17 ינואר 2016

1. התובע, אח סיעודי בהכשרתו, עבד בבית אבות, אותו הפעילה הנתבעת 1, בתקופה מ-1.1.1986 ועד 30.9.2012, כאח ראשי.

בתאריך 17.10.2013, הגיש התובע תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, גמול עבור עבודה בשעות נוספות ועבודה במנוחה שבועית וכן, לתשלום תמריץ שנתי, דמי הבראה, פדיון חופשה, תשלום עבור חגים, תשלום עבור ביגוד ופיצוי בגין עגמת נפש.

התובע טען, כי החל מאמצע שנת 2012, בעת שהנתבעת 2 ובתה החלו לשלוט בניהול בית האבות, אשר קודם לכן נוהל על ידי מר יעקב פרוכטר ז"ל בלבד, הוא סבל מפגיעה במעמדו ומהרעה בתנאי העסקתו.

בנסיבות אלה, טוען התובע, כי פנה למר פרוכטר ז"ל והלין על ההתנהגות כלפיו, וזה השיב לו, כי הוא מבין אותו, וכי על התובע להודיע לו, האם הוא בוחר לעזוב את העבודה ולקבל פיצויי פיטורים, או להמשיך לעבוד, למרות הפגיעה בו.

התובע הודיע למר פרוכטר ז"ל, כי החליט לפרוש בנסיבות שנוצרו, וזה האחרון אישר לתובע לפרוש, תוך קבלת הפיצויים.

התובע טען, כי בסוף חודש אפריל 2013, הסתבר לו, כי כספי הפיצויים שהיו צבורים לזכותו בחברת הביטוח, נמשכו על ידי הנתבעת 1, או מי מטעמה, כך שלאחר למעלה מ-26 שנות עבודה, הותירו את קופת הפיצויים שלו ריקה.

באשר לשעות העבודה, טען התובע, כי עבד במתכונת עבודה קבועה, אשר כללה שעות נוספות, ואף עבד בשבתות אחת לשבועיים, לכל הפחות.

התובע טען, כי תנאי העסקתו, כפי שסוכמו בעת קבלתו לעבודה (ואשר לא קיבל לגביהם הודעה בכתב, או הסכם חתום), כללו את כל התוספות והתנאים הסוציאליים החלים על אחים ואחיות בבתי חולים ממשלתיים, שכן בטרם החל עבודתו אצל הנתבעת 1, הוא הועסק בבית החולים רמב"ם, ומר פרוכטר ז"ל שכנע אותו לעבור לעבוד אצל הנתבעת, תוך מתן התחייבות שיקבל את אותם תנאים.

התובע אף ביקש, כי בית הדין יבצע הרמת מסך בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים האחרים שנתבעו בכתב התביעה המקורי: מר פרוכטר ז"ל, אישתו- הגב' יהודית פרוכטר, ובתם - ד"ר איריס פרוכטר.

התובע טען, כי עד שנת 2012, מר פרוכטר ז"ל שימש כמנהל היחיד של הנתבעת 1, והחל משנת 2012, גם אישתו ובתו הצטרפו כמנהלות בפועל של הנתבעת 1.

2. הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי יש למחוק התביעה על הסף כנגד הנתבעים 2 עד 4, שכן התובע עבד אצל הנתבעת 1 בלבד.

הנתבעים אף ציינו, כי מר יעקב פרוכטר ז"ל היה בעל המניות היחיד בנתבעת 1, ואף שימש כמנהלה, ואישתו ובתו של מר פרוכטר ז"ל היו עובדות, ולא שימשו כאורגן הנתבעת 1.

הנתבעים אף העלו טענת התיישנות, בכל הקשור לגמול שעות נוספות ותנאים סוציאליים לתקופה שקדמה לחודש אוקטובר 2006, וכן להתיישנות התביעה לדמי הבראה, למעט שנתיים אחרונות ולהתיישנות התביעה לפדיון חופשה מעבר לשלוש שנים אחרונות.

לטענת הנתבעים, התובע התפטר בלא מתן הודעה מוקדמת.

בכל הקשור בגמול עבור עבודה בשעות נוספות ועבודה במנוחה שבועית, טענו הנתבעים, כי לתובע היה תפקיד ניהולי וכן, תפקיד שדרש מידה מיוחדת של אמון אישי, ועל כן הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא חלות על העסקתו.

הנתבעים טענו, כי תנאי עבודתו של התובע גובשו במשך השנים, ולא בטרם התקבל לעבודה, אולם אישרו, כי לא נחתם עם התובע הסכם העסקה בכתב.

הנתבעים אף הכחישו, כי הוסכם עם התובע, שהוא יועסק על פי תנאי האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים.

3. לטענת הנתבעים, התובע לא עזב את עבודתו בנתבעת 1 בשל הרעה מוחשית, אלא מאחר והחליט לעבור לעבוד בחברה מתחרה, מבלי שנתן התראה קודם לכן לנתבעת 1, בהתייחס לטענות על פגיעה.

עוד ובנוסף נטען ע"י הנתבעים, כי אין די בחוסר שביעות רצון על מנת לקבוע, כי היתה הרעה מוחשית בתנאי העסקה.

לטענת הנתבעים, מר פרוכטר ז"ל לא נתן הסכמתו לכך שהתובע יסיים עבודתו אצל הנתבעת 1 ויקבל פיצויי פיטורים, ואף ניסה לשכנע את התובע, להישאר בעבודתו אצל הנתבעת 1.

הנתבעים אף טוענים, כי התובע לא פנה לערוך גמר חשבון עד שהסתבר לו שכספי הפיצויים נמשכו ע"י הנתבעת 1.

לטענתם, יש בכך כדי להראות, שהתובע לא סבר שהוא זכאי לפיצויי פיטורים, שכן בכל מקרה, הכספים שנצברו בקופה, אינם מכסים את מלוא פיצויי הפיטורים לפי החוק.

לטענת הנתבעים, התובע סיים עבודתו בלא זכאות לפיצויי פיטורים, ולכן משכו את כספי הפיצויים, לאחר ששילמו מס כחוק.

לטענת הנתבעים, הקופה בה נצברו פיצויי הפיטורים עבור התובע, לא היתה בגדר קופת גמל בה בוצע ביטוח קיצבה, ועל כן, היו זכאים למשוך את הכספים, ומשיכה זו לא היתה מנוגדת להוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים.

הנתבעים אף הכחישו קיומו של נוהג לתשלום פיצויי פיטורים לעובדים המתפטרים מרצונם.

בנוסף טענו הנתבעים, כי התובע מעל באמון הנתבעת 1, הכל כמפורט בסעיף 29 לכתב ההגנה.

באשר לתביעה שעניינה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נטען, כי התובע עבד לפי כרטיס נוכחות שהוחתם על-ידו בכניסתו וביציאתו, ובהתאם לכך, קיבל את תשלום השכר.

כמו כן נטען, כי התובע קיבל את מלוא הסכום המגיע לו, תמורת עבודה במנוחה שבועית.

בהתייחס לתמריץ אותו תבע התובע, נטען ע"י הנתבעים, כי לא היה מדובר בתמריץ מכח היות התובע אח, וכי ההסכמה היתה על תמריץ שנתי שעמד על סך 3,000 ₪, עבור משרה מלאה.

הנתבעים אף טענו, כי התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו, וכי בהתייחס לימי החופשה יש לסמוך על הנתונים המפורטים בתלושי השכר, והתובע קיבל את המגיע לו.

באשר לימי חג נטען, כי התובע אינו זכאי לימי חג החלים בשבת, וכי התובע קיבל תשלום עבור ימי חג, כאשר לא נעדר מהעבודה בסמוך ליום החג.

הנתבעים אף חלקו על שווי יום חג, אשר לטענתם, עמד על סך 280 ₪.

לטענת הנתבעים, התובע לא היה זכאי לתשלום עבור ביגוד.

4. הנתבעים העלו במסגרת כתב הגנתם טענה, באשר לזכאותם לקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת וכן, בגין כספים שונים שקיבל התובע בתקופה בה היה בהליכי גירושין, ואשר נרשמו לחובת התובע כהלוואה בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת 1.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי הסכום אותו יש לקזז, הינו סך 153,016 ₪, אם כי לא הסבירו, כיצד הגיעו לסכום זה, וכאשר טענו, כי ההלוואות שקיבל התובע עמדו על סך 121,658 ₪.

יחד עם זאת, נציין כבר עתה, כי גרסת הנתבעים השתנתה במהלך ניהול התיק וב"כ הנתבעים הצהיר לפרוטוקול (עמ' 27 סיפא ועמ' 28 רישא לפרוטוקול מ-28.10.15), כי הנתבעים חוזרים בהם מהסכומים המוזכרים כסכומי קיזוז בכתב ההגנה, ולטענתם התובע נותר חייב 7,000 ₪ בלבד.

הנתבעים טענו, כי כל הסכומים האחרים ששולמו לתובע, ואשר נרשמו כהלוואה, היו למעשה שכר עבודה (עמ' 28, ש' 6 לפרוטוקול).

5. בהחלטתנו מתאריך 25.3.14, נעתרנו, חלקית, לבקשת הנתבעים למחיקת התביעה כנגד הנתבעות 3 ו-4, וקבענו, שהתביעה תנוהל בהתייחס לנתבעת 1 ובהתייחס לנתבע 2, אשר היה אותה מר יעקב פרוכטר ז"ל.

בטרם התקיים דיון מוקדם בנוכחות שני הצדדים, נפטר מר יעקב פרוכטר ז"ל בתאריך 16.8.14.

במקומו של יעקב פרוכטר ז"ל, נתבעת כעת הגב' יהודית פרוכטר - אלמנתו של מר יעקב פרוכטר ז"ל, כמפורט בהחלטתנו מ-12.11.14, בהיותה יורשת יחידה של המנוח מכח צוואה. באותה החלטה ציינו, כי ככל שייקבע שיש מקום לחייב את מר יעקב פרוכטר ז"ל בסכום כלשהו, הרי חבותה של הגב' יהודית פרוכטר תבחן בכפוף להוראות חוק הירושה.

6. העובדות, כפי שתקבענה על-ידינו, להלן הינן על יסוד עדויות התובע ועדיו:

הגב' טטיאנה קלינסקי (להלן - "גב'קלינסקי"); הגב' אורית רפאלוב (להלן - "גב' רפאלוב"); הגב' מלינה פזיצקי (להלן - "גב' פזיצקי"); מר פואד שייח אחמד (להלן - "מר שייח אחמד"), וכן על יסוד עדי הנתבעים: הגב' ד"ר איריס פרוכטר-רונן (להלן - "גב' ד"ר פרוכטר- רונן"); גב' נטליה לוי (להלן - "גב' לוי"), ועל יסוד המסמכים שהוגשו כחלק מחומר הראיות.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים:

7. התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת.

האם בנסיבות התפטרותו, הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

בכתב התביעה טען התובע, כי החל מאמצע שנת 2012, מועד בו החלו אישתו ובתו של מר פרוכטר ז"ל לנהל בפועל את בית האבות, הופרו זכויותיו והוא הושפל, תוך פגיעה פומבית במעמדו.

התובע אף טען, כי מר פרוכטר ז"ל, אשר יחסיו עם התובע היו טובים מאוד, לאורך כל תקופת העבודה הארוכה בה עבד התובע אצל הנתבעת 1, התנצל לפניו על התנהלות אישתו ובתו, אולם הסביר, כי אין לו שליטה על התנהגותן. התובע אף טען, כי מר פרוכטר ז"ל נתן לו את האפשרות להחליט, האם להמשיך את עבודתו אצל הנתבעת, אם לאו, ובסופו של דבר, ולמרות גילו של התובע, החליט התובע, אשר נפגע מהתנהלות אישתו ובתו של מר פרוכטר ז"ל, לפרוש מהעבודה, תוך הסכמה עם פרוכטר ז"ל, הן על עצם הפרישה, והן על קבלת פיצויי הפיטורים.

התובע הדגיש בכתב התביעה (בסעיף 11 סיפא), כי נוכח ההסכמות שהיו בינו ומר פרוכטר ז"ל, הוא פרש מעבודתו אצל הנתבעת לאחר 26 שנים ו-10 חודשים, כאשר באותה עת היה כבן 60.

8. התובע תיאר בכתב התביעה את הפגיעה ההדרגתית בסמכויותיו.

הפגיעה באה לידי ביטוי בנטילת סמכויותיו באשר לקבלת קשישים חדשים לבית האבות ובאשר לשיחות הקבלה עם בני משפחותיהם, בנטילת הסמכויות לפטר עובדים, בנטילת הסמכויות לקבוע סדרי עבודה, הן באשר לעובדי המנהל והמשק, והן באשר למטפלים הסיעודיים.

התובע אף העלה טענות באשר להוצאתו מהמשרד, בו עבד שנים רבות.

