1. לפניי בקשת הנתבעים (והתובעים שכנגד) לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בתובענה שבנדון, בהתאם לקבוע בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

הרקע לבקשה

1. תחילתם של ההליכים בבקשה למתן צו עשה שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, ממנה עלה כי התובעים שכרו דירה מהנתבעים למשך 12 חודשים, החל מיום 1.9.13, אך לאחר שנתגלעו בין הצדדים מחלוקות לעניין קיום החיובים על פי ההסכם, פעלו הנתבעים להוצאת רכושם של התובעים אל מחוץ לדירה ולהחלפת מנעול דלת המושכר. התובעים ביקשו שבית המשפט יורה לנתבעים לפתוח את הדירה ולהשיב לתוכה את הציוד שהוצא. בהחלטה שניתנה ביום 20.10.14 נקבע כי אף אם היו הפרות של ההסכם שהצדיקו ביטולו, לא היו רשאים הנתבעים לעשות דין לעצמם ולפנות את התובעים בכוח מהדירה. לפיכך, נקבע כי על הנתבעים לפתוח את דלת הדירה ולאפשר לתובעים להכנס לתוכה ולהחזיר אליה את מיטלטליהם. על ההחלטה האמורה הוגשה בר"ע שנדחתה. ביום 3.11.13 הגישו הנתבעים בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע מהתובעים לשוב לדירה. בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת מ' אביב) מיום 10.11.13 נקבע כי התובעים יוכלו לשוב לדירה בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪ להבטחת דמי השכירות והוצאות הנתבעים בתוך 3 ימים. אין חולק כי התובעים לא הפקידו את הסכום האמור ולא שבו למעשה לדירה. בהליכים מאוחרים יותר הגיעו הצדדים להסכמות לעניין פינוי מיטלטלי התובעים מהמחסנים בהם אוחסנו על ידי הנתבעים (ר' פרוטוקול מיום 29.5.14).
2. התובעים הגישו תביעה (התביעה הוגשה קודם להחלטת כב' השופטת אביב) ובה ביקשו ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לנקוט בסעד עצמי של פינוי; להצהיר כי הנתבעים פעלו שלא כדין עת עשו דין לעצמם; להצהיר כי הנתבעים לא ביטלו כדין את הסכם השכירות; וכן תבעו סעד כספי בגין הנזקים הממוניים והלא-ממוניים שנגרמו להם לטענתם עקב התנהגות הנתבעים.
3. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד ובה עתרו למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי הסכם השכירות בוטל כדין וכן למתן פסק דין לסילוק יד של התובעים מהדירה. בשלב מאוחר יותר, ביום 19.1.14, הגישו הנתבעים "נספח כספי לכתב התביעה" ובו פרטו את הנזקים שנגרמו להם לטענתם וביקשו לחייב את התובעים (הנתבעים שכנגד) בתשלום סך של 161,755 ₪. לעניין נספח זה ניתנה התייחסות בהחלטתי מיום 20.10.14 ואיני רואה צורך להידרש לעניין זה עתה.

טענות הצדדים

1. הנתבעים טוענים, כי הסיכויים שבית המשפט ייענה לעתירת התובעים להחזרתם למושכר הם אפסיים, לאחר שאלה לא הפקידו את הסכום הנדרש בהתאם להחלטה של כב' השופטת אביב ואף לא הגישו בר"ע על החלטה זו. עוד טענו הנתבעים, כי גם הסעד הכספי אותו דורשים התובעים בתביעתם חסר כל בסיס, משהכירה כב' השופטת אביב בזכותם של הנתבעים שלא לאפשר לתובעים לשוב לדירה. עוד נטען, כי לתובעים היעדר יכולת כלכלית לשלם הוצאות משפט ככל שתידחה תביעתם, משעומדים נגדם תיקי הוצאה לפועל בשל חובות בסדר גודל של 700,000 ₪, בעוד ההחזר החודשי הכולל של שני המשיבים יחדיו עומד על 200 ₪ בלבד. נוכח טענות אלו, עתרו הנתבעים להורות כי התובעים יפקידו סכום בסך 47,000 ₪ או כל סכום אחר שיקבע בית המשפט כתנאי להמשך ההליכים בתביעה העיקרית.
2. התובעים טענו, מנגד, כי סיכויי התביעה טובים ולראיה הפנו להחלטה מיום 20.10.13 בבקשה למתן צו עשה, שהתירה להם לשוב לדירה וכן להחלטתו של בית המשפט המחוזי שדחה את ערעור הנתבעים. התובעים טענו כי הנתבעים פעלו שלא כדין ולפיכך עליהם לשאת בנזקיהם של התובעים. עוד נטען, כי באיזון האינטרסים בין מצבם הכלכלי הקשה, זכות הגישה לערכאות וזכותם הקניינית לקבל פיצוי בגין נזקיהם אל מול אינטרס הנתבעים לגבות הוצאותיהם ככל שתביעה נגדם תידחה, כף המאזניים נוטה בבירור לטובתם. על כן, לטענתם, יש לדחות את הבקשה ולחייב את הנתבעים בהוצאות.

