1. בפני בקשה למתן צו מניעה זמני כדי למנוע מן המשיבים את האפשרות להכנס לדירת המבקשים, למרות החלטות קודמות של בית המשפט.

הרקע לסכסוך דנן הוא כלהלן:

הנתבעים שכרו דירה של התובעים לשנה שלמה החל מיום 1.9.13, בתשלום של 4,400 ₪ לכל חודש שכירות וכן תשלום כל ההוצאות.

ביום 17.10.13, פינו המבקשים את המשיבים מן הדירה, ללא תיאום מראש איתם, והוציאו את חפציהם מן הדירה והחליפו את המנעול.

2. הנתבעים מיהרו לבית משפט זה כדי לקבל צו שיורה למבקשים להחזיר אותם לדירה.

בית המשפט, מפי כב' השופטת ענת אבמן-מולר, קיבל את הבקשה תוך שהוא מציין כי המבקש דנן, אשר נחקר בפני בית המשפט על הנסיבות לסילוק המשיבים מן הדירה, לא הצליח להראות כי המשיבים הפרו את הסכם השכירות וכי היתה הצדקה לפינויים בכוח וכסעד עצמי.

יוער כי המבקשים לא היו מיוצגים באותו הליך.

3. המבקשים הגישו ערעור על החלטת בית המשפט והעירעור נידחה.

בשולי העירעור ציין בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט וינוגרד, כי המבקשים יכולים לפתוח בהליכים לסילוק המשיבים ואף מצא לנכון להמליץ כי המשיבים יפנו את הדירה ביום 1.12.13.

4. בעקבות זאת, המבקשים הגישו את הבקשה דנן למתן צו מנעה זמני אשר משמעותו עיכוב הביצוע של פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

על בקשה זו אני נדרשת ליתן החלטה.

בטרם אדון בטענות הצדדים זה לעומת זה, אסלק מן הדרך שתי מחלוקות בין הצדדים, שאינן רלוונטיות להליך דנן.

מחלוקת אחת היא בשאלה – האם המשיבים שילמו דמי שכירות עבור חודש אוקטובר 2013, לפחות עבור אותם הימים עד לפינויים.

מחלוקת זו תתברר בהליך העיקרי ואין בה כדי להשפיע על ההחלטה דנן.

גם אם המשיבים לא שילמו את התשלום עבור חודש אוקטובר, בתחילתו של אותו החודש, אין בכך כדי להצדיק את הסעד העצמי שעשו המבקשים לסילוק המשיבים מן הדירה.

נימוק זה הוא למעשה הבסיס לקבלת הבקשה המקורית של המשיבים על ידי בית המשפט וההוראה שניתנה למבקשים לאפשר למשיבים לחזור לדירה.

מחלוקת שנייה היא בשאלה – האם המשיבים הפרו את החוזה בכך שלא העבירו את חשבונות הדירה על שמם.

השכירות החלה, כאמור, ביום 1.9.13 ואילו המשיבים מודים כי רק לאחר יום 17.10.13 (סעיפים 16 ו-20 לסיכומי המשיבים) הם העבירו את החשבונות על שמם.

לא הוברר מדוע המשיבים לא ביצעו זאת קודם לכן. יש לזכור כי הפינוי בוצע ביום 17.10.13 ולפיכך לא מן הנמנע כי המשיבים מיהרו לעשות זאת רק בדיעבד.

כך או אחרת, שאלות אלה יתבררו בהליך העיקרי.

לעניין הבקשה שבפני, וכיוון שעובדות אלה היו בידיעת המבקשים בטרם ההליך בבקשת המשיבים לחזור לדירה, הרי שטענות אלה, מבחינתי, הוכרעו בדיון בבקשה הקודמת, לרבות הערעור, ואין מקום כי אשוב ואדון בהן.

5. בבקשה שבפני מעלים המבקשים טענות חדשות שלא הועלו ולא נדונו בפני בית המשפט בדיון הקודם בבקשת המשיבים לחזור לדירה.

השאלה שבפני היא, על כן, האם טענות אלה מצדיקות מתן הסעד לעיכוב כניסת המשיבים לדירה למרות ובניגוד להחלטות קודמות של בית משפט זה ובית המשפט המחוזי.

המבקשים מעלים מספר טענות עובדתיות אשר מהן נגזרות מסקנות משפטיות. אדון בהן כסידרן, אולם קודם לכן אתייחס למשמעותה של הבקשה.

6. בקשה זו יש לבחון אותה בזהירות יתרה כיוון שמשמעותה המעשית היא, סיכול ביצוע החלטה שניתנה על ידי בית משפט זה ושאושרה בהליך של ערעור.

למעשה, בפועל, הבקשה עוקפת את הצו אשר נתן בית המשפט המורה למבקשים לאפשר למשיבים לחזור לדירה ממנה סולקו.

אם אקבל את הבקשה לצו מניעה, המשמעות תהיה כי המשיבים לא יוכלו לממש את פסק הדין אשר ניתן לטובתם ותמנע מהם האפשרות להכנס לדירה.

