1. בפני בקשת הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת" או "חברת הנאמנות") לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ולסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). בד בבד מבוקש כי המועד לכתב ההגנה מטעם הנתבעת יהיה 30 יום מיום ההחלטה בבקשה או הפקדת הערובה.
2. עיקרי המחלוקת בין הצדדים פורטו בהחלטתי מיום 18.9.2013 בבקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי התובעים, ונשוב על עיקרי הדברים בלבד. התובע מס' 1 (להלן: "יעקב") הוא בעל השליטה בתובעת מס' 2 (להלן: "סולידוס"). סולידוס ואחרים הם בעלי מניות בנתבעת מס' 4 (להלן: "אפקטיב") וזו מחזיקה במניות של מובילאיי טכנולוגיות בע"מ (להלן: "מובילאיי"). חברת הנאמנות, המבקשת בבקשה שלפני, היא חברה שמונתה כנאמן על מניות מובילאיי שבידי הציבור מטעם רשות המיסים, וזאת במטרה להבטיח קיום הסדר בין בעלי המניות במובילאיי לבין רשות המיסים. חברת הנאמנות מחזיקה במניות בנאמנות עבור בעלי המניות.
3. לפי הנטען בהמרצת הפתיחה, סולידוס מכרה לנתבע מס' 1 (להלן: "צוק") 10 מניות מובילאיי שלימים הפכו להיות 10,000 מניות בחברת MobilEye N.V.. הסכם המכר נערך ביום 18.11.2002. על פי המתואר, בחודש אוקטובר 2007 הוצעה על ידי בנק ההשקעות גולדמן זקס הצעת רכש למניות מובילאיי מבעלי המניות הקיימים. סמוך למועד פרסום הצעת הרכש הודיע צוק ליעקב על רצונו להיענות לה וביקש למכור את כל מניות מובילאיי המוחזקות עבורו בידי יעקב. בשל כך שמספר המניות שהוצעו למכירה היה גדול מזה שגולדמן זקס ביקשה לקנות, נרכשו מאפקטיב, שהחזיקה באותה עת 84,000 מניות, רק 19,601 מניות (שהם כ- 23.34%) מסך אחזקותיה של אפקטיב במובילאיי. מכאן המסקנה שבבעלותו של צוק נותרו לאחר המכר 7,667 מניות מובילאיי מתוך 10,000 מניות.
4. צוק הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה כנגד יעקב, סולידוס, החברה לנאמנות, הנתבע מס' 3 (להלן: "גורן") ואפקטיב. במסגרת התביעה תבע צוק מיעקב וסולידוס, בין היתר, לשלם לו את הכספים שקיבלו בשל עסקת גולדמן זקס. בסעיף 23 לפסק הדין כתב בית משפט השלום את הדברים הבאים:

"בסעיף 32 לתצהירו מודה יפתח (יעקב – א.ד) כי משהושלמה הצעת הרכש צמחה לתובע (צוק – א.ד) הכנסה הונית מעסקת גולדמן זאקס בסך 35,000 $ ברוטו ובניכוי מס רווחי הון – 25,383 $, ואף צירף אישור בדבר שיעור המס (נספח 4 לתצהיר יפתח).

הואיל והגעתי למסקנה, כאמור לעיל, שאין מקום לקיזוז סכום זה מהחוב הנטען לגבי דמי הניהול עבור התיק הזר של התובע – על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום נטו של 25,383 $ בשל עסקת גולדמן זאקס, ובמקביל לדאוג לתשלום המס."

1. לצד קביעה זו הורה בית משפט השלום בירושלים על העברת המניות של מובילאיי על שם צוק בכפוף לתשלום המס. בהתאם לכך נכתבו הדברים הבאים:

"בהתאם לאמור בסעיף 27 לסיכומי הנתבעים 1 – 3, מוצהר בזאת כי המניות המוחזקות בידי הנתבעת הפורמאלית (חברת הנאמנות – א.ד), אצל משרד עורכי הדין שקל ושות', מוחזקות בנאמנות עבור התובע כנהנה" (סעיף 29(ד)(3) לפסק הדין).

