לפני תביעות הדדיות שבמרכזן הסכם שכירות שנחתם בין התובעת, הגב' ויטון, לבין הנתבעים, משפחת גילימוביץ'. עילות התביעה הן מגוונות: עילה חוזית, נזיקית, הגנת הפרטיות, עשיית עושר ולא במשפט, לשון הרע.

אומר כבר עתה שהתרשמתי שבין הצדדים נטועה מחלוקת אמוציונלית ביותר, שאינם רלבנטיים לדיון משפטי כלל. לכן, למרות שחלקים נרחבים מכתבי הטענות ופרוטוקולי הדיונים השונים עסקו בסכסוך האישי ובכעסים והתסכולים של הצדדים אחד על השני, אשתדל כמיטב יכולתי לברור את המוץ מן התבן ולהתמקד במחלוקת המשפטית בלבד.

הרקע העובדתי

1. משפחת גילימוביץ' ביקשה לשכור יחידת דיור במושב גבעת יערים. הגב' דלית ויטון (להלן: "דלית") ביקשה להשכיר יחידת דיור שבבעלותה. כך מצאו הצדדים את דרכם האחד אל השני.

ב-15.8.11 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים לתקופה של שנה אחת (יוער שעל ההסכם מופיע תאריך אחר אך אין מחלוקת בין הצדדים שהתאריך הנכון הוא 15.8.11).

במעמד חתימת ההסכם או סמוך לכך נמסרו לדלית 11 שיקים: שיק אחד עבור שני חודשי שכירות, החודש הראשון והחודש האחרון של תקופת השכירות , ועוד 10 שיקים, אחד לכל חודש עד תום שנת השכירות הראשונה.

אין מחלוקת שמשפחת גילימוביץ ביקשה להמשיך ולשכור את הדירה למשך שנה אחת נוספת שאמורה הייתה להסתיים באוגוסט 2013.

למרות זאת ובשל המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים תקופת השכירות הסתיימה מוקדם מהמתוכנן ב-13.6.13 (חודשיים לפני תום השנה השנייה).

2. שני הצדדים מודים שהיחסים ביניהם היו טובים למדי עד לסביבות חודש אפריל 2013 (ר' למשל עדותה של הנתבעת ילנה גילימוביץ', בתם של הנתבעים 1 ו-5, בעמ' 55, שורות 16-18), אז ביקשה דלית להיכנס למושכר, ולאפשר לגורמים מהרשות המקומית להיכנס גם כן וכל זאת לצורך קבלת טופס 4 שהיה חסר למבנה עד לאותה העת.

אציין שבעניין זה טוענים הנתבעים שאמנם פינו את הנכס למשך יום שלם במהלכו דלית נכנסה למושכר וביצעה בו שינויים, כדי להתאים את המבנה לדרישות התכנוניות ובתוך כך גרמה להם לנזקים כתוצאה מהצפה שקרתה תוך כדי ביצוע העבודות.

דלית מודה שאמנם ביצעה עבודות ושינויים במושכר כדי להתאים אותו להיתר הבניה. בתוך כך מודה דלית שניסרה את התקרה ופתחה בה פתח שיחבר בין קומות הבית. לטענתה של דלית לא נגרם לגילימוביץ' כל נזק. לכל היותר ניתזו מעט מים על דלת הכניסה למושכר אך לדבריה לא הייתה שום הצפה.

לאחר מכן ביקשה דלית לתאם עם גילימוביץ' כניסה למושכר כדי שנציגי הרשות המקומית יוכלו לבקר בו ולאשר מתן טופס 4. גילימוביץ' סירבו לכך. על רקע זה התעורר הסכסוך בין הצדדים.

3. כחלק מהסכסוך הזמינו גילימוביץ' ניידת משטרה כמה פעמים, כשדלית ביקשה להיכנס למושכר. גילימוביץ' התלוננו נגד דלית על הסגת גבול. פניות אלה למשטרה הן הרקע והבסיס לתביעת לשון הרע שהגישה דלית נגד גילימוביץ'.

4. עוד עובדה ראויה לציון היא זו המהווה את הבסיס לתביעת לשון הרע שהגישו גילימוביץ נגד דלית. במקביל לסכסוך בין הצדדים ופחות או יותר באותה תקופה רכשה משפחת גילימוביץ' בית במושב אביעזר מאת מר ראובן מאיר. דלית פנתה אל מר מאיר ראובן בעיצומו של הסכסוך עם משפחת גילימוביץ'. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לתוכן הדברים שאמרה דלית למר ראובן מאיר, והאם הם עולים כדי פרסום לשון הרע אסור.

5. בסופו של דבר המושכר פונה ביום 13.6.13, כאמור. יום קודם לכן ב-12.6.13, בעיצומו של הסכסוך האמוציונאלי הגואה בין הצדדים, הגישה דלית תביעה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. השטר הוא שטר חוב על-סך 8,000 ₪ שחתמו עליו הנתבעים 2-3, אולג ומירה שייפר (ההורים של הנתבעת 1, הגב' גילימוביץ'), כערבים להתחייבויות שונות של גילימוביץ' הנובעות מהחוזה. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לאיזו התחייבות ניתן שטר החוב. כמו-כן גילימוביץ' טוענים ששטר החוב היה תקף רק לשנת השכירות הראשונה, וממילא היה חסר כל תוקף ביחס להתחייבויותיהם בשנת השכירות השנייה, כך שאסור היה לדלית להגיש אותו לביצוע.

6. התביעה שלפני נולדה עם התנגדותם של גילימוביץ' לביצוע השטר. בחלוף הזמנים, הלכה התביעה ותפחה עד שביום 18.9.16 (כשלוש שנים לאחר שהוגש השטר לביצוע) הוגש כתב תביעה מתוקן הכולל סעדים רבים נוספים, החורגים הרבה מעבר לשטר החוב המדובר. למעשה, ניתן לומר שכעת שטר החוב כלל אינו נמצא במוקד המחלוקת ונזנח. בין לבין הגישו גילימוביץ תביעה נגד דלית בהליך נפרד, בטענה שגרמה להם לנזקים ושהוציאה דיבתם רעה.

התביעות אוחדו בסופו של דבר ופסק דין זה יכריע בשתיהן.

טענות הצדדים, דיון והכרעה בהן:

7. למען נוחות הדיון ומכיוון שנטענו טענות רבות, יובאו להלן הטענות ובסמוך להן ההכרעה בכל אחת מהטענות.

התביעה של דלית נגד גילימוביץ':

8. דלית הגישה נגד גילימוביץ' תביעה בסך 191,408 ₪ בעילה חוזית, נזיקית ולשון הרע (כך כפי שהוגדר בכותרת כתב התביעה).

טענותיה של דלית להפרת חוזה:

9. בעילה זו טוענת דלית שגילימוביץ' הפרו את הסכם השכירות הפרות שונות: (א) בכך שבדירה התגוררו כל בני משפחת גילימוביץ' ולא רק הגב' גילימוביץ' ובנה לבדם. דלית טוענת שהיה זה בניגוד למצג שהציגה אינה גילימוביץ' בטרם נחתם ההסכם, ובניגוד להסכמה שהייתה ביניהם בעניין זה; (ב) בכך שלא רכשו ביטוח צד ג' מתאים בהתאם להוראות החוזה; (ג) בכך שגידלו בעלי חיים בדירה ואף הפעילו בה לטענתה "מכון הרבעה" לגידול ומכירת חתולים; (ד) בכך שלא שילמו את אגרת השמירה הנגבית בישוב; (ה) בכך שלא שילמו עבור השקיית הגינה בשנה השנייה, כמתחייב מההסכם; (ו) בכך שלא שילמו חשבונות חשמל ומים; (ז) בכך שביצעו שינויים בדירה ובפרט במערכת החשמל והגז ולא השיבו את הדירה למצב כפי שקיבלו אותה, ולא עמדו בהתחייבותם להחזיר את הדירה נקיה ומסוידת בתום תקופת השכירות. בעניין זה הגישו הנתבעים סרטון המתעד את מצב הדירה ביום בו עזבו אותה. דלית לא חולקת על תוכן הסרטון ומודה שאכן קיבלה את הדירה במצב המתועד בו, לשיטתה מדובר ב"חורבן".