יתר על כן, בהחלטות הקודמות של בית משפט זה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים לאפשר להם לחזור לדירה תוך שהוא מעביר ביקורת על העובדה שהמבקשים עשו סעד עצמי שלא כדין ופינו את המשיבים בכוח מן הדירה, ללא כל סמכות וזכות.

לפיכך, אם אקבל בקשה זו ואמנע מן המשיבים לחזור לדירה, יהיה בכך משום מתן גיבוי להתנהלות המבקשים, שלא כדין והכשרה בדיעבד של הסעד העצמי שעשו המבקשים שלא כדין.

תוצאה זו אינה ראוייה, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה ציבורית.

לסיכום, כדי שאתן את הצו שמבקשים המבקשים, עלי להשתכנע כי אכן קיימות נסיבות עובדתיות אשר לא הובאו בפני בית המשפט בעת הדיון בבקשת המשיבים, ואשר מצדיקות מתן סעד קיצוני זה.

להלן אדון בטענות המבקשים.

7. טענה עובדתית ראשונה של המבקשים נוגעת למצבם הכלכלי של המשיבים.

נטען כי המשיבים חייבים בהוצל"פ לנושים שונים ונמצאים האיחוד תיקים, לפני הליכים של פשיטת רגל באשר הם חייבים כ-750,000 ₪. במסגרת הסדר חובות בהוצאה לפועל הוטל על כל אחד מהם לשלם 100 ₪ בלבד בכל חודש.

המשיבים אינם מכחישים עובדה זו.

אין ספק כי הסדר זה, עם הסכום המזערי הנקוב בו, מעיד על כך שהמשיבים נעדרים כל יכולת כלכלית.

המבקשים טוענים כי המשיבים לא הביאו עובדה זאת לידיעתם בטרם חתמו על חוזה השכירות וכי עובדה זו היא בעלת משמעות ומשקל רב בשיקולי המו"מ בטרם נחתם חוזה השכירות. מכאן, לטענתם, אין לאכוף עליהם את ביצועו של חוזה השכירות.

טענה זו היא טענה ראוייה, באשר מצבו הכלכלי של שוכר דירה הוא נתון מהותי ביותר במסגרת התקשרות חוזית. יכול שהמשכיר יחליט, במקרה כזה, שלא להשכיר את הדירה לאותו אדם ויכול שיבקש בטוחות או ערבויות גבוהות יותר או שידרוש הפקדת התשלומים מראש וכיוצ"ב.

העובדה שהמשיבים הסתירו נתון זה מן המבקשים בעת המו"מ ובעת החתימה על חוזה השכירות, נכנסת, לכאורה, בגדרם של סעיפים 14(א) או 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל'ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ויתכן שהיא גם מהווה הפרה של סעיף 12 לחוק החוזים.

אולם, למרות שקבלתי את עמדת המבקשים, אינני יכולה ליתן למבקשים את הסעד המבוקש, בהתבסס על טענה זו.

המבקשים ידעו על מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, עוד בטרם התנהלו ההליכים בבקשה של המשיבים להורות על החזרתם לדירה. עובדה זו מפורטת בכתב התביעה של המשיבים בתיק זה, והיא עמדה בפני המבקשים בעת הדיון בבקשת המשיבים.

למרות זאת, המבקשים לא העלו את הטענה בפני בית המשפט וכב' השופטת עינת אבמן-מולר ציינה כי לא היו הפרות של ההסכם אשר הצדיקו את ביטולו (עמוד 2 שורה 13 להחלטה מיום 20.10.13).

כלומר, אין מדובר בטענה חדשה אשר נודעה למבקשים לאחר ההליכים שנתקיימו קודם לכן, אלא מדובר בטענה שהיתה ידועה אלא שהם לא העלו אותה.

8. עובדה נוספת אשר הועלתה על ידי המבקשים ואין לגביה מחלוקת, היא כי המשיבים נותרו חייבים גם לבעלי דירות אחרות, קודמות, אותן הם שכרו בעבר וכי אותם בעלי דירות נאלצו לפתוח בהליכים כנגד המשיבים. לעניין זה יש לזכור את העובדה כי המשיבים משלמים רק 200 ₪ לחודש במסגרת הליכי הוצל"פ, כך שגם הליכים לתשלום דמי שכירות אינם יכולים להועיל.

המשיבים אינם מכחישים כי הם נותרו חייבים לבעלי דירות מהם שכרו בעבר דירה (עמוד 9 שורה 20 פרוטוקול מיום 6.11.13.

יתר על כן, בכתב התביעה של המשיבים הם מציינים בריש גלי כי בשל מצבם הכלכלי הם נודדים (כלשונם) בין דירות שכורות. בדברים אלה יש משום הודאה כי הם אינם פורעים את דמי השכירות בשל מצבם הכלכלי, שאם לא כן, מדוע עליהם 'לנדוד' בין דירות שכורות ומדוע הם לא שוכרים את אותה הדירה לאורך זמן.