גם בחקירתו הנגדית תיאר התובע את הדברים שאמר למר פרוכטר ז"ל, על כך שאישתו ובתו, אינן רוצות שהוא, התובע, ימשיך לעבוד (עמ' 24, ש' 5-11; עמ' 27, ש' 2-3 לפרוטוקול), וכן תיאר כיצד החלו להצר את צעדיו ולקצץ בסמכויותיו בנוגע לפגישות עם משפחות ובנוגע להכנת סידורי עבודה ועוד (עמ' 27 לפרוטוקול מ-18.6.15).

עדותו של התובע, על הפגיעה בסמכויותיו, כמו על תחושת ההשפלה שחש, בעקבות דברי עובדים אחרים כלפיו, לאחר הפגיעה בסמכויותיו, עשתה עלינו רושם מהימן.

9. גב' ד"ר פרוכטר רונן - בתו של מר פרוכטר ז"ל, טענה כי מלכתחילה המשרד בו עבד התובע לא היה המשרד האישי שלו, כי ביצוע סידור העבודה נלקח מהתובע לאור תלונות על התובע שניצל סמכויותיו לצורך ביצוע הסידור, ושיבץ עובדים מקורבים למשמרות טובות יותר.

הנתבעים לא הכחישו, שלפני שנת 2012, ערך התובע את הפגישות עם בני משפחותיהם של שוהים חדשים בבית האבות, וכי לקראת סיום עבודתו של התובע, החלה בתו של מר פרוכטר ז"ל, גב' ד"ר פרוכטר רונן, לקבל את הקשישים החדשים ובני משפחותיהם.

הנתבעים אף לא הכחישו, כי נטלו מהתובע סמכויותיו באשר לקביעת סידורי העבודה.

10. גם אם בהתנהלות זו כלפי התובע, יש משום הרעה מוחשית, או נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך ולעבוד, הרי לטענת הנתבעים, התובע לא נתן התראה לתיקון אותן נסיבות בגינן התפטר, ובנוסף לכך, העידה גב' ד"ר פרוכטר רונן, כי בפגישה שהתקיימה בתאריך 12.9.12, בנוכחותה, בנוכחות התובע ואביה ז"ל, התבקש התובע להישאר בעבודתו, אם כי לא דובר על תפקיד וסמכויות, ולטענתה, המדובר היה שהתובע ימשיך לעבוד באותה מתכונת עם תיקונים של עניינים שבוצעו באופן לא תקין, או בניגוד לנהלים (עיין עמ' 18-19 לפרוטוקול).

11. באשר לטענות התובע, שעניינן נוהג לשלם גם לעובדים שהתפטרו פיצויי פיטורים, הרי, לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח נוהג זה, ובהתייחס לחלק מהעובדים, נטען ע"י הנתבעים, כי אלה סיימו העסקתם עם הגיעם לגיל פרישה, או שחלקם אף פוטרו, ואין המדובר בעובדים שהתפטרו וקיבלו פיצויי פיטורים.

עיין לעניין זה, גם בסעיף 24 לתצהיר גב' ד"ר פרוכטר רונן.

12. על מהותו של "נוהג" עמדה פרופ' שלו בספרה, דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמוד 319 בזו הלשון:

"נוהג הוא אורח התנהגות שעל פיו אנשים פועלים בתחום זה או אחר. הליכות מסחר שמקיימים אותן בתחום ידוע של חיי המסחר והכלכלה באופן רצוף, כך שראנשים מצפים לחזרה עליהן, מהוות נוהג. בניגוד למינהג, שהוא בעל תוקף נורמטיבי, לנוהג לא צריכה להתלוות תודעת חיוב. הוא גם לא צריך להיות ותיק. כל שנדרש כדי לבסס נוהג הוא התנהגות בפועל לפיו.

סעיף 26 מבחין בין הנוהג החוזי-פרטי ובין הנוהג החוקי-כללי..."

דהיינו, נוהג, הינו התנהגות במשך תקופה ארוכה היוצרת "תנאי מכללא" הנקלט לחוזה העבודה והיא משלימה את ההסכמים הכתובים או מפיצה אור על כוונותיהם.

13. הנטל להוכיח נוהג מוטל על הצד המעוניין להסתמך על נוהג כמקור לזכותו במסגרת יחסי העבודה - עיין לעניין זה בדב"ע נד/3/3 אבי כהן נ' החברה המרכזית לתוכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כ"ח, 90, בעמ' 94.

כמו כן נפסק בדב"ע מח/3/40 חבקין נ' גחלת פד"ע כ' 169, בעמ' 172, כי הוכחת נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית.

בעניין חבקין, נפסק לעניין היקף יישומה של תורת התנאי מכללא בחוזה העבודה כי בית הדין ימנע לקבוע קיומו של תנאי כזה, כאשר אין הוכחה ברורה על קיומו והיקפו.

עיין גם ב-ע"ע 348/99 צים חברת הספנות הישראלית נ' שמשון שרעבי, (20/11/03), בו נדון מעמדו של נוהג ונפסק מפי כב' השופט צור:

"אין חולק כי נוהג הוא מקור משפטי לזכויות. כך בכלל וכך בעולם יחסי העבודה (ראו, למשל, סעיף 29 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 וסעיף 35 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951). אלא שנוהג - מעצם טיבו וטבעו - אינו מעוגן בדרך כלל במסמך בכתב ולכן הוא טעון הוכחה"...

בעניין צים נ. שרעבי, פסק השופט צור, כי לצורך הוכחת נוהג לתשלום מענק פרישה יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום המענק, החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים.

בדב"ע מא/3/154 יצחק סימון ואח' נ. רשות שדות התעופה פד"ע יג' 265, 270 נפסק, כי בעובדה שבמשך שנים ברציפות, קיבלה קבוצה מסוימת במקום עבודה מסוים, שכר מוגדל בעד עבודה מעבר לשעות שבהן היו חייבים לעבוד על פי החוזה (והמדובר בעובדים שעבדו משרה חלקית בלבד), די בעובדה זו, כדי לקבוע שאכן היה נוהג במידה הדרושה להיווצרות תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי, כאשר בהתאם לקביעת בית הדין אחת הדרכים להוכחת תנאי מכללא, היא הוכחת "נוהג", שהיה ידוע לצדדים ועליו סמכו.

14. לאור האמור לעיל, ולאור חומר הראיות שלפנינו, לרבות עדותו של מר שייח אחמד, ועדות הגב' לוי, לא ניתן לקבוע כי כל העובדים שהתפטרו מרצונם מעבודתם קיבלו פיצויים, באופן היוצר חיוב מכח נוהג וההופך לתנאי מכללא בחוזה העבודה.

15. הגענו למסקנה, כי עבודתו של התובע הסתיימה ביוזמתו בעקבות התנהגותן של אישתו ובתו של מר פרוכטר ז"ל כלפיו, והפגיעה בסמכויותיו ובמעמדו, אולם המדובר בסיום העסקה, שבוצע בהסכמה הדדית עם מר פרוכטר ז"ל, הן בהתייחס למועד סיום העסקת התובע, והן בהתייחס לזכאותו לפיצויי פיטורים.

על מערכת היחסים החמה והטובה שהיתה בין התובע לבין מר פרוכטר, העידו הן התובע, והן הגב' פזיצקי, והמדובר במערכת יחסים שנמשכה כמעט 30 שנה.

עדותו של התובע, באשר להסכמות אליהן הגיע עם מר פרוכטר ז"ל, במיוחד לאור מערכת יחסים זו ולאור משך תקופת עבודתו, עשתה עלינו רושם מהימן. כמו כן, התרשמנו, שאכן חלו שינויים לרעה ביחס כלפי התובע ובמעמדו, בעת שאישתו ובתו של מר פרוכטר ז"ל החלו לנהל באופן פעיל את בית האבות, ומר פרוכטר ז"ל היה מודע לבעייתיות בהתנהלותן כלפי התובע.

התובע אף העיד, כי גם לאחר סיום העסקתו, היה בקשר טלפוני עם מר פרוכטר ז"ל, הן על מנת להתעניין בשלומו של מר פרוכטר, והן על מנת לברר מתי ישולמו לו הפרש הפיצויים המגיע לו (עיין עמ' 28, ש' 13-15 לפרוטוקול).

עדות התובע, לפיה לא היה מעלה בדעתו להתפטר לאחר כמעט 30 שנות עבודה, אילו לא הובטח לו תשלום מלוא פיצויי הפיטורים עבור תקופת העבודה הארוכה בה עבד, מהימנה עלינו.

דווקא עזיבת התובע בלא מתן הודעה מוקדמת פורמלית, וכאשר לאחר עזיבתו לא הועלתה טענה כלשהי מטעם הנתבעים, כי התובע נטש את מקום עבודתו באופן מפתיע, יש בה כדי להראות שהמדובר היה בסיום העסקה מוסכם מראש, שתואם בין התובע לבין מר פרוכטר ז"ל.

הנתבעת 1 לא הראתה, שפנתה בסמוך לעזיבת התובע, במכתב או בעל פה לתובע, תוך הבעת תמיהה על עזיבתו בלא הודעה מוקדמת, ותוך העלאת טענות בקשר לכך.

למעשה, הודתה הגב' ד"ר פרוכטר רונן, כי התובע הודיע לאביה שלא ימשיך לעבוד בבית האבות, כך שאין המדובר בהיעלמות התובע מעבודתו אצל הנתבעת 1.

נוסיף ונציין, כי תביעת התובע לבית הדין הוגשה בחודש אוקטובר 2013, כאשר מר פרוכטר ז"ל היה עדיין בין החיים, ולנתבעים היתה האפשרות לבקש להעידו בעדות מוקדמת, לאור מצבו הרפואי, לו סברו, כי יש בעדותו כדי לסתור את גרסת התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב תביעתו, בנוגע להסכמות על סיום ההעסקה וזכאות לפיצויים, אולם הנתבעים לא מצאו לנכון לעשות כן, וכנראה לא בכדי (עיין עמ' 18, ש' 7-9 לפרוטוקול מ-28.10.15).

16. הנתבעים בכתב הגנתם, טענו שהתובע ציפה לתשלום פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו, ולא לתשלום מלוא פיצויי הפיטורים על בסיס שכר אחרון מוכפל במספר שנות עבודתו.

טענה זו התבססה על כך, שהתובע פנה לנתבעת בכתב באשר לפיצויי הפיטורים, רק לאחר שנודע לו כי הנתבעת משכה את כל כספי הפיצויים שעמדו לזכותו וביקשה אותם בחזרה אליה.

17. באשר לטענה זו, נציין, כי עדות התובע על כך שפנה, מספר פעמים, למר פרוכטר ז"ל, לאחר עזיבתו, וביקש כי ישולמו לו פיצויי הפיטורים במלואם, כפי שהובטח לו, מהימנה עלינו.

בהתחשב במערכת היחסים ארוכת השנים שבין התובע לבין מר פרוכטר ז"ל, ניתן להבין, מדוע לא הגיש התובע תביעה לבית הדין תוך חודש, חודשיים לאחר התפטרותו, אלא ציפה שההבטחה תמומש.

18. על כל האמור לעיל נוסיף ונציין, כי מעבר לאמירות כלליות וסתמיות של גב' ד"ר פרוכטר רונן, באשר לליקויים בעבודתו של התובע, לא הוצגה לבית הדין ראיה כלשהי על זימון כפול של תרופות, לא הובא עד כלשהו להעיד, על כך שסידורי העבודה שערך התובע היו בגדר "חיסול חשבונות", כלשונה של עדת הנתבעים, ולכן הצדיקו נטילת תפקיד זה מהתובע, ואף לא הובאו ראיות להאשמות נוספות שהוטחו בתובע באשר לעבודתו, ואשר כל מטרתן היתה להשחיר את פניו.

השכר הקובע ומבנה תלוש שכרו של התובע:

19. לטענת התובע, בתחילת עבודתו בבית האבות, הוא סיכם עם מר פרוכטר ז"ל, כי תשולמנה לו תוספות השכר המשולמות לאחים ואחיות בבתי החולים הממשלתיים.

כעולה מתלושי שכרו של התובע, שולמו לו התוספות הבאות:

תוספת בית חולים; השתלמות; גמול תפקיד; גמול ניהול; תוספת גריאטרי; תוספת 3.3%; תוספת 6.9%; תוספת 3.6% (להלן: "תוספות מקצועיות"), בחודשים מסוימים שולמה לתובע תוספת שכונתה "תוספת מיוחדת" (ראו תלושי שכר של חודשים מאי 2007 ו-יולי 2007).

שכר היסוד של התובע, כפי שעולה מתלושי שכרו, עמד על סך 7,318 ₪.

20. לטענת הנתבעים, מעולם לא סוכם עם התובע, שתשולמנה לו תוספות שכר בהתאם לתוספות המשולמות לאחים ולאחיות בבתי החולים הממשלתיים.

אם אלה הם פני הדברים, הרי הנתבעת לא הסבירה, מדוע כל התוספות הנ"ל שולמו בפועל לתובע ומופיעות בתלוש שכרו, כאשר המדובר בתוספות התואמות את אלה הקבועות בהסכמים הקיבוציים החלים על האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים.