10. לאחר ששקלתי ובחנתי את הטענות כפי שאפרט להלן, הרי שהטענות בעניין זה נדחות ברובן. יש לומר שלמעט הטענה בעניין תשלום עבור השקיית הגינה בשנה השנייה והטענות לגבי חשבונות החשמל והמים שהן טענות הנובעות מהחוזה עצמו, ויש בהן ממש ויש צורך לבחון אותן לגופן ולהכריע בהן, אני סבורה שיתר הטענות הן קטנוניות וטורדניות ונולדו רק לצורך הסכסוך וליבוי אש המחלוקת.

(א) הטענה להתחייבות מצד אינה גילימוביץ' להתגורר בדירה בגפה – אין לה אחיזה בראיות והיא אף סותרת את לשון ההסכם הקובע (סעיף 3א): "השכרת המושכר על פי חוזה זה היא למטרת מגוריו של השוכר ומשפחתו בלבד". מגוריהם של כל בני משפחת גילימוביץ' עונים על סעיף זה בהסכם. לעומת זאת הטענה שמשפחת גילימוביץ' התחייבה בפני דלית להתפצל איננה סבירה. מה גם שאדם סביר לא יתנה השכרת דירה שבבעלותו בכך שהשוכר יתחייב לפצל את משפחתו. הדבר מחזק את מסקנתי שהטענה נולדה רק בשל הסכסוך ורק לצורך הסכסוך וכדי ללבות ולהעצים אותו.

(ב) הטענה לכך שלא נערך ביטוח צד ג', וזאת בניגוד לאמור בסעיף 8 להסכם למעשה אינה שנויה במחלוקת מן הפן העובדתי. גילימוביץ' אכן לא ערכו ביטוח כמתחייב מההסכם. אך טענה זו היא טורדנית וקנטרנית בעיני, שכן אין מחלוקת שלא נגרם לדלית כל נזק מהיעדר הביטוח. לא אירע נזק לצד ג' כלשהו, וממילא לא היה צורך מעשי בביטוח שכזה ולא היה צורך בהפעלתו. דלית לא הלינה על כך בזמן אמת ואף האריכה את תקופת השכירות לשנה נוספת על-אף שלא הוצג לה ביטוח צד ג' כמתחייב מההסכם. בכך ויתרה למעשה דלית על טענה זו, ויתור הנלמד מהתנהגותה. מכל מקום, מכיוון שלא נגרם כל נזק ולא היה כל צורך להשתמש בסעיף זה הרי שגם אם יש לראות בכך משום הפרה של ההסכם הרי כדי שהפרה תזכה בפיצוי כלשהו יש צורך להצביע על נזק שנגרם כתוצאה מההפרה, זולת אם נקבע במפורש בהסכם פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרה זו. פיצוי כזה לא נקבע בהסכם. נדמה כי טענה זו הועלת על ידי דלית רק כדי ליצור רושם שלילי על הנתבעים.

(ג) הטענה להקמת "מכון הרבעה" לחתולים לא הוכחה. אינני רואה צורך להידרש לטענה זו מעבר לכך. אם הטענה מכוונת כלפי עצם גידול בעלי חיים בדירה – הרי שההסכם לא הגביל זאת. גם דלית מודה בכך ולטענתה היא הגבילה זאת בעל-פה. בכך מהווה גרסתה של דלית עדות בעל דין יחידה שניתן גם לראות בה עדות בעל פה נגד מסמך בכתב שכן כאמור הסכם השכירות שאינו שולל גידול בעלי חיים בדירה. בנסיבות אלה לא מצאתי הצדקה או טעם טוב לקבל את עדותה היחידה של דלית.

(ד) הטענה לגבי דמי השמירה – סעיף 6 להסכם קובע כך: "לעניין אגרת שמירה ישלם השוכר עפ"י דרישה שתקום/שתקבע מרשויות המועצה האזורית/ועד היישוב שישולמו במעמד חתימת חוזה זה מראש עבור כל השנה" (ההדגשה במקור).

למיטב הבנתי את הדברים, ההסכם קובע שאם תקום דרישה כלפי השוכר מצד המועצה או ועד היישוב, אז השוכר מתחייב לשלם את אגרת השמירה. אם אני מבינה נכון, הרי שלשון "עתיד" שנוקט בה הסעיף מבהירה שבמועד חתימת ההסכם טרם הגיעה דרישה שכזו לתשלום אגרת שמירה.

כתב התביעה לא מפרש דבר אודות קיומה של דרישה שכזו, מתי נולדה הדרישה ומה גובה אגרת השמירה. כתב התביעה גם לא מפרש מה החוב המדויק הנתבע בגין אגרת שמירה שלא שולמה ונוקב רק בסכום כולל (של 37,300 ₪) לפיצוי בגין כל ההפרות הנטענות, בחקירתה נשאלה דלית על עניין אגרת השמירה ואמרה שמדובר בתשלום של 60 ₪ לחודש עבור כל הבית שלה. אין מחלוקת שהבית של דלית מחולק למספר יחידות משנה, בין היתר הדירה מושא תביעה זו. כשנשאלה על כך דלית בחקירה, למה היא חושבת שמשפחת גילימוביץ' צריכה לשאת לבדה במלוא העלות של אגרת השמירה לכל יחידת המגורים של דלית הכוללת כמה יחידות משנה נוספות – ענתה דלית "זה מה שכתוב בחוזה" (עמ' 32, ש' 1-7).

לטעמי, זה לא מה שכתוב בחוזה והפרשנות המוצעת אינה סבירה. אפשר לפרש את שנכתב בחוזה בהקשר זה בכמה דרכים לדעתי, אך זו לא אחת מהן. אינני מוצאת דרך פרשנית כלשהי שתתיישב עם ההנחה של דלית שמשפחת גילימוביץ צריכה לשאת לבדה במלוא אגרת השמירה הכוללת עבור כל המשפחות המתגוררת במבנה.

לתצהירה צירפה דלית כרטסת הנהלת חשבונות המפרטת את חיוביה באגרת שמירה בשנים 2011-2013. הכרטסת אכן מעידה על כך שהחיוב החודשי עבור אגרת שמירה הוא 60 ₪. העובדה שאגרת השמירה הייתה קיימת למעשה כבר במועד חתימת הסכם השכירות בחודש אוגוסט 2011 מעלה סימני שאלה. אם הייתה דרישה לתשלום דמי שמירה כבר כשנחתם ההסכם מדוע נוקט החוזה בלשון צופה פני עתיד וקובע חובת תשלום אגרת שמירה "עפ"י דרישה שתקום"? אני מבינה מכך שהצדדים התכוונו למנוע מחלוקת מול צדדים שלישיים ובפרט מול המועצה או וועד היישוב. דלית רצתה כנראה למנוע מצב בו ועד היישוב יחליט לחייב גם יחידות משנה באגרת שמירה נוספת (כך שהחיוב יוטל על כל משפחה ולא על כל מבנה) והשוכרים יתנגדו לכך בטענה שלא התחייבו לכך בחוזה, או יבקשו לגלגל את החיוב על כתפיה של דלית.

העובדה שדלית לא באה בדרישה לתשלום אגרת השמירה בזמן אמת למרות שהחיוב היה קיים מהיום הראשון, מחזקת גם היא את המסקנה שלא לחיוב הזה התכוונו הצדדים. נתון זה מחזק בי גם את המסקנה שהטענה לחוב בגין אגרת שמירה נטענת בחוסר תום לב ונולדה גם היא רק לשם הסכסוך וכדי ללבות אותו.

לכן התביעה לתשלום אגרת שמירה נדחית.