דיון והכרעה

1. תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת בזו הלשון:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על

תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

בפסיקת בית המשפט התגבשו במרוצת השנים כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה זו. בעת שקילת הבקשה, על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות, אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה, לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד אם תידחה התביעה כנגדו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בהפעלת התקנה הוא רחב ובמסגרת שיקול דעתו יובאו בחשבון שיקולים נוספים כגון סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה, מיהות הצדדים, תום לב בנקיטת ההליך ופגיעה בכוח בזכות הקניין של התובע (ר' פסק דינו של כב' השופט מלצר ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלי בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 11.2.09) ופסקי דין המאוזכרים שם).

1. בענייננו, נוכח מצבם הכלכלי של התובעים, יש בסיס איתן לטענה כי אם תידחה התביעה יתקשו הנתבעים בגביית הוצאותיהם. התובעים אישרו בתגובתם לבקשה כי מצבם הכלכלי קשה, כי עומדים נגדם תיקי הוצאה לפועל בסכומי חוב ניכרים וכי הם נאלצים לנדוד עם ילדיהם בין דירות שכורות. המשיבים אף טענו כי לא הפקידו את הסך של 50,000 ש"ח בהתאם להחלטה של כב' השופטת אביב כיוון שלא הייתה להם היכולת הכלכלית לעמוד בתנאי זה כדי להבטיח חזרתם לדירה. במצב דברים זה, קיים חשש ממשי כי הנתבעים לא יוכלו לגבות הוצאותיהם אם תידחה התביעה.
2. ואולם, כידוע, הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תידחה תובענתו (ר' רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 5.2.90)). במסגרת השיקולים אם לחייב במתן ערובה להוצאות יש לבחון, אם כן, את סיכויי התביעה והאם מוצדק הדבר נוכח יתר נסיבותיו של המקרה.
3. אשר לסיכויי התביעה, אין לחרוץ את דינה של התביעה ולהיכנס בהרחבה לסיכוייה, כאשר התביעה מצויה בשלביה הראשונים. יחד עם זאת, ברור כבר עתה כי הסעד המבוקש למתן צו מניעה קבוע אינו רלוונטי עתה, שכן התובעים לא שבו להתגורר בדירה ולא ניתן כעת להשיב את הגלגל לאחור. אשר לסעד הכספי הנתבע, בין היתר בגין הנזק הנטען למיטלטלין שהוצאו מהדירה, אין לומר כי סיכויי התביעה אפסיים או נמוכים, שכן כפי שכבר צויין בהחלטה יום 20.10.13, גם אם היו הפרות של ההסכם שהצדיקו ביטולו, לא היה מקום שהמשכירים יעשו דין לעצמם ויפנו את השוכרים (התובעים) בכוח.

נכון הוא, כי בפי הנתבעים טענת קיזוז בגין הנזקים שלטענתם נגרמו להם עקב הפרת ההסכם, ויתכן כי בסופו של יום יתברר שהנזקים מקוזזים אלה כנגד אלה, או אף שנזקיהם של הנתבעים עולים על נזקיהם של התובעים, אך עדיין אין בכך כדי לומר שאין לתובעים תביעה הראויה להתברר, אחרת נימצא במצב בו תיחסם דרכם של התובעים לברר את תביעתם הכספית, בו בזמן שתביעתם הנגדית של הנתבעים, הנוגעת לאותם עניינים ממש, תמשיך ותתברר. אוסיף ואציין, כי מעת שהנתבעים גילו דעתם שבכוונתם לבקש תיקון כתב התביעה והוספת סעדים כספיים, הרי שממילא יעלו על שולחן הדיונים כל אותן סוגיות ושאלות המועלות גם בתביעתם של התובעים, וממילא יוציאו הנתבעים הוצאות משפט לבירור תביעתם שלהם שתעסוק באותם עניינים ממש, בין אם תתנהל פורמלית תביעת התובעים ובין אם לאו.

1. נוכח כל האמור, הבקשה להפקדת ערובה נדחית.

איני עושה צו להוצאות בשלב זה, אך הצדדים יהיו רשאים לטעון לעניין הוצאותיהם בבקשה זו בסיומו של ההליך.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.