21. מעדותה של גב' לוי, חשבת השכר, עולה, בבירור, כי רכיבי השכר ששולמו לתובע חושבו על פי הסכמי האחיות.

דהיינו, מעדות עדת הנתבעת הגב' לוי, עולה, כי התובע קיבל תוספות הניתנות לאחיות בתי החולים (פרוטוקול עמ' 29, ש' 3-4; וכן ש' 11 לעניין היקף המשרה).

בנסיבות אלה, ומשהנתבעת לא הציגה הסכם העסקה עם התובע, ואף הודתה, כי לא ניתנה לתובע הודעה לעובד כנדרש בחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, הודעה שהיתה צריכה להכיל את כל הפרטים המפורטים בסעיף 2 לחוק, הרי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה לסתור את טענותיו של התובע (עיין לעניין זה, גם בהוראות סעיף5א' לחוק הודעה לעובד).

22. התובע בתצהירו ערך את תחשיביו על בסיס שכר היסוד - בסך 8,725 ₪, תוך לקיחה בחשבון של התוספות המקצועיות הקבועות ששולמו לו מדי חודש - בסך 3,029 ₪, וכן תוספת תמריץ שנתי קבוע בסך 1,293 ₪.

תחשיב הנתבעים, באשר לאופן חישוב השכר הקובע לעניין פיצויי הפיטורים, מפורט בתצהירה של הגב' לוי - חשבת השכר של הנתבעת.

לטענת הנתבעים, המשכורת הקובעת של התובע הינה סך 10,347.5 ₪.

תחשיב זה מבוסס על 156 שעות עבודה חודשיות (שמעבר להן, שולם לתובע עבור "תוספת מיוחדת" אשר כללה תשלום עבור 16 שעות ראשונות בתשלום רגיל, דהיינו, עד 172 שעות חודשיות שולמו בתעריף רגיל, ומעבר לכך קיבל התובע גמול בשיעור 125%).

הנתבעים התייחסו לתשלום אותה "תוספת מיוחדת", כתשלום עבור שעות נוספות, אשר אינן נכללות לצורך חישוב שכר היסוד של התובע, באשר לזכאותו לפיצויי פיטורים.

גם מעדותה של גב' ד"ר פרוכטר רונן עולה, כי את תחשיב השכר לצורך פיצויי הפיטורים, החשיבו הנתבעים, אך ורק על בסיס 156 שעות, וכך העידה (פרוטוקול עמ' 26 ש' 12-18):

"ש. את טוענת שהשכר של התובע הוא 10,347 ₪, ואת לקחת את הברוטו השעתי שלו 46.91 ₪ ומכפילה רק ב-156 שעות, למה?

ת. שכר היסוד של אח, כפי שהיה תמיד"

23. לגרסת הנתבעת, כעולה מסיכומיה, יש לכלול בשכרו הקובע של התובע, לעניין חישוב פיצויי הפיטורים, את שכר היסוד כפי ששולם לו בתלוש בסך 7,318 ₪ (בחישוב של 156 שעות חודשיות רגילות), ולהכליל את התוספות הקבועות ששולמו לתובע בסך 3,029 ₪. לגרסת הנתבעים, שכרו הקובע של התובע עומד על סך 10,347.5 ₪.

24. הנתבעים טענו, שאין לקחת בחשבון את התמריץ השנתי, ששולם לתובע בסך 3,600 ₪ לשנה, עבור עבודה במשרה מלאה.

25. כפי שציינו לעיל, בין התובע למר פרוכטר ז"ל סוכם, שהתובע יקבל תוספות שכר על פי הסכמים הקיבוציים החלים על האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים, וכך אף שולם לתובע בפועל.

עם זאת, מעיון בכרטיסי הנוכחות ובתלושי השכר של התובע, עולה שהתובע הועסק, באופן קבוע, בהיקף שעות שלא פחת מ- 186 שעות חודשיות (ראו גם הודעת הנתבעים מ-3.11.14, בנוגע למספר שעות עבודתו של התובע מידי חודש בשנים 2009-2012).

בפועל, לא הועסק התובע במשמרות של 6 שעות בלבד (ראו סעיף 3.ד. להסכם דירוג אחיות - נוסח משולב).

אשר על כן, יש לחשב את זכאותו של התובע בהתאם להיקף עבודתו הקבוע בפועל, שלא פחת מ-186 שעות חודשיות, כך שהתחשיב יהא על בסיס 186 שעות חודשיות על פי שווי שעה רגילה.

אין מחלוקת, כי שכרו השעתי של התובע, עובר לסיום העסקתו, עמד על סך 46.91 ₪. יש להכפיל שכר זה ב-186 שעות רגילות.

בהקשר זה נציין, כי יש להתייחס להיקף שעות עבודתו הרגיל של עובד, מידי חודש, בעת חישוב הפיצויים, וזאת עד להיקף של 186 שעות חודשיות, גם אם אלה היו בגדר שעות נוספות, או שעות עבודה במנוחה שבועית, כאשר המדובר בביצוע שעות אלה באופן קבוע, מידי חודש.

שעות אלה, יש לקחת בחשבון על בסיס השכר הרגיל לשעה, והדברים נכונים, גם כשעובד מבצע רק כוננויות, או רק עבודה במנוחה שבועית, כך שמתייחסים לשעות אותן עבד, על בסיס שכר היסוד הרגיל, בלא התמורה עבור כוננות, או עבור מנוחה שבועית, ועיין לעניין זה בדב"ע מז' 3/60 גדעון ליפשיץ נ' בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט' 169 בעמ' 174, פיסקה 14 לפסה"ד.

נוסיף ונציין, כי שעות ששולמו כשעות חופשה/ מחלה (להבדיל מפדיון חופשה בתום יחסי עובד ומעסיק), במהלך תקופת עבודתו של התובע, יש לקחתן בחשבון כחלק מהיקף משרתו.

26. לאור האמור לעיל, הננו קובעים, כי שכר היסוד של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, הינו בסך 8,725 ₪.

27. באשר לתוספות המקצועיות, אין מחלוקת, כי אלו נכללות בשכרו של התובע. נציין כי הוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים, כוללות את התוספות הללו כחלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים, (ראו למשל סעיף 4.ב להסכם קיבוצי מיום 9.3.99 הנוגע להכללת התוספת בשיעור 3.33% מהשכר המשולב, כחלק מהשכר הקובע לפיצויים, וכן

סעיף 4.4 להסכם זה הנוגע לתוספת בשיעור 6.9% מהשכר המשולב).

אין מחלוקת, כי לתובע שולמה, מידי חודש, תוספת בסך 3,029 ₪, עבור התוספות המקצועיות, והנתבעים אינם חולקים, על כך שתוספות אלו צריכות להילקח בחשבון בעת חישוב פיצויי הפיטורים.

אשר על כן, תחשיב פיצויי הפיטורים צריך להיעשות על בסיס שכר קובע של 11,754 ₪.

28. באשר לתמריץ השנתי, טען התובע, יש לקחת בחשבון את התמריץ השנתי שקיבל בסך 15,520 ₪ (על בסיס משכורת וחצי של שכר משולב), ולחלקו ל-12 חודשים, ולהוסיף סך 1,293 ₪ לשכר הקבוע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.

הנתבעים טענו, כי שווי התמריץ השנתי שקיבל התובע עמד על סך 3,600 ₪, כאשר במהלך 7 השנים האחרונות לעבודתו, שולם לו

העיד התובע כי בנוסף לאלו, יש לחשב את התוספת אשר שולמה לו כתמריץ שנתי קבוע בסך של 1,293 ₪ לחודש (לטענת התובע שולם לו תמריץ שנתי של 15,520 ₪ בשנה).

הנתבעים בסיכומיהם טוענים, מחד גיסא, כי שווי התמריץ השנתי שהיה התובע אמור לקבל עמד על סך 3,600 ₪ לשנה, אולם מאידך גיסא, מודים בסיכומיהם כי במהלך השנים 2006 - 2012 שולמו לתובע תמריצים בסך כולל של 60,000 ש"ח.

29. על מנת שיקבע, האם תוספת לשכר הינה חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים, יש לבחון את מהותה של התוספת, האם שולמה לתובע עבור עבודתו הרגילה, או שמא המדובר בתוספת המותנית בתנאי או במצב לתשלומה. הכלל הוא, כי תוספת המשולמת לעובד עבור עבודה שמעבר לעבודתו הרגילה, כמרכיב עידוד או מותנית ברווחי המעסיק, אינה חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים (עיין לעניין זה גם בדב"ע 3/101 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ, פד"ע כח' 241, 258, וכן בע"ע 76/06 מרדכי גימלשטיין נ' יזמקו בע"מ (6.5.08).

כמו כן, הודגש, כי בונוס אינו שכר רגיל שיש להכלילו בחישוב הפיצויים, ואף משכורת 13 אינה מהווה מרכיב בחישוב השכר לעניין פיצויי הפיטורים, גם אם היא מפוצלת לתשלום מידי חודש (עיין בדב"ע נו 3/174 צייקובסקי נ' שלב קואופרטיב לתחבורה בע"מ, פד"ע לא' 425).

30. התובע לא הסביר את מהות התוספת ששולמה לו כתמריץ.

המדובר בתוספת ששולמה לתובע פעמיים בשנה (לערך), ולא מדי חודש בחודשו, (ראו למשל משכורת חודש דצמבר 1999, שולם לתובע "תמריץ 99" בסך 3,000 ₪; בחודשים ינואר פברואר 99 שולם לתובע תמריץ "98" בסך 2000 ₪, כל אחד; בחודשים אוגוסט - ספטמבר 2003 שולם לתובע תמריץ 2003 בסך 2,500 ₪, כל אחד).

התובע לא הוכיח, כי המדובר בחלק משכרו הרגיל ותדירות ואופן התשלום, אינם מצביעים על היות התמריץ חלק משכרו הרגיל.

אשר על כן, הננו קובעים, כי התמריץ ששולם לתובע, לא ילקח בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.

31. אשר על כן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 315,399 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.10.12 ועד התשלום המלא בפועל.

התובע הגיש תביעתו לבית הדין בתאריך 17.10.13, דהיינו, לאחר למעלה משנה מתום יחסי עובד ומעסיק, ובנסיבות אלה, אין מקום, שבית הדין יחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנה.

זכאות התובע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית:

32. בכתב התביעה נטען, שהתובע הועסק אצל הנתבעת במתכונת העסקה קבועה, ולכל הפחות, במסגרת השעות כדלקמן:

בימים א' - ה' - בין השעות 6:30 - 17:00.

בימי ו' - בין השעות 6:30-14:00.

כמו כן, נטען, כי התובע עבד בשבתות, בתדירות של אחת לשבועיים, בין השעות 9:00-15:00.

התובע אף טען, שהיה מגיע לבית האבות לצורכי ביקורת, או לטיפול במקרה חירום, בתדירות של אחת לשבוע לפחות, ובמהלך שהות זו, שארכה כשעה וחצי, אף לא החתים כרטיס נוכחות.

החל משנת 2011, לא עבד התובע בשבתות.

התובע תבע גמול עבור עבודה בשעות נוספות, בהתייחס לתקופה של השנים 2005 עד 2012, בסכום של 330,264 ₪.

33. באשר לעבודה בשבת, טען התובע, כי החישוב אותו ערך מתייחס ל-5 שנים בלבד, ובהתייחס ל-144 שבתות (דהיינו, עד שנת 2011), והסכום אותו תבע הינו 54,040 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממחצית התקופה.

עבור אותה הגעה לקריאת חירום/ביקורת, פעם בשבוע בשעות הלילה, תבע התובע סך 47,283 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממחצית התקופה.

34. הנתבעים טענו להתיישנות, בהתייחס לכל תביעה שעניינה תקופה הקודמת לחודש אוקטובר 2006.

עוד טענו הנתבעים, כי על התובע לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, שכן התובע הועסק במשרה הדורשת מידה מיוחדת של אמון אישי, כאמור בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

כמו כן, טענו הנתבעים, כי לתובע שולמה תוספת גלובלית עבור 16 שעות נוספות חודשיות.

לטענת הנתבעים, רישומי השעות הנכונים, הינם כאמור במערכת הממוחשבת של הנתבעת אשר מנוהלת בהתאם לכרטיסי הנוכחות של כל העובדים.

נדגיש, כי הנתבעת לא חזרה בסיכומיה על טענותיה בדבר העדר תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת התובע, אשר החתים כרטיס נוכחות, כיתר העובדים, ואשר עבודתו היתה נתונה לפיקוחו של מר פרוכטר ז"ל.

35. הנתבעת צרפה לכתב הגנתה את דו"חות הנוכחות של התובע, החל מחודש אוקטובר 2006 ועד לחודש ספטמבר 2009.

בדו"חות הנוכחות לשנת 2006, צוינו מספר שעות העבודה היומיות שביצע התובע, ואילו החל מחודש פברואר 2007 צוינו בדוחות הנוכחות של התובע שעת כניסה ושעת יציאה מהנתבעת. עוד צרפה הנתבעת את פירוט הפקדת המשכורות לתובע, וכן דו"חות ריכוז תלושים שהונפקו לתובע.