1. יעקב, גורן וסולידוס הגישו ערעור על פסק הדין, במסגרתו תוקן פסק הדין לעניין תשלום דמי הניהול וניתן פסק דין על דרך הפשרה בכל הנוגע להוצאות המשפט שנפסקו.
2. על רקע הצעת רכש נוספת לרכישת מניות החברה שהועלתה בחודש יולי 2013, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים הנוגעת למשמעו של פסק דין זה של בית המשפט השלום. עמדתם של התובעים היא כי לאחר מתן פסק הדין, שבו הוקנו לצוק 10,000 מניות ולאחר שנמכרו 2,333 מניות מתוכם (שהתמורה עבורן שולמה לו מכוח פסק הדין)– נותרו בבעלותו של צוק 7,667 מניות בלבד. לעומת זאת, חברת הנאמנות סוברת שלצוק זכות ל- 10,000 מניות ולא ל- 7,667 מניות כפי שטוענים יעקב וסולידוס. כך גם טען בא כוחו של צוק, כי מפסק הדין נלמד שהוא בעל 10,000 מניות ולא 7,667. התובעים סבורים כי פרשנות זו היא אבסורד, ולמעשה משמעותה היא כי פסק הדין העניק לצוק 12,500 מניות במקום 10,000 מניות שהיו לו.
3. אשר לטענותיהם כלפי 7,500 המניות הנותרות, טוענים התובעים כי ההסכם הקנה לצוק את הזכות להירשם כבעליהם אם מובילאיי תונפק בבורסה וכך גם עולה מפסק הדין. אמנם התובעים נתנו את הסכמתם לכך שרישום המניות על שם צוק יוקדם בתנאים מסוימים, אולם משלא התמלאו התנאים האמורים, הרי שלא היה מקום לראות בצוק כמי שנהנה מהנאמנות עבור מניות אלה. מתוך תשובה שניתנה לפניות בא כוח התובעים עלה כי חברת הנאמנות אכן מכרה מניות לבקשתו של צוק, אך מכרה 7,500 מניות בלבד. לפיכך, טענתם של המבקשים היא כי הזכות למימוש אותן מניות לא נמסר לצוק אלא לאפקטיב שהיא הרשומה כמחזיקה בהם ובטרם הועברו על שמו של צוק לא יכול היה לתת הוראות למכירתן.
4. לאור זאת, הגישו התובעים את המרצת הפתיחה, במסגרתה מבוקש כי יוצא צו המצהיר כי אין לצוק זכות ב-2,500 מניות מובילאיי שחברת הנאמנות גורסת שהיא מחזיקה עבורו, כי מכירת 7,500 המניות הנותרות הינה מנוגדת לפסק הדין ועל כן בטלה, ולחלופין להורות כי התמורה בגין אותה מכירה תשויך לבעלי מניות אחרים של מובילאיי שהצעותיהם למכירת המניות בהתאם להצעת הרכש נענו באופן חלקי בלבד.
5. עם דחיית הבקשה לסעד זמני, תיקנו התובעים את המרצת הפתיחה והעבירו אותה לפסים של תובענה רגילה. בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 7.1.2014, נותרה הבקשה לסעד הצהרתי ביחס ל-2,500 המניות, וכן נוספה תביעה כספית כנגד צוק וחברת הנאמנות בקשר עם מכירת 7,500 המניות הנותרות.
6. עוד יצוין, כי שווי התביעה הכספית נמוך מתקרת סמכות בית משפט השלום, ולפיכך הצעד המתבקש היה העברתה לבית משפט השלום. המרצת הפתיחה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו והועברה לבית המשפט המחוזי בירושלים מטעמי סמכות מקומית (ר' החלטת כב' השופט ש' שוחט מיום 11.9.2013). לפיכך, נוכח הוראות סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 – לא היה ניתן להעביר את התובענה. הצעתי למחיקת התובענה והגשתה מחדש לבית המשפט המוסמך לא התקבלה על ידי התובעים.
