תביעה כספית, בגובה 30,500 ₪, שעניינה האופן בו יישם המרכז לגביית קנסות (להלן גם – "המרכז") את החלטת בית משפט זה (כב' השופט ד' חסדאי) בת"א 27805-02-12 לפיה עליו להשיב לתובע רכב שנתפס במסגרת הליכי גבייה תמורת סך של 7,000 ₪.

אלה העובדות הצריכות לעניין

1. התובע חב חובות כהגדרתם בחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן – "חוק המרכז לגביית קנסות"). במסגרת הליכי גבייה שנקט המרכז כלפי התובע, נתפס רכבו, מסוג פונטיאק גרנד פרי מ"ר 1409318 (להלן – "הרכב") והובל למחסן לצורך מכירתו.

א. התביעה הראשונה

1. ביום 15.2.2012 הגיש התובע לבית משפט זה תביעה (ת"א 27805-02-12; להלן – "התביעה הראשונה"), בה עתר לשפותו בגין "אי חוקיות" תפיסת הרכב. בד בבד עם הגשת התביעה הראשונה הגיש התובע בקשה לצו עשה, שיורה לנתבעת להשיב לו את רכבו לאלתר.
2. ביום 16.2.2012 נתן בית המשפט (כב' השופט ד' חסדאי) החלטה במעמד צד אחד בבקשה למתן צו עשה, המורה להשיב את הרכב לתובע בתנאים הבאים: תשלום סך 7,000 ₪ במזומן למשיבה; מתן התחייבות להבטחת כל סכום נוסף שיתברר שהוא חב לנתבעת; צו מניעה ארעי האוסר על מכירת הרכב. בית המשפט אף הורה לנתבעת להודיע תוך 20 יום מהי יתרת חובו העדכנית של התובע, לאחר התשלום האמור.

יצוין כי החלטה זו הייתה החלטה שניה מאותו יום. בהחלטה ראשונה התבקש התובע לצרף תצהיר לבקשתו.

1. התובע חתם על כתב ההתחייבות ביום 19.2.2012.
2. באותו מועד, 19.2.2012, הגיש התובע בקשה נוספת לבית המשפט. הסעד שנתבקש בבקשה זו היה חיוב המשיבה בהוצאות בגין ביזיון בית המשפט או בהוצאות יומיות בגין המשך החזקת הרכב, בגין דרישת המרכז לגביית קנסות לשחרר את הרכב רק לאחר תשלום סך של 4,945 ₪ נוספים על הסך של 7,000 ₪ בהתאם להחלטת בית המשפט.

באותו יום נתן בית המשפט החלטה בזו הלשון: "תשומת לב המשיבה לאמור בהחלטתי השניה מיום 16/2/12 לפיה, בין היתר, עליה למסור למבקש את רכבו כפוף לתשלום במזומן, בשלב זה, של הסך של 7,000 ₪. המשיבה נדרשת למלא את ההחלטה כלשונה ולא להוסיף עליה תנאים כלשהם".

1. בהתייחס לבקשות נוספות שהגיש התובע באותו עניין ביום 20.2.2012 וביום 21.2.2012, להן צירף מכתב בו דורש ממנו המרכז לגביית קנסות לשלם דמי אחסנה בסך 900 ₪ כתנאי לשחרור הרכב, התרה בית המשפט בנתבעת כי, ככל שנכונות טענות התובע, הרי היא פועלת לכאורה בניגוד לצווים שיפוטיים מפורשים.
2. ביום 21.2.2012 הגיש המרכז לגביית קנסות תגובה ראשונית לטענות התובע. לטענת המרכז, לא הפר את הצווים השיפוטיים שקיבל, והתובע הוא שבחר לא לשלם את הכספים שקבע בית המשפט בהחלטותיו.

בית המשפט (כב' השופט חסדאי) העביר ביום 22.2.2012 תגובה זו לידיעת התובע "וטיפולו המתבקש" והציע, על מנת להקטין את הנזק, לשלם את דמי האחסון. בית המשפט הורה כי העניין יידון במועד הקבוע.

1. המרכז לגביית קנסות לא נדרש לספק תגובה מפורטת לבקשות התובע. הדיון שקבע כב' השופט חסדאי במעמד שני הצדדים בוטל נוכח הודעת הנתבעת ביום 28.3.2012 כי הרכב הועבר לחזקת התובע (עוד ביום 22.2.2012).
2. בשלב מסוים ביקש התובע לתקן את כתב התביעה כך שיוכל להיפרע מן הנתבעת גם בגין מחדלה ליישם כלשונה את החלטת כב' השופט חסדאי להשיב לו את הרכב תמורת סך של 7,000 ₪. בקשה זו נדחתה על ידי רשם בית המשפט כתוצאה ממחדל דיוני של התובע והתביעה הראשונה המשיכה להתנהל על פי כתב התביעה המקורי.

לאחר שנדחתה בקשתו לתקן את כתב התביעה הגיש התובע תביעה נוספת, היא התביעה שבנדון (להלן גם – "התביעה השנייה").