36. לטענת התובע, דו"חות הנוכחות שאותם צרפה הנתבעת לכתב ההגנה, אינם דו"חות אותנטיים, והשעות המפורטות בדו"חות אלה אינן משקפות את שעות עבודתו בפועל.

כמו כן, טען התובע, כי אין מקום לקבוע, שתביעתו עבור שנת 2005 התיישנה, לאור מועד הגשת התביעה לבית הדין, שכן, לטענתו, סיכם עם מר פרוכטר ז"ל, שכל הסכומים שנותרו לזכותו ישולמו לו בעת גמר החשבון, בסיום העסקתו.

37. בתאריך 3.11.14 הגישו הנתבעים פירוט באשר לשעות עבודתו של התובע בהתייחס לתקופה מחודש ינואר 2009 ועד אוקטובר 2012, כאמור בהחלטתנו מתאריך 21.9.14.

בטבלה זו, קיים פירוט לגבי כל חודש, באשר למספר שעות העבודה בפועל, כמה מתוכן היו בשווי 125%, כמה בשווי 150%, וכמה בתעריף שבת.

לגבי פירוט זה, טען התובע בבקשתו מתאריך 12.11.14, כי מספר השעות המפורט אינו אותנטי, וכי הנתבעים ערכו את הדו"חות כך שהתובע לא יוכל לעקוב אחר נכונותם, שכן לטבלה שצורפה על-ידי הנתבעים, לא צורפו דו"חות הנוכחות, כפי שהוגשו מדי חודש.

התובע הצביע על אי התאמה בין תלוש השכר של חודש יולי 2011, לבין רישומי הנתבעים בטבלה שהגישו בתאריך 3.11.14, וכן תוך השוואה לדו"חות הנוכחות שצורפו לכתב ההגנה.

38. בהחלטתנו מתאריך 1.12.14 הורינו לנתבעים להגיש תצהיר, ובו הסבר לסתירות הנטענות על ידי התובע.

הנתבעים הגישו תצהיר של הגב' לוי - חשבת השכר מטעמם.

39. בתצהירה העידה הגב' לוי, כי בחודש יולי 2011, עבד התובע אצל הנתבעת 300.47 שעות (כולל הפסקות), מהן 153.03 שעות בוקר; 105.51 שעות צהריים; 22.03 שעות שבת בוקר; 2.43 שעות שבת בצהריים; ו- 17.07 שעות שישי בצהריים.

עוד העידה הגב' לוי, כי בחודש יולי 2011, הופקד לחשבון התובע סך 8,726 ₪, כשכר עבודה, וכן ניתנה לתובע השלמת שכר בהמחאה מתאריך 5.9.11, בסך 5,000 ₪. כך, שהתשלום המלא ששולם לתובע עבור חודש יולי 2011, עמד על סך 13,726 ₪.

בנוסף, העידה הגב' לוי, כי בטבלה שהוגשה על ידי הנתבעים בתאריך 3.11.14, נשמטו השעות שביצע התובע בשבתות בחודש זה, מחמת טעות, ולטענתה, התובע קיבל בחודש זה גמול עבור עבודה בשעות נוספות ועבור עבודה בשבתות בסך 5,242.25 ₪ (נציין, כי הסכום ששולם לתובע בפועל היה 5,000 ₪, ולא ברור האם ההפרש נובע מניכוי מס שבוצע לתובע משכרו).

40. עוד העידה הגב' לוי, כי שכרו של התובע שולם, לא בתשלום אחד, אלא חלקו בהעברה בנקאית, וחלקן בהמחאות, וזאת לאור סיכום שהיה לתובע עם מר פרוכטר ז"ל, בעקבות עיקולים שהוטלו על שכרו של התובע, במסגרת הליך הגירושים שעבר התובע באותה עת.

הגב' לוי אף העידה, כי שכרו של התובע חזר להיות משולם בשיעור אחד, בחודש אוגוסט 2011.

החל מחודש זה, קיבל התובע תשלום עבור השעות הנוספות המופיע בתלוש השכר תחת רכיב "תוספת מיוחדת".

הגב' לוי בתצהירה ביצעה תחשיבים תוך הפחתת חצי שעת הפסקה משכר התובע, בהתייחס לכל יום עבודה שנמשך מעל ל-8 שעות.

41. בתאריך 6.1.15 הגיש התובע בקשה למחיקת חלקים מתצהירה של הגב' לוי, בטענה כי תצהירה הינו הרחבת חזית אסורה, בכל הקשור בהעלאת טענת הקיזוז בנוגע להפסקות.

כמו כן, הצביע התובע על שינוי משמעותי בגרסת הנתבעים, אשר קודם לכן, במסגרת כתב הגנתם טענו, כי התובע נטל הלוואות ויש לקזז את סכומן מכל סכום שיגיע לו, וכעת במסגרת תצהירה של גב' לוי נטען, כי אין המדובר בהלוואות, אלא בהפרשי שכר שקיבל התובע, לרבות עבור שעות נוספות, כאשר הפיצול נעשה בתיאום עם מר פרוכטר ז"ל.

עוד העלה התובע השגות בנוגע לתחשיבי הגב' לוי, אשר פיצלה בין תעריפי שעות העבודה בבוקר, לבין אלה בצהריים ובערב, בלא בסיס.

42. בהחלטתנו מתאריך 25.1.15, נקבע, כי דו"ח הנוכחות שצורף לתצהירה של הגב' לוי, תואם את השעות אשר פורטו בנספח ב' לכתב ההגנה. יחד עם זאת, מספר השעות המפורטות בנספח א' לכתב ההגנה, שונה ממספר השעות בחודש יולי 2011, המפורטות בהודעת הנתבעים שהוגשה בחודש נובמבר 2014.

לאור אי הבהירות בתחשיבי הנתבעים, בין היתר בשאלות, מתי ובאיזה אופן קיבל התובע השלמת שכר עבור שעות נוספות, ומתי ניתנה לו הלוואה, הורינו לנתבעים, בהחלטה מתאריך 25.11.15, כי יגישו פירוט חודשי קלנדרי של מספר שעות עבודתו הרגילות של התובע, ושל השעות הנוספות, וזאת בהתייחס לחודשים מאוקטובר 2008 ואוגוסט 2011, בהם לא מופיע בתלושי שכרו של התובע הרישום של "תוספת מיוחדת".

על הנתבעת היה להבהיר, בהתייחס לכל חודש, מה היה גובה שכרו של התובע , כולל גמול עבור שעות נוספות, ובאיזה אופן שולם לתובע. (שיק / העברה בנקאית). כמו כן, הורינו לנתבעים להבהיר באשר לחודשים אלו, האם קיימת הלוואה אשר ניתנה לתובע, מעבר לסכומים ששולמו לו כשכר וכגמול עבור שעות נוספות.

לאור הוראות החוק, לא מצאנו לנכון למחוק מתצהירה של הגב' לוי סעיפים הנוגעים לקיזוז חצי שעת הפסקה, בטרם תשמענה הוכחות ותעשה הקביעה, האם אכן נטל התובע הפסקה של חצי שעה במהלך יום עבודתו, המצדיקה הפחתה כזו, ובטרם בדיקה, מה היה הסיכום בין התובע לבין פרוכטר ז"ל, בעניין זה.

43. להודעת הנתבעים מתאריך 26.2.15 צורף פירוט שעות עבודתו הרגילות והנוספות של התובע לתקופה שבין אוקטובר 2008 - אוגוסט 2011, לרבות שעות עבודתו בשבתות.

בנוסף, צרפו הנתבעים פירוט יתרות ההלוואות, ולטענתם נותר התובע חייב לנתבעת סך 7,000 ₪.

נציין, כבר עתה, כי תחשיב יתרת ההלוואות של התובע, כלל אינו ברור - על סמך מה נטען ליתרת פתיחה של 5,000 ₪, בתחילת שנת 2007, כאשר הכוונה לחוב, ואין הסבר לכך בהודעת הנתבעים; יתר על כן, להודעה גם לא צורפו המחאות ספציפיות.

החוב שלו טוענים הנתבעים, לגרסתם, הינו חוב שקיים כבר מסוף שנת 2008, ומעוגן ברובו על חוב שהיה קיים בתחילת שנת 2007, ואשר מקורו לא הובהר באותו נספח ב'.

יתר על כן, אם אכן המדובר בחוב, ולא בהסכמה של מר פרוכטר ז"ל לשלם לתובע סכום זה, לא ברור, מדוע לא קוזז החוב הנטען לאורך כל השנים, מאז שנת 2008 ועד לסיום העסקת התובע, כאשר הנתבעת היא זו ששלטה על תשלום שכרו של התובע.

44. בתאריך 31.3.15 הגיש התובע תצהיר משלים, ובו התייחסות חוזרת למתכונת עבודתו הקבועה, ולטענותיו כי דו"חות הנוכחות שצורפו ע"י הנתבעים, אינם הדו"חות האותנטיים.

התובע, אשר היה מודע לשעות החתמת הכרטיס, העלה טענה, כי לעיתים בשל לחץ העבודה לא החתים כרטיס בעת הגעתו, אלא בשעה מאוחרת יותר, ולטענתו, הדבר נעשה בידיעת מר פרוכטר ז"ל.

באשר למקרים בהם כרטיס הנוכחות הוחתם לפני השעה 17:00, כאשר התובע טען למסגרת עבודה קבועה עד לשעה זו, טענת התובע היתה, כי המדובר במקרים חריגים בלבד.

התובע אף טען, כי הנתבעים משנים את גרסאותיהם חדשות לבקרים, בנוגע לתשלומים שקיבל, בנוסף להעברה הבנקאית, כאשר לעיתים הם טוענים שהמדובר בהלוואה, ולעיתים שהמדובר בגמול עבור עבודה בשעות נוספות.

45. לטענת התובע, גם אם בית הדין יקבל את דו"חות הנוכחות שצורפו לכתב ההגנה, ככאלה המשקפים נכונה את שעות עבודתו, עדיין קיים הפרש של גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שלו הוא זכאי, בסך 198,542 ₪.

התובע אף העיד, כי מעולם לא קיזזו משכרו עבור הפסקות, וכי הוא לא נטל הפסקות של חצי שעה במהלך יום עבודתו, אלא אכל תוך כדי עריכת דו"חות, ניהול הצוות וביצוע עבודות נוספות (עיין גם בעמ' 27, ש' 5 לפרוטוקול מ-18.6.15).

46. התובע אף העיד, כי אין ממש בטענות הנתבעים, באשר להלוואות בסדר הגודל הנטען בכתב הגנתם, ולטענתו, אם היה מקבל מהנתבעת הלוואה בסדר גודל משמעותי, היו מחתימים אותו על הסכם הלוואה, והוא לא קיבל הלוואות, אלא לכל היותר, מפרעות שקוזזו, באופן מידי, בעת תשלום השכר החודשי עבור אותו חודש בו ניתנה המפרעה.

בהתאם לעדות התובע, ככל שקיבל סכומי כסף העולים על השכר שהגיע לו, המדובר היה בתשלום עבור חובות העבר.

התובע אישר, כי בתקופה בה היה נתון בהליך גירושין, והוטלו עיקולים על חשבונו, הוא הגיע להסכמה עם מר פרוכטר ז"ל, לפיה תשלומים שאותם יקבל יוצגו כהלוואה, על מנת שהעיקול לא יחול עליהם.

נדגיש, כי התובע לא הודה בקבלת הלוואה כלשהי, וטען כי כל הסכומים שכונו "הלוואות", היו למעשה חלק משכרו.

לטענת התובע, תשלום חובות העבר בוצע, רק במהלך התקופה מינואר 2010 ועד יוני 2011, ואין המדובר בתשלומים שהיוו בפועל גמול עבור שעות נוספות.

התובע אף העיד, כי הכרטסת שצורפה כנספח ג' לכתב ההגנה מטעם הנתבעים, אינה משקפת נכונה את הסכומים שקיבל.

47. הגב' ד"ר פרוכטר רונן בתצהירה, העידה, כי מרבית הסכום שנרשם כהלוואה, היה בפועל גמול עבור עבודה בשעות נוספות.

דהיינו, הצדדים מודים בסופו של יום, כי סכומים שרשומים אצל הנתבעת כהלוואה, לא היו למעשה, הלוואה, אלא תשלום המהווה גמול עבור עבודה בשעות נוספות.

בנסיבות אלה, וודאי, שמוטל הנטל על הנתבעת להראות, אם אכן סכום כלשהו

שרשום כהלוואה, היה בכלל הלוואה.

48. כפי שציינו לעיל, אין ממש בטענות הנתבעים בכתב הגנתם, באשר להעדר תחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על עבודתו של התובע בבית האבות.

התובע החתים כרטיס נוכחות, והנתבעת, אף שילמה לו בהתאם לשעות העבודה, ולמעשה, המדובר בטענה שנזנחה ע"י הנתבעים בסיכומיהם.