7. אחר הדברים האלה הגישה הנתבעת את הבקשה דנן, במסגרתה מבוקש כי התובעים יפקידו ערובה להבטחת הוצאותיה במידה ותזכה בדין. הנתבעת מפנה לכך שסולידוס הינה חברה בע"מ וככזו, קיימת חזקה העולה מסעיף 353א לחוק החברות, כפי שפורש על ידי הפסיקה, כי עליה להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים בכל הליך אזרחי, מקום בו אלו מבקשים זאת. חזקה זו ניתנת לסתירה, אולם הנטל לעשות זאת מוטל על כתפיה של החברה. עוד מפנה הנתבעת לכך כי סולידוס לא פרעה מזה שנים רבות את חובות האגרה לרשם החברות. באשר ליעקב נטען כי תלויים ועומדים כנגדו מספר תיקי הוצאה לפועל, לרבות כאלו שנפתחו על ידי צוק ועל ידי הנתבעת עצמה לשם פירעון חיוב בהוצאות שהוטלו עליו במסגרת הליכים קודמים ואף במסגרת הבקשה לסעד זמני.
8. אשר לסיכויי התביעה כנגדה טוענת הנתבעת כי אלו קלושים, שכן התובעים מנסים לקבוע כי התגבשה לנתבעת חובת נאמנות כלפיהם, מבלי שזו הסכימה אי פעם לשמש כנאמן, או הייתה עמם בקשר כלשהו בעניין החזקת המניות השנויות במחלוקת. טענת הנתבעת היא כי החזיקה במניות עבור אפקטיב עד למתן פסק הדין, אשר הצהיר כי אלו מוחזקות עבור צוק כנהנה. פסק הדין לא קבע כל זכות של התובעים כלפי חברת הנאמנות, והתובעים אף לא כללו את חברת הנאמנות כצד במסגרת הערעור שהגישו על פסק הדין, ובכך גילו דעתם כי הם מסכימים לכך שאין לה כל נגיעה לעניין. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הצהירה שתהיה מחויבת לכל פסק דין שיינתן בעניין הבעלות במניות השנויות במחלוקת והמוחזקות אצלה, וכי בכל מקרה מעורבותה בהליך הינה שולית בהיותה נתבעת חלופית בלבד, וחבותה תגובש אך ורק אם צוק יפר פסק דין שיינתן כנגדו, אם בכלל. דברים אלו, לטענת הנתבעת, אמורים כלפי סולידוס שהינה בעלת מניות באפקטיב, ועל אחת כמה וכמה כלפי יעקב, שהינו בעל מניות בסולידוס בלבד, ולא ברורה זיקתו למניות מובילאיי. הנתבעת מעריכה את הוצאותיה הריאליות בגין הליך זה בסכום של כ-70,000 ₪.
9. התובעים מבקשים לדחות את הבקשה. באשר למיהות הצדדים טוענים הם כי עילת התביעה כנגד חברת הנאמנות מבוססת על הפרת פסק הדין, ולא מכוח זיקתה למניות. לשיטתם יחסי הנאמנות כלפיהם נוצרו עם מתן פסק הדין ועל כן חבה החברה לנאמנות בחובות מכוחו של פסק הדין, ולתובעים אינטרס לגיטימי לעמוד על כך שהחברה לנאמנות תפעל בהתאם לפסק הדין ותיצמד להוראותיו. עוד גורסים הנתבעים כי על אף שסולידוס היא הצד העיקרי, גם יעקב הינו בעל דין דרוש ונכון מאחר ואף הוא הינו צד לפסק הדין, וכי במקרה של דחיית התביעה כנגד הנתבעת וחיוב בהוצאותיה, תוכל זו להיפרע אף מיעקב.
