מונחת לפני בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, שעניינה גבית ארנונה ביתר ושלא כדין בידי המשיבה, עיריית תל אביב-יפו. לטענת המבקשים, המחזיקים בנכסים בעיר, המשיבה פעלה בניגוד לאמור בצווי הארנונה שאישרה בשנים 2007 עד 2014, שקבעו מתן הנחה של עד 2 אחוזים למשלמים את הארנונה בהוראת קבע.

רקע הדברים וההליכים שלעניין

רקע עובדתי ובקשת האישור

1. המבקשים, מר יגאל דן ומר ארנון יערי (להלן: המבקשים) הינם המחזיקים של נכסים המצויים בתחום שיפוטה של המשיבה, עיריית תל-אביב-יפו (להלן: המשיבה או העירייה). המבקשים משלמים את תשלומי הארנונה השוטפים בגין הנכסים שבהם הם מחזיקים באמצעות הוראת קבע: המבקש 1 עושה כן מאז שנת 2007, ואילו המבקש 2 עושה כן מאז חודש פברואר 2014.

2. ביום 25.2.14 הגישו המבקשים, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, תובענה ייצוגית כנגד העירייה ובצדה בקשה לאישורה כייצוגית, על פי פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). בתובענה ובבקשת האישור נטען, כי מהוראות צווי הארנונה אשר אושרו על ידי מועצת העירייה בין השנים 2007-2014 עולה, כי העירייה אישרה בצווי הארנונה מתן הנחה בשיעור של 2% למחזיקי נכסים אשר ישלמו את הארנונה באמצעות הוראת קבע. נטען, כי בהתאמה להוראות צווי הארנונה שלה, ועל מנת לעודד את תושבי העיר לשלם את תשלומי הארנונה באמצעות הוראת קבע, פרסמה העירייה בחשבונות הארנונה שנשלחו אל תושבי העיר הודעה בזו הלשון: "אפשר להצטרף להסדר תשלומים בהוראת קבע: לשלם בלי טרחה ואיחורים – לחסוך זמן וכסף". נטען, כי בפועל, למרות האמור בצווי הארנונה של העירייה ולמרות האמור בפרסומיה, העירייה לא העניקה כל הנחה שהיא למחזיקי נכסים, המשלמים את הארנונה באמצעות הוראת קבע. זאת, תוך הטעייתם לחשוב, כי תשלום באמצעות הוראת קבע מזכה בהנחה בשיעור של 2%. המבקשים טענו בבקשת האישור, כי בהתנהלותה כאמור חטאה המשיבה כלפי הנישומים המחזיקים בנכסים בתחום שיפוטה אשר משלמים את הארנונה באמצעות הוראת קבע בהטעיה, באי גילוי עובדות מהותיות ובגבייה שלא כדין של מיסי ארנונה.

את הקבוצה הייצוגית ביקשו המבקשים להגדיר, כך:

"כל מחזיקי הנכסים המצויים בתחום עיריית תל-אביב-יפו אשר שילמו את תשלומי הארנונה באמצעות "הוראת קבע" ב-7 השנים שקדמו לחודש פברואר 2014."

עילות התובענה שמכוחה הוגשה בקשת האישור הן הפרת סעיפים 2(א), 3(ב) ו-4 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה באוטונומיה של הפרט.

בקשת המשיבה לסילוק בקשת האישור על הסף ובקשת האישור המתוקנת

3. ביום 8.5.14 הגישה המשיבה בקשה לסילוקה על הסף של בקשת האישור, מחמת חוסר סמכות עניינית ובצדה בקשה להארכת המועד להגשת תגובתה לבקשת האישור, עד לאחר מתן החלטה בבקשה. המשיבה טענה בבקשתה, כי ככל שקיימת למבקשים עילת תביעה, הרי זו יכול שתתבסס על פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). זאת, שכן התובענה עוסקת בגביה שלא כדין, כאשר הסמכות הייחודית לדון בתובענה המוגשת מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לאחר שהוגשו תגובות הצדדים (ביום 11.5.14 דחתה כב' הרשמת, כיום השופטת ש' יעקובוביץ את בקשת המשיבה להארכת המועד להגשת תגובתה לבקשת האישור עד לאחר הכרעה בבקשה לסילוק על הסף. כמו כן, הורתה על הגשת תגובת המבקשים לבקשה לסילוק על הסף. ביום 21.5.14 הוגשה תגובת המבקשים לבקשת המשיבה לסילוק בקשת האישור על הסף וביום 26.05.14 הוגשה תשובת המשיבה לתגובת המבקשים. ביום 29.5.14 הוגשה תגובת המשיבה לבקשת האישור וביום 12.6.14 הגישו המבקשים תשובה לתגובת המשיבה לבקשת האישור).

בהחלטתי מיום 20.7.14 קבעתי מועד לדיון מקדמי בבקשת האישור בצייני, כי במסגרת הדיון תידון השאלה, האם על התובענה להתברר בבית המשפט המחוזי, או בבית המשפט לעניינים מנהליים. ביום 16.9.14 התקיים דיון מקדמי בבקשת האישור, שבסופו קבעתי כי אכן היה מקום להגיש את בקשת האישור והתובענה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך, הורתי למבקשים להגיש תובענה מנהלית מתוקנת, וכן לתקן את עילות התובענה בהתאם.

4. ביום 17.9.14 הגישו המבקשים "תובענה ייצוגית מתוקנת" ובצדה "בקשה מתוקנת לאישור תובענה כתובענה ייצוגית", בה ביקשו להגדיר את הקבוצה המיוצגת, כך:

"כל מחזיקי הנכסים המצויים בתחום עיריית תל-אביב-יפו אשר שילמו את תשלומי הארנונה באמצעות "הוראת קבע" ב-24 החודשים שקדמו לחודש פברואר 2014."

עילות התובענה שמכוחה הוגשה בקשת האישור המתוקנת הן הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה באוטונומיה של הפרט ורשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

המבקשים עתרו להשבת סכומי הארנונה שנגבו מחברי הקבוצה שלא כדין ב-24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה לאישור, וכן לקבלת פיצוי בגין נזק לא ממוני. עוד עתרו המבקשים לקבלת צו עשה אשר יורה למשיבה לקיים את הוראות תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות ההנחות) וצווי הארנונה שלה.

5. ביום 26.10.14 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשת האישור המתוקנת. המשיבה טענה בתגובתה, כי הגם שהתובענה המתוקנת ובקשת האישור המתוקנת הוגשו, כביכול, מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, מתבקש בגדרן פיצוי לא ממוני וכן צו עשה, שאינם סעדים שיכולים להתבקש במסגרת תביעת השבה נגד רשות. המשיבה טענה לגופם של דברים, כי במסגרת סמכותה על פי הדין רשאית היא להעניק הנחה למי שמשלם בדרך של הוראת קבע רק אם הוראת הקבע הינה הוראה בלתי חוזרת, המופנית לבנק (ולא למשל לחברת אשראי), אשר מתייחסת לתשלומים של השנה השוטפת בלבד. המשיבה הפנתה, בהקשר זה, להגדרת המונח "הוראת קבע" כפי שהוא מופיע בתקנה 1 לתקנות ההנחות. נטען, כי היות שהוראות הקבע הנהוגות בעירייה ניתנות לביטול בכל עת, הן אינן מוגבלות רק לבנקים והן אינן מוגבלות לשנה השוטפת, הרי שהן אינן מזכות בהנחה.