49. התובע לא הוכיח טענותיו כי רישומי הנוכחות, כפי שהוצגו ע"י הנתבעים, אינם הרישומים האותנטיים, ואיננו סבורים, כי עדויות עדי התובע, יש בהן כדי להוכיח מתכונת עבודה קבועה ולאיין את כרטיסי הנוכחות.

ראשית נציין, כי הן התובע, והן העדים מטעמו, אישרו כי הדפיסו כרטיס נוכחות בעת כניסתם לעבודה וביציאתם, וכי שכרם שולם על בסיס השעות שהודפסו (עיין עמ' 13, ש' 24-25; ש' 29-30 וכן עמ' 19 ש' 23-24 - פרוטוקול מ-18.6.15; עמ' 9, ש' 7-9; עמ' 13, ש' 16-17 - פרוטוקול מ-28.10.15)

התובע אישר כי לא ביצע רישומים אלטרנטיביים מטעמו, כך שכל טענותיו על כך שהרישומים אינם נכונים מבוססות על תחושתו שעבד יותר שעות מאלה שפורטו מרישומי הנתבעים.

50. הגם, שהתובע טוען למסגרת עבודה קבועה, לא הוכיח התובע קיומה של מסגרת כזו.

התובע טען, כי לא יכול להיות שהגיע לבית האבות בשעה 08:00, שכן בחלק ניכר בימי החודש, הוא היה צריך לקחת בדיקות דם , ואלה היו צריכות להגיע לקופת החולים עד השעה 08:00.

מעיון בכרטיסי הנוכחות עולה, כי במרבית הפעמים, אכן שעות הכניסה המודפסות של התובע, הינן בין השעות 06:30 ל-07:30, כך שאין כל סתירה בין עדותו על הצורך לקחת בדיקות דם בשעות מסוימות, לבין כרטיסי הנוכחות, ואין בעדות זו כדי לסתור את אמיתות כרטיסי הנוכחות.

51. באשר לעדותה של הגב' פיזיצקי, נציין, כי אין בעדות כדי לבסס את טענות התובע באשר למתכונת עבודה קבועה, ולכל היותר, עדותה יכולה לתמוך באותם ימים בהם היא נכחה בשעות לגביהן העידה, ולא מצאנו כי עדותה סותרת את כרטיסי הנוכחות.

52. גם עדותו של מר שייח אחמד, הינה עדות כללית ואינה ספציפית המתייחסת ליום מסוים שבו הוא טוען, כי פגש את התובע בשעות הבוקר, בשעה שאינה עולה בקנה אחד עם תדפיס הנוכחות לאותו יום.

53. עדות עדת הנתבעים, על כך שלא ניתן לשנות את דו"חות הנוכחות, מבלי ששינוי זה יסומן בכוכבית, לא נסתרה ע"י התובע.

בנוסף לכך, אישר התובע בחקירתו הנגדית, כי לא פנה למומחה מחשבים על מנת להוכיח טענותיו, שנעשה שינוי או "פברוק" כלשהו בדוחות הנוכחות (עיין עמ' 26, ש' 7-8 לפרוטוקול מ-18.6.15).

54. הננו קובעים, כי יש לקבל את תדפיסי הנוכחות, כפי שצורפו ע"י הנתבעים, כמשקפים נכונה את שעות עבודתו של התובע.

55. על פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר (שנכנס לתוקפו בחודש 2/09), הנטל להוכיח את שעות עבודתו של העובד מוטל על המעסיק. הנתבעת הוכיחה בהצגת רישומי דו"חות הנוכחות, את שעות עבודתו של התובע.

באשר לתביעת התובע לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות, בטרם נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התובע לא הוכיח שעבד במתכונת עבודה קבועה כפי שטען לה [ראו לעניין זה ע"ע 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח' וההפניות שם), ובכל מקרה, לא סתר את רישומי הנתבעים .

56. מעבר לסכומים שקיבל התובע בהעברה בנקאית, וכמפורט בתלושי השכר, קיבל התובע תשלומים נוספים בהמחאות.

התובע לא הכחיש קבלת כספים אלה, ואף אישר חתימתו על ההמחאות.

התובע לא סתר את הנתונים שהוצגו בקשר לתשלומי המחאות.

טענות התובע באשר להמחאות שולמו עבור חובות הנתבעת כלפיו, שנוצרו בשנות ה-80 וה-90, הינן טענות סתמיות שלא הוכחו.

מעדות התובע עצמו, עולה, כי התובע ערך רישומים בנוגע לחובות כלפיו (עיין עמ' 24 לפרוטוקול מ-18.6.15), ובעת עריכת התחשיב, שלטענתו הגיש למר פרוכטר ז"ל, ואשר צורף כנספח ה' לתצהירו, לא התייחס כלל לחוב בנוגע לשעות נוספות (בנספח ה' קיימת התייחסות להבראה, חופשה, תמריץ, ביגוד ורכב).

התובע גם לא ידע לומר בעדותו, מה סכום החוב שהנתבעת חבה לו בהתייחס לשנות ה-80 וה-90 (עיין עמ' 21, ש' 28-29 לפרוטוקול מ-18.6.15).

57. גרסת התובע על פיה התשלומים ששולמו לו בהמחאות היו בגין חובות העבר, ולא בגין שעות נוספות, מעבר לכך שלא הוכחו חובות העבר, גם לא ברור, מדוע הנתבעת תשלם לתובע עבור חובות העבר, דווקא, בזמן שמוטלים עיקולים על חשבון התובע, וכאשר אין מחלוקת, כי מר פרוכטר ז"ל רצה לעזור לתובע, ולכן רשם את התשלומים כהלוואה.

הרי לו היה מדובר בחובות העבר, ולא בגמול עבור עבודה בשעות נוספות, יכולה היתה הנתבעת להשהות את התשלומים עד לאחר הסרת העיקולים.

בנוסף לכך, לא ברור, אם אכן היה חוב לנתבעת (והתובע טען, כי שולם לו רק חלק מהחוב), מדוע לא פנה התובע בדרישה להשלמת החוב במלואו לאחר שהוסרו העיקולים מחשבונו.

58. הננו קובעים, כי תחשיבי התובע שגויים, ככל שהם מבוססים על מתכונת עבודה קבועה, וכן מאחר ולא לקחו בחשבון את הסכומים שקיבל התובע בהמחאות, ואשר היוו חלק משכר עבודתו ומהגמול עבור עבודה בשעות נוספות.

59. אשר על כן, נותר לבדוק, האם טענתו החלופית של התובע, על פיה גם אם נקבל את רישומי הנתבעים באשר לשעות הנוכחות, כנכונים, עדיין עומדת לזכותו יתרה בגין גמול עבור עבודה בשעות נוספות, הינה טענה נכונה.

60. בטרם נבדוק את תחשיבי התובע, ונבחן - האם התובע זכאי להפרשים על בסיס תדפיסי הנוכחות שהגישו הנתבעים, נציין, כי אין מקום להפחית שעת הפסקה

משעות עבודתו של התובע, הן מאחר ועדות התובע על כך שלא נטל חצי שעת הפסקה בפועל, בה לא ביצע עבודה כלשהי, לא נסתרה, והן מאחר שמעדותה של עדת הנתבעים, הגב' לוי, עולה בבירור, כי מעולם לא ניכו מהתובע חצי שעת הפסקה משעות עבודתו, וכי התייחסה לכך בתחשיבה רק לאור בקשתה שהופנתה אליה לאחר הגשת התביעה, ולא בזמן אמת (עמ' 29, ש' 30-32 לפרוטוקול מ-28.10.15).

61. עוד ובנוסף נבהיר, כי התקופה הרלוונטית לבחינת טענות התובע, הינה התקופה לגביה לא התיישנה התביעה, דהיינו מחודש אוקטובר 2006, ואין לקבל טענותיו של התובע באשר לתקופה קודמת.

יתר על כן, התובע עצמו בתצהירו המשלים, חישב את החוב, רק בהתייחס לתקופה מאוקטובר 2006.

62. בתחשיביו טען התובע לזכאות לתשלום עבור ימי מנוחה, בשיעור 100%.

התובע לא הבהיר את מהות הפיצוי אותו הוא תובע, ולא נראה, שהמדובר בתוספת על הגמול אותו קיבל בפועל, שכן הוא תבע, לא רק תוספת של 50%, כפי שוויה של עבודה ביום מנוחה שבועית.

ככל שטענת התובע, הינה זכאות למנוחת פיצוי (סעיף 17(א)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה), הרי עובד המועסק ביום המנוחה ואינו מקבל מנוחת פיצוי, אינו זכאי ל"פדיון כספי" של מנוחה זו.

הזכאות הינה למנוחת פיצוי בפועל, וקבלת תמורה כספית במקומה נוגדת את תכלית החוק.

עיין לעניין זה עס"ק 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל ואח נ' איגוד ערים, אזור חיפה (שירותי כבאות) פד"ע לח 289.

63. התחשיב ייבחן בהתייחס למכלול שעות הנוכחות של התובע, כעולה מתדפיסי הנוכחות, ואין מקום לקבלת טענות הנתבעים, כפי שהן באות לידי ביטוי בתצהיר הגב' לוי, על פיהן שהה התובע בעבודה בשעות בהן לא נדרש לעבוד.

הנתבעים לא הוכיחו, באלו שעות, מבין השעות המפורטות בתדפיסי הנוכחות, מדובר.

64. התובע, בתצהירו המשלים, ערך תחשיב חלופי המבוסס על דו"חות הנוכחות שהוגשו מטעם הנתבעים. מבדיקה מדגמית שביצענו, עולה, כי הסכומים המגיעים לתובע, אינם נופלים מהסכומים שתבע בתחשיבו החלופי.

נדגיש, כי התובע ערך את תחשיביו על בסיס הוראות החוק, ולא תבע גמול עבור עבודה בשעות נוספות על בסיס היקף שעות העבודה בהתאם להסכם הקיבוצי של האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים.

65. נדגים את המסקנה, על פיה התובע תבע סכומים שאינם עולים על הסכומים המגיעים לו בהתאם לתדפיסי הנוכחות.

לדוגמא, בחודש מאי 2012, טען התובע שעבד 181.63 שעות רגילות; 43.31 שעות נוספות בערך של 125%; 30.59 שעות בערך של 150%. סך הכל, טוען התובע, כי עבור שעות עבודתו לחודש זה על הנתבעים היה לשלם לו סך 13,211 ₪.

על פי דו"חות הנוכחות שהוגשו על ידי הנתבעים, עולה, כי בחודש זה התובע עבד 185.2 שעות רגילות; 49 שעות בערך של 125% ו- 30.1 שעות בערך של 150%.

מכאן, התובע היה זכאי לתשלום סך 13,712 ₪, עבור שעות עבודתו בחודש זה. (כך גם עולה, כי התובע תבע בחסר עבור חודש פברואר 2007 - עבור חודש זה תבע התובע סך 10,183 ₪, ואילו הסכום שהיה צריך להיות משולם לו בפועל, על פי רישומי הנתבעים עבור שעות עבודתו, הינו סך 11,259 ₪).

66. לאור האמור לעיל, יש לקבל את תחשיבי התובע, אלא שהתובע לא הפחית מהם את התשלומים ששולמו לו ע"י הנתבעת בשנים 2008-2011, הגם שלא סתר קבלת תשלומים אלה.

יש להפחית התשלומים מהסכומים המגיעים לתובע, משדחינו את טענות התובע, כי התשלומים היו בגין חובות העבר.

67. משהגענו למסקנה, כי הסדר התשלומים במהלך התקופה בה קיבל התובע חלק משכרו בהמחאות, היה על דעת שני הצדדים, יש לקחת בחשבון התשלומים ולהפחיתם מהסכום המגיע לתובע כגמול עבור עבודה בשעות נוספות.

בהקשר זה נציין, כי אין לקבל את טענות הנתבעים, שהסכום שולם לתובע בערכי נטו, ולכן יש להגדיל את הפחתת הסכומים, משהנתבעים לא הביאו ראיה, מה צריך להיות הסכום ברוטו, בהתייחס לכל סכום נטו ששולם לתובע.

הנתבעים לא הגישו תצהיר רואה חשבון של החברה בעניין, או אישור של רשויות המס השונות ו/או למוסד לביטוח לאומי, דווח על קבלת סכום ברוטו ששולם לתובע, ששיעורו גבוה מסכומי הנטו ששולמו לתובע בהמחאות.

אשר על כן, הקיזוז יבוצע בהתאם לסכומים שהוכח ששולמו לתובע בפועל.

68. בהתייחס לחלק מהחודשים טען התובע, כי ערך תחשיביו על בסיס ממוצע, בהעדר נתונים מספיקים, אלא שהתובע לא ביקש המצאת נתונים חסרים מהנתבעת במהלך ניהולו של התיק, ועל כן לגבי חודשים שבהם התחשיב בוצע על הערכה בלבד, דין התביעה - להידחות.

69. להלן טבלה המסכמת את פירוט ההפרש המגיע לתובע עבור שעות עבודתו בין השנים 2008 - 2011, וקיזוז התשלומים שהועברו לידי התובע בהמחאות מהנתבעת.