10. התובעים לא התייחסו בתגובתם למצבה הכלכלי של סולידוס או לחזקה לפיה היא חייבת להפקיד ערובה, אלא הם טוענים כי מקום בו מוגשת תביעה על ידי מספר תובעים, די בכך שהנתבע יוכל להיפרע ממי מהם, ולפיכך די בכך שיש לדחות את הבקשה כנגד תובע אחד בכדי לדחות את הבקשה כולה. באשר למצבו הכלכלי של יעקב טוענים התובעים כי חלק מתיקי ההוצאה לפועל מעוכבים או מובטחים במשכנתא על ידי נכסים שערכם גבוה מסכום החוב, וכי תיקים אחרים נסגרו. עוד מצביעים התובעים על הכנסות משמעותיות של יעקב מתגמולים המשולמים לו על ידי משרד הביטחון ומעבודתו כיועץ השקעות. לטענתם, הנסיבות שלפנינו אינן מצדיקות חיוב בערובה ופגיעה בזכותו החוקתית של יעקב לגישה לערכאות. אשר לסיכויי התובענה, טוענים התובעים כי חברת הנאמנות בחרה לשתף פעולה עם צוק במכירת מניות מובילאיי, מבלי ליידע את התובעים או את אפקטיב בכך. לטענתם ייתכן מצב שבו על אף הפרת פסק הדין יהיה צוק פטור מאחריות ובמקרה זה חשוב כי חבותה של הנתבעת תהיה עצמאית ולא תלויה בזו של צוק.
11. בתשובתה לתגובה טוענת הנתבעת כי סולידוס לא הפריכה את החזקה כנגדה ועל כן יש לחייבה בערובה. לטענתה הכלל לו טוענים התובעים לפיו די בדחיית הבקשה כלפי אחד מהם בכדי להביא לדחיית הבקשה כולה מנוגד לדין ולהלכה הפסוקה, וכן להיגיון הפשוט, שכן ייתכנו מצבים בהם תתקבל תביעתו של תובע מסוים ותידחה זו של תובע אחר, או שחיוב בהוצאות יהיה שונה כלפי כל אחד מהם. כן ייתכנו מצבים שבהם לא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות מתובע מסוים. הנתבעת אף מפנה לכך כי במצבים דומים שעלו בפסיקה נדרשה ערובה כספית בדמות מזומן או ערבות בנקאית, ובתי המשפט לא הסתפקו בערבות בעלי המניות, גם כאשר יכולתם הכלכלית של אלו לא הועמדה בספק, אשר קיים בענייננו כלפי יעקב. באשר ליעקב הביאה הנתבעת אסמכתאות לתיקי הוצאה לפועל נוספים הפתוחים כנגדו, בסכום העולה על 3,000,000 ₪, וכי במרביתם סכום החוב העדכני אף גדל ביחס ליתרת החוב בפתיחת התיק. אשר לטענת התובעים בדבר החיוב לכאורה של חברת הנאמנות להודיע ליעקב ואפקטיב על דבר מכירת המניות, היא משיבה, כי אפקטיב עצמה לא טוענת לזכות כלשהי באותן מניות, וכי לא היה כל מקום לדווח לתובעים במישרין, שכן היא כלל לא הכירה אותם ולא הייתה נאמנה עבורם. עוד נטען כי התובעים כלל לא הסבירו כיצד תיתכן סיטואציה בה צוק יהיה פטור מאחריות בשל הפרת פסק הדין ואילו דווקא הנתבעת תחויב בגינה, וכי אין חולק כי לצוק יכולת כלכלית איתנה אשר תאפשר לתובעים להיפרע ממנו אם תתקבל התביעה.
12. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה. בדיון שלפנינו יש להפריד בין עניינם של יעקב ושל סולידוס. חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות נבחן באופן שונה כאשר מדובר בתובע "בשר ודם" לעומת תובעת שהיא חברה בערבון מוגבל. סוגיית המצאת הערובה לתשלום ההוצאות מוסדרת באופן כללי בתקנה 519 לתקנות, ובסעיף 353א לחוק החברות ביחס לחברה בעירבון מוגבל. עיקר תכליתם של הסדרים אלו הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד מקום שבו סבור בית המשפט כי סיכויי ההליך אינם גבוהים.