1. התביעה הראשונה נדונה בסופו של דבר לפני כב' השופט אלדד נבו והוכרעה בפסק דין שניתן ביום 21.10.2014. בית המשפט קבע שלא נפלה אי חוקיות בפעולות המרכז לגביית קנסות בעניינו של התובע, לרבות פעולת תפיסת הרכב, ועל כן דחה את התביעה וחייב את התובע בהוצאות.

ב. התביעה השנייה

1. כתב התביעה בתביעה השנייה, היא התביעה שלפניי, כלל מספר טענות: טענת "אי חוקיות" בהחלטת כב' הרשם הבכיר לרנר לדחות את בקשתו לתקן את התביעה הראשונה; טענות שעניינן נזקים שנגרמו לתובע בגין פעולות המרכז לגביית קנסות טרם הגשת התביעה הראשונה; וטענות הנוגעות לנזקים שנגרמו לתובע לאחר הגשת התביעה הראשונה.
2. ביום 24.6.2014 דחיתי את בקשת הנתבעת למחוק את התביעה על הסף, ביחס לעילות שנולדו לאחר הגשת התביעה הראשונה.
3. בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 2.3.2015 הבהיר התובע כי עילת התביעה היחידה בהליך הנוכחי עניינה האופן שבו המדינה נכשלה לשיטתו ביישום החלטת כב' השופט חסדאי לשחרר את הרכב תמורת 7,000 ₪ (עמ' 2 שורות 4-2).

בתום הדיון הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר הקיים, לאחר שיגישו סיכומים בכתב (עמ' 3 שורה 2).

דיון והכרעה

1. העובדות הצריכות להכרעה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, ואלה הן:

• כב' השופט חסדאי, אשר דן במעמד צד אחד בבקשה לצו עשה במסגרת התביעה הראשונה, הורה ביום חמישי 16.2.2012 למרכז לגביית קנסות, למסור את הרכב לתובע בהתקיים שני תנאים מהותיים: הפקדה בסך 7,000 ₪ וחתימה על התחייבות.
• התובע חתם על כתב ההתחייבות ביום ראשון 19.2.2012 ובאותו מועד פנה למרכז לגביית קנסות בבקשה לשחרור הרכב תמורת 7,000 ₪.
• התובע דרש מהמרכז לגביית קנסות אישור בכתב לפיו אם ישלם 7,000 ₪ על חשבון החוב ישוחרר הרכב. המרכז לגביית קנסות כתב לתובע, באותו יום (נספח ד' לכתב ההגנה), כי בהתאם להחלטת כב' השופט חסדאי עליו לשלם סך של 7,000 ₪ "כתשלום ראשוני לשחרור הרכב", ולגבי יתרת החוב – 4,945 ₪ – "לאחר שתבצע את התשלום הנ"ל נוכל לפרוס את היתרה לתשלומים חודשיים לצורך סגירת החוב". עוד נאמר במכתב זה כי "לאחר התשלום יש ליצור עמנו קשר לצורך שחרור הרכב".
• במכתב מיום 21.2.2012 (נספח ה' לכתב ההגנה) הודיע המרכז לתובע כי הרכב ישוחרר תמורת סכום של 7,000 ₪ בתוספת 900 ₪ דמי אחסון אותם ישלם התובע ישירות למחסן.
• התובע מיאן להשלים עם הודעה זו של המרכז ושב ופנה לבית המשפט. בית המשפט הציע, על מנת להקטין את הנזק, לשלם את דמי האחסון.
• ביום 22.2.2012 שלח המרכז מכתב נוסף לתובע ובו נאמר לו כי על מנת לשחרר את הרכב עליו לשלם סך של 6,338 ₪ (המורכב משלושה חובות שונים). לגבי תוספת דמי האחסון הפנה המרכז את התובע להחלטת בית המשפט מיום 22.2.2012 ושב והבהיר כי תשלום זה יבוצע ישירות למחסן.
• הרכב שוחרר ביום 22.2.2012 לאחר שהתובע שילם למרכז סך של 6,338 ₪ ו-900 ₪ למחסן נעמן.

1. עינינו הרואות, במשך שלושה ימים מעת שניתן היה לשחרר את הרכב (לאחר שהתובע חתם על כתב ההתחייבות ביום 19.5.2012) עיכב המרכז לגביית קנסות שחרור זה בכך שהעלה דרישות תשלום נוספות שזכרן לא בא בהחלטות בית המשפט. הרכב שוחרר רק ביום 22.5.2012 תמורת תשלום שעלה על הסך שקבע בית המשפט.
2. הנתבעת טוענת כי לא נפל פגם כלשהו באופן בו יישמה את החלטת כב' השופט חסדאי. לטעמה, כל פעולות המרכז לגביית יתרת חובו של התובע נדונו והוכרעו במסגרת התביעה הראשונה. עוד טוענת הנתבעת כי אם חפץ התובע לשנות את החלטת כב' השופט חסדאי שהציע לו לשלם את דמי האחסון, היה עליו להגיש עליה בקשת רשות ערעור, ומשלא עשה כן פסק הדין בתביעה הראשונה מהווה מעשה בית דין והדרך היחידה לתוקפו הייתה באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט שלערעור.