(ה) לגבי דמי השקיית הגינה – אין מחלוקת שבשנה הראשונה שילמו גילימוביץ' 480 ₪ עבור השקיית הגינה (תשלום שנתי). גם ההסכם כולל התייחסות מפורשת לתשלום זה. גילימוביץ' טוענים שלגבי השנה השנייה לא היה סיכום כזה של תשלום עבור השקיית הגינה. אינני מקבלת את הטענה הזו של גילימוביץ'. אין מחלוקת שההסכם הוארך בשנה אחת נוספת. כשהוארך ההסכם הוסכם על העלאה קטנה בדמי השכירות ומעבר לזה לא נאמר דבר נוסף. אני סבורה שיש ללמוד מכך שהצדדים הסכימו להשאיר את ההסכם המקורי על כנו, פרט לגובה דמי השכירות שזה נתון שהוסכם לערוך בו שינוי. הטענה של גילימוביץ' איננה סבירה ואיננה מתקבלת על הדעת. אם הייתה מתקבלת טענה כזו משמעות הדברים הייתה שהצדדים הסכימו לחדש את ההסכם בלי שום התחייבות מצד מי מהצדדים, מעבר להתחייבות לשלם דמי שכירות בסכום מסוים. אם אכן טענה זו נכונה הרי שגילימוביץ' אינם יכולים להיבנות מהסעיפים בחוזה המגבילים כניסה וביקורים במושכר, שכן לכאורה עניין זה לא הוסכם בשנה השנייה. כך גם גילימוביץ' לא יכולים לטעון טענות כנגד הפינוי המוקדם שדרשה דלית מכיוון שלכאורה לא הוסכם על תקופת שכירות מסוימת בשנה השנייה. וזה רק לשם הדוגמא. מובן שאין לקבל טענה כזו ואין להניח שזה היה אומד דעת הצדדים כשהסכימו על הארכת תקופת השכירות בשנה אחת נוספת.

מסקנה זו מתבקשת גם נוכח סעיף 16 להסכם המתייחס לאפשרות הארכת ההסכם בשנה נוספת וקובע ש"במידה והשוכר יישאר תקופת שכירות נוספת (מעבר לשלוש שנים) ייחתם הסכם נוסף". מכאן משתמע שבמשך שלוש שנים יישאר ההסכם הקיים על כנו ורק אם תתבקש הארכה מעבר לשלוש שנים אז ייחתם הסכם נוסף ועדכני יותר.

הנחה זו מתיישבת גם עם לשון חוק השכירות והשאילה תשל"א-1971 הקובע בסעיף 3 כך:

פרטים שלא נקבעו בהסכם:

11. פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג.

על כן אני דוחה את טענתם של גילימוביץ' ומקבלת את טענתה של דלית.

גילימוביץ מודים שלא שילמו עבור השקיית הגינה בשנה השנייה (או לכל הפחות לא מכחישים זאת ומסתפקים בטענה שלא הייתה חובה כזו באותה שנה). על-כן ולאור האמור לעיל אני מחייבת את גילימוביץ' לשלם לדלית סך של 400 ₪ עבור השקיית הגינה בעשרת החודשים הנוספים בהם התגוררו בדירה (40 ₪ לחודש על-פי האמור בהסכם X 10 חודשים).

ודוק – אינני מוצאת לנכון לחייב את גילימוביץ' בתשלום עבור שנה שלמה מכיוון שאין מחלוקת שבפועל גילימוביץ' התגוררו בדירה 10 חודשים בלבד. השכירות הסתיימה מוקדם מהמתוכנן בשל דרישתה של דלית לקצר את תקופת השכירות. בנסיבות אלה לא מדובר בקיצור תקופת השכירות תוך הפרת ההסכם מצדם של גילימוביץ' אלא בביטול ההסכם מצדה של דלית. משבוטל ההסכם אין מקום לגבות תשלום עבור החודשים הנותרים.

(ו) לגבי חשבונות החשמל והמים – אקדים ואומר שבכתב התביעה סיווגה דלית את התביעה בגין רכיב זה תחת הכותרת של "עשיית עושר ולא במשפט". למרות זאת ולמען הנוחות אני מוצאת לנכון להתייחס לטענה זו יחד עם יתר הטענות להפרת ההסכם מכיוון שהחיוב בחשמל ומים נובע מההסכם.

בעניין זה יש מחלוקת עובדתית האם שולמו החשבונות וכמה בכלל היה על גילימוביץ' לשלם ועבור איזו תקופה. בכתב התביעה דלית לא פירטה את החוב הזה באופן מסודר ומגובה באסמכתאות והסתפקה בטענה הכללית לחוב בגין חשמל ומים בסך 4,300 ₪.

בתצהירה כבר פירטה דלית קצת יותר את הטענות וגם צמצמה אותן. בסעיף 17 לתצהיר נטען שגילימוביץ' נותרו חייבים סך של 785 ₪ בגין צריכת מים בתקופה שמ-22.10.13 עד 13.6.13; וכן נותר חוב נוסף בסך 421 ₪ בגין צריכת חשמל בחודשיים האחרונים בהם התגוררו גילימוביץ' בדירה (15.4.16 עד 13.6.13). סה"כ הצטמצמה הטענה לחוב בגין חשמל ומים לסך של 1,206 ₪ (במקום 4,300 ₪ שנטענו בכלליות בכתב התביעה). יש לציין שלא צורפו אסמכתאות לתצהיר שיתמכו בטענת החוב הנטען. במקום להפנות לראיות ואסמכתאות הפנתה דלית לפרוטוקול הדיון מיום 25.6.17 שהתקיים לפני כב' השופטת כהן-לקח. מדובר בפרוטוקול המחזיק 8 עמודים ודלית לא טרחה להפנות לעמוד מסוים מתוכו שם נמצאת לכאורה האסמכתא לטענותיה בתצהיר.

בכל מקרה, באותו דיון דלית טענה מפיה את טענותיה בעניין זה, שגם אז לא היו מגובות באסמכתאות. מצד שני אינה גילימוביץ' הודתה שקיים חוב בגין חשמל ומים לחודשיים האחרונים שבהם התגוררו בדירה: 15.4.13 – 13.6.13. (ר' עמ' 13, שורה 16).

לצד זאת גילימוביץ' טענו שהם לא יכולים לדעת מה גובה החוב. לטענתם של גילימוביץ' לא ניתן גם להעריך או לאמוד את גובה החוב בהסתמך על חשבונות החשמל והמים שהיו משלמים בדרך כלל, מכיוון שהיו אלה דרישות תשלום המבוססות על מוצא פיה של דלית בלבד, ולא היה מונה נפרד ליחידה שלהם. במשך כל תקופת השכירות לא הלינו גילימוביץ' על נכונות דרישת התשלום שהציגה להם דלית, וזאת בשל היחסים הטובים שהיו ביניהם והאמון שרכשו לדלית. אלא שכעת, בצל הסכסוך, אין להם אמון בדלית והם לא יכולים לדעת שהסכומים ששילמו במשך כל תקופת השכירות עבור חשמל ומים שיקפו נאמנה את נתוני הצריכה שלהם בפועל. דלית כמובן מכחישה את הטענות ומוסיפה וטוענת שלגילימוביץ' הייתה גישה למוני החשמל והמים והם היו יכולים לבדוק זאת בעצמם בזמן אמת.

אינני מקבלת את טענותיהם של גילימוביץ' בנקודה זו. הפעם נדמה לי שהיה זה תורם של גילימוביץ' לטעון טענות, שכל מטרתן ללבות את אש המריבה. והרי אין מחלוקת שעד אפריל 2013 היחסים בין הצדדים היו טובים למדי. אין סיבה להניח שבתקופה זו דלית הונתה את גילימוביץ' ודרשה מהם דרישות תשלום מוגזמות ולא נכונות עבור חשמל ומים. טענות אלה הן טענות קשות הנושאות אופי פלילי כך שהנטל להוכיח אותן במשפט אזרחי הוא נטל מוגבר.

במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי נראה לי סביר יותר להניח שבמשך כל תקופת השכירות דלית דרשה תשלום עבור מים וחשמל על-פי קריאת המונים הנכונה מאשר להניח שהיא הונתה את גילימוביץ' וגזלה מהם תשלום ביתר שלא כדין.

בחקירתה הודתה אינה גילימוביץ' שתשלום עבור מים היה כ-60 ₪ לחודש ועבור חשמל היה כ-300 ₪, לא ברור האם מדובר בסכום חודשי או דו-חודשי (ר' עמ' 13, שורות 23-26 לפרוטוקול).

דלית טוענת שעל-פי הרישומים שלה החוב עבור חשמל לחודשיים האחרונים הוא בסך 421 ₪ והחוב עבור מים לחודשיים האחרונים הוא בסך 159 ₪. בנסיבות העניין ונוכח הודאתה של אינה גילימוביץ' כאמור לעיל הסכומים נראים לי סבירים והגיוניים.

