, שנלקחו בהחלטה המאשרת מבלי לקבוע מסמרות ומבלי שהוצגו כל הנתונים ועל כן מדובר בקביעה לכאורית.

אף שההחלטה המאשרת אינה מהווה הכרעה סופית, הסדר הפשרה בשלב זה אינו משקף באופן ראוי את ההחלטה המאשרת ולכל הפחות, לא הוצגו נתונים אשר יהא בהם כדי לתמוך בטענה, שמדובר בהסדר ראוי. על מנת לאמוד את הפער בין הפיצוי המוצע במסגרת הסדר הפשרה לבין הפיצוי שיכולים היו לקבל כלל חברי הקבוצה, בהתאם להחלטה המאשרת וקודם לקבלת החלטה האם לאשר את הסדר הפשרה אם לאו, יש לקבל חוות דעת בודק.

על הבודק לחוות דעתו באשר לסבירות הסדר הפשרה, יתרונותיו וחסרונותיו ביחס לכלל חברי הקבוצה, בשים לב למכלול הנסיבות, להיקפה של הקבוצה וגודלה ביחס לתקופות ההתיישנות השונות. בנוסף - הבודק מתבקש לבחון את התחשיבים והנתונים שתמסור כלל ולקבוע מהם הפרשי ההצמדה להם זכאים המוטבים בפוליסה בהתייחס לאפשרויות הבאות:

1. תשלומי ההצמדה ששולמו במסגרת הפוליסה המקורית לחברי הקבוצה, כהגדרתה בהחלטה המאשרת: כל המוטבים בפוליסת הביטוח המקורית והמחודשת שקיבלו מכלל, במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור, תגמולי ביטוח ללא תוספת הפרשי הצמדה;
2. תשלומי ההצמדה להם זכאים לכאורה חברי הקבוצה, כהגדרתה בהחלטה המאשרת, (7 שנים) באשר לשתי אפשרויות: האחת, הצמדה לפי מדד יוני 2003 (מדד ההסכם המקורי); השנייה, הצמדה לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח;
3. תשלומי ההצמדה להם זכאים לכאורה חברי הקבוצה, כהגדרתה בהסדר הפשרה: מוטבים שקיבלו מכלל תגמולי ביטוח בין המועדים יוני 2010 ועד ליוני 2013, באשר לשתי אפשרויות: האחת, הצמדה לפי מדד יוני 2003 (מדד ההסכם המקורי); השנייה, הצמדה לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח;
4. הבודק יבהיר, מהו הפער בין סך הפרשי ההצמדה שכבר שולמו לפי הפוליסה המקורית (סעיף 1 לעיל), לבין סך הפרשי ההצמדה להם זכאים לכאורה חברי הקבוצה כהגדרתה בהחלטה המאשרת (7 שנים) בהתאם לסעיף 2 לעיל.
5. הבודק יבהיר, מהו הפער בין סך הפרשי ההצמדה שכבר שולמו לפי הפוליסה המקורית (סעיף 1 לעיל), לבין סך הפרשי ההצמדה להם זכאים לכאורה חברי הקבוצה כהגדרתה בהסדר הפשרה (3 שנים) בהתאם לסעיף 3 לעיל.
6. תשלומי ההצמדה להם זכאים לכאורה, חברי הקבוצה, כהגדרתה בהחלטה המאשרת (7 שנים) והוסיפו לקבל תגמולי ביטוח לאחר יוני 2013.
7. תשלומי ההצמדה להם זכאים לכאורה, חברי הקבוצה, כהגדרתה בהסדר הפשרה: מוטבים שקיבלו מכלל תגמולי ביטוח בין המועדים יוני 2010 ועד ליוני 2013, והוסיפו לקבל תגמולי ביטוח לאחר יוני 2013.

ב"כ התובעת יעביר, בתאום עם ב"כ כלל, לבודק את כל כתבי הטענות ונספחיהם, את ההחלטה המאשרת, את הפרוטוקולים וכן - החלטה זו. הצדדים רשאים להגיש לבודק כל חומר בקשר להסדר הפשרה והבודק רשאי לזמנם כדי לשמוע את עמדתם בעניין זה וכן להציע שינויים בהסדר הפשרה, כפי שימצא לנכון (סעיף 19(ב)(3) לחוק תובענות ייצוגיות).

הבודק יגיש את חוות דעתו לבית המשפט, תוך 60 ימים מיום קבלת המסמכים.

הצדדים מתבקשים להציע 3 בודקים/ות המתאימים לתת חוות דעת בנושאים המפורטים לעיל, תוך 7 ימים מהיום.

ניתנה היום, ‏ט"ו אדר א, תשע"ט, ‏20 פברואר, 2019, בהעדר הצדדים.