1. לפנינו, בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (להלן:"הבקשה").

2. במסגרת הבקשה, הבהיר הנתבע מדוע התביעה התיישנה וכן העלה, לשם הזהירות, את טענות הגנתו.

3. בהמשך הגיב התובע לבקשה (להלן:"התגובה").

4. בתאריך 18/11/14 התקיים דיון מוקדם, לפני ראש ההרכב, במהלכו חידדו הצדדים טענותיהם בסוגיית ההתיישנות ובסיומו קצב להם בית הדין שהות בת 14 ימים "על מנת להגיע להסכמות לענין טענת ההתיישנות".

5. בסופו של דבר, לא הגיעו הצדדים להסכמות, שכן הנתבע עמד על טענת ההתיישנות והתובע עמד על כך שאין לקבל טענה זו.

הצדדים הגישו הודעות שונות ובשלב מסויים נראה היה שיהיה צורך לשמוע ראיות בעניינים עובדתיים הקשורים למועד בו התקבלה ההחלטה בגינה הגיש התובע את תביעתו אלא שבתאריך 15/1/15, נראה היה שלמעשה אין מחלוקת באשר למועד בו התקבל מכתב הדחיה אצל התובע (3/2/13) ובאשר למועד בו הוגשה התביעה העומדת בבסיס הבקשה (30/3/14), לכן קבע ביה"ד כי:"בנסיבות אלו וככל שאכן אין מחלוקת על שתי העובדות הנ"ל, ניתן יהיה ליתן החלטה (או פס"ד) בקשר לבקשת הנתבע לסלק את התביעה על הסף בשל התשייתנותה מבלי שישמעו ראיות בענין. הצדדים יתייחסו, עד ליום 19/1/15, להנחת המוצא העומדת בסיס החלטה זו, שאם לא יעשו כן יחשבו כמסכימים לה וכמי שאין להם מה להוסיף בענין הבקשה לסילוק על הסף.."

בתאריך 18/1/15, הודיע התובע לביה"ד כי אין