לכן אני קובעת שעל גילימוביץ' לשלם לדלית סך של 580 ₪ עבור חשמל ומים לתקופה שמ-15.4.13 עד 13.6.13. בתוך כך אני דוחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שמלפני 15.4.13 מכיוון שלא הוכחה ואף הוצג פתק כתוב בכתב ידה של דלית המאשר קבלת תשלום עבור חשמל ומים לתקופה שמאוקטובר 2012 עד אפריל 2013 (ר' עמ' 13, שורות 1-3 לפרוטוקול).

אציין שאני ערה לטענותיה של דלית בנוגע לנסיבות כתיבת הפתק הזה, ושלכאורה הייתה זו סחיטה מצידם של גילימוביץ' שהתנו מתן אפשרות להיכנס למושכר בתשלום בסך 300 ₪. לטענתה של דלית זה היה הרקע לאישור שכתבה להם. ראוי לציין שגילימוביץ' לא מכחישים לחלוטין את הסיפור בדבר קיזוז מוסכם של 300 ₪ מתשלום המים והחשמל, אך טוענים שסיכום זה נולד לאחר שדלית נכנסה למושכר, ערכה בו שינויים, גרמה להם לנזקים ולכן הציעה את הקיזוז כפיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם. אינני מקבלת את הטענה של דלית משום שהיא לא הוכחה והיא לא סבירה בעיני. ה"קיזוז" הנטען הוא בסכום העולה על 300 ₪ ואין זה סביר בעיני שדלית תסכים לכתוב אישור השווה יותר מכפי שדרשו לכאורה גילימוביץ'. בכל מקרה, גם אם הנחה זו איננה נכונה, עדיין לא מצאתי סיבה לקבל את טענתה של דלית לסחטנות מצד גילימוביץ', טענה שגם היא מדיפה ניחוח פלילי ויש להוכיח אותה בראיות של ממש, דבר שלא נעשה.

(ז) הפרת ההתחייבות להחזיר את הדירה במצב טוב כפי שקיבלו אותה גילימוביץ – אין מחלוקת שגילימוביץ הזיזו את נקודת הגז בדירה. בחקירתם טענו גילימוביץ' שדלית אישרה להם את השינוי הזה. כמו כן, אינה גילימוביץ אמרה בחקירתה (עמ' 46, ש' 12-13) שיומיים לפני שהם עזבו את הדירה דלית דרשה מהם להחזיר את הגז למקומו המקורי והם (גילימוביץ') התחייבו להחזיר אותו אבל לא עשו כן.

דלית הפנתה לסעיף 10א בהקשר זה (ר' סעיף 21 לתצהיר של דלית) הקובע כך: "אסור לשוכר לבצע כל שינוי במושכר או להשתמש בו בניגוד למוסכם לפי חוזה זה או בניגוד לנקבע בחיקוק".

בנסיבות העניין אני מקבלת את הטענה שהשינוי שנעשה בנקודת הגז מהווה הפרה של האמור בחוזה. גם אם השינוי נעשה בהסכמה בעל-פה מצד דלית, עדיין אין מחלוקת שדלית ביקשה תיקון והשבה של המצב לקדמותו. לכן יש לראות בהותרת השינוי הזה על כנו, משום שינוי שנעשה בניגוד למוסכם בין הצדדים ומהווה הפרה של ההסכם.

דלית לא "תמחרה" את שווי הנזק שנגרם לה כתוצאה משינוי זה. לא הוצגו ראיות בעניין זה וגם לא קבלות על תיקון בפועל שביצעה דלית. בכתב התביעה טענה דלית בכלליות שיש לפצות אותה בגין נזקים למושכר בסכום של למעלה מ-38,000 ₪. טענה זו אין לקבל. היא לא הוכחה ולא גובתה בראיות. בתצהיר דלית הסתפקה רק בטענה שנעשה שינוי כאמור אך לא נקבה בסכום כלשהו המהווה פיצוי ראוי לשיטתה בנקודה זו.

בנסיבות אלה אפשר היה לדחות את התביעה משום שלא הוכח גובהה. למרות זאת ולמען הצדק, בפרט נוכח הודאתה של אינה גילימוביץ' שהייתה התחייבות מצדם להשיב את המצב לקדמותו והם לא עשו כן, אני מוצאת לנכון לקבוע פיצוי על דרך האומדן (לאפשרות לפסוק על דרך האומדן ר' למשל ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ''ד נט(6) 490).

לכן אני קובעת שעל גילימוביץ' לפצות את דלית בסך של 500 ₪ בגין השינוי שנעשה בנקודת הגז במושכר.

אשר למערכת החשמל – גילימוביץ' מכחישים שעשו שינויים כלשהם במערכת החשמל. דלית לא הציגה ראיות לטענה זו שנטענה מפיה בלבד. בנסיבות אלה אני דוחה את הטענה לשינויים במערכת החשמל מכיוון שהיא לא הוכחה.

אשר לטענות לנזקים שונים למושכר – הטענות הן טענות כלליות שנטענו מפיה של דלית לבדה מבלי שגובו בראיות. כאמור מדובר בעדות בעל דין יחידה ולא מצאתי טעם טוב לקבל אותה. אני ערה לכך שבסיכומיה טענה דלית שאין מדובר בעדות בעל דין יחידה ושהאסמכתאות שצירפה תומכות בעדותה. אך טענה זו נטענה בכלליות מבלי להפנות לאסמכתא מסוימת התומכת בטענה מסוימת. לא ברור איזו מראיות התובעת תומכת בטענה לנזקים למושכר. עיינתי בתצהיר של דלית ובנספחיו ולא מצאתי תיעוד להרס של המושכר. הסרטון שהציגו הנתבעים, שדלית לא חולקת על תוכנו, לא מציג "חורבן" לטעמי. לכל היותר נראית בו דירה במצב משומש, ולא נקיה.

סעיף 3ג לחוזה קובע בעניין זה כך: "בתום תקופת השכירות מתחייב בזה השוכר לפנות את המושכר ולהעמידו לרשות המשכיר ביום הקובע במצב תקין עם כל המנעולים והמפתחות נקי ופנוי מכל אדם וחפץ, למעט הציוד והריהוט המפורט בנספח א'".

גילימוביץ' טענו שהם החזירו את המושכר במצב טוב יותר משהיה כשקיבלו אותו. דלית טוענת שגילימוביץ' קיבלו את המושכר במצב טוב יותר משהחזירו אותו. בפרט טוענת דלית שגילימוביץ' השאירו במושכר ובסביבתו חפצים שהיה עליה לפנות וכן שהדירה לא הייתה נקיה ומסוידת.

צפיתי בסרטון שאינו שנוי במחלוקת כאמור והגעתי למסקנה שהצדק עם דלית. אמנם לא ניתן לומר שגילימוביץ' הותירו אחריהם "חורבן" כפי שדלית מתארת, אך התרשמתי שגילימוביץ' לא הקפידו על קיום דרישת סעיף 3ג הנ"ל ולא החזירו את הדירה כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ ונקיה. יש לציין שהסעיף לא מחייב השבה של המושכר באותו מצב בו קיבלו אותו גילימוביץ' ולכן אין צורך להידרש לטענה של גילימוביץ' בעניין כאילו שקיבלו את המושכר במצב גרוע יותר משהחזירו אותו. מה גם שבעניין זה נכונה טענתה של דלית שבחתימתם על החוזה ויתרו גילימוביץ' על כל טענה בנוגע לטיב המושכר (סעיף 4 לחוזה). על כל פנים הגעתי למסקנה שגילימוביץ' עזבו את הדירה "בבהלה" בהחלטה חפוזה ובעיצומו של סכסוך עם דלית מה שמטבע הדברים לא הפיח בגילימוביץ' רצון טוב כלפי דלית או מחויבות עמוקה כלפיה. אני מוצאת בכך הסבר להתנהגותם של גילימוביץ' שעזבו את הדירה בלי לנקות אותה ובלי להקפיד שתהיה ריקה מכל חפץ. לכן על גילימוביץ' לפצות את דלית בסך של 500 ₪ עבור ניקיון הדירה. סכום זה גם הוא נפסק על דרך האומדן בהיעדר ראיות של ממש לגביו, ובשים לב לכך שמדובר בדירה קטנה.