גם עובדה זו היה על המשיבים להביא בפני המבקשים במהלך המו"מ לשכירת הדירה והעובדה שהם הסתירו עובדה זו עומדת להם לרועץ.

ספק אם עובדה זו עמדה במלוא משמעותה בפני המבקשים בעת ההליך הקודם, בבקשת המשיבים לחזור לדירה. אומנם נכתב אשר נכתב, כאמור לעיל, בכתב התביעה, אולם כדי להבין את מלא המשמעות של דברים אלה צריך שיהיה ברור כי המשיבים נותרו חייבים לבעלי דירות אחרים מהם שכרו דירות בעבר.

כיוון שעובדה זו התבררה למעשה, במלא חומרתה, רק במסגרת בקשה זו בפני, יש מקום לשקול אם יש בה כדי לבסס את הבקשה דנן לצו זמני לאסור על המשיבים להכנס לדירה.

בבואי לשקול טענה זו, אל מול ההחלטות החלוטות המורות למבקשים לאפשר למשיבים לחזור לדירה, עמדתי היא כי טענה זו, כשלעצמה, אינה מצדיקה את מתן הסעד המבוקש בצו הזמני כיוון שניתן לאיין את הסכנה לכאורה בהפקדה ראוייה של דמי השכירות ושל ההוצאות מראש.

9. טענה עובדתית שלישית של המבקשים היא כי בדירות קודמות אותם שכרו המשיבים הם השאירו חורבן והרס לאחר שנדרשו לפנות את הדירות בצוים של בית המשפט.

המבקשים הגישו תצהירים של בעלי דירות אחרים בהם הובאו עובדות שאינן מטיבות עם המשיבים. עדים אלה לא נחקרו על ידי המשיבים.

אומנם הטענה מוכחשת על ידי המשיבים אולם מכלול העובדות שבתיק, לרבות חוסר תום הלב של המשיבים בעת המו"מ עם המבקשים וכן, העובדה כי לא העבירו את חשבונות הדירה על שמם אלא לאחר שפרץ הסיכסוך וכן חובותיהם לבעלי דירות אחרים וכדו' - אינו מאפשר לדחות את הטענה.

10. בנוסף, לא נעלמה מעיני הערת בית המשפט המחוזי בשולי החלטתו. כאמור לעיל, בית המשפט המליץ כי המשיבים יפנו את הדירה עד ליום 1.12.13, למרות החלטתו לדחות את הערעור ולהורות על השבתם של המשיבים לדירה.

למרות שלא ניתן נימוק מדוע ניתנה המלצה זו, נראה כי דברים אלה של בית המשפט המחוזי מעידים על כך שקיים, במקרה דנן, פער בין התוצאה המשפטית, המחייבת החזרת המשיבים לדירה כדי שלא לתת גושפנקא לסעד העצמי שעשו המבקשים בניגוד לדין, לבין תוצאה רצוייה, כפי שהמליץ בית המשפט המחוזי כי המשיבים יפנו את הדירה.

עמדתי היא כעמדת בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות שעולות מן החומר, בהתבסס על עובדות שרובן אינן שנויות במחלוקת, נראה כי קיים סיכוי רב כי לו היו המבקשים פועלים על פי הדין, לא מן הנמנע כי היו מקבלים את הסעד המבוקש לביטול החוזה ופינוי המשיבים מן הדירה.

11. סיכומו של דבר – מצד אחד קיימת החלטה המחייבת אותי, על פיה יש לאפשר למשיבים לחזור לדירה. מאידך שוכנעתי כי הסיכון שבהחזרת המשיבים לדירה הוא גבוה שמא לא ישלמו דמי שכירות ולא יפרעו את ההוצאות ואולי אף יגרמו נזק לדירה.

בין שני אלה אני קובעת כלהלן:

א. אני מורה למשיבים להפקיד בקופת בית המשפט סך של 50,000 ₪ להבטחת דמי השכירות והוצאות המבקשים. הפיקדון יופקד עד ליום 13.11.13 בשעה 12:00 שאם לא כן המבקשים יהיו פטורים מלאפשר למשיבים להכנס לדירה, כאמור להלן.

ב. אני מורה למבקשים לאפשר למשיבים להכנס לדירה ביום 13.11.13 לאחר הפקדת הפיקדון כאמור לעיל. המשיבים יוכלו להחזיק בדירה, בכפוף להסכם השכירות, עד למתן החלטה אחרת או עד לסיום תקופת השכירות, לפי הקודם.

ג. המשיבים ישלמו את דמי השכירות כסידרם וכן את כל ההוצאות המוטלות עליהם, במלואם ובמועד.

ד. אין בצו זה כדי לפגוע בכל טענה מטענות הצדדים זה כלפי זה או להכשיר הפרה של החוזה ובכלל זאת הפרה עתידית ככל שתהיה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' כסלו תשע"ד, 10 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.