20 אוקטובר 2014

לפני:

כב' הרשמת כרמית פלד

החלטה

לפני בקשת המבקשת לחייב את המשיב להפקיד ערובה, בסך 58,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשת בתביעה דנן (להלן: "הבקשה"). במסגרת הבקשה מתבקש בית הדין להורות כי סכום בסך 58,000 ₪ אשר הופקד ע"י המבקשת בקופת גזברות בית משפט, להבטחת הוצאות המשיב במסגרת ע"א 20326-09-13, לא ישולם לידי המשיב ע"י הגזברות.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה וכן ביתר המסמכים אשר הוגשו לתיק בית הדין מצאתי כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט טעמיי.

מבוא

1. המשיב הגיש כנגד המבקשת תביעה להכרה במעמדו כעובד. במסגרת התביעה נתבעים, בין היתר, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכר עבודה בגין חודש מאי 2012 ופיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה.
2. המבקשת כופרת בכל הנטען בכתב התביעה ומכחישה קיומם של יחסי עובד ומעביד. לטענת המבקשת המשיב שימש כפרילנסר ואינו זכאי לזכויות הנטענות. בנוסף, נטען כי המחאות שנמסרו למשיב מהוות סילוק סופי ומוחלט של כל חובות המבקשת כלפיו, כעולה גם ממסמך כתוב.

טענות הצדדים

1. טענות המבקשת הינן בתמצית, כדלקמן:
   1. מצבו הכלכלי של המשיב קשה ביותר ואף הוגשה בקשה להכרזתו כפושט רגל, אשר במסגרתה כבר ניתן צו לכינוס נכסי המשיב (פש"ר 18629-11-13). נוכח מצבו הכלכלי העגום לא תהא למבקשת כל אפשרות לגבות מהמשיב את הוצאותיה שעה שתידחה תביעתו.
   2. סיכויי התביעה קלושים ביותר, בין השאר, מהטעמים הבאים:
      1. המשיב שימש כפרילנסר ולא כעובד שכיר, וזאת כעולה ממסמכים שונים שצורפו לבקשה, ואשר מהווים, לטענת המבקשת, הודאת בעל דין במעמדו. מטעם זה כשלעצמו יש לדחות את התביעה.
      2. קיים מעשה בית דין והודאת בעל דין מצד המשיב המהווים השתק שיפוטי. בין הצדדים הושגה הסכמה לפיה המחאות שנמסרו למשיב ע"י המבקשת יסלקו את כל טענותיו ותביעותיו ממנה. מאחר וההמחאות לא כובדו המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת (ת"ט 15335-01-13) ובמסגרתה ביקש לכפות על המבקשת לפרוע את ההמחאות האמורות. התביעה התקבלה, כאמור בפסק דינה של כבוד הרשמת הבכירה שוורץ מבית משפט השלום בתל אביב, מיום 16/7/13 (להלן: "פסק הדין בבית משפט השלום"). גם מטעם זה יש לדחות את התביעה.
   3. הכספים שמבוקש להפקידם כערובה ממילא מצויים בקופת בית המשפט. המשיב לא נדרש לגייסם ולהפקידם בעצמו. משכך אין בהיעתרות לבקשה כדי להכביד באופן כלשהו על המשיב או למנוע ממנו את יומו בפני בית הדין.
2. המשיב מתנגד לבקשה, בין היתר, מהטעמים הבאים:
   1. הטלת ערובה נעשית במקרים חריגים ונדירים. ככל שלתובע ראשית ראיה לפיה התביעה אינה מופרכת על פניה, לא תוטל הערובה.
   2. השיקול של גביית ההוצאות הינו שיקול משני. לא יחוייב תובע בהפקדת ערובה מפאת עוניו בלבד.
   3. מדובר בתביעת עובד שפוטר מעבודתו. התביעה מבוססת היטב וכוללת זכויות בסיסיות שלא שולמו למשיב. ומכל מקום לא ניתן לומר שמדובר בתביעה בעלת סיכויים קלושים.
   4. המנהל המיוחד אשר מונה במסגרת הליכי פשיטת הרגל של המשיב, בחן את סיכויי התביעה דנן ונתן עמדתו לפיה יש להמשיך בניהולה. על בסיס עמדתו זו ניתנה החלטת בית משפט בתיק פשיטת הרגל, המאשרת המשך ניהול ההליכים. עובדה זו מלמדת על כך שלא מדובר בתביעה חסרת סיכוי ומשוללת כל בסיס.
   5. המבקשת ערערה על פסק הדין של בית משפט השלום ובמסגרת ערעורה נדרשה להפקיד בקופת בית המשפט ערובה בסך 58,000 ₪ (להלן: "הליכי הערעור"). סכום זה מבוקש להגדיר כערובה להוצאות המבקשת בהליך דכאן. מדובר בשני הליכים משפטיים שונים ונפרדים. הערבות האמורה הופקדה ע"י המבקשת להבטחת הוצאות המשיב בהליכי הערעור, לאחר שטענות המבקשת נדחו בהליך שהתקיים בפני בית משפט השלום.
   6. להבדיל מתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), אשר קובעת כי לבית המשפט שיקול דעת בהטלת ערובה להוצאות, הרי שבהגשת ערעור קיימת חובה לערוב להוצאות המשיב, מכוח תקנה 427 לתקנות. לא ניתן ללמוד גזירה שווה משתי התקנות והחובה להבטיח את הוצאות המשיב במסגרת הליך הערעור שהגישה המבקשת הינה חובה קיימת שיש לכבדה. היעתרות לבקשה תפגע בסיכויי המשיב לגבות הוצאותיו בהליך הערעור.
3. במענה לטענות המשיב, טענה המבקשת טענות שונות ובהן כי המנהל המיוחד שמונה בהליכי פשיטת הרגל של המשיב אינו בעל סמכות שיפוטית והוא נעדר כל יכולת לבחון את התביעה לגופה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. תקנה 519 לתקנות הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).
2. בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
3. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (16.7.03), פורסם בנבו (להלן: "הלכת פתחי אבו נסאר"), שם נפסק ע"י כבוד השופטת ארד (כתוארה אז), ביחס לתובע שהינו תושב ישראל:

"כשהעובד הוא תושב ישראל - ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות הוצאותיו".

בהמשך קבעה כבוד השופטת ארד (כתוארה אז), כי:

"בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא בהפקדת ערובה"

1. כב' הנשיא (כתוארו אז), השופט אדלר סיכם את פסק דינו במילים "מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין".

מן הכלל אל הפרט

1. חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הינו בבחינת חריג. הכלל הוא שאין מחייבים תובע בהפקדת ערובה להוצאות, אלא במקרים נדירים ובהתקיים נסיבות מיוחדות.
2. לאחר בחינת הדברים לא שוכנעתי כי בענייננו מתקיימות אותן נסיבות חריגות המאפשרות חיוב המשיב בערובה להוצאות.
3. מדובר בתביעה לזכויות שחלקן זכויות בסיסיות מכוח משפט העבודה המגן. נוכח טיב התביעה ומהותה די בראשית ראיה שהתביעה אינה מופרכת על פניה.
4. הטענה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים דינה להתברר, עובדתית ומשפטית, במהלך ניהול התביעה. העובדה שקיימים מסמכים אשר לטענת המבקשת מהווים הודאת בעל דין בכך שהמשיב היה פרילנסר, להבדיל מעובד, צריכה להתברר לאשורה, בין השאר, על רקע ההלכה לפיה היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו ע"י הצדדים או מי מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות המקרה כהוויתן (ע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא נגד מדינת ישראל – גלי צה"ל, פורסם במאגרים (16/10/01).
5. יתרה מזאת, ככל שהמשיב אכן שמש כפרילנסר, הרי שבמסגרת פסק הדין יבחן בית הדין את השלכות הגדרתו האמורה של המשיב על זכויותיו (ככל שקיימות כאלה).
6. ביחס לטענה כי קיים השתק שיפוטי ומעשה בית דין נוכח הודאת התובע, לכאורה, במסמכים שונים כי פירעון ההמחאות יהווה סילוק סופי ומוחלט של כל טענותיו ותביעותיו כלפי המבקשת – גם טענה זו דינה להתברר, עובדתית ומשפטית, במהלך ניהול המשפט, בין היתר, על רקע ההלכות השונות הנוגעות לכתבי קבלה וסילוק ומהותם.
7. משמצאתי כי אין לשלול את סיכויי התביעה כבר בשלב זה ולא ניתן לקבוע כי מדובר בתביעת סרק עקרה ונטולת כל סיכוי, הרי שבהתאם להלכה הנזכרת לעיל, העובדה שמצבו הכלכלי של המשיב קשה אין בה, כשלעצמה, כדי להורות על חיובו בהפקדת ערובה.
8. ביחס לעובדים זרים נפסק במפורש כי הזכות לגביית הוצאות משפט נסוגה מפני הזכות לתביעה מכוח משפט העבודה המגן (ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי DANIEL KINYANJUI MWANGI נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ פד"ע לה 625). כאמור, הדברים נכונים גם ביחס לתושבי ישראל ובית הדין הארצי פסק ברוח זו.
9. ביחס לטענת המבקשת לפיה הטלת ערובה על הכספים שהופקדו על ידה במסגרת תיק הערעור לא תפגע במשיב, הרי שהצדק עם המשיב בטענתו שאין בהכרח ללמוד גזירה שווה בין תקנה 519 לתקנה 427. זאת הן משום שבהתאם לדין קיימת חובת הפקדת ערובה בעת הגשת ערעור, להבדיל משיקול הדעת המוקנה לבית הדין בעת בחינתו בקשה להטלת ערובה להוצאות; הן מן הטעם שהמבקשת נדרשה להפקיד ערובה לאחר שניתן לה יומה בבית משפט השלום ולאחר שטענותיה בתביעה שם נדחו והן בשל כך שבהתאם להלכה הפסוקה חיוב בערובה להבטחת הוצאות נעשה במקרים חריגים ולא על דרך השגרה.
10. אכן, היעתרות לבקשה באופן של הפיכת סכום הערבות שהופקד בהליכי הערעור לערובה בהליך שבענייננו יכולה לפגוע בזכותו של המשיב להבטחת הוצאותיו בהליך הערעור – זכות הקבועה בדין.

סוף דבר

הבקשה נדחית.

הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"ה, (20 אוקטובר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.