70. סך ההפרש הנתבע, כמפורט בנספחים לתצהירו המשלים של התובע, עבור שעות עבודתו בין השנים 2006-2012, הינו כדלקמן:

הסכומים שפורטו מפורטים על תחשיב התובע (בלא לקחת בחשבון את מרכיב מנוחת הפיצוי עבור שבת), בהתייחס לשנים 2006, 2007 ו-2012, ובהתייחס לשנים 2008-2011, מבוססים הסכומים על הטבלה הקודמת, שלקחה בחשבון את הסכומים ששולמו לתובע בהמחאות.

71. לא מצאנו מקום לקזז את הסכום של 7,000 ₪, שהנתבעים טוענים שהוא מהווה יתרת הלוואה. כפי שפרטנו מספר פעמים לעיל, גרסתם הראשונית של הנתבעים, כי סכומי כסף שקיבל התובע בהמחאות היו הלוואות, השתנתה במהלך ניהול התיק, והסתבר כי החלק הארי של הסכומים, אם לא כולו, שולם עבור זכויות המגיעות לתובע.

הנטל להוכיח, כי המדובר בהלוואה, ולא בתשלום לתובע עבור עבודתו, בין אם המדובר בגמול עבור עבודה בשעות נוספות, ובין אם המדובר בזכות אחרת שהגיע לתובע, כפי שסוכם בינו לבין מר פרוכטר ז"ל, היה מוטל על הנתבעת, וזו לא הרימה את הנטל להוכיח שהמדובר בהלוואה.

הנתבעים לא צרפו פירוט מדויק של כל הזכויות ששולמו לתובע אל מול סכומי הלוואה, שביכול, קיבל, וכפי שהבהרנו לעיל, גם הטבלה המתחילה בשנת 2007, עם יתרת חובה לתובע, לא ברור כיצד נוצרה.

בנסיבות אלה, הננו דוחים את טענות הנתבעים על כך, שהתובע חב לנתבעת סך 7,000 ₪, בגין הלוואה נטענת.

נוסיף ונדגיש, כי הנתבעים לא הציגו מסמך חתום ע"י התובע, באשר ללקיחת הלוואות, לא הבהירו מתי נלקחה הלוואה ומה סוכם באשר למועד החזרתה.

ככל שהמדובר במפרעות שקיבל התובע, הרי אלה נוכו מהשכר השוטף של התובע, ובוודאי לא סביר, שיתרת הלוואה משנת 2008, לא נוכתה מהתובע במשך למעלה מ-4 שנים, עד לסיום יחסי עובד ומעסיק בחודש ספטמבר 2012.

72. לאור האמור לעיל, הננו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 48,209 ₪, כהפרש גמול עבור עבודה בשעות נוספות; זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.10.2009 (מחצית התקופה), ועד התשלום המלא בפועל.

זכאות התובע לדמי הבראה:

73. בכתב התביעה, טען התובע, כי סוכם עימו שהוא יהיה זכאי לתשלום עבור 15 ימי הבראה בשנה, אם כי אישר שלא קיבל דמי הבראה בפועל, לפי מספר ימי הבראה זה.

התובע התייחס ל-7 שנות עבודתו האחרונות וטען, כי קיבל במהלכן תשלום עבור 59 ימי הבראה בלבד, כאשר רוב התשלום שולם לו בשנתיים האחרונות להעסקתו, ולטענתו התשלום היה עבור שנים קודמות.

התובע ערך תחשיביו עבור 7 השנים האחרונות לעבודתו, וטען שהוא זכאי להפרש ולפדיון של 46 ימי הבראה, על בסיס שווי יום הבראה בסך 374 ₪.

את סכום הפדיון תבע התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי עובד ומעסיק (ס' 48-49 לכתב התביעה).

74. בתצהירו טען התובע, כי בשנת 1999 קיבל תשלום עבור 14 ימי הבראה, ובשנת 1998 קיבל תשלום עבור 15 ימי הבראה, וכי יש בכך כדי להוכיח, כי הסיכום עמו היה שיקבל עבור 15 ימי הבראה לשנה.

75. הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את זכות התובע ליתרת ימי הבראה, וטענו, כי לא היה סיכום עם התובע באשר לזכאות לדמי הבראה, השונה מצו ההרחבה הכללי במשק, ובהתאם לצו זה היה התובע זכאי ל-10 ימי הבראה בתשלום, החל משנת עבודתו ה-20 ואילך.

לטענת הנתבעים, בשנת 2012, שהינה השנה האחרונה לעבודתו של התובע אצל הנתבעת, קיבל התובע סך 15,911 ₪ כדמי הבראה, והוא לא זכאי לפדיון דמי הבראה מעבר לשנתיים האחרונות, בהתאם להוראות צו ההרחבה.

משכך, טוענים הנתבעים, כי התשלום שקיבל התובע בשנת 2012, מכסה לפחות 20 ימי הבראה שלהם היה זכאי התובע, ואין הוא זכאי לתקופה נוספת.

76. התובע לא הוכיח זכאותו לקבלת פדיון דמי הבראה, בהתייחס לתקופה מעבר לשנתיים האחרונות לעבודתו.

התובע לא הכחיש שקיבל סך 15,911 ₪, כדמי הבראה, במהלך שנת 2012, וסכום זה מכסה מעבר ל-20 ימי הבראה, ואף מעבר ל-30 ימי הבראה (גם אם גרסת התובע באשר לסיכום עמו על 15 ימי הבראה, היתה נכונה).

בנסיבות אלה, וכאשר תביעת התובע הוגשה לאחר תום קיומם של יחסי עובד ומעסיק, כך שתביעתו הינה לפדיון דמי הבראה, ולאור הוראות צו ההרחבה הכללי במשק, באשר לתשלום קצובת הבראה הקובע, כי עובד יהיה זכאי לדמי הבראה לאחר סיומם של יחסי עובד ומעסיק לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל דמי הבראה עבור תקופה זו במהלך עבודתו, הרי דין התביעה להידחות, משקיבל התובע את דמי ההבראה המגיעים לו במהלך השנתיים האחרונות לעבודתו.

זכאות התובע לפדיון חופשה:

77. התובע טען בכתב תביעתו, כי בהתאם לסיכום שהיה עמו, הוא היה זכאי ל-26 ימי חופשה שנתית, בהתאם לתנאים החלים על האחים והאחיות, ובהתאם לוותק שלו בשלוש השנים האחרונות לעבודתו, בצירוף השנה הקלנדרית בה סיים העסקתו.

משמעות הדבר, הינה שהתובע טוען, שעבור השנים 2009-2012, הוא היה זכאי ל-107 ימי חופשה, אם כי לא ברור, כיצד מכפלה של 26 ימי חופשה לשנה מביאה לתוצאה זו, בהתייחס לשלוש שנים ו-9 חודשים.

מכל מקום, הודה התובע, כי קיבל במהלך תקופה זו תשלום עבור 85 ימי חופשה, ועל כן, לטענתו, הוא היה זכאי לפדיון של 22 ימי חופשה, על בסיס ערך יום חופשה שעמד, לטענתו, על סך 375 ₪.

78. הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי התובע היה זכאי לתשלום עבור חופשה בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, ולא בהתאם לתנאים החלים על האחים והאחיות בבתי חולים ממשלתיים, אולם למחלוקת זו אין נפקות באשר למספר ימי החופשה השנתית שלהם זכאי התובע, שכן הנתבעים מסכימים שהתובע היה זכאי ל-26 ימי חופשה שנתית בהתאם לוותק שלו.

79. הנתבעים טענו, כי בשנת 2011, קיבל התובע תשלום עבור 9 ימי חופשה; ובשנת 2012, קיבל התובע פדיון חופשה בסך 22,516 ₪, עבור 80 ימי חופשה.

לאור זאת, טוענים הנתבעים, כי התובע קיבל תשלום עבור 89 ימי חופשה, בהתייחס לשלוש השנים האחרונות לעבודתו, ולטענתם, התובע זכאי לפדיון, רק בהתייחס לשלוש השנים האחרונות.

הנתבעים אף טוענים, כי הרישום בתלושי השכר, באשר ליתרת החופשה, נוהל באופן מדויק, וכי יש לסמוך על הנתונים המפורטים בתלוש השכר.

הנתבעים לא התייחסו לשאלה, האם שווי יום חופשה, כפי שתבע התובע בתביעתו, מקובל עליהם, אולם בהתייחס לטענה כי התשלום בסך 22,516 ₪ שולם עבור 80 ימי חופשה, עולה כי לטענת הנתבעים, שווי יום חופשה של התובע צריך לעמוד על סך 281 ₪, ולא על סך 375 ₪, כפי שטען התובע.

בתצהירי הצדדים אין נתון רלוונטי נוסף, מעבר למפורט בכתבי הטענות.

80. באשר לשוויו של יום חופשה, נציין, כי טענת הנתבעים אינה ברורה לבית הדין, במיוחד כאשר גם לגרסתם, שכרו החודשי של התובע, עמד על סך 10,347 ₪, כך ששווי יום חופשה אינו נמוך משווי של יום כפי שתבע התובע.

81. מבחינת תלושי השכר עולים הנתונים הבאים, בהתייחס לתשלום החופשות לתקופה מינואר 2009 ועד ספטמבר 2012:

ביוני 2009 - קיבל התובע תשלום עבור 3 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪;

ביולי 2009 - קיבל התובע תשלום עבור 2 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪;

את שנת 2009 - סיים התובע עם יתרת חופשה של 19 ימי חופשה, לזכותו.

בנובמבר 2012 - קיבל התובע תשלום עבור 5 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪.

את שנת 2010 - סיים התובע עם יתרת חופשה של 38 ימי חופשה.

בנובמבר 2011 - קיבל התובע תשלום עבור 4 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪;

את שנת 2011 - סיים התובע עם יתרת חופשה של 58 יום.

באוגוסט 2012 - קיבל התובע תשלום עבור 5 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪;

בספטמבר 2012- קיבל התובע תשלום עבור 4 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪;

באוקטובר 2012 - קיבל התובע תשלום עבור 33 ימי חופשה, בתעריף 281.46 ₪;

בסוף חודש אוקטובר 2012 - עמדה לזכות התובע יתרת חופשה של 36 ימי חופשה.

82. הנתבעים אמנם לא המציאו תלוש שכר לחודש נובמבר 2012, אולם מתוך ריכוז התלושים לשנת 2012, עולה, כי בנובמבר 2012, שולם לתובע סך 10,695 ₪, עבור 38 ימי חופשה.

מאחר והתובע הודה בכתב תביעתו ובתצהירו, כי קיבל תשלום עבור 85 ימי חופשה, הרי התובע, מן הסתם, מודה בקבלת תשלום גם בחודש נובמבר 2012, שאם לא כן, לא היה מגיע ל-85 ימי חופשה, בתקופה הרלוונטית לבדיקת הזכאות לפדיון.

בנסיבות אלה, הפער בין זכאות התובע לבין הסכומים שקיבל בפועל, נובע משני מרכיבים: האחד, מספר הימים - התובע היה זכאי לתשלום עבור 97.5 ימי חופשה, עבור התקופה מינואר 2009 ועד ספטמבר 2012; והשני, הינו התעריף היומי אשר חושב בפועל לפי 281.46 ₪, בעוד שבפועל היה אמור התובע לקבל לפי שווי יום חופשה, שאינו נמוך מ-375 ₪ (הסכום שנתבע ע"י התובע).

בפועל שולם לתובע סך 22,516 ₪, בלבד, ולכן הוא זכאי לפדיון חופשה בסכום שאינו נמוך מהסכום הנתבע בכתב התביעה, והעומד על סך 9,665 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 1.10.2012 ועד התשלום המלא בפועל.

זכאות התובע לתשלום עבור חגים:

83. לטענת התובע בתביעתו, הוא היה זכאי לתשלום עבור 63 ימי חג ב-7 השנים האחרונות לעבודתו, לפי זכאות ל-9 ימי חג בשנה בתשלום.

התובע תבע את ימי החג לפי תעריף יומי של 375 ₪.

התובע הודה שקיבל ב-7 השנים האחרונות להעסקתו 7,592 ₪, עבור חגים, אם כי לא פירט עבור כמה ימי חג קיבל תשלום.

84. הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי במהלך השנים מ-2006 עד 2012, שולמו לתובע עבור 40 ימי חג, בסכום כולל של 11,240 ₪, לפי תעריף של 281 ₪ ליום.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובע אינו זכאי לתשלום עבור ימי חג החלים בשבת וכי הוא היה זכאי לימי חג, אם לא נעדר מהעבודה בסמוך ליום החג.

בהקשר זה נציין, כי תעריף יום החג הנטען ע"י הנתבעים, אינו תואם את שכרו החודשי של התובע, אולם כמפורט להלן, בהיות התובע עובד חודשי, אין רלוונטיות לעניין.

85. לא ברורה לבית הדין תביעתו של התובע לדמי חגים, ככל שהמדובר בתשלום עבור חג שבו לא עבד התובע.

