1. בתאריך 27/12/12, או בסמוך לכך, נכרת הסכם בין התובעים לבין הנתבעת, שהינה חברה העוסקת בביצוע עבודות בנייה, לבניית קומה שנייה מעל לבית התובעים, בקיבוץ מורן (להלן: "ההסכם").

במועד כריתת ההסכם עדיין לא היה לתובעים היתר בנייה לבניית הקומה השנייה. בהסכם אין התייחסות למועד תחילת העבודות, אוךם אין מחלוקת כי סוכם בין הצדדים שהנתבעת תתחיל בעבודות הבנייה לאחר קבלת היתר הבנייה ותוכניות מאושרות .

במעמד החתימה על ההסכם שילמו התובעים לנתבעת מקדמה בסך 35,000 ₪, על חשבון התמורה שתגיעה לנתבעת עבור ביצוע העבודות (להלן: "המקדמה").

2. לטענת התובעים, כעולה מכתב התביעה, עד למועד הגשת התביעה לא החלה הנתבעת בביצוע עבודות הבנייה, למרות פניות חוזרות ונשנות שלהם ולמרות דחיות רבות מצד הנתבעת. בשל כך הודיעו התובעים לנתבעת, באמצעות מכתב מעורך דינם, על ביטול ההסכם ודרשו את השבת המקדמה ששילמו, אולם הנתבעת התעלמה מהדרישה.

לכן הגישו התובעים את התביעה שבפניי, בה הם עותרים לחייב את הנתבעת להחזיר להם את המקדמה.

כדי שניתן יהיה להגיש את התביעה במסגרת סמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות, העמידו התובעים את סכום התביעה על 33,200 ₪, שזה הסכום המקסימלי אותו ניתן היה לתבוע בביהמ"ש לתביעות קטנות במועד הגשת התביעה.

ראוי לציין כי התביעה הוגשה מלכתחילה גם נגד שני מנהליה ובעליה של הנתבעת, הה' דורון וליאור עובד, אולם ביום 21/1/14 ניתן ע"י כב' השופטת זהבה בנר (להלן: "כב' השופטת בנר"), שדנה בתובענה בשעתו, פס"ד חלקי לפיו נמחקה התביעה נגדם בשל העדר עילה. לכן פסה"ד הנוכחי יתייחס אך ורק לנתבעת, שערעור שהוגש על ידה בהתייחס לפסק הדין שניתן נגדה ע"י כב' השופטת בנר התקבל והתיק הוחזר לבימ"ש זה ונותב אליי על מנת לאפשר לצדדים להשלים את טיעוניהם, לרבות להחליט אם יש מקום למנות מומחה מטעם ביהמ"ש, בטרם יינתן פסק דין סופי.

3. לטענת הנתבעת, כעולה מכתב ההגנה שהוגש ב 7/11/13, "רק לאחרונה התובעים פנו אליה והודיעו כי קיבלו היתר בנייה וכי ברצונם להתחיל בעבודות הבנייה". הנתבעת הודיעה לתובעים כי היא מוכנה להתחיל בעבודות מיד לאחר שתסיים את העבודות בפרוייקט אחר אותו התחילה (עת המתינה לקבלת היתר הבנייה לביצוע עבודות הבנייה בבית התובעים), אולם הדבר לא היה מקובל על התובעים.

עוד נטען ע"י הנתבעת, כי היא לא הפרה את תנאי ההסכם והיא עדיין מוכנה לקיימם וכי מי שהפר את ההסכם אלה התובעים.

עוד נטען ע"י הנתבעת כי המקדמה שקיבלה מהתובעים שימשה אותה "... לרכישת חומרים לביצוע הבנייה ובמיוחד רכישת ברזל על מנת לחסוך בעלויות מחירים" וכי העיכוב בהתחלת עבודות הבנייה במשך כשנה, כתוצאה מהעיכוב בקבלת היתר הבניה, גרם לה נזקים רבים.

לכן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט.

4. לאחר שבחנתי את העדויות ואת שאר הראיות שהובאו בפניי, לרבות העדויות שמסרו הצדדים בפני כב' השופטת בנר, שאת אמיתותן אישרו הצדדים עת העידו בפניי, הגעתי למסקנה כי לצורך ההכרעה בתיק זה אין צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט.

למעשה, המחלוקת היחידה הטעונה הכרעה בתיק זה, הינה בשאלה האם הנתבעת רשאית לקזז מהמקדמה את עלות החומרים שרכשה, לטענתה, עבור ביצוע עבודות הבנייה בבית התובעים עבודות שבסופו של דבר לא בוצעו. למחלוקת זו אתייחס בסעיף 5 להלן.