13. עם זאת, ביחס לתקנה 519 לתקנות, שעוסקת בחיוב הכללי בערובה להוצאות, נקבע בפסיקה כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. לפיכך יש להפעיל שיקול דעת זהיר בהטלת ערובה ולנהוג במתינות. לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין, ובין היתר עליו לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (ר' רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990), רע"א ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 8-9 וההפניות שם (11.2.2009) (להלן: "ל.נ הנדסה"), רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, פסקה 6 (להלן: "יובל אברהם") (16.1.2013), רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי, פסקה 7 (3.4.2013), רע"א 4037/12 רחל סופר- סייג נ' ארז איתן עו"ד, מנהל מיוחד, פסקה 6 (18.10.2012)). בין היתר על בית המשפט להתחשב בעובדה כי חיוב שכזה עלול לפגוע באופן חמור בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין, ובהתחשב בכך שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (יובל אברהם, פסקה 5 וההפניות שם). לפיכך, נקבע בפסיקה כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות.
14. לעומת זאת, באשר לחברה בערבון מוגבל הרי שנקודת האיזון שונה, וזאת בשל החשש להסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה בכדי להימנע מלשאת בהוצאות שנגרמו לנתבע. לאור חשש זה נקבעה חזקה כי חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו איננה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה באחת משתי חלופות: במקרה שבו הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה במשפט, ולחלופין, אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה, על פי שיקול דעת בית המשפט (ר' רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, פסקה 6 (13.7.2008) (להלן: "נאות אואזיס"), ל.נ הנדסה, פסקה 12). במסגרת הפעלת שיקול דעתו יתחשב בית המשפט בין היתר, גם בשאלת סיכויי התביעה והאם הוגשה בתום לב, וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה נגרם על ידי התנהלות הנתבע. ככלל התוותה הפסיקה בעניין זה בחינה תלת-שלבית, כאשר בשלב הראשון על בית המשפט לשקול את מצבה הכלכלי של החברה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי הנטל להוכיח איתנות הכלכלית מוטל על החברה ולא על מבקש הערובה (רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ, פסקה 6 (29.12.2011) (להלן: "ארט יודאיקה")). בשלב השני, יבדוק בית המשפט את נסיבות העניין ואם אלו מצדיקות חיוב החברה בהפקדת ערובה, תוך שיביא בחשבון, בין היתר, את זכויותיהם החוקתיות של הצדדים ואת העובדה כי הפקדת ערובה על ידי חברה הינה הכלל ואילו הפטור הוא החריג. גם בשלב זה הנטל להוכיח את הנסיבות שבגינן לא מוצדק החיוב מוטל על כתפי החברה. לבסוף, בשלב השלישי, יבחן בית המשפט את גובה הערובה הנדרשת בנסיבות העניין, ויקבע סכום מידתי המאזן נכונה את השיקולים הרלוונטיים (ר' ל.נ הנדסה, פסקה 12).
15. יישום עקרונות אלו במקרה שלנו מוביל למסקנה כי יש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה.
16. ראשית, לא מצאתי טעם בטענת התובעים לפיה כי יש לבחון את עניינם של התובעים כאחד לצורך סוגיית הפקדת הערובה, וכי דחיית הבקשה כלפי אחד משמעה דחייה כלפי כולם. התובעים לא הביאו כל סימוכין לכך, ואף דומה כי קביעה כגון זו תסכל את מטרת הסדר ההפקדה בערובה. הבחינה נעשית לכל אחד מהתובעים בנפרד על פי שיקוליו ונסיבותיו (ר' למשל בעניין אואזיס). אף מקום בו מדובר בבעלי דין שהינם חברה בע"מ ובעלי מניותיה, לא בהכרח די בערבות של בעלי המניות, והדבר תלוי בנסיבות השונות.
17. בענייננו לא התייחסו התובעים כלל לאיתנותה הכלכלית של סולידוס, ולמעשה לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להפריך את החזקה שמכוח חוק החברות. לפיכך, על סולידוס להפקיד ערובה להוצאות הנתבע. באשר ליעקב, פתוחים כנגדו מספר תיקי הוצאה לפועל בסכום משמעותי, לרבות תיקים שנפתחו בגין חיוב בהוצאות. תיקים אלו מעמידים בספק את היכולת להיפרע ממנו במידה ותידחה התביעה וייפסקו הוצאות, ומצדיקים הפקדתה של ערובה מתאימה.