אציין בשולי הדברים שדלית טענה גם לשימוש במחסן בניגוד להסכם וכן טענה טענות כלליות לנזקים למושכר, הותרת חפצים שונים, נזק לרהיטים וכד' (בכתב התביעה סווגו טענות אלה תחת הכותרת של "עשיית עושר ולא במשפט" אך נראה לי שמקומן הטבעי הוא דווקא בדיון בהפרת ההסכם, בפרט נוכח הוראת סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979, שכן טענות אלה נובעות מהחוזה עצמו). אינני מוצאת לנכון להתייחס לטענות אלה. נראה שהן נזנחו בסיכומים, לא מצאתי התייחסות קונקרטית אליהן בסיכומיה של דלית. מה גם שכאמור מדובר בטענות קטנוניות וטורדניות שנועדו רק ללבות את אש המחלוקת.

סיכום ביניים:

12. בגין הפרת הסכם השכירות גילימוביץ' ישלמו לדלית סך של 1,980 ₪ עבור דמי השקיה ל-10 חודשים בשנה השניה (400 ₪); חשבונות חשמל ומים שלא שולמו בחודשיים האחרונים לשהותם של גילימוביץ' במושכר (580 ₪); פיצוי על דרך האומדן בגין שינוי בנקודת הגז במושכר (500 ₪); פיצוי על דרך האומדן עבור ניקיון הדירה.

13. מובהר שיתר הטענות להפרת ההסכם, לנזקים שונים למושכר וכן כל הטענות המפורטות בסעיף 30 לכתב התביעה העוסקות בעשיית עושר ולא במשפט – נדחות.

התביעה לפיצוי בגין לשון הרע:

14. התביעה בנקודה זו מבוססת על הטענה – שאיננה שנויה במחלוקת – שגילימוביץ' הזמינו ניידות משטרה והתלוננו על דלית במשטרה כמה פעמים.

אציין שגילימוביץ' טוענים שתוכן הפרסום לא הוכח. טענה זו נדחית. תוכן הפרסום הוכח בראיותיהם של גילימוביץ' עצמם שצירפו לתצהיריהם העתק מהודעותיהם במשטרה ומדוחות הפעולה שנרשמו לאחר שביקרו שוטרים במקום.

גילימוביץ' התלוננו על דלית שהיא משיגה את גבולם ונכנסת למושכר בלי רשות; שהיא סוגרת את ברז המים הראשי של הדירה ומנתקת את החשמל; כמו-כן גילימוביץ' הזמינו ניידת משטרה ביום עזיבתם את המושכר. כשנשאלו על כך בחקירה אמרו שעשו כן כדי לתעד את אופן עזיבתם את הנכס כדי למנוע פתחון פה מצד דלית בעניין זה (עמ' 47, ש' 7-8).

הטענה העובדתית איננה במחלוקת. המחלוקת היא בשאלה המשפטית האם התלונות חוסות תחת אחת ההגנות הרלוונטיות הקבועות בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965.

בהקשר זה יש לציין שגילימוביץ' הכחישו בכלליות את טענותיה של דלית בעניין לשון הרע. מעבר להכחשה הכללית טענו גילימוביץ' שהם פנו לרשות המוסמכת לחקור את תלונתם ושעומדות להם ההגנות הקבועות בחוק "לרבות, אך מבלי למעט, סעיפים 15(8), 14 וכדומה".

הגנת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת – סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

15. סעיף 15(8) לחוק קובע כך:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

הגשת תלונה למשטרה עונה ככלל על הגדרת "פרסום" הקבועה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. מנגד, תלונה שכזו חוסה דרך כלל תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק (לדיון בהקשר זה ר' ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר פ"ד לו(2) 141. להלן: "פסק דין ריימר"), אם יוכיח המפרסם-הנתבע שעשה את הפרסום בתום לב.

16. סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה בדבר תום ליבו של המפרסם אם הוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.

זו שאלה עובדתית, האם הפרסום חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין אם לאו.

המלומד אורי שנהר התייחס לעניין זה ואמר כך:

"בדיקת השאלה האם הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות נעשית באמצעות בחינת הפרסום עצמו. לשונו של הפרסום מהווה קנה מידה מרכזי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו. פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרוב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר, ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר. עם זאת, סגנונו של הפרסום אינו מהווה את האינדיקציה היחידה למידת סבירותו...

נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום יבחן בית-המשפט במסגרת סעיף 16(א) גם שיקולים אחרים שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע... כאשר מדובר בפרסום הנעשה מתוך חובה או לשם הגנת עניינו של אדם אחר, תיבחן סבירות הפרסום בין היתר לאור השאלה האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם..."

(אורי שנהר דיני לשון הרע עמ' 265 וההפניות הנזכרות שם (1997)).

בחנתי את תוכן הפרסומים כפי שתועדו בהודעות ובדוחות המשטרה ומצאתי שהם אינם חורגים מתחום הסביר בנסיבות העניין.

17. הוצגו חמישה דוחות/הודעות:

(א) דוח מיום 9.6.13 שנרשם ע"י השוטר יצחק לוי שהגיע למקום בעקבות תלונה של גילימוביץ' להסגת גבול מצידה של דלית המנסה להיכנס למושכר. מהתיעוד בדוח עולה שדלית אמנם ביקשה להיכנס למושכר ולא התרצתה בקלות לעזוב את המקום. השוטר תיאר בדוח כיצד הסביר לדלית שהיא לא יכולה להיכנס לנכס בלי רשות הדיירים, וכיצד דלית התווכחה עמו וסירבה לקבל את ההוראה להתרחק מהנכס הנמצא בבעלותה.

אני ערה לטענתה של דלית לכך שלא ניסתה להיכנס בכוח למושכר. דלית אף הציגה סרטון וידאו המתעד לכאורה את השתלשלות הדברים ומוכיח לשיטתה שלא ניסתה להיכנס בכוח למושכר. אך גם אם אקבל את גרסתה העובדתית של דלית ואניח שהיא לא השתמשה בכוח לצורך כניסה למושכר, אין זה מועיל לדלית. השתכנעתי שדלית לא הייתה נכונה לעזוב את המקום כלעומת שבאה אלמלא התערבו השוטרים והורו לה לעשות כן. לכן אין זה מאוד חשוב בעיני האם מבחינה עובדתית דלית אמנם "הכניסה את הרגל שלה בדלת" (כפי שטוענים גילימוביץ) או שרק המתינה בחוץ בעיקשות מבלי לנקוט צעדים ממשיים לכניסה לדירה. כך או כך השתכנעתי שהיה לגילימוביץ יסוד סביר לחשוש שדלית עלולה להסיג את גבולם. נדמה שדלית לא הייתה מוכנה לקבל את מגבלת הגישה שלה לנכס הנמצא בבעלותה.

בנסיבות אלה אני סבורה שהתלונה על הסגת גבול לא חרגה מתחום הסביר ונעשתה בתום לב.

(ב) תלונה שהגישה אינה גילימוביץ' נגד דלית בתחנת המשטרה ביום 12.6.13 בשעה 12:00. בתלונה נרשם מפיה של אינה כך:

"אני רוצה להגיש תלונה נגד בעלת הבית שלי בשם דלית ביטון... בתקופה האחרונה היא מטרידה אותי ואת בני משפחתי בכל מיני דרכים, היא כל הזמן נכנסת לבית שלנו ושוברת קירות ומתקנת וחוסמת בגלל שיש לה בדיקה של מס הכנסה וכל נושא האישורים החוקיים של הבניה שלה, היא מאיימת עלי ומטרידה אותי כל פעם היא צילמה את הבת שלי בתוך הבית, פעם אחת שלי (צ"ל "בלי") רשות עם המפתח שיש לה כאשר הבת שלי הייתה בבית היא כל הזמן מאיימת שתיקח את הצ'קים להוצאה לפועל ותיתן אותם לעבריינים, פעם אחת היא שמעה אותי מדברת בטלפון כי אנו בהליכי קניה של בית באביעזר והיא אמרה שהיא תגיע לוועדה ותדאג שלא יקבלו אותנו שמה היא שולחת כל הזמן אס אם אסים שתעביר את הצ'קים להוצאה לפועל, שתעשה לנו עיקול בבנק. ביום ראשון 9.6.13 בשעה 11:30 עד 13:00 הזמנו משטרה שהיא נכנסה לבית ולא רצתה לצאת אז היא אמרה לשוטרים שבעלי דחף אותה, פעם אחת למשל הבת שלי הייתה בבית וביקשה משהו לבישול עוף אז הבת שלי לא הבינה מה היא רוצה והיא פשוט נכנסה פתחה את הארון מטבח ולקחה, היא פשוט חודרת לפרטיות שלנו..."