לא נעלם ממני כי קיימת גם מחלוקת בשאלה מי מהצדדים הפר את ההסכם, אולם מאחר שאף צד אינו תובע פיצוי על נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם (הנתבעת אומנם טענה בכתב ההגנה שנגרמו לה נזקים, אותם לא טרחה לפרט, אולם לא כתוצאה מהפרת ההסכם אלא כתוצאה מהעיכוב בקבלת היתר הבניה), אין צורך להכריע במחלוקת זו.

אף כי אין בכך צורך, לאור האמור לעיל, הנני לציין כי מהעדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי עולה כי אף צד לא הפר את ההסכם הפרה יסודית, המקנה לצד השני זכות לבטל את ההסכם ולתבוע פיצויים על נזק שנגרם לו. הפסקת ההתקשרות ביניהם היתה בסופו של דבר ביוזמת שני הצדדים, כל צדמהטעמים שלו – התובעים משום שלא היו מוכנים להמתין יותר להתחלת העבודות (לפי עדות התובעת מיום 21/1/14 הוסכם, לאחר מס' דחיות, כי העבודות יתחילו ב 20/8/13 וכבר ב 25/8/13 הזדרזו התובעים לשלוח, באמצעות עו"ד דורון אדירי, הודעה על ביטול ההסכם, מבלי אפילו לתת לנתבעת אורכה לקיום ההסכם, כמתחייב מהוראות סעיפים 7 (ב) + 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970), והנתבעים משום שלא מצא חן בעיניהם שהתובעים שכרו את שירותיו של מפקח שיפקח על ביצוע העבודות.

5. עיקר טענתה של הנתבעת בהתייחס לחומרי הבנייה אותם רכשה , לטענתה, מתייחסת לרכישת ברזל. הנתבעת הציגה חשבוניות על רכישת ברזל בסכום כולל של 27,093 ₪.

כפי שעולה מהעדויות, חלק מהברזל ניתן לשימוש גם בעבודות בנייה אחרות. אם לא די בכך, למרות שמר דורון עובד (להלן: "דורון") התבקש ע"י התובעת להביא לה את החומרים שקנתה הנתבעת והוא הבטיח לעשות זאת, הוא לא עשה כן. אציין כי בעניין זה אני מאמין לעדויותיהן של התובעת ושל הגב' ברוריה פיק, שהעידו על מה שאירע בפגישה בביתו של דורון, ומעדיף אותן על פני עדותו של דורון. לא ניתן לקזז תשלום עבור חומרי בניין שניקנו לביצוע עבודה מסויימת ולסרב למסור את חומרי הבניין למזמין העבודה. רק אם הנתבעת היתה מספקת לתובעים את החומרים שנקנו, לאחר שהיה ברור כי הנתבעת לא תבצע את העבודות, כדי שהתובעים יוכלו להשתמש בהם לביצוע העבודות ע"י קבלן אחר, היה מקום לקזז את עלות החומרים מהמקדמה.

זאת ועוד, מאחר שהתחלת העבודות היתה מותנית בקבלת היתר בנייה, לא היתה כל הצדקה לרכישת הברזל ו/או שאר חומרי הבנייה, לפני קבלת ההיתר. מה היה קורה אילו בסופו של יום לא היה ניתן היתר או שהיה ניתן היתר לתוכנית בנייה אחרת? דורון הסביר את הרכישה ברצון להבטיח את המחיר. יכול היה לשלם ולבקש מספק חומרי הבניין שימתין עם התאמת המידות והאספקה. בהקשר זה ראוי לציין כי מר אברהם מזרחי, ממנו רכשה הנתבעת את הברזל, העיד כי אילו נאמר לפקידות שלו, בעת ההזמנה (הברזל נרכש בחודשים ינואר ופברואר 2013), שההזמנה הינה לאספקה בעוד מספר חודשים (וראוי לזכור שבאותו שלב הנתבעת כלל לא ידעה למתי תצטרך את הברזל ) אז הפקידות "... לא היו מקבלות את ההזמנה אלא אומרות ללקוח שיבוא להזמין בעוד מספר חודשים" (עמ' 20 לפרוטוקול ישיבת יום 18/1/15, שורות 6-8).

זאת ועוד, מעדותו של דורון עולה כי כלל לא קיבל מהתובעים את תוכניות העבודה. איך ניתן להזמין ברזל, ללא תוכניות עבודה?

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי אין הנתבעת זכאית לקזז את עלות הברזל ושאר חומרי הבנייה שרכשה, לטענתה, עבור העבודות שהיתה אמורה לבצע בבית התובעים. לכן עליה להחזיר לתובעים את מלוא המקדמה.

6. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 33,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 17/9/13 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה תוך 15 ימים מקבלת העתק פסק הדין.

ניתן היום, ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

למזכירות: נא לשלוח את העתק פסק הדין לצדדים.