טענות אלו לא ניתן לקבל.

כפי שהוסבר בהחלטה מיום 24.6.2014, שדחתה את בקשת הנתבעת למחוק התביעה על הסף, בפסק הדין בתביעה הראשונה נדחתה אמנם תביעת התובע כפי שהתגבשה בכתב התביעה שם, אך אין בו משום מעשה בית דין ביחס לעילה שנולדה לאחר הגשתו (בוודאי נוכח החלטת כב' הרשם הבכיר לרנר לא להתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו כך שיכלול עילה זו). פסק הדין בתביעה הראשונה לא התיימר לקבוע ולא קבע דבר ביחס לטענות התובע לעניין יישום החלטת כב' השופט חסדאי בבקשה לצו עשה. יש בפסק הדין התייחסות לפעולות גביה בהן נקט המרכז לאחר שהתובע הפקיד את הסך הדרוש לשם שחרור הרכב (נקבע שלא היה בהן פגם) אך אין בהכרעה זו ולא כלום ביחס לעילת התביעה שלפניי.

טענת הנתבעת ביחס ל"החלטה" מיום 22.2.2012 שגויה מהיסוד. החלטת כב' השופט חסדאי מאותו יום לא הייתה החלטה אופרטיבית, אלא "הצעה" בלבד, וממילא נאמר בה (וחלק זה של האמור כן עולה כדי "החלטה") כי העניין יידון במועד הקבוע. על "הצעות" מעין אלה לא ניתן להגיש בר"ע ואף לא הייתה אפשרות לערער עליהן במסגרת ערעור על פסק הדין שניתן בתובענה.

1. עוד מפנה הנתבעת להוראת סעיף 4 לחוק המרכז לגביית קנסות, לפיה הוצאות הגביה יחולו על החייב ודינן, לכל דבר ועניין, כדין החוב. טענה זו נכונה כמובן, אך בינה לבין התביעה שלפניי אין לא כלום. בית המשפט פסק כפי סמכותו לשחרר את הרכב תמורת סך של 7,000 ₪. חזקה שכך עשה מתוך מודעות מלאה להוראת סעיף 4 לחוק המרכז לגביית קנסות, ובכל מקרה זה האיזון שבחר בית המשפט לעשות. שומה היה על המרכז לגביית קנסות לציית להחלטת בית המשפט ככתבה וכלשונה, או לנסות לשנות בדרך של פניה לבית המשפט או הגשת בקשת רשות לערער לבית המשפט שלערעור.

המרכז לא נקט באיזו מן הדרכים העומדות לפניו לצורך שינוי ההחלטה, אלא פשוט הפר אותה. פרשנות המרכז בנוגע להחלטת כב' השופט חסדאי מיום 22.2.2012 אינה מתיישבת עם תוכן הדברים, ובכל מקרה אין בה כדי להסביר מדוע לא שוחרר הרכב קודם לאותה "החלטה".

1. הפרת צו שיפוטי, ועוד על ידי רשות מרשויות המדינה, היא לא עניין של מה בכך. האופן בו התנהל המרכז לגביית קנסות ביחס לצו השיפוטי שקיבל אינו ראוי. התנהגות המרכז לגביית קנסות עולה בהחלט כדי התרשלות כלפי התובע.
2. הנני סבור כי התרשלות הנתבעת כלפי התובע גרמה לו לנזק.

בפסק הדין בתביעה הראשונה אמנם נקבע שהמרכז הפעיל כדין את סמכויות הגבייה המסורות לו, ובכלל זה כאשר תפס את רכבו של התובע, אך אין פירוש הדבר שהתובע לא היה זכאי לקבל את רכבו לידיו מיד לאחר שמילא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת כב' השופט חסדאי.

הנזק שנגרם לתובע מתבטא, אם כן, בשניים אלה: העדר היכולת לעשות שימוש ברכב במשך שלושה ימים, ותוספת התשלום שנאלץ לשלם מכיסו על מנת לשחרר את הרכב ביום 22.2.2012. כאן המקום לציין כי התובע בהחלט הקטין את נזקו כאשר בחר לשלם את ההפרש שדרש ממנו (שלא כדין) המרכז לגביית קנסות.

1. לפי מיטב השפיטה אני אומד את נזקו הכולל של התובע בסכום של 1,000 ₪.

נוכח התנהלות התובע בתביעה זו (שהתבטאה, בין היתר, בהגשת אין ספור בקשות ו"הודעות", חוזרות ונשנות, בניגוד לסדרי הדין ובאופן שגרם לנתבעת הוצאות מיותרות), ונוכח סכום התביעה המנופח והעובדה כי התביעה כללה עילות שלא היה להן מקום, לא ראיתי לנכון לפסוק בהליך זה הוצאות משפט, למרות שבקשת המדינה למחוק את התביעה על הסף נמצאה לא מוצדקת.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ה, 13 מאי 2015, בהעדר הצדדים.