אני סבורה שגם הודעה זו לא חורגת מתחום הסביר בנסיבות העניין ולכן חזקה שנעשתה בתום לב. התיאור הוא בסך הכל ענייני בהתחשב בנסיבות העניין ובסכסוך האמוציונאלי הנמצא ברקע הדברים.

(ג) מאוחר יותר באותו היום (12.6.13) בסביבות השעה 22:00 פנתה אינה גילימוביץ למוקד 100 של המשטרה ודיווחה שהיא וילדיה מפוחדים בעקבות מעשיה של דלית שמנתקת להם את החשמל והמים לסירוגין ומאיימת עליהם במסרונים בהם כתבה "לבינתיים לא נגרם לכם נזק". בעקבות פניה זו הגיעו שוטרים למקום ונוכחו לגלות שאכן לא היו מים בדירה, אך חשמל היה. השוטרים המליצו לגילימוביץ' לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה.

גם פרסום זה אינו חורג מתחום הסביר בעיני. תוכן הדברים ענייני בסך הכל ולא גולש לפסים אישיים מוגזמים ולא רלוונטיים לעצם הסכסוך.

לכן אני קובעת שגם פרסום זה נעשה בתום לב בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.

(ד) יום למחרת, ב-13.6.13 בשעה 12:49, ביום בו עזבו גילימוביץ את הדירה, פנתה ילנה גילימוביץ לתחנת המשטרה והגישה תלונה נגד דלית. בתלונתה אמרה ילנה כך:

"אתמול... אח שלי התקשר להורים שלי ואמר להם שאין מים וחשמל בבית מאחר ודלית ניתקה אותם וכל זה בגלל שאין טופס 4 וכל הזמן מגיעים לביקורת וזה בניגוד לרצונה והיא רוצה שאני ביחד עם משפחתי נעזוב את הדירה. למקום זומנו אתמול והיום ניידת משטרה וכן שלחתי לה הודעה שתחזיר את הצ'קים האחרונים של שכר הדירה ואנו נהיה מוכנים לעזוב את הדירה בשעה (צ"ל "ביום") 15.6.13 וכן הימרה (צ"ל "היא אמרה") שתחזיר את הצ'קים רק באם נשלם את החשמל והמים לפי מונה וכן רציתי שנרשום את המונה אחרון לפני עזיבתי עם עד והיא מתנגדת לזה ואמרתי לה שזו זכותי...".

גם תלונה זו נראית בעיני סבירה בנסיבות העניין. עניינית בסך הכל. דלית לא הפנתה לאמירה מסוימת המהווה לשון הרע לטענתה ואינני מוצאת אמירה מובהקת שכזו בתוכן הדברים. לכן התביעה ביחס לתלונה זו נדחית ואני קובעת שהיא נעשתה בתום לב.

18. כאמור השתכנעתי שכל הפרסומים נעשו בתום לב בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 16(א). חזקה זו ניתנת לסתירה. אם יעלה בידה של דלית להוכיח שהפרסומים נעשו בחוסר תום לב מהותי (חרף היותם עונים על התנאים המקימים את החזקה בדבר תום הלב בפרסום) או שתוכיח את אחת הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, הקובע חזקה בדבר חוסר תום לב, אז תיסתר החזקה וייקבע שהפרסום נעשה שלא בתום לב (להבחנה בין תום לב מהותי ובין חזקת תום הלב ר' אורי שנהר, עמ' 257; לדיון באפשרות לסתור את החזקה בדבר תום ליבו של המפרסם ר' אורי שנהר, עמ' 266).

דלית אמנם לא טענה זאת במפורש אך נראה שלכך היא כיוונה כשטענה שהתלונות היו תלונות כוזבות ושגילימוביץ ידעו שאין בדבריהם אמת ושכל מטרתם הייתה רק לפגוע בה ולהכפיש את שמה.

סעיף 16(ב) קובע כך:

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

19. אני סבורה שלא ניתן לומר שתוכן התלונות אינו אמת. התלונות נעשו כולן על רקע רצונה של דלית להיכנס למושכר וסירובם של גילימוביץ' לאפשר זאת. לכן התלונות להסגת גבול הן אמת או שלכל הפחות היה לגילימוביץ יסוד סביר להניח שיש בהן אמת ושרצונה של דלית הוא להסיג את גבולם. אזכיר שוב שכשהגיעו השוטרים למקום ביום 9.6.13 דלית התווכחה עם השוטרים והייתה משוכנעת שזכותה לדרוש את כניסתה למושכר גם בלי רשותם של השוכרים. בכך דלית טעתה. ואפשר שטעות זו של דלית הייתה בתום לב מצדה ומתוך מחשבה שהיא מכירה היטב את החוק (אולי בשל העובדה שהייתה סטודנטית למשפטים ). אין זה משנה את העובדה שבשל טעותה של דלית היא איימה להיכנס לדירתם של גילימוביץ' ולהסיג את גבולם ועל כן תוכן התלונה הוא אמת.

20. אינני נכנסת לטענותיהם של גילימוביץ' הטוענים שכל מטרתה של דלית הייתה להונות את שלטונות המס או את גורמי התכנון והבניה ולהציג בפניהם מצג כאילו הבית איננו מפוצל ליחידות משנה בניגוד לחוק. הנטל להוכיח שתוכן הפרסום אינו אמת מוטל על דלית (ר' בעניין זה אורי שנהר, 259 וההפניות הנזכרות שם). כלומר, למעשה על דלית להוכיח שהיא לא התכוונה להונות את גורמי התכנון ולהציג בפניהם מצג של דירה מאוחדת ולא מפוצלת. אך אני סבורה שאין צורך להכריע בשאלה האם אמנם זה היה רצונה של דלית אם לאו. כלומר אין צורך להוכיח האם עניין זה הוא אמת אם לאו. בעיקר משום שדברים אלה היו שוליים ונלוו לתלונה העיקרית להסגת גבול.

גם אם ניתן לדברים אלה משקל רב יותר משיש להם בזכות עצמם עדיין אין זה משנה האם דלית באמת התכוונה להונות רשות שלטונית כלשהי משום שבנסיבות העניין השתכנעתי שגילימוביץ' האמינו בכך בתום לב. דלית עצמה מאשרת שאמנם ביקשה להכניס את גורמי התכנון לדירה כדי לקדם קבלת טופס 4 שהתעכב שנים רבות; אין מחלוקת שדלית אמנם ביצעה שינויים והתאמות במושכר לרגל ביקורם של גורמי התכנון. בנסיבות אלה אני מוצאת שהיה זה סביר מצידם של גילימוביץ' לחשוש שיש בעיה חוקית עם הדירה. כלומר, אני סבורה שגם אם הדבר שפורסם (שהמושכר אינו חוקי ושדלית מנסה להונות את הרשויות) לא היה אמת, גילימוביץ' האמינו באמיתותו. בנסיבות אלה לא מתקיים האמור בסעיף 16(ב)(1). אני סבורה גם שבנסיבות העניין לא ניתן לומר שגילימוביץ' לא נקטו אמצעים סבירים להיווכח האם יש בפרסום אמת אם לאו. הפרסום נעשה כלפי המשטרה בלבד ונועד להסביר את הרקע לסכסוך. אין זה סביר לצפות מגילימוביץ שבטרם ימסרו את גרסתם למשטרה יפנו לגורמי התכנון במועצה המקומית ויבררו האם הבית של דלית נבנה כחוק. (ר' בהקשר זה ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי פ"ד ל(1) 389, 392; פסק דין ריימר הנ"ל) מה גם שכלל לא ברור שפניה כזו הייתה טובה ומועילה לדלית ואף יתכן שהיא כשלעצמה הייתה מעוררת מפי דלית טענה לפרסום לשון הרע, עצם הבירור והחשד הנשמע ממנו.