18. בחינת נסיבות העניין ועוצמתה של עילת התביעה תומכת אף היא בהטלת החובה להפקיד ערובה. בעניין זה אפנה לדברים שכתבתי בהחלטתי מיום 18.9.2013 בעניין בקשת התובעים לסעד זמני:

"למבקשים (המשיבים בבקשה דנן – א.ד) אין לכאורה כל מעמד באשר למניות מובילאיי, אלא לכל היותר לאפקטיב. מניות מובילאיי שמוחזקות על ידי חברת הנאמנות מוחזקות עבור אפקטיב ומכוח הסכם נאמנות עמה ולא עם מי מהמבקשים. מכאן שככל שיש למישהו עילה כלפי רישום צוק כנהנה על 10,000 מניות הרי שעילה זו נתונה לאפקטיב, אשר איננה תומכת בבקשה. אמנם, ככל שאפקטיב איננה מעוניינת לפעול להשבת המניות לטובתה הרי שפתוחות למבקשים סעדים מתחום דיני החברות, בין היתר בדרך של הגשת תביעה נגזרת. ברם, אין נובעת מכך בהכרח עילת תביעה אישית למבקשים באשר למניות עצמן, להבדיל מתביעה כספית באשר לתמורה שמתקבלת מהן. איני סבור כטענת המבקשים כי פסק הדין הפך אותם לנהנים ואת חברת הנאמנות כמי שנאמנה עבורם ומכאן שאין גם רלוונטיות להוראות סעיף 39 לחוק הנאמנות ואין בהן כדי להפוך את המבקשים לבעלי מניות במובילאיי במקומה של אפקטיב. כל שקבע פסק הדין הוא באשר למניותיו של צוק וזאת על רקע הנסיבות שפורטו בפסק הדין.".

1. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי גם טענתם החלופית של התובעים שהועלתה בתשובתם, לפיה מוטלת אחריות על חברת הנאמנות מאחר שלא הודיעה לתובעים או לאפקטיב על מכירת המניות הינה טענה לא פשוטה וספק הדבר אם טענה זו נסמכת על אדנים עובדתיים ומשפטיים מספקים. דברים אלה נכתבים כאמור בזהירות המתחייבת מכך שההליך מצוי בתחילתו ואין בהם כדי להביע כל עמדה בסוגיות העומדות להכרעה אלא הם נכתבים לצורך הערכת סיכויי התביעה כנדרש בבקשה להפקדת ערובה כאשר מובהר כי לתובעים תינתן האפשרות המלאה לשכנע בהתקיימות עילות התביעה הנטענות על ידם.
2. בכל הנוגע לסכום הערובה, הרי שמשעה שהתובעים לא הביעו בתגובתם כל התנגדות לסכום המבוקש על ידי הנתבעת, הרי שיש לתת משקל לעמדתה באשר לסכום זה, המשקף עלות ראויה לניהול הליך בבית המשפט המחוזי. למרות זאת, מצאתי לנכון להפחית מהסכום שנתבקש וזאת במסגרת האיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין ההגנה על זכויות הנתבעת.
3. לאור האמור, הבקשה מתקבלת. כל אחד מהתובעים יפקיד עד ליום 1.5.2014 סך של 25,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית לטובת הנתבעת מס' 2 בסכום זה ללא הגבלת זמן. המדובר בחיובים נפרדים וככל שאחד מהתובעים לא יפקיד את סכום הערובה הרי שתביעתו תידחה ללא קשר להפקדת הסכום שאותו חויב להפקיד התובע האחר.
4. המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת מס' 2 יהיה 30 יום לאחר הפקת הערובה.
5. כל אחד מהתובעים יישא בשכר טרחת עורך דין לנתבעת מס' 2 בסכום של 2,500 ₪ (סכום כולל של 5,000 ₪). הסכום האמור ישולם עד ליום 1.5.2014.

ניתנה היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.