1. לפני בקשה למתן צו עשה שיורה למשיב לפתוח את הדירה ברח' גואטמלה 8/15 בירושלים (להלן: "הדירה") ולאפשר למבקש להכנס לדירה וכן להורות למשיב להחזיר לדירה את כל הציוד שהוצא ולהרכיבו.
2. המבקש הגיש בקשתו בצהרי יום שישי, 18.10.13, וטען בגדרה, כי שכר את דירת המשיב למשך 12 חודשים החל מיום 1.9.13 וכי ביום חמישי, 17.10.13, ללא התראה בכתב או בעל-פה, הגיעו אנשים בשליחות המשיב וביקשו שיפנה את הבית. המשיב אף הוא התקשר אליו עוד באותו יום והודיע לו שאם לא יפנה את הדירה הוא לא אחראי למעשיו. המבקש טען, כי היה בבית החולים באותה עת והסביר למשיב כי הוא עתיד להשתחרר בשעות הקרובות ואו אז ידאג להעביר את חשבונות החשמל והמים בדירה על שמו. לטענת המבקש, בעת שהגיע לדירה עם ילדיו בשעה 19:00 גילה שמנעול הדירה הוחלף ומצא את כל חפציו זרוקים מחוץ לדירה.
3. מפאת דחיפות העניין נקבע דיון בעניין ליום א', 20.10.13, בשעות אחר הצהריים והמשיב נדרש להגיש תגובתו בשעות הבוקר של אותו יום. המשיב לא הגיש תגובה בכתב, אך בדיון ניתנה לו האפשרות להשמיע גירסתו לאירועים.
4. מעדותו של המשיב עלה כי אין מחלוקת על כי המבקש נכנס לגור בדירה לפחות ביום 1.9.13 בהתאם להסכם שכירות שנחתם בין הצדדים (המשיב טען בעדותו כי התיר את כניסתו לדירה אף מספר ימים קודם למועד זה). המשיב טען, כי המבקש רימה אותו והפר את הסכם השכירות ולפיכך פעל להוצאתו מהדירה באמצעות אנשים מטעמו, אשר הוציאו את הציוד מהדירה והחליפו את מנעול הדלת, וכן פעל לניתוק אספקת החשמל לדירה.
5. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, אני סבורה שיש לקבל את הבקשה בהתאם למפורט להלן. המשיב לא טען כי הודיע למבקש על ביטול הסכם השכירות ומעדותו לא ניתן היה להבין מהן ההפרות הנטענות על ידו, ככל שקיימות. המשיב חזר וטען בעדותו כי המבקש רימה אותו וכי נעשה לו עוול, שכן המשיב ידע מראש שאין לו אפשרות לשלם את שכר הדירה ואף על פי כן התקשר עמו בהסכם השכירות. בתחילת עדותו טען המשיב כי כלל לא שולמו לו דמי שכירות, אך כאשר נשאל בהמשך לעניין סכומים ששילם לו המבקש תשובותיו היו מתחמקות ולבסוף בחר שלא לענות כלל. מכאן, שכלל לא ברור כי היו הפרות שהצדיקו ביטול ההסכם, ואף אם היו כאלה, אין הצדקה לפינוי בכוח. כידוע, משכיר אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולפנות שוכרים בכוח אלא עליו לפנות לערכאות משפטיות לקבלת סעד. סעיף 18 לחוק המקרקעין, המאפשר עשיית דין עצמית בידי מחזיק כדין, כפוף לתנאים מוגדרים המפורטים בסעיף, והמקרה שלפנינו לא בא בגדרו של סעיף זה ולא ניתן לפנות מכוחו את המבקש. סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע כי "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". במקרה דנן ונוכח הדברים האמורים לעיל, דעתי היא שיש לפעול על פי הכלל ולהורות על השבת המצב לקדמותו עד לבירור זכויות הצדדים.
6. עוד יש לציין, וזאת בהתייחס לסעיף 8 להסכם בין הצדדים, המתיר למשכיר להשיב לעצמו את החזקה בדירה עם תום תקופת השכירות או עם קבלת הודעה על ביטול ההסכם, כי כלל לא ברור שהמשיב הודיע על ביטול ההסכם, או כי היה רשאי לעשות כן, אך בכל מקרה דעתי היא כי אין להכיר בתוקפו של סעיף כזה המתיר עשיית דין עצמית. לעניין זה ר' דבריו של פרופ' ויסמן בספרו, המתייחס בדיוק לסעיף כדוגמת זה שבהסכם בין הצדדים, ודעתו היא כי אין להכיר בתוקפו של הסכם המתיר עשיית דין עצמית, מן הטעם שהבטחת הסדר הציבורי אינה עניין שניתן להתנות עליו (י' ויסמן, דיני קניין – החזקה ושימוש (תשס"ו), בעמ' 101 (פסקה 7.71)).
7. סוף דבר – אני מורה למשיב לפתוח את דלת הדירה ולאפשר למבקש להיכנס לתוכה ולהחזיר אליה את מיטלטליו.

תביעה עיקרית תוגש עד ליום 27.10.13.

בשלב זה איני עושה צו להוצאות. הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון במסגרת ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ט"ז חשון תשע"ד, 20 אוקטובר 2013, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.