עניין זה של חוקיות המבנה היה שולי ונלווה לתוכן המהותי של הפרסום – תלונה על הסגת גבול.

כך או כך כדי שדלית תוכל ליהנות מהחזקה הקבועה בסעיפים 16(ב)(1) ו-16(ב)(2) עליה להוכיח שהפרסום לא היה אמת. היא לא עשתה כן. לכן, לטובתה של דלית העדפתי שלא לדון כלל בסוגיה זו שעלולה להסב לדלית נזק שאינו מתבקש בהליך זה. ודי לחכימא.

21. נותר סעיף 16(ב)(3) – האם גילימוביץ' התכוונו באמצעות הפרסום לפגוע בדלית יותר כפי שהיה סביר לצורך הגנה על הערך המוגן בסעיף 15(8)? על דלית להוכיח שגילימוביץ' התכוונו לפגוע בה יותר מכפי שהיה צריך כדי להגן עליהם מפני הסגת הגבול ממנה חששו. אני חושבת שלא הוכחה כוונה לפגוע מעבר לנדרש. התרשמתי שכל כוונתם של גילימוביץ' הייתה להגן על עניינם להישאר בדירה מבלי לסבול הטרדות מצידה של דלית. ודוק אני סבורה שגילימוביץ' לא טמנו ידם בצלחת. גם להם חלק בסכסוך ובליבוי הלהבות. אך אני לא חושבת שיש ללמוד מכך על כוונה לפגוע מעבר לנדרש. זכותם של גילימוביץ' להתלונן על הסגת גבול גם אם במעשה זה הם אינם מפגינים יחסי שכנות למופת. גם הדברים על חוקיות המבנה, נראה שלא הייתה בהם כוונה לפגוע מעבר לנדרש, והם נאמרו בלהט הרוחות, כרקע לסכסוך ומתוך האמוציות שהיו שקועים בהן שני הצדדים. אמנם ניתן היה בהחלט לוותר על הדברים האלה, אך כאמור התרשמתי שהם היו שוליים ונלווים לעיקר שהוא – תלונה על הסגת גבול.

סיכום ביניים – תביעתה של דלית בגין לשון הרע נדחית.

22. לאור כל האמור תביעתה של דלית נגד גילימוביץ' בגין פרסום לשון הרע נדחית. לגילימוביץ' עומדת החזקה בדבר תום הלב. הוכח שהפרסום היה תלונה לרשות מוסמכת (משטרה) ושהוא לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. דלית לא הצליחה לסתור את החזקה או להוכיח חוסר תום לב מהותי קונקרטי.

23. אציין שאין מחלוקת שהיה אירוע נוסף בו הייתה מעורבת המשטרה – ביום בו פינו גילימוביץ' את הדירה הם קראו למשטרה שתגיע כדי לתעד את אופן עזיבתם את הנכס. ככל שהטענה ללשון הרע מופנית גם כלפי האירוע הזה, הרי שאין תיעוד של תוכן הדברים שנאמרו באותו אירוע. כאמור, עצם הפניה למשטרה חוסה בדרך כלל תחת הגנת תום הלב. גם השתכנעתי שבנסיבות העניין ונוכח הסכסוך האמוציונאלי גילימוביץ' חשו צורך להגן על עצמם יתר על המידה ו"לכסות" את עצמם בעזרתה של המשטרה. מכיוון שלא הוכח תוכן הפרסום בהקשר זה ומכיוון שממילא אין לראות בעצם הפניה למשטרה משום פרסום לשון הרע אסור – הרי שהתביעה נדחית גם ביחס לאירוע זה.

סיכום – התביעה של דלית נגד גילימוביץ' נדחית ברובה ומתקבלת בחלקה הקטן.

24. כאמור, התביעה לתשלום דמי השתתפות בהשקיית הגינה, לתשלום חשבונות מים וחשמל לתקופה שמ-15.4.13 ועד 13.6.13, לתשלום אגרת שמירה (חלקית) וכן תשלום פיצוי בגין הותרת השינויים שביצעו גילימוביץ' בנקודת הגז בדירה מבלי לתקן אותם בתום התקופה – מתקבלת. על גילימוביץ' לשלם לדלית סך של 1480 ₪.

התביעה של גילימוביץ' נגד דלית

גילימוביץ' הגישו נגד דלית תביעה בסך 134,980 ₪ בעילה חוזית, נזיקית, ולשון הרע.

העילה החוזית:

25. גילימוביץ' טוענים שדלית הפרה את ההסכם כשדרשה את פינויים המוקדם מהמושכר וכן שהפרה את חובת תום הלב בכך שהציקה להם והתנכלה אליהם.

בכתב התביעה עתרו גילימוביץ' לחייב את דלית להשיב להם את דמי השכירות בסך 4,980 ₪ שנגבו מהם ביתר עבור החודשיים האחרונים בהם לא התגוררו בדירה אך שילמו עליהם לדלית מראש בשיקים דחויים. בסיכומים צימצמו גילימוביץ' את יריעת המחלוקת וטענו לשיק אחד בלבד שנפרע ביתר. כלומר תביעת ההשבה הצטמצמה ל-2,490 ₪.

התביעה להשבת דמי השכירות מתקבלת בחלקה.

26. כאמור כשנחתם ההסכם שילמו גילימוביץ מראש על החודש האחרון, כך שהשיק האחרון שנמסר לדלית עבור השנה הראשונה היה לתאריך פירעון 15.6.12 למרות שתקופת השכירות הסתיימה ב-15.8.13, משום שהתשלום עבור חודש יולי-אוגוסט שולם כבר מראש. כשגילימוביץ ביקשו להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת הם מסרו לדלית 12 שיקים נוספים שהראשון שבהם היה לתאריך 15.7.12 למרות שדמי השכירות עבור חודש זה כבר שולמו למעשה כאמור. דלית ביקשה זאת כנראה כדי להבטיח הכנסה רצופה מדמי השכירות וגילימוביץ' הסכימו לכך. גילימוביץ' מסרו לדלית 12 שיקים נוספים עבור שנת השכירות השנייה. השיק האחרון נרשם לתאריך פירעון 15.6.13. אין מחלוקת שהשיק האחד לפני האחרון, זה שנרשם לתאריך 15.5.13, המסתיים בספרות 62, נפרע. (התובעת אישרה זאת מהלך הדיון ר' עמ' 31, ש' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.19).

כלומר, דלית קיבלה מגילימוביץ' דמי שכירות של חודש אחד ביתר. מתוך 12 שיקים שנמסרו לה לשנה השנייה נפרעו 11 שיקים. גילימוביץ' החזיקו בדירה במשך 10 חודשים בלבד. השכירות הסתיימה מוקדם מהמתוכנן בשל דרישתה של דלית. דלית למעשה ביקשה לבטל את ההסכם. הצד השני של הביטול הוא השבה. משבוטל ההסכם (בפועל) היה על דלית להשיב את שקיבלה מכוח ההסכם (סעיף 21 לחוק החוזים [חלק כללי]).

אינני נדרשת לשאלה האם דלית הייתה רשאית לבטל את ההסכם אם לאו משום שהצדדים לא טענו זאת. גילימוביץ' אמנם טענו שדלית הפרה את ההסכם כשדרשה פינוי מוקדם, אך הם לא תבעו סעד נוסף בהקשר זה מעבר להשבת דמי השכירות ששילמו ביתר. לכן ממילא אין משמעות מעשית לדיון בשאלה האם דלית הייתה רשאית לבטל את ההסכם אם לאו משום שבכל מקרה לא ניתן לפסוק סעד שלא נתבע בכתב התביעה.

כך או כך אני קובעת שגילימוביץ זכאים להשבה של 2,590 ₪ שנגבו מהם ביתר. אציין שאין טענה לשיק נוסף שנגבה ביתר. דלית טוענת שלא הציגה לפירעון את השיק האחרון שנרשם לתאריך 15.6.13.