בהקשר זה נציין, כי עובד שעובד על בסיס שכר חודשי, ובחודש מסוים שבו חלו חגים, הוא נעדר מעבודתו בימי החג (לדוגמא, ראש השנה, יום כיפור, פסח וכד'), וקיבל שכר חודשי מלא, אינו זכאי בנפרד לתשלום עבור ימי חג.

מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, כי התובע עבד על בסיס שכר חודשי קבוע שהיה מורכב משכר יסוד ותוספות שונות, וכי התובע קיבל שכר זה, גם בחודשים בהם חלו חגים (כגון: חודש ספטמבר, אוקטובר ואפריל).

בנסיבות אלה, לא זכאי התובע לתשלום נפרד עבור חגים.

86. התובע לא הגדיר תביעתו בכתב התביעה כתוספת גמול עבור עבודה בימי חג בתאריכים ספציפיים, אלא כגמול כללי עבור דמי חגים, אשר להם לא זכאי עובד חודשי שמקבל את שכרו החודשי במלואו, גם כאשר חלים חגים.

התובע אף לא טען לתאריכים מסוימים בהם עבד בימי חג, ואשר לטענתו, לא קיבל בהם תוספת גמול על עבודה בימי חג.

87. בע"ע 300360/98 נחום צמח נ. ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, פסקה 6 לפסק הדין, שם נפסק:

"התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג...

נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם.

צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור יחי חג בהם לא עבדו.

הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך..."

אשר על כן, ומשהתובע היה עובד על בסיס חודשי, ולא ראינו כי באותם חודשים שבהם חלו חגי ישראל, פחת שכרו החודשי בשל אי עבודה בחגים, הרי דין תביעתו לתשלום עבור ימי חג - להידחות.

זכאות התובע לתמריץ:

88. בכתב התביעה, טען התובע כי הוא זכאי לתמריץ בהתאם לתנאי הזכאות של האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים וכי שיעור התמריץ עבור משרה מלאה הינו בשווי משכורת וחצי של השכר המשולב.

התובע טען, כי יש לקחת בחשבון משכורת קובעת בסך 17,432 ₪, וכי היה זכאי עבור כל שנה מ-7 השנים האחרונות לעבודתו למשכורת וחצי על בסיס שכר קובע זה.

לטענת התובע, הנתבעים נותרו חייבים לו סך 123,036 ₪.

התובע אף טען, כי במהלך 7 השנים האחרונות לעבודתו, קיבל סך 60,000 ₪, כתמריץ.

כבר עתה, נציין, כי התובע הגיש תביעתו כשנה לאחר תום יחסי עובד ומעסיק, ועל כן, ולאור תקופת ההתיישנות, יכול היה התובע לתבוע תמריץ, רק החל מחודש אוקטובר 2006, היינו רק עבור ה-6 השנים האחרונות לעבודתו, וכבר מסיבה זו תחשיביו שגויים.

89. הנתבעים בכתב הגנתם, הכחישו את זכאות התובע לתמריץ בשיעור, אשר לו הוא טען, והודו, כי התובע היה זכאי לתמריץ שנתי בסך 3,000 ₪, עבור משרה מלאה (עיין סעיף 50 לכתב ההגנה).

הנתבעים אף הכחישו את שיעור המשכורת הקובעת לה טען התובע, אולם אישרו כי במהלך 6 השנים האחרונות לעבודת התובע, משנת 2006 ועד שנת 2012, קיבל התובע 60,000 ₪, כתמריץ עבור עבודתו.

90. בניגוד לאמור בכתב ההגנה, העידה עדת הנתבעים, חשבת השכר - הגב' לוי, כי התובע היה זכאי לתמריץ שנתי בסך 3,600 ₪, עבור משרה מלאה (סעיף 11 לתצהירה).

בחקירתה הנגדית אישרה הגב' לוי, כי התובע קיבל תנאים בהתאם לתנאי האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים, ולטענתה, אף קיבל מעבר לכך (עיין עמ' 30, ש' 12-15 לפרוטוקול).

ב"כ התובע הסבה תשומת לבה של העדה, הגב' לוי, שאין קורלציה בין הסכום הנטען ע"י הנתבעים כשווי תמריץ שנתי - 3,600 ₪, לבין האמור בתנאי האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים, ואף אין קורלציה בין הסכום הנטען לסכום ששולם בפועל, וכל שיכלה הגב' לוי להשיב היה (עמ' 30, ש' 18-23 לפרוטוקול):

"כל הסכומים שהתובע קיבל היו בהוראת מר פרוכטר. כל מה שהוא קיבל בפועל זה מה שהם סיכמו ביניהם על התנאים של התובע".

91. בהתאם לתנאים החלים על האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים, קיימת זכאות לתמריץ מיוחד [עיין הסכם קיבוצי מ-31.10.86 (שמספרו בפנקס ההסכמים הקיבוציים 651/86); וכן החלטת ועדת מעקב מ-27.9.90 (שמספרה בפנקס ההסכמים הקיבוציים 653/90)], ששיעורו שכר חודש וחצי מהכנסה חודשית ממוצעת, בהתייחס לעובד במשרה מלאה (נציין, כי שווי התמריץ משתנה בהתאם להיקף המשרה, וגם בהתאם לסוגי המשמרות שביצעו האחים והאחיות, אלא שהעניין אינו רלוונטי, שכן התובע תבע על בסיס שכר חודש וחצי, ולא טען לשווי תמריץ מעבר לכך).

בהקשר זה אף נציין, כי קבלת התמריץ מותנית בעבודה במחלקות ויחידות מסוימות, שפורטו בזכרון הדברים.

92. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה, שתובע קיבל תמריצים בסכומים גבוהים יותר מהנטען בכתב הגנתם של הנתבעים, והתואמים יותר את גרסתו באשר לזכאות לתמריץ על בסיס תנאי האחים והאחיות בבתי החולים.

טענת הנתבעים בסיכומיהם, הינה כי התובע לא הלין במהלך תקופת עבודתו על שלא קיבל תמריץ כפי שהגיע לו.

לעניין זה, העיד התובע בהתייחס לסיכום שהיה לו עם מר פרוכטר ז"ל לגבי תנאי האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים (עמ' 25, ש' 7-18 לפרוטוקול):

"... בהתחלה קיבלתי לפי בתי חולים ממשלתיים, בשנים האחרונות החלו הבעיות... בשנים האחרונות אולי ב-5-7 השנים, הוא אמר שהוא מתקשה לתת לי את התוספות ואני לא אמרתי לו כלום, אני לא תבעתי אותו, אמרו לי למה אני לא תובע, אמרתי לא תובע...".

בהמשך אישר התובע, כי הגם שלא קיבל את התוספות ובהם התמריץ, במהלך 5-7 השנים האחרונות, לא בא בטענות כלשהן.

93. מאחר והתובע הודה, שנאמר לו שאין אפשרות לשלם לו תמריץ בהתאם למה שסוכם עמו בתחילה, והוא "סבר וקיבל" שינוי זה והמשיך להתנהג כך במשך כל התקופה מאז שנת 2006, תוך הסתפקות בשווי התמריצים ששולמו לו בפועל, ואשר היו נמוכים מהתמריצים שהיה אמור לקבל לפי הסכם האחים והאחיות, וכפי שסוכם עמו מלכתחילה, הרי המדובר בשינוי בתנאי העסקה, שהתובע הסכים לו.

לעניין זה, הננו מפנים לדב"ע נד' 3/86 יוחנן גולן נ' אי.אל.די בע"מ, פד"ע כז' 270 בעמ' 277, שם נפסק, כי המעסיק אינו רשאי לבצע שינוי חד צדדי בשכרו של העובד, ושינוי כזה מהווה הפרת חוזה עבודה, כאשר העובד היה רשאי להגיש תביעה להפרשי שכר (ובענייננו להפרשי תמריץ), או להתפטר תוך שהוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים. כאשר העובד, אינו נוקט באף אחת מהאפשרויות הנ"ל, שעומדות לרשותו כתגובה להפרת החוזה, ועובר פרק זמן ארוך מאז העובד יודע על ההפרה והוא מגיש את התביעה רק לאחר שנים, עם סיום העסקתו, הדבר מצביע על השלמתו של העובד עם השינוי בתנאי העסקתו.

94. בענייננו, כאשר התובע ידע שאינו מקבל תמריץ בשיעור משכורת וחצי, לפי הסכם האחים והאחיות בבתי החולים הממשלתיים, אלא מקבל סכום נמוך משמעותית מהסכום שהיה אמור לקבל, וזאת לאורך כל השנים האחרונות לעבודתו, ובכל זאת התובע לא הגיש תביעה על הפרת ההסכם עמו, ולא הודיע שהוא מתפטר עקב כך, הדבר מצביע על השלמתו עם שינוי גובה התמריץ אותו הוא מקבל, והפחתתו עד לשיעור אותו קיבל בפועל.

95. לאור האמור לעיל, נדחית תביעת התובע להפרשי תמריץ.

זכאות התובע לביגוד:

96. בכתב התביעה טען התובע, כי סוכם שיקבל 1000 ₪ עבור ביגוד, והוא לא קיבל סכום זה ב-7 השנים האחרונות לעבודתו (עיין סעיף 54 לכתב התביעה).

הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי תנאי עבודתו של התובע לא כללו תשלום שנתי עבור ביגוד, ובפועל אף לא שולם לו עבור ביגוד, במהלך כל השנים, מאז שנת 2006.

97. הנתבעים בסיכומיהם אף טענו, כי בחקירתו הנגדית הודה התובע, שלא סוכם עמו בתחילת עבודתו, שיקבל תשלום עבור ביגוד, כי אם במשך השנים (עמ' 25, ש' 19-20 לפרוטוקול).

98. התובע לא הוכיח זכאותו לתשלום עבור ביגוד, לא הוכיח כי קיבל ביגוד בסכום כלשהו במהלך שנות עבודתו, ומכל מקום, המדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.

99. אשר על כן, תביעת התובע לקבלת תשלום עבור ביגוד - נדחית.

האם יש מקום לביצוע הרמת מסך:

100. בכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעים עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, ועל כן יש מקום לבצע הרמת מסך, וכן טען התובע כי הוא חושד שהנתבעת 1 עומדת לפני קריסה כללית, ויש צורך בהרמת מסך על מנת להגן על זכויותיו שנצברו לו במשך כ-27 שנות עבודה.

התובע טען, כי דרישת הנתבעת 1, שפיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו, יוחזרו אליה, נבע ממצבה הכללי הקשה ומהצורך בהזרמת מזומנים לקופתה.

התובע אף טען, כי במהלך השנה האחרונה, עובר להגשת תביעתו, סיימו העסקתם אצל הנתבעת 1, בין בפיטורים ובין בהתפטרות 16 עובדים, והנתבעת 1 אף מפגרת בתשלומים שונים בהם היא מחויבת.

בסיכומיו חזר התובע על האמור בכתב התביעה ובתצהירו, וכן העלה טענה, כי אי התייצבות נתבעת 2 - הגב' יהודית פרוכטר, לדיונים בבית הדין, מצדיקה אף היא הרמת מסך.

101. הנתבעים כלפיהם הוגשה התביעה במקורה, מעבר לנתבעת 1, ביקשו מחיקת התביעה כנגדם על הסף, ובהחלטתנו מ-25.3.14, נמחקה התביעה נגד הנתבעות 3 ו-4, תוך שהותרנו רק את הנתבעת 1 ואת מר פרוכטר ז"ל כנתבעים בתיק, כאשר במקומו של מר פרוכטר ז"ל צורפה הגב' יהודית פרוכטר כנתבעת, בהיותה יורשת יחידה של המנוח.

102. בכתב ההגנה נטען, כי אין בסיס משפטי לבצע הרמת מסך בין החברה - הנתבעת 1 לבין בעל המניות בה, וכי לא היתה התחייבות אישית של מר פרוכטר ז"ל.

הנתבעים אף טענו, כי טענות התובע באשר למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 1, הינן טענות סתמיות, ולא מתקיימים בענייננו התנאים החריגים והטעמים המיוחדים להרמת מסך.

הנתבעים הדגישו, כי הנתבעת 1 הוקמה בשנת 1970, ופועלת למעלה מ-40 שנה, כך שלגבי חברה כזו לא ניתן לומר, שנעשה שימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות.

גם בסיכומיהם חזרו הנתבעים והדגישו, כי לא הובאו ע"י התובע ראיות המצדיקות הרמת מסך בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, ובהתאם לפסיקה.

103. בנוגע להרמת מסך נפסק, כי:

"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו".

עיין דב"ע לח/52/3 ברגר נ. קאמיל ואח' פד"ע י' 435; וכן בערעור אזרחי 68/471 דוד יעקבי ואח' נ. המפרקים של מקיף בע"מ (בפירוק) ואח' פד"י כג' (1) 65 בעמ' 71.

המקרים בהם חורג בית המשפט מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת בין החברה לבין בעלי מניותיה, או אורגנים אחרים שלה, הינם אותם מקרים בהם החלת העקרון תוליך לתוצאות מוזרות ולא צודקות.

אולם יש להיזהר מאי שמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שאם לא כן, הרי מתוך רצון להגיע לצדק במקרה ספציפי, משתמש במבנים משפטים שאין להם אמות מידה ברורות וקבועות בחוק לצורך התחלתם; עיין לענין זה בהמ' (ת"א) 88/10123 פולגת תעשיות בע"מ ואח' נ. ערו בע"מ פס"מ תשמ"ט (ב) בעמ' 298, 304.

104. המבחנים העיקרים בסוגית הרמת המסך, הינם מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות, דהיינו, כאשר החברה נוסדה למטרות תרמית, או כאשר בפועל לא היתה אישיות משפטית נפרדת, שכן בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטים עם נכסי החברה.

בית הדין לעבודה פסק, כי עצם הקמת חברה לצורכי מס או מטעמים עסקיים ועל מנת להשתחרר מחבות אישית הינה לגיטימית ומוכרת.

ועיין בענין זה בדב"ע תש"ן/76/3 מחמוד גוליס נ. אשכנזי את גליקו, פד"ע כב' 31, בעמ' 33.

105. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999, זו לשונו:

”(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:

(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;

(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.

(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך

ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם

בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים

הקבועים בסעיף קטן (ג).

(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים

ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:

(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה

נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;

(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לכך שהיה

יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה

בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט להעניק סעדים

אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה

להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר

התחייבויותיה.”

חוק החברות החדש עיגן בסעיף 6 דלעיל את נושא הרמת המסך. בעבר, כפי שסקרנו בפסיקה דלעיל, היתה מבוצעת הרמת מסך, למרות העיקרון של אישיות משפטית נפרדת כאשר קיימת חברה, וזאת כשיש שימוש לרעה בקיומה של החברה.

החוק עצמו הרחיב את הרמת המסך במספר הקשרים.

אם לפני החוק דובר על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, הרי בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן לבצע הרמת מסך כאשר בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן, או שהתקיימו התנאים שבסעיף 6 (ג) לחוק, וזאת כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת דין, או לקפח אדם, או שצודק לבצע הרמת מסך, שכן היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

דהיינו, אם החברה לוקחת על עצמה יותר התחייבויות ממה שהיא מסוגלת לפרוע, מהווה עילה להרמת מסך.

106. גם בית הדין הארצי לעבודה הרחיב בשנים האחרונות את עניין הרמת המסך והוסיף את עקרון תום הלב כשיקול להרמת המסך.

חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים.

דהיינו, אין מקום להמשך העסקתו של עובד, כאשר המעסיק יודע שלא יוכל לשלם לעובד את שכרו, ו/או את זכויותיו הסוציאליות.

המבחנים הנלווים לצורך בדיקה, האם יש מקום לביצוע הרמת מסך, הינם:

ערבוב נכסים, שמשמעותו אי שמירה על הפרדה בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי המניות, שרשרת של הקמת חברות ופירוקן, כישלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה.

עיין לעניין זה גם בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ. יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ.

בית הדין הארצי, אף התייחס לדרישת תום הלב הנובעת מהקירבה ביחסי עובד ומעביד, ולאחריות המוגברת בחובת האמון המיוחד ביחסי מעסיק עם עובדיו, ולעניין זה אמר בית הדין הארצי:

"העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה

ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם...הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות

ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..."

107. בע"ע 1367/01 ראובן בישארי נ. ש.י.ק. שיווק יצוג וקידום מכירות בע"מ ואח' (2.2.04), דחה בית הדין הארצי את ערעורו של העובד, באשר לכך שמנהל החברות לא חויב באופן אישי, תוך שנפסק, שלא הוכח שהעובד פעל למען עסקיו או רכושו הפרטי של המנהל, וכי לצורך השאלה, האם גם המנהל היה מעסיק בנוסף לחברות, יש לבחון האם קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות כלפי המנהל אישית, ועילה כזו לא הוכחה בנסיבות אותו מקרה.

108. בע"ע 34/03 אסנת שפרן נ. יוסף אלוש ואלוש אורטופדיה בע"מ (14.5.06), קיימת התייחסות לענין הרמת המסך.

סגנית הנשיא השופטת ברק פסקה בענין זה:

"המחשבה לפיה יש לנסות לפתור את בעיתם של העובדים בתאגיד חסר יכולת, חשובה. עם זאת, הרמת מסך היא דרך בעיתית מהבחינה המשפטית ומהבחינה המעשית... הכנסת סברה שלא היה מקום להגמשה ותיקנה את הסעיף באופן שהוחמרו הקריטריונים להרמת מסך (מפנה לנוסח סעיף 6 לחוק החברות לאחר תיקון מס' 3)... ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פרעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות... "

באותו מקרה נפסק כי לא היה מקום להרים את המסך.

109. בע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה ואח' בע"מ נ. עאמר חורי ואח', נפסק מפי כב' השופטת רוזנפלד כי:

"החברה המערערת נתקלה בקשיים כלכליים שגרמו להעדר סיכוי לפרעון חובותיה למשיבים. הוכח כי בעלי המניות נהגו בתום לב כלפי המשיבים, שאף ידעו משך תקופה ארוכה על קשייה של החברה ונמנעו מלעזוב את מקום עבודתם. הוכח כי בעלי המניות נחלצו לעזרתה של החברה המערערת, ולא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית ראייתית שיש בה ממש אודות כוונה של בעלי המניות להבריח את נכסי החברה. בשים לב לעקרון תום הלב החולש בהקשר הזה על מערכת היחסים בין החברה לעובדיה, אנו סבורים כי בנסיבות העניין כפי שנפרשו לפני בית הדין האזורי אין הדבר "נכון וצודק" להרים את מסך ההתאגדות, וזאת אף בשים לב לשיקול הדעת הרחב שהקנה המחוקק לבית המשפט בתקופה הרלוונטית, לפני שתוקנה הוראתו של סעיף 6 לחוק החברות בתיקון מס' 3."

כמו כן, נציין, כי חוק החברות (תיקון מס' 3) תשס"ה-2005, תיקן את הוראת סעיף 6 לחוק, באופן שצומצם באופן ניכר שיקול הדעת של בית המשפט לגבי המקרים בהם הורם מסך ההתאגדות (עיין גם בספרה של ד"ר חביב סגל בעמודים 319-325.

אין המדובר בעניינו, במקרה בו הפסיקה הנתבעת 1 את פעילותה, או שבעלי מניותיה רוקנו אותה מנכסיה והעבירו את נכסיה לחברה אחרת [עיין והשווה בע"ע 3903-05-11 פאולינה איפראימוב ואח' נ' ר-צ פלסט בע"מ (4.12.14)].

110. לאור האמור לעיל, הננו קובעים, כי התובע לא הציב לפנינו תשתית עובדתית המצביעה על ערבוב נכסים בין הנתבעת 1 לבין בעלי מניותיה, או על ניסיונות להברחת נכסים, או כל תשתית עובדתית אחרת, שיהא בה כדי להצדיק הרמת מסך, בהתאם להוראות החוק והפסיקה, ועל כן דין בקשת התובע לבצע הרמת מסך - להידחות.

טענות הנתבעים באשר לקיזוז:

111. כפי שציינו לעיל, תחילה טענו הנתבעים בכתב ההגנה לקיזוז בגין הלוואות שקיבל התובע ובגין אי מתן הודעה מוקדמת, כאשר הסכום הנטען בכתב ההגנה עמד על סך 153,016 ₪.

בהמשך חזרו בהם הנתבעים מהטענה בדבר קיזוז סכומי הלוואה בשיעור שפורט בכתב הגנתם, ובתצהיר העדה מטעמם, נטען באופן סתמי ובלא פירוט כלשהו, המניח את הדעת, כי לפי חישוב הגב' לוי - חשבת השכר, נותר התובע חייב לנתבעת 7,000 ₪.

112. באשר להודעה המוקדמת - הרי כפי שנקבע לעיל, סיום העסקת התובע אצל הנתבעת, נעשה בהסכמה עם פרוכטר ז"ל, לרבות מועד הסיום, והנתבעת 1, או מי מטעמה, לא העלו, בזמן אמת, טענה בדבר אי מתן הודעה מוקדמת, ולא יצרו קשר עם התובע על מנת להביע פליאה על "היעלמותו", כביכול, לאחר כ-27 שנות עבודה, כך שברור, שמר פרוכטר ז"ל ידע והסכים על סיום עבודתו של התובע.

בנסיבות אלה, דין טענת הנתבעים באשר לקיזוז תמורת ההודעה המוקדמת - להידחות.

113. באשר לטענת הקיזוז המתייחס ל-7,000 ₪ - וודאי, שאין מקום להסתפק באמירה סתמית של מנהלת החשבונות, כי נותר לתובע חוב מבלי שניתן הסבר מדויק, כיצד נוצר חוב זה, וכאשר גרסת הנתבעים השתנתה, בין מועד הגשת כתב ההגנה והדיון המוקדם (עמ' 4, ש' 4 לפרוטוקול), לבין מועד שמיעת הראיות, וכפי שפרטנו לעיל בעת הדיון באשר לזכאות התובע להפרש גמול עבור עבודה בשעות נוספות, ובסכומים שקיבל, ואשר כונו "הלוואות", אולם היו בפועל תשלום עבור עבודתו, הרי דין טענה להידחות (עיין ס' 71 לפסק-דין זה).

זכאות התובע לפיצוי בגין עגמת נפש:

114. התובע בכתב תביעתו תבע פיצוי בגין עגמת נפש, בשל היחס המשפיל כלפיו לאחר כ-27 שנות עבודה, ובשל "הותרתו מול תהום", בהיותו בעשור השביעי לחייו, כאשר כספי פיצויי הפיטורים להם היה זכאי, ואשר חלקם היה מופקד בקופה עבורו, נלקחו ממנו.

הנתבעים בכתב הגנתם טענו, כי פיצוי בגין עגמת נפש ניתן רק במקרים נדירים, ולא זה המקרה שלפנינו, במיוחד כאשר לטענתם, יש לדחות את תביעת התובע על מרבית רכיביה.

תרופת הפיצוי החוזית על נזק שאיננו ממוני הוסדרה בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970.

לשונו של סעיף 13 הינה כדלקמן:

"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין."

בדב"ע נג 3/99, נג 3/114 מדינת ישראל משרד החינוך נ. דוד מצגר, דן בית הדין הארצי לעבודה בסוגית פסיקת פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון, ושם נפסק:

"אכן מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת ליבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול... ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה (הכוונה להשפעת פסיקת פיצוי על נזק לא ממוני) ורק במקרים קשים יפסק הפיצוי הנדון" (פסקה 49 לפסק הדין).

בע"ע 419/07 מדינת ישראל משרד המסחר והתעשיה נ. יעל חן, נפסק, כי פיצוי בגין עוגמת נפש לא ינתן כדבר שבשיגרה, וכי השיקולים שילקחו, הינם טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס להוראות החקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי, ללא הוכחת נזק, וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה במסגרת שיקול דעתו של בית הדין.

מטרת הפיצוי הינה לפצות על התנהגות קיצונית של המעסיק, שגרמה נזק לא ממוני.

115. בענייננו, לאור נסיבות סיום עבודתו של התובע לאחר כ-27 שנות עבודה, בעת שאישתו ובתו של מר פרוכטר ז"ל, החלו לנהל באופן פעיל את בית האבות, ולפגוע בסמכויותיו ובמעמדו של התובע, וכאשר היתה הסכמה בין התובע לבין מר פרוכטר ז"ל בנוגע לסיום העסקתו ובנוגע לתשלום פיצויי הפיטורים, והנתבעים, מבלי להודיע על כך לתובע מראש (עיין גם עדות עדת הנתבעים בעמ' 20, ש' 21-25 לפרוטוקול), משכו אליהם את כל כספי פיצויי הפיטורים של התובע, המדובר בהתנהלות המהווה הפרת הסכם כפי שהיה בין התובע לבין מר פרוכטר ז"ל, והמצדיקה פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע לאחר שנות עבודה כה רבות, כאשר בחוסר תום לב נמשכו פיצויי הפיטורים שעמדו לזכותו.

בנסיבות אלה, הננו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 30,000 ₪, כפיצוי בגין עגמת נפש; לתשלום תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לסיכום:

116. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. סך 315,399 ₪, עבור פיצויי פיטורים; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.10.12 ועד התשלום המלא בפועל;

ב. סך 48,209 ₪, כהפרש גמול עבור עבודה בשעות נוספות; זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.10.2009 (מחצית התקופה), ועד התשלום המלא בפועל.

ג. סך 9,665 ₪ עבור פדיון חופשה; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 1.10.2012 ועד התשלום המלא בפועל.

ד. סך 30,000 ₪, כפיצוי בגין עגמת נפש; לתשלום תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

117. כן תשלם הנתבעת 1 לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000 ₪; לתשלום תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל

118. משקבענו, כי אין מקום לבצע הרמת מסך, התביעה כנגד הנתבעת 2 - נדחית.

119. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ו, (1717 ינואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.