ביום 4.11.14 הגישו המבקשים תשובה לתגובת המשיבה לבקשת האישור. דיון מקדמי בבקשת האישור המתוקנת התקיים ביום 22.2.15 ובמהלכו הצעתי לעירייה מתווה לפתרון המחלוקת. קבעתי, כי באם העירייה תקבל את הצעתי, כי אז היא תבוא בדין ובדברים עם המבקשים לגיבוש הסדר מוסכם, וכי ככל שהצדדים לא יגיעו להסדר, תינתן החלטה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית על סמך החומר המצוי בתיק.

מאחר שהעירייה הודיעה, כי היא אינה מקבלת את הצעת בית המשפט, ניתנת החלטה בבקשת האישור על סמך החומר המצוי בתיק. יוער, כי בשל שגגה, נסרקה לתיק בית המשפט, בשנית, בקשת המשיבה לסילוק בקשת האישור על הסף, באופן שהביא לעיכוב במתן ההחלטה בבקשת האישור.

6. ביום 28.4.14 התקבלה בוועדת הכספים של העירייה הבהרה בעניין הוראות קבע לתשלום ארנונה, בזו הלשון:

"בעיריית תל אביב יפו לא מוענקות הנחות מימון למעט הנחה לאזרחים ותיקים מעל גיל 75 המשלמים את תשלום הארנונה מראש. לפיכך, לא מוענקת הנחה לציבור משלמי הארנונה בהוראת קבע שאף היא הנחת מימון.

כנגד העירייה הוגשה תביעה להענקת הנחה בשיעור 2% למי שמשלם את הארנונה בהוראת קבע. התביעה נסמכת על החלטת המועצה להטלת ארנונה כללית בשנים 2007-2014 בטענה כי המועצה אישרה מתן הנחה זו.

עיון בהחלטות המועצה מעלה כי לא הוחרג מתן ההנחה למי שמשלם את תשלום הארנונה השנתי בהוראת קבע המופנית לבנק ושאינה ניתנת לביטול, היא הוראת הקבע היחידה המזכה במתן הנחה על פי החוק.

למען הסדר הטוב מובהר כי לא הייתה בכוונת המועצה בהחלטתה על הטלת ארנונה לאשר הנחת מימון מכל סוג שהוא לרבות הנחה זאת וכך היא מחליטה (למעט ההנחה לאזרחים ותיקים מעל גיל 75 המשלמים מראש)."

הבהרה זו אושרה על ידי מועצת העירייה בישיבתה מיום 26.5.14.

תמצית טיעוני הצדדים בבקשת האישור

טיעוני המבקשים

7. המבקשים טענו, כי המשיבה גבתה ארנונה שלא כדין מנישומים אשר שילמו את הארנונה באמצעות הוראת קבע, שכן לא ניתנה לנישומים אלו הנחה בגובה של 2% מסכום הארנונה הכללית שבה חויבו. זאת, בניגוד להוראות תקנה 3.א לתקנות ההנחות, אשר אומצו לתוך צווי הארנונה של העירייה. נטען, כי בכך גם הטעתה המשיבה את הנישומים אשר שילמו את הארנונה באמצעות הוראת קבע, שכן לנוכח צווי הארנונה ופרסומיה של העירייה, סברו האחרונים כי תשלום בהוראת קבע מזכה בהנחה בשיעור של 2% מסכום הארנונה. בנוסף טענו המבקשים, כי בענייננו מתקיימים כל התנאים לאישור התובענה כייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

8. העירייה טענה, כי יש לדחות על הסף את כל הסעדים הנתבעים בתובענה שאינם השבת כספים ששולמו בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור, כיוון שבקשת אישור שמוגשת מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מוגבלת לתביעת השבה בלבד.

בנוסף נטען על ידי העירייה כי לגופם של דברים, אין המדובר בענייננו כלל וכלל בגבייה שלא כדין. על פי הטענה, את הוראת תקנה 3.א לתקנות ההנחות יש לקרוא לצד הגדרת המונח "הוראת קבע", כפי שהוא מופיע בתקנה 1 לאותן תקנות. לפי הגדרה זו, הוראת הקבע שיכולה להקים לנישום זכות להנחה היא אך הוראת קבע בלתי חוזרת, המופנית לבנק ומתייחסת לתשלומים של השנה השוטפת בלבד, והדברים ברורים: רק תשלומים "בטוחים", שקיימת וודאות בגבייתם במועד וללא צורך בנקיטה בהליכי אכיפה, מצדיקים מתן הנחה במגבלות הדין. בעניין זה נטען, כי מאחר שהוראות הקבע הנהוגות אצל המשיבה ניתנות לביטול בכל עת, הן אינן מוגבלות רק לבנקים והן אינן מוגבלות לשנה השוטפת, הרי שהן אינן מזכות בהנחה.

העירייה הוסיפה וטענה, כי בקשת האישור אינה מקיימת אף אחד מתנאי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות: לא קיימת עילת תביעה למי מהנישומים, לרבות המבקשים, בגין אי קבלת ההנחה מכוח תקנה 3 לתקנות ההנחות, שכן איש מהם לא נתן הוראה בלתי חוזרת לחיוב חשבון הבנק שלו לצורך תשלום הארנונה השנתית. מכאן, שגם לא קיימות בענייננו שאלות משותפות לכלל הקבוצה, וממילא גם לא קיימת אפשרות סבירה כי אלו יוכרעו לטובת הקבוצה; תובענה ייצוגית אינה דרך אפשרית, וממילא אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניינם של חברי הקבוצה, שכן לצורך קביעת חברי הקבוצה יש לערוך בדיקה פרטנית לכל נישום; התנאים באשר לייצוג בדרך הולמת ובתום לב אינם מתקיימים, וזאת, בין היתר, בשים לב לעובדה שהמבקשים לא טרחו לפנות למשיבה עובר להגשת בקשת האישור.

עוד נטען על ידי העירייה שאין לאשר את התובענה כייצוגית, שכן בהחלטתה מיום 26.5.14, החליטה שלא להעניק הנחה לנישומים המשלמים את הארנונה באמצעות הוראת קבע, ובהתאם ניתן לראות בהחלטה זו כחדילה כמובנה בהוראת סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות.

החלטתי בבקשת האישור והערעור לבית המשפט העליון

9. ביום 01.10.2017 החלטתי לדחות את הבקשה לאישור התובענה, ואת התובענה עצמה, לאור הגדרתה של הוראת קבע בתקנה 3 לתקנות ההנחות. עם זאת, לא הטלתי הוצאות על המבקשים כיון שהגשת בקשת האישור תרמה לציבור הנישומים, ולו במובן זה שבעקבות הגשת בקשת האישור הובהר, ככל שהדברים לא היו ברורים דיים, כי אין בתשלום באמצעות הוראות הקבע הנהוגות בעירית תל-אביב-יפו כדי להקנות למשלמים הנחה בתשלום הארנונה, וכיון שאכן ניתן היה לטעות ולחשוב כי תשלום בהוראת קבע מזכה בהנחה. על החלטתי זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט העליון.

ביום 26.5.2019 קיבל בית המשפט את ערעורם של המבקשים בנימוק כי הפרשנות הראויה לתקנה 3 לתקנות ההנחות היא הפרשנות המרחיבה (עע"מ 8814/17 יגאל דן נ' עיריית תל אביב -יפו (פורסם בנבו, 2019). בית המשפט העליון קבע כי יש לפרש את תקנה 3 לתקנות ההנחות בהתאם להוראות הקבע הקיימות היום בשוק. בהתאם, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי הוראת קבע מזכה היא גם כזו שמופנית לבנק, שניתן לבטלה ואינה מוגבלת בהכרח לשנה בה ניתנה (ראו פיסקה מס' 45 לפסק הדין).

בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי לאור פרשנות זו, הרי שיש אפשרות סבירה להכרעה בשאלות המשותפות לטובת הקבוצה, ויש להחזיר את הדיון בעניין לבית משפט זה על מנת לדון בשאר התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: ההחלטה בערעור)

ההליכים שלאחר ההחלטה בערעור

10. ביום 8.12.2019 הגיש ב"כ המבקשים הודעה לבית המשפט לפיה בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, יש לקיים דיון מחודש בבקשה לאישור התובענה ובתובענה עצמה. ביום 10.12.19 הגיש ב"כ המבקשים הודעה לבית משפט, לפיה ביקש ליידע כי הוגשו תביעות פרטניות באותו עניין נשוא התובענה ובאותן עילות. ביום 19.12.2019 פניתי למשיבה על מנת לבחון באם תהיה מוכנה לוותר על הודעת החדילה, או לחילופין האם יש לה הצעה כלשהי להסדר. גם כאן, נדרש זמן ממושך לקבלת תגובה לגופה (ביום 8.1.2020 אישרתי את בקשת המשיבה לארכה לשם בחינת הצעתו של בית המשפט; ביום 27.1.2020 הגישה המשיבה בקשה נוספת לארכה באותו עניין; ביום 2.2.20 הוגשה עמדת המבקשת לפיה היא מתנגדת למתן ארכה נוספת. ביום 3.2.2020 ביקשתי מהמשיבה להבהיר לבית המשפט לשם מה נדרשת לה הארכה; ביום 6.2.2020 הגישה המשיבה הודעה לפיה הארכה נדרשת, על מנת להמשיך ולבחון את הצעת בית המשפט (הן לעניין ההצעה לוויתור על דרישת החדילה והן לגיבוש הצעת הסדר).

עוד טרם הגשת תגובת העירייה, ביום 11.2.2020הוגשה הודעה מטעם בנק מזרחי, בנק דיסקונט ובנק לאומי לפיה הן מבקשות לצאת מהקבוצה הרלוונטית, וזאת בשל תביעות פרטניות המתנהלות מול העירייה באותו העניין ובעילות השבה זהות.

ביום 17.2.2020 הוגשה הודעה, לפיה הצדדים נפגשו על מנת לנסות לגבש הסדר ולכן מתבקשת ארכה; ביום 1.3.2020 הגישו הצדדים הודעה משותפת לפיה הגיעו להסדר לפיו תהיה השבה חלקית של 75% מהסכומים שנגבו, ובהתאם ביקשו ארכה; ביום 16.3.2020 נעתרתי לבקשה המשותפת לארכה. ביום 17.3.2020 הגיש ב"כ המשיבה בקשה נוספת לארכה לאור מצב החירום בארץ (התפרצות הקורונה). ביום 23.3.2020 אישרתי בקשה זו; ביום 6.5.2020 וכיוון שהזמן שהוקצב להגשת עמדות חלף, ביקשתי מהצדדים להודיע עמדותיהם בתיק.

הסדר הפשרה

11. ביום 10.6.2020 הגישו הצדדים בקשה משותפת לאישור הסדר פשרה, שעיקריו הם:

הגדרת הקבוצה - כל מי ששילם תשלומים בגין חיובי הארנונה השוטפים באמצעות הוראת קבע בבנק (ולא באמצעות הוראת קבע בכרטיסי אשראי), בתקופה שתחילתה ביום 17.09.2012 ומסתיימת ביום 17.09.2014 (להלן: תקופת הפשרה והזכאים להשבה, לפי העניין). ברשימת הזכאים להשבה לא יכללו התאגידים הבנקאיים אשר הגישו תביעות פרטניות כנגד העירייה והודיעו ב-11.2.2020 על יציאתם מהקבוצה.

ההשבה - העירייה תשיב לכל אחד מהזכאים להשבה 1.5% (המהווים 75% מ-2%) מכלל התשלומים ששילם בהוראת קבע בבנק בתקופת הפשרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלום חובה) התשמ"א-1980. זאת, מהיום בו שולם הסכום ועד ליום שבו תירשם יתרת זכות בחשבון הארנונה. לאחר מכן יתווספו הפרשי הצמדה, והכל עד למלוא ההשבה. סכום ההשבה נקבע בהסדר הפשרה על סך 22,183,553 שקלים, לפי הפירוט הבא (ראו עמ' 4 להסכם הפשרה, להלן: סכום ההשבה):

"5. הסכום הנומינאלי ששולם בהוראת קבע בבנק על ידי הזכאים להשבה בתקופת הפשרה (17/9/2012 ועד 17/9/2014) עומד ע"ס 1,056,029,686 ₪.

6. נכון ל-9.3.2020 הסכום עומד ע"ס 1,478,903,564 ₪ (כולל ריבית והצמדה). [סכום זה אינו כולל את התקבולים ששולמו על ידי הבנקים שהודיעו על יציאה מהקבוצה והגישו תביעות פרטניות (כמפורט במבוא)].

7. בהתאם לפשרה, 1.5% מהסך של 1,478,903,564 ₪ מהווה סך של 22,183,553 ₪ (עשרים ושניים מיליון ו-מאה שמונים ושלוש אלף, חמש מאות חמישים ושלושה ₪), כל זאת נכון ליום 9.3.2020 (להלן: "סכום ההשבה")."

מנגנון ההשבה - העירייה תשיב לחברי הקבוצה הזכאים את סכום ההשבה, אשר יחולק לזכאים להשבה, כל זכאי כדי חלקו, בתוך 40 ימי עבודה מיום אישור ההסכם על ידי בית המשפט הנכבד. העירייה תשיב את הסכומים אל חשבונות הארנונה הפעילים שבגינם שולמו התשלומים בהוראת קבע בתקופת הפשרה. ההשבה תיעשה באמצעות זיכוי במקרים בהם אין חוב, או באמצעות קיזוז במקרים בהם יש חוב.

בחשבונות שאינם פעילים וששולמו באמצעות הוראת קבע, נקבע כי אם קיים חוב בחשבון, יבוצע קיזוז עד גובה החוב. במקרה שקוזז מלוא החוב מחשבון בלתי פעיל כאמור, ונותרה עדיין יתרת זכות, וכן במקרה שלזכאי חשבון בלתי פעיל ללא חוב – תבוצע ההשבה בחשבונות ארנונה נוספים הרשומים על שם אותם שותפים בחשבון, ככל שקיימים. ההשבה במקרים אלה תבוצע באמצעות קיזוז (כאשר יש חוב) עד כיסוי מלוא יתרת הזכות, או באמצעות זיכוי כשאין חוב.

אם אין חוב כלל או אם נותרה יתרת זכות לאחר קיזוז, היתרה תושב באופן הבא: העירייה תשלח בתוך 51 ימי עבודה מיום אישור ההסכם על ידי בית המשפט, הודעה פרטנית לכתובתו העדכנית של כל אחד מהזכאים להשבה. בהודעה יצוין כי קיימת לכל זכאי יתרת זכות, כדי חלקו, בעקבות הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, וכי הוא נדרש להודיע על האופן בו הוא מבקש לקבל את ההשבה. ההשבה תינתן בתוך 21 ימים מיום קבלת הודעתו של הזכאי (יצוין כי במקור הפנו הצדדים לסעיף 21.2, אך סעיף זה אינו קיים בהסדר הפשרה ולכן ניתן להניח כי התכוונו לסעיף 27.2, בו קבוע ההסדר הנ"ל). אופן השבה זה יבוצע גם במקרים בהם לא ניתן להשיב באמצעות חשבונות הארנונה את ההשבה בחלקה או במלואה. עוד נקבע בהסדר הפשרה, כי ההודעה על זיכוי או קיזוז תופיע על גבי השוברים התקופתיים, בהם יבוצע הזיכוי או הקיזוז.

כספים שיוותרו - כספים אשר יוותרו לאחר סיום ביצוע ההשבה כמפורט לעיל, יועברו על ידי העירייה, בהתאם לסעיף 20(ג)(2) לחוק ל"קרן לניהול וחלוקת כספים שנפסקו כסעד", שהוקמה עפ"י סעיף 27 לחוק (להלן: קרן תובענות ייצוגיות).

המלצת הצדדים בנוגע לשכר הטרחה והגמול לתובעים המייצגים - הצדדים המליצו כי גובה הגמול לתובעים המייצגים וגובה שכר הטרחה לבאי כוחם יוותר להכרעת בית המשפט, בהתבסס על הטיעונים שהוגשו כאמור ביום 25.6.20. עוד הומלץ בעניין כי סכום שכר הטרחה אשר ייפסק יחולק בחלקים שווים בין עורכי הדין, וכי סכום הגמול שייקבע על ידי בית המשפט ישולם באותו מועד לתובעים באמצעות באי כוחם.

ההליכים בעקבות הגשת הסדר הפשרה

12. ביום 11.6.2020 הוריתי לצדדים להעביר תצהיר מטעם גזברות העיריה בנוגע לסכומים כפי שהם מופיעים בהסדר הפשרה, טרם החלטתי בדבר מינוי בודק וכן להמציא ליועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) את כתבי הטענות וההחלטות בעניין, על מנת לקבל את עמדתו לגבי הסדר הפשרה. ביום 16.6.2020 העבירה המשיבה תצהיר מטעם גזבר העירייה בנוגע לסכומים כפי שהופיעו בהסדר הפשרה; ביום 17.6.2020 הודיע ב"כ המבקשת כי העביר את הניירת הרלוונטית לפרקליטות המדינה.

ביום 25.6.2020 הגישו הצדדים טיעוניהם לעניין פסיקת שכר הטרחה והגמול לתובעים המייצגים. באי הכוח המייצגים טענו כי יש לגזור את שכר טרחתם באחוזים מההטבה הן לחברי הקבוצה (סכום של כ-22 מיליוני שקלים), הן מסכום התביעות הפרטניות של הבנקים (העומד על כעשרה מיליוני שקלים נוספים), והעמידו את שכר הטרחה לו הם זכאים על 4,173,265 שקלים. אשר לגמול, ביקשו באי הכוח המייצגים להעמיד את הגמול על סכום של 300,000 שקלים לכל אחד מהתובעים המייצגים.

ב"כ המשיבה טען כי כיון שמקורם של הכספים בקופה הציבורית, ולאור העובדה שביהמ"ש כלל לא אישר את הגשת התובענה – יש לפסוק לתובעים המייצגים ולבא כוחם גמול ושכ"ט נמוכים משמעותית (אחוזים בודדים כלשונו).

ביום 3.8.2020 הוגשה הודעה מטעם היועמ"ש, לפיה הגורמים המקצועיים במדינה לא מצאו לנכון להביע עמדה ביחס לאישור הסדר הפשרה. ביום 18.10.2020 קיבלתי את העמדה לפיה בנסיבות העניין אין מקום למנות בודק, והוריתי על פרסום הסדר הפשרה ועל התנאים לפרסומו.

ביום 21.10.2020 הגיש ב"כ המבקשת בקשה לאישור נוסח פרסום ההסדר כפי שנוסח ע"י הצדדים; ביום 21.10.2020 אישרתי את הפרסום וביקשתי כי יימצא בנוסף מקום פרסום בשפה האמהרית, בדמות אתר המפרסם הודעות לבני הקהילה האתיופית. זאת, בנוסף לפרסום באמהרית באתר העירייה.

ההתנגדות להסדר הפשרה

13. ביום 6.12.2020 הגישה הגב' אסתר רחמים, תושבת העיר תל-אביב, הודעה לפיה היא מתנגדת להסדר הפשרה (להלן: המתנגדת). המתנגדת טענה כי לאחרונה הובאה לידיעתה החלטת בית המשפט העליון בדנ"מ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים (פורסם בנבו, 2020, להלן: עניין מנירב). שם, הוחלט כי על הרשות להשיב את הכספים שנגבו ביתר בשנתיים שטרם הגשת התביעה, ועד ליום מתן פסק הדין. בהתאם, ביקשה המתנגדת מבית המשפט לבדוק מדוע החלטה זו לא מיושמת בהסדר הפשרה שהוגש לאישורו של בית המשפט.

ביום 9.12.2020 הוגשה תגובת הצדדים להתנגדות להסכם הפשרה, לפיה פסק הדין בעניין מנירב אינו חל על המתנגדת. זאת שכן פסק הדין בעניין מנירב מתייחס לנישומים שעילתם נולדה לאחר הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, ורק במקרים בהם המשיכה הרשות בגביה שלא כדין בפרק זמן זה. עוד טענו הצדדים כי פסק הדין בעניין מנירב ניתן ביום 11.11.2020, ואילו הסדר הפשרה בענייננו הוגש לבית המשפט ביום 10.6.2020 ועל כן, גם אם היה מדובר בפסק דין בעל השלכות על הסדר הפשרה, לא חלה כל חובה בענייננו לפעול בהתאם.

14. לאחר שבחנתי הן את טענות המתנגדת, הן את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין לקבל את ההתנגדות. הוראות סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות קובעות שאין לחייב רשות בהשבה "לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור". בפרשת מנירב קבע בית המשפט כי כיוון שאין הוראה מפורשת בחוק השוללת חיוב בהשבה לגבי התקופה שלאחר הגשת הבקשה לאישור, ניתן לצרף לקבוצה גם תובעים שעילתם התגבשה לאחר הגשת התובענה ועד למתן פסק הדין, ובתנאי שהרשות המשיכה בגבייה שלא כדין בפרק זמן זה.

לקביעתו זו של בית המשפט העליון אין כל השפעה על הסדר הפשרה שהובא לאישורי, שכן המתנגדת שייכת לקבוצה נשוא התובענה הייצוגית שבנדון. המתנגדת היא תושבת העיר תל-אביב מזה עשרות שנים, ועילתה נוצרה קודם להגשת התובענה. כמו כן, בעניינו הודיעה הרשות כבר ביום 26.5.2014 כי החליטה שלא להעניק הנחה לנישומים המשלמים את הארנונה באמצעות הוראת קבע, ובהתאם גם חדלה מגביית היתר בעניין.

לאור האמור אני דוחה את ההתנגדות. ומכאן, לבחינת הסדר הפשרה לגופו.

דיון והכרעה

אישור הסדר הפשרה במקרה שבפניי

15. במקרה זה הוגש הסדר הפשרה עוד בטרם אושרה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע את השאלות הדרושות הכרעה במקרה בו הסדר הפשרה מוגש בטרם אושרה התובענה כייצוגית, כבענייננו:

"19.(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי הסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית- גם כי התובענה שהוגשה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין."

היינו, בנוסף לבחינה האם ההסדר "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה", במקרים בהם הוגש ההסדר עוד בטרם אושרה התובענה כייצוגית, יש לוודא כי היא עומדת לכאורה בתנאים לאישור תובענה ייצוגית. לבחינה זו נודעת חשיבות לא מבוטלת, שכן בעיית הנציג בתובענות ייצוגיות מוחרפת בשלב הפשרה, ובהתאם קיים חשש ממשי לגיבושן של פשרות לא ראויות ראו: ערן גורן, ארנה רבינוביץ'-עיני ויאיר שגיא, "נגישות למשפט בפשרות בתובענות ייצוגיות: תובנות אמפיריות על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה" חוקים ח 2016, 285-249). בחינה האם התובענה עשויה הייתה, לכאורה, להיות מאושרת כייצוגית, מצמצם חשש זה.

האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית

16. על פי סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, יאשר בית המשפט תובענה כייצוגית אם מצא שהתקיימו חמישה תנאים מצטברים: 1. העילה הנתבעת נמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית (סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות); 2. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות); 3. יש אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; 4. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות); 5. קיים יסוד סביר להניח, כי עניינם של כלל חברי הקבוצה יוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (סעיפים 8(א)(3) ו-8 (א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות).

כאמור, בענייננו החליט בית המשפט העליון לקבל את ערעורם של המבקשים, בקבעו כי "הוראת קבע מזכה" היא גם כזו שמופנית לבנק, שניתן לבטלה ואינה מוגבלת בהכרח לשנה בה ניתנה. היינו, על פי החלטת בית המשפט העליון, מתקיימים התנאים לפיהם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי ישנה אפשרות סבירה כי השאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה. אבחן להלן את שאר התנאים.

עילתם של המבקשים נמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית

17. בית המשפט העליון בערעור קבע כי תקנה 3 לתקנות ההסדרים, קובעת כי "הוראת קבע מזכה" היא כזו אשר ניתנה לבנק, גם כזו אשר חוזרת ואשר ניתנה לא רק לאותה שנה. על כן, התנהלות עיריית תל אביב מול חברי הקבוצה כפי שהוגדרו בתובענה, מהווה הפרה של ההוראה כפי שקבועה בתקנה 3 לתקנות ההסדרים. שכן, חברי הקבוצה המוגדרת שילמו את חשבונות הארנונה שלהם בהוראת קבע מזכה, אך לא זכו להנחה כפי שהובטחה להם בשוברי הודעות החיוב. בהתאם, עולה כי עילתם של המבקשים נמנית ברשימת העניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, כקבוע בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק. כיוון שמתקיימת עילה זו, די בכך לצורך הסדר הפשרה, ואין צורך לבדוק את עילות התובענה האחרות. עם זאת, יודגש כי כב' השופטת יעל וילנר קבעה במסגרת הערעור כי התובענה עונה גם על הגדרת העילה של הפרת חובה חקוקה (שם, בפסקה 9 לפסק דינה).

תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין

18. תנאי זה, הקבוע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, יש לבחון על רקע מטרות החוק כפי שנקבעו בסעיף 1 :

"1.  מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה:

(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;

(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;

(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;

(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות."

התובענה הייצוגית היא מכשיר חברתי וכלכלי שמביא לאכיפת הדין והרתעת הרבים מפני הפרתו. זאת, תוך כדי יעילות דיונית וחסכון בזמן שיפוטי, עת בית המשפט משיב על אותה שאלה שיכולה הייתה להיות מוצגת באינספור תביעות, דבר שעלול להביא גם להכרעות סותרות באותה שאלה משפטית (ראו בגץ 2171/06 שני כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 3 לפסק דינה של כב' הנשיאה דורית ביניש )פורסם בנבו, 2011). חוק תובענות ייצוגיות נחקק במטרה לקדם ולעודד תובענות ייצוגיות הראויות להיות מוגשות ולהסיר מחסומים דיוניים מדרכן של תובענות אלה (ראו רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי פסקאות 10-15 לפסק דינו של המשנה לנשיא אליעזר ריבלין (פורסם בנבו, 2012, להלן: עניין עמוסי)).

בענייננו העירייה בעלת סמכויות רחבות. כאשר הפרט עומד מול הרשות, הוא מוצא עצמו בעמדת נחיתות מולה גם במקרים בהם נגרם לו עוול על ידי הרשות ועילתו צודקת. בעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת, כיום הנשיאה, אסתר חיות: "כאשר הנתבע הוא גוף ציבורי רב סמכות ועוצמה שהתובע הבודד, אף אם בידו עילה טובה, נוטה לא אחת להשלים עם פעולותיו ואינו מהין לקרוא עליהן תיגר." (רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' חגי טיומקין, פיסקה 23 לפסק דינה, פורסם בנבו, 2011).

במקרה זה ספק אם ציבור המשלמים, כפי שהוגדרו במסגרת הקבוצה, היו מממשים את זכות הגישה שלהם לערכאות ומגישים תביעה נגד הרשות תובענה ייצוגית. גם אם חברי הקבוצה היו בוחרים לממש את זכותם ולהגיש תביעה אישית כנגד הרשות, היה העניין מכביד על בית המשפט, גוזל ממנו זמן שיפוטי יקר ובהתאם גם פוגע בתכלית החוק (ראו בעניין זה פסקה 18, בעניין עמוסי). התובענה הייצוגית תאפשר לכל הנישומים ששילמו בהוראת קבע לממש את זכויותיהם.

אני סבורה כי הבקשה לאישור אכן מממשת את זכות הגישה לערכאות בדרך הראויה והיעילה ביותר, חוסכת זמן שיפוטי, ומביאה לשוויון בין חברי הקבוצה. על כן מתקיים תנאי זה לפיו תובענה ייצוגית היא הדרך ההולמת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה יוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב

19. אין בנסיבות העניין בסיס לחשוב כי עניינה של הקבוצה לא ינוהל כראוי. בעיקר כך, כאשר הסדר הפשרה שגובש בידי הצדדים היה לפני היועמ"ש, שלא מצא לנכון להתייצב בהליך.

לאור האמור, התובענה עומדת בתנאים לאישור כתובענה הייצוגית. מכאן, אמשיך לבחינת הסדר הפשרה לגופו.

האם סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין

20. אלון קלמנט במאמרו: "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא' (2018) (להלן: קלמנט, פשרה והסתלקות) עומד על תוכנו של תנאי זה:

"בית משפט שמתבקש לאשר הסדר פשרה צריך להתחשב בפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה עשויים לקבל אילו בית המשפט היה מכריע בתובענה לטובת הקבוצה, ובסיכויים ובסיכונים שבהמשך ההתדיינות המשפטית אל מול הסדר הפשרה."

בענייננו וכפי שכבר נאמר, הסדר הפשרה הוצע עוד בטרם אושרה הבקשה לאישור התובענה ולכן אבחן את התנאים להלן בשינויים המחוייבים.

21. הסיכויים והסיכונים שבהמשך ניהול ההליכים - ההליך שלפני מתנהל מזה זמן רב, מעל 7 שנים (על אף שבחלק מהזמן היה תלוי ועומד הערעור, ותקופה ממושכת נוספת היו הצדדים במגעים לפשרה), היינו אין מדובר בהליך פשוט לניהול. הסיכונים בהליך עולים מהשתלשלות העניינים, לפיה בערכאה זו נדחתה בקשת האישור, ואילו בית המשפט העליון קבע כי קיימת עילת תביעה. בעניין זה יש להידרש גם לאופייה של המשיבה, עיריית תל אביב יפו, כרשות האמונה על כספי ציבור. המשך התדיינות בתובענה משמעו הטלת נטל לא רק על התובעים המייצגים, אלא גם על הציבור כולו. בעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת, כיום הנשיא, אסתר חיות, בפרשת טיומקין לעיל: "... פגיעה ברשות הציבורית "שאין לה משל עצמה", עלולה להוביל לפגיעה בציבור כולו, ופגיעה כזו עשויה לעיתים לעלות על התועלת שהציבור יכול להפיק מקבלת התובענה הייצוגית שעל הפרק" (שם, בפסקה 23 לפסק דינה). על כן אני סבורה כי סעד השבה של 75% מסכו הגביה העודפת הנתבעת, מאזן כראוי את הסיכונים והסיכויים בהמשך ההליך.

22. הגשמת תכליות החוק - ההסדר מגשים את תכליות החוק במובן זה שסעד ההשבה כולל פיצוי לכלל חברי הקבוצה הרלבנטית שניזוקו כתוצאה מהתנהגותה המפרה של המשיבה, ומהווה סעד הולם לנפגעים כתוצאה מהפרת הדין (ראו הוראת סעיף 1(3) לחוק תובענות ייצוגיות). כמו כן, וכאמור לעיל, הסדר הפשרה מהווה כלי הרתעתי מפני הפרת הדין במקרים דומים.

לאור האמור הסדר הפשרה מהווה דרך ראויה לסיום המחלוקת.

ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של כלל חברי הקבוצה

23. תנאי זה, הקבוע בסעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, דורש בחינת ההסכם לגופו על מנת לקבוע האם ההסדר אכן מיטיב עם חברי הקבוצה, האם שווי הפיצוי המוצע (באם מדובר אכן במקרה בו מוצע פיצוי) סביר והוגן ביחס לנזק שנגרם לחברי הקבוצה, האם ההסדר מהווה איזון ראוי לסיכויי ההצלחה בהליך, האם יש זהות בין קבוצת הנהנים מההסדר לקבוצת הנפגעים, האם ניתן לאתר את קבוצת הנפגעים ולהעניק להם את הפיצוי לו הם זכאים במסגרת ההסדר ועוד. על חלק משיקולים אלה כבר עמדתי לעיל.

בענייננו קובע הסדר הפשרה סעד של השבה לפיו, העירייה תשיב לכל אחד מהזכאים להשבה סכום של 1.5% (המהווים 75% מ-2%) מכלל התשלומים ששילם בהוראת קבע בבנק בתקופת הפשרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלום חובה) התשמ"א-1980. זאת, מהיום בו שולם הסכום ועד ליום שבו תירשם יתרת זכות בחשבון הארנונה. לאחר מכן יתווספו הפרשי הצמדה, והכל עד למלוא ההשבה. עוד נקבע בהסדר הפשרה כי כספים אשר יוותרו לאחר סיום ביצוע ההשבה כמפורט לעיל, יועברו על ידי העירייה, בהתאם לסעיף 20(ג)(2) לחוק לקרן התובענות הייצוגיות. מדובר במנגנון ההשבה ראוי, וניתנו בו פתרונות מגוונים וראויים לאיתור הזכאים ולהעברת הכספים אליהם או לקרן.

עוד בבואו לאשר הסדר פשרה, על בית המשפט לבחון האם עלו התנגדויות להסדר כפי שהוצע. הסדר ראוי הוא בין היתר, הסדר שלגביו לא התקבלו התנגדויות (ראו רע"א אייל גור נ' דור אנרגיה ישראל (1998) בע"מ (פורסם בנבו, 2015). בענייננו הוגשה התנגדות, אולם זו נדחתה כמפורט לעיל. כמו כן, לא הובעה התנגדות להסדר מטעם היועמ"ש.

אם כן, אני קובעת כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בעניינם של כלל חברי הקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, אני מאשרת את הסדר הפשרה כפי שנוסח על ידי הצדדים, ומעניקה לו תוקף של פסק דין.

גמול ושכר טרחה

השיקולים בפסיקת גמול ושכר טרחה בהסדר פשרה בתובענה ייצוגית

24. הסעיפים הרלבנטיים לפסיקת גמולו של התובע המייצג, ולשכר טרחה של באי כוחו, הם סעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. השיקולים השונים המשתקפים מסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אותם יש להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעורם של הגמול לתובע המייצג ושכר טרחתם של באי-כוחו, הוצגו בהרחבה בע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ דן רייכרט, פ"ד סה (2) 681 (2012,  להלן: עניין רייכרט), וניתן לחלקם לשלושה סוגים עיקריים: הסוג הראשון הם שיקולי תשומה: שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטל על עצמו התובע המייצג ועורך הדין, כגון טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. במסגרת זו מבקש בית המשפט ליצור תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות. הסוג השני הם שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת: דהיינו, שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, תוך ניסיון להעניק לתובע תמריצים אשר יותירו בידי חברי הקבוצה המיוצגת רווח גבוה ככל האפשר. במסגרת שיקולים אלה יכללו התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ואופן ניהול ההליך. הסוג השלישי הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית ולרצון לכוון את המשאבים באופן שיושקעו בתובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. במסגרת זו ייבחנו החשיבות הציבורית של קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו והפער בין הסעד הנתבע לסעד שנפסק (ראו גם: ע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, פסקאות 12-14 (פורסם בנבו, 2008, להלן: עניין לויט); ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק ראבי סעיף 62 לפסק דינה של כב' השופטת, הים הנשיאה, אסתר חיות (פורסם בנבו 2012); רע"א 2362/08 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמיר שאול, פסקה 7 (פורסם בנבו, 2011); ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פסקאות 3 ו-8 (פורסם בנבו, 2012); וקלמנט, פשרה והסתלקות, שם בעמ' 84).

25. שיקולים אלו אינם רשימה סגורה ובבואו לפסוק גמול ושכר טרחה בתובענה ייצוגית רשאי בית המשפט להביא בחשבון גם שיקולים נוספים אשר אינם מנויים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, כאשר הקביעה המדויקת של שיעור הגמול ושכר הטרחה למייצגי הקבוצה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבות התיק שלפניו (ראו: עניין לויט, פסקאות 12-13; עניין רייכרט, פסקה 2; עניין אבוטבול, פסקאות 25-28 (פורסם בנבו, ‏2012); עע"מ 2978/13 מי הגליל -תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יוסף אחמד יונס, פסקה נ"ג (פורסם בנבו, ‏2015, להלן: עניין מי הגליל); ע"א 471/15 אברהמי נחמיה נ' סלקום בישראל בע"מ, פסקה 3 (פורסם בנבו, 2016) ועע"מ 7741/15 רו"ח עופר מנירב נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פסקה 58 (פורסם בנבו, 2017).

השיקולים לעניין גמול ושכר טרחה במקרה שלפניי

אעמוד על השיקולים הרלבנטיים במקרה שלפניי:

26. שיקולי תשומה – סיכון, השקעה ומורכבות ההליך - בעניינו טוענים המבקשים כי השקיעו בתובענה עמל רב. שכן התובענה הוגשה לבית המשפט בחודש פברואר 2014, ולשם הגשתה עמלו באי כוח המייצגים רבות, על מנת לפרוש בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית והראייתית לליבון המחלוקת. באותו עניין טוענים באי כוח המייצגים, כי הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וגם שם עמלו על מנת להאיר את הסוגיה בצורה הטובה ביותר. עוד נטען בעניין, כי ההליך שבנדון הינו הליך מורכב, במסגרתו עמלו באי כוח המייצגים במשך כ- 7 שנים, נטלו על עצמם סיכון רב, הן בהגשת התובענה והן בניהולה, תוך גילוי אחריות כלפי חברי הקבוצה.

כנגד טענה זו, טוענת המשיבה כי התיק נוהל באופן לא יעיל, שכן במקורו הוגש קודם לבית המשפט המחוזי שאינו מוסמך לדון בתובענה. כזכור, ההליך הוגש על פי חיקוק לא מתאים ורק לאחר החלטת בית המשפט הוגשה תובענה מתוקנת כראוי.

אכן, חלק ניכר מהזמן, כפי שפירטתי לעיל, נדרשו הצדדים לארכות הן להגשת תגובות, הן לגיבוש ההסכם. בבית המשפט התקיימה ישיבה אחת (לבד מהליך הערעור בבית המשפט העליון) עם זאת, דווקא בקשות הדחייה לצורך סיום המו"מ לפשרה העלו את מורכבות ההליך בכלל, והסדר הפשרה בפרט. גם העובדה שניתנו החלטות בשתי ערכאות, ושב"כ המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט העליון שהפך את ההחלטה לדחות את בקשת האישור, מדגישה את למורכבות ההליך וההשקעה בו.

27. שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת - אין חולק כי התובענה שלפניי תרמה באופן מהותי לכך שהמשיבה פרסמה את הודעתה בדבר הפסקת אימוץ תקנה 3, שכן הודעה זו ניתנה כ-4 חודשים לאחר הגשת התובענה. סביר להניח, כי אלמלא הוגשה התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית, לא הייתה המשיבה חוזרת בה מאימוץ תקנה 3 כאמור בעתיד הקרוב. בנוסף, החלטתו של בית המשפט העליון אשר קיבל את ערעורם של התובעים, היא זו שהביאה את העירייה לשנות את עמדתה, מה שהביא, בסופו של יום להסדר הפשרה המונח לפניי.

אשר לתועלת הכלכלית לחברי הקבוצה - המבקשים טוענים כי סכום ההשבה עומד על קרוב ל-23 מיליוני שקלים וכי סכום זה מגלם את התועלת המעשית שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה.

28. עוד טוענים המבקשים, כי סכום זה אינו מגלם את התועלת הכלכלית הכוללת שהשיגה התובענה, שכן יש גם לכמת את הסכום הכספי הנוסף שיקבלו הבנקים שבחרו להגיש תביעות פרטניות. בעניין זה טענתם של המבקשים היא כי עילת תביעתם של הבנקים שבחרו להגיש תביעות פרטניות, נולדה כתוצאה מהגשת התובענה הייצוגית שבנדון, וכתוצאה מפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פרשנות סעיף 3 א' לתקנות ההסדרים במשק. על כן, לטענתם, עומדת התועלת הכלכלית שהניבה התובענה על כ-30 מיליוני שקלים.

טענה זו אין לקבל. ראשית, אין לדעת מה יהא גורלן של התביעות הפרטניות. שנית, הליכים אלה מתנהלים כאמור, כהליכים נפרדים, בהן נדרשת עבודה שונה ובוודאי רבה. אין מקום לפסוק גמול או שכ"ט בתובענה שבפניי, עבור עבודה אותה מבצעים ב"כ אחרים בתביעות הפרטניות.

29. עוד נטען על ידי המבקשים, כי למרות שמדובר בהליך שהסתיים בפשרה, יש לראותו ככזה שהגיע לסופו כתוצאה מהכרעת בית המשפט העליון בערעור, ובהתאם התקיימו כל התנאים לאישור התובענה כייצוגית. גם טענה זו אין לקבל. ראשית, בית המשפט העליון בערעור הכריע בחלק מהתנאים, והחזיר את ההליך לבית משפט זה לבחון האם מתקיימים שאר התנאים. בנוסף, כפי שהובהר לעיל, הסדר פשרה במהותו הוא קניית סיכון, שכן ייתכן כי הליך הוכחות מלא היה מביא לסכום אחר שהיה נפסק בתובענה. בעניין זה נקבע כי: "....שיעור שכר הטרחה שהסתיים בפסק דין לטובת הקבוצה המייצגת יהא גבוה משיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בדרך של הסכם פשרה" (עניין רייכרט, פיסקה 8 לפסק דינו של כב' הנשיא, כתוארו אז, אשר גרוניס).

30. העירייה טוענת לעניין התועלת הכלכלית כי יש להתחשב בעובדה כי סכום ההשבה הפרטני שנטען בתובענה, 2% עבור כל נישום, אינו בהכרח סכום קטן, ובהתאם אין לראותו כשולל את המוטיבציה של הפרט להגיש תביעה פרטנית. אין לקבל טענה זו. סביר יותר להניח כי הנישום הממוצע לא יושב ובודק האם אכן קיבל את ההנחה שהובטחה לו, ומסתמך על הרשות כי תעמוד בהבטחתה. באותו עניין יש לציין, כי מאז הודעתה של המשיבה בדבר אי אימוץ תקנה 3, משנת הכספים 2015 ועד היום, נמנעה הגבייה שלא כדין מחברי הקבוצה התובעת, ובהתאם יש להתחשב גם בעניין זה, בעת פסיקת שכר הטרחה.

31. שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית – התובענה והפשרה בה מקדמות את האינטרס הציבורי. ההלכה המשפטית שנולדה בעקבות התובענה הייצוגית שבנדון, בעיקר כשזו נקבעה בבית המשפט העליון, היא חשובה לא רק בהקשר של עיריית תל אביב, אלא בנוגע לכלל הרשויות. הרתעת רשויות מנהליות מהליך גביה לא ראויה, או לחילופין פרסום מידע שיש בו מן הטעיית הציבור, הינו חשוב לאין ערוך.

שיקולים נוספים

32. תשלום מהקופה הציבורית – שיקול חשוב נוסף במקרה שלפניי הינו כי התשלום מבוצע מהקופה הציבורית. יש להבחין בין תובענה ייצוגית המוגשת כנגד גוף פרטי מסחרי, כפי שהיה בעניין רייכרט, לבין תובענה ייצוגית המוגשת נגד רשות ציבורית. שכן בתובענה המוגשת נגד רשות, יש להתחשב בעובדה שהתשלום מקופת הרשות הוא על חשבון הציבור (ראו: עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים (פורסם בנבו, 2010); אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות",התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 132 (תשס"ז); סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות ייצוגיות", תשס"ו-2006 עלי משפט ו' 7, 9-13 (תשס"ז) וכן: אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית" משפטים לח 445, 470 (תשס"ט)).

בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (פסקאות 25-28 (פורסם בנבו, 2012), עמד בית המשפט בהרחבה על ההבדל בין פסיקת הוצאות כנגד גוף פרטי, כפי שנקבע בעניין רייכרט, לבין פסיקת הוצאות כנגד רשות ציבורית, כפי שהיה באותו עניין. בית המשפט הדגיש (בפסקה 20 לפסק הדין), כי "חוק תובענות ייצוגיות שזור לכל אורכו הוראות המבחינות בין המדינה ורשויות ציבוריות אחרות לבין נתבעים אחרים" והוסיף (בפסקה 22 לפסק הדין), כי: "חוק תובענות ייצוגיות יוצר מסגרת מורכבת של הסדרים, אשר נועדו לאזן בין עניינם של התובע המייצג והקבוצה המיוצגת, לבין האינטרס הציבורי הכללי, והחשש מהטלת עלות משמעותית על הרשות, אשר תפגע בציבור הנזקקים לשירותיה". בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש לזכור שכאשר מוגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות, הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבאי כוחו משולמים מהקופה הציבורית ויש לנקוט בהם במשנה זהירות (על שיקול השמירה על הקופה הציבורית כשיקול לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות כנגד הרשות ראו: עע"מ 165/11 עיריית רעננה נ' עו"ד לילך אקרמן [פורסם בנבו] (2013), שם הפחית בית המשפט העליון בסכום שנפסק משיקולי שמירה על הקופה הציבורית).

אופן חישוב הגמול ושכר הטרחה

33. שכר הטרחה - בעניינו מבקשים באי כוח המייצגים להעמיד את שכר טרחתם על סכום של 4,173,265 ש"ח. אשר לאופן חישוב הגמול ושכר הטרחה, הבהיר בית המשפט העליון בעניין רייכרט, כי הכלל הוא שיש לפסוק את אלה, במידת הניתן, בהתאם לשיטת האחוזים, שלפיה שכר הטרחה מחושב כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לקבוצה, תוך התחשבות בשיקולים שונים כגון נסיבותיו של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו (שם פסקאות 7-11 לפסק הדין). בעניין רייכרט נקבעו אמות מידה בנוגע ליישום שיטת האחוזים, כדלהלן: שכר הטרחה בגין סכום שנגבה בפועל עד ל-5 מיליון ש"ח יהיה בשיעור של 25%, בגין סכום שנגבה בין 10-5 מיליון ש"ח יהיה בשיעור של 20% ובגין סכום שנגבה מעל 10 מיליון ש"ח ייפסק שכר טרחה בשיעור של 15% (שם, פסקה 16). על כך חזר בית המשפט העליון גם בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש. ברקאי בע"מ (פסקה 5, פורסם בנבו, 2014):

"הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת .... על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול".

עוד ראו לעניין זה: עניין מי הגליל (שם בפסקה נ"א) וכן עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (פסקה 11, פורסם בנבו, 2016).

34. בענייננו, ההשבה עליה סיכמו הצדדים בהסדר הפשרה עומדת על כ-22 מיליוני שקלים. על פי הלכת רייכרט, לו לא היו שיקולים מיוחדים שכר הטרחה היה אמור לעמוד על כארבעה מיליוני שקלים. לאור השיקולים שהצגתי, ובהם המאמץ בניהול ההליך, התמורה הכלכלית, וההכוונה הציבורית, לצד היות התשלום משולם מהקופה הציבורית, אני מעמידה את שכר הטרחה על סכום של 2.5 מיליוני שקלים. אולם, כיון שמדובר בגביה בפועל, ישולם לבאי כוח התובע המייצג מיליון ₪ תוך 30 ימים מיום אישור הסדר הפשרה והיתרה לאחר שיוגש תצהיר על ההשבה בפועל, והעברת היתרה לקרן תובענות ייצוגיות, ואישור מהקרן. היינו בסיום הגבייה.

35. הגמול לתובע המייצג - השיקולים העומדים בבסיס תשלום הגמול דומים לאלו עליהם עמדתי בעניין שכר הטרחה. סעיף 22(ב) לחוק, העוסק בקביעת הגמול לתובע המייצג, מורה כדלקמן –

"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

"(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; (2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית". 

התובעים המייצגים ביקשו כי ייפסק להם גמול בסכום של 300,000 שקלים לכך אחד.

36. המשיבה טוענת כי אין לפסוק גמול לתובע 2, אשר שילם בהוראת קבע בכרטיס אשראי, שכן ההלכה שנקבעה בעניין בבית משפט העליון אינה נוגעת לו, ובהתאם הוא נעדר עילה אישית (ראו סעיף 51 לבקשה לאישור הסדר פשרה). עוד עולה, כי עילתו של תובע 2 לא מעלה שאלות של משפט או עובדה הקשורות לשאר חברי הקבוצה כפי שהוגדרה, ובהתאם גם לא עומדת בתנאיו של הוראות סעיף 8 (א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. אין לקבל טענה זו, בוודאי לא בשלב זה של ההליך. אכן, הוראות סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות קובעות כי אדם התובע בתובענה ייצוגית צריך להראות עילת תביעה אישית באחת העילות הקבועות בחוק תובענות ייצוגיות. במסגרת הליך הבקשה לאישורה של התובענה הייצוגית, מונח נטל השכנוע על כתפיו של התובע הייצוגי ועליו להוכיח כי יש לו עילת תביעה אישית נגד הנתבע. כמו כן, בית המשפט העליון אכן קבע את עילת התביעה בנוגע לתושבים ששילמו באמצעות הוראת קבע בבנק. עם זאת, השיקולים עליהם עמדתי לעיל, יפים לגבי שני התובעים גם יחד, ששניהם טרחו, הן בהגשת התובענה, הן, לאחר שנדחתה בקשתם בערכאה זו, בכך שהמשיכו והגישו ערעור לבית המשפט העליון והביאו לתוצאה המתבקשת.

עם זאת, אני סבורה, כי יש להפחית מהסכום המבוקש, מאותם נימוקים בשלהם הופחת שכר הטרחה, ואני מעמידה את הגמול לכל אחד מהתובעים המייצגים על סכום של 200,000 שקלים.

סוף דבר

37. אני מאשרת את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתובענה הייצוגית ונותנת לו תוקף של פסק דין.

38. בהתאם להסדר הפשרה הקבוצה המיוצגת היא כל מי ששילם תשלומים בגין חיובי הארנונה השוטפים באמצעות הוראת קבע בבנק (ולא באמצעות הוראת קבע בכרטיס אשראי) וזאת בתקופה שתחילתה בתאריך 17.9.12 והמסתיימת בתאריך 17.9.14 (למעט התאגידים הבנקאים שהודיעו על רצונם לצאת מהקבוצה והגישו תובענות פרטניות).

39. עיריית תל אביב יפו תשיב לקבוצה המיוצגת סכום של 22,183,553 שקלים (נכון ליום 9.3.20). ההשבה תבוצע לנישומים ששילמו ביתר, על פי ההסדר המפורט בהסדר הפשרה, וככל שיוותרו סכומים לאחר מכן, תועבר היתרה לקרן לתובענות ייצוגיות.

40. אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות. נוסח ההודעה השנייה יובא לאישור בית המשפט עד ליום 15.8.21. לאחר קבלת אישורי בית המשפט לנוסח ההודעה, תפורסם ההודעה על ידי הצדדים באותה מתכונת ובאותם אמצעי פרסום שבהם פורסמה ההודעה הראשונה. בעלויות פרסום ההודעה תישא העירייה.

41. העירייה תשלם לתובעים המייצגים סכום של 200,000 שקלים לכל אחד, וכן שכ"ט לבאי כוחם בסכום כולל של 2.5 מיליוני שקלים.

42. הגמול לתובעים המייצגים, ומיליון שקלים מתוך סכום שכר הטרחה ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

43. העיריה תעביר לבית המשפט לא יאוחר מיום 1.1.22, דיווח אודות סך הכספים ששולמו לזכאים מכוח הסדר הפשרה ואודות סך הכספים שהועברו לקרן. לאחר מכן, ולאחר קבלת אישור מבית המשפט תשולם יתרת שכר הטרחה (בסכום של 1.5 מיליוני שקלים), לבאי כוח המייצגים.

44. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין בצירוף הסדר הפשרה למנהל בתי המשפט בהתאם להוראות סעיף 19(ה) לחוק תובענות ייצוגיות לשם רישומם בפנקס תובענות ייצוגיות.

ניתן היום, ט' אב תשפ"א, 18 יולי 2021, בהעדר הצדדים.