העילה הנזיקית:

27. בכתב התביעה טענו גילימוביץ' בכלליות שדלית התרשלה כלפיהם אך לא פירטו את הטענה מעבר לכך (סעיף 14 לכתב התביעה). די בכך כדי לדחות את התביעה בנקודה זו. בכל זאת אתייחס לסעדים שפורטו בסוף כתב התביעה ועשויים להיות אולי קשורים לעילה הנזיקית.

28. גילימוביץ' עותרים לחייב את דלית בפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין מסכת ההטרדות וההצקות שסבלו מדלית (כפי שתוארו בהרחבה לעיל, ניסיונות הכניסה למושכר וכו').

כמו-כן גילימוביץ' טוענים שמגיע להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.

טענות אלה נטענו בכלליות. לא מאוד ברור הבסיס המשפטי שלהן ובמה הן נבדלות האחת מהשנייה. יש לציין גם שהן לא פורטו תחת הכותרת "העילה הנזיקית" בכתב התביעה, אך בית המשפט מניח שהן מתאימות לכותרת הזו.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.7.19 טענה באת כוחם של גילימוביץ' שהם טוענים שנגרמה להם עוגמת נפש מכך שדלית הייתה נכנסת לדירה דרך הדלת המחברת בין חלקי הדירה. יש לציין שדלת זו חסומה ע"י ארון. דלית טוענת שהיא חסומה גם ע"י קיר גבס. מכל מקום לא הוכח שדלית אמנם נכנסה לדירה דרך הדלת הזו אך זו התחושה של גילימוביץ' שנובעת מעצם קיומה של הדלת ומבוססת גם על אמירות שונות של דלית שלשיטתם של גילימוביץ מעידות על כך שדלית הייתה בדירתם (עמ' 51, שורות 17-22 לפרוטוקול).

הטענה לעוגמת נפש בגין חשש לכניסה לדירה נדחית. טענה זו לא הוכחה ואין צורך לדון בה ולהתעכב עליה מעבר לכך. בתוך כך נדחות גם הטענות שעניינן פגיעה בפרטיות המבוססות על אותן טענות עובדתיות.

29. גם הטענה לפיצוי בגין מסכת הטרדות והכפשות נדחית. לא ברור איזו עילת תביעה היא נועדה לבסס ומה הבסיס הנורמטיבי לתביעת הפיצוי בהקשר זה. טענה זו נטענה בכלליות בשולי כתב התביעה תחת הכותרת "סעדים". בסיכומים הבהיר בא כוחם של גילימוביץ' שהתביעה הנזיקית היא לפיצוי בגין עגמת נפש או מטרד או לשון הרע. ובלשונו של עורך הדין: "בין עילה כזו לאחרת יש לפסוק לנתבעים פיצוי על כך". כלומר נראה שהנתבעים עצמם רואים בכך עילה אחת או עילות חלופיות ולא עומדים על מלוא התביעה ביחס לכל העילות כולן. כך או כך לא מצאתי בסיס לפיצוי בגין מיטרד (ככל שזו העוולה הנזיקית שמכוונים אליה גילימוביץ' מבלי שטענו זאת במפורש בכתב התביעה). כדי לזכות בפיצוי בגין מטרד יש להוכיח, כבכל עוולה נזיקית, שנגרם נזק. גילימוביץ' אפילו לא טענו מה הנזק שנגרם להם כתוצאה מהמטרד, ובוודאי שלא הוכיחו אותו. לכן התביעה נדחית.

תביעת לשון הרע:

30. גילימוביץ' טוענים שכחלק מההתנכלויות של דלית כלפיהם היא פנתה למר ראובן הנ"ל והכפישה את שמם בפניו. על-פי הנטען דלית אמרה לאזניו של מר מאיר שהגב' גילימוביץ' היא "אישה רעה", שבעלה הוא "בגובה שני מטר, מתבטל ולא עובד", שהבת של גילימוביץ', ילנה (הנתבעת 3), מביאה הביתה "גברים מוזרים" ושמשפחת גילימוביץ' היא "משפחת פשע".

בכתב הגנתה הסתפקה דלית בהכחשה כללית וגורפת של כל הטענה בעניין זה ואמרה שלטענה בדבר שיחת טלפון אין אחיזה במציאות.

למרות זאת בתצהירה הודתה דלית שאמנם פנתה אל מר ראובן מאיר. אך לשיטתה היא נאלצה לפנות אליו בצר לה, בלית ברירה, ובתקווה שהוא יוכל להוות גורם מפשר ומגשר בין הצדדים. דלית טוענת שלא היה בתוכן השיחה לשון הרע אלא הייתה זו פניה עניינית.

בהקשר זה יש לציין שבכתב התביעה שהגישו גילימוביץ' נגד דלית נטען שהשיחה עם מר ראובן מאיר התקיימה בחודש יולי 2013, כלומר לאחר שגילימוביץ' כבר פינו את הדירה.

עם זאת מהראיות ומחקירת העדים נראה שהפניה אל מר ראובן מאיר נעשתה לפני שגילימוביץ' פינו את הדירה ובמקביל לדרישתה של דלית מגילימוביץ לפינוי מוקדם של המושכר.

התביעה נדחית משום שלא הוכח תוכן הפרסום:

24. תנאי הכרחי בלעדיו אין הוא הוכחת תוכן הפרסום. אמנם פרסום יכול להיות גם בעל פה וככזה הרבה פעמים הוא לא מתועד וקשה להוכחה. אך הקושי להוכיח אינו מרוקן מתוכן את החובה להוכיח. אכן, יתכנו מקרים בהם אמנם נעשה פרסום אסור של לשון הרע שלא יזכה בפיצוי רק משום שלא ניתן היה להוכיח את תוכן הפרסום או את עצם היותו. מצב כזה עשוי להיות מתסכל עבור המתדיין הפרטי המבקש לעשות צדק במקרה קונקרטי מסוים, אך זה המצב הנכון, הראוי והצודק בראיה כללית רחבה. הדין אינו יכול להיות מוכרע על פי נטיית הלב של הדיין או על פי מידת הרחמים. גם אם אאמין בלב שלם שגרסתם של גילימוביץ' היא אמת לאמיתה, עדיין אין ביכולתי לקבוע שהוכח הפרסום שכל תכנו מתבסס על מוצא פיהם של גילימוביץ' בבחינת עדות בעל דין יחידה בנקודה מהותית וקריטית המהווה את לב ליבה של התביעה. מה גם שעדותם של גילימוביץ' בעניין זה היא עדות שמיעה מכיוון שהם לא שמעו בעצמם את דלית אומרת את הדברים אלא לטענתם זה מה שמסר להם מר ראובן, שזה מה שדלית אמרה.

מר ראובן העיד ומטבע הדברים היה לו קשה לזכור את תוכן הדברים מילה במילה. עדותו לא תמכה בגרסתם של גילימוביץ'. אמנם מר ראובן הבהיר שהוא התרשם שמטרת השיחה הייתה לסכל את עסקת המכר שנחתמה בינו לבין גילימוביץ' אך זו תחושת בטן בלבד ומר ראובן לא ציין מה היה תוכן הדברים שגרם לו לחשוב שזו מטרת השיחה.

על כן אין מנוס מדחיית התביעה בנקודה זו.

סיכום:

25. התביעה של גילימוביץ' נדחית ברובה ומתקבלת בחלקה הקטן, כמפורט בפסק הדין, בסכום של 1,480 ₪.

26. כאמור התביעה להשבת דמי השכירות ששולמו ביתר עבור חודש אחד, בסך 2,490 ₪ - מתקבלת ועל דלית להשיב לגילימוביץ' את הסכום הזה.

למען הסר ספק שני החיובים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום השכירות, הם ברי קיזוז.

שקלתי את שאלת ההוצאות במקרה זה, והיות והתובעת גב' ויטון החלה את ההליך במימוש שטר בטחון שלא היה כל מקום לממש אותו, ואף גבתה שכר דירה ביתר, הרי שאני קובעת כי חרף העובדה שחלק קטן מתביעתה התקבלה, הרי שהיא תשא בהוצאות הנתבעים בסך 2,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחם בסך 3,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, כ"א שבט תש"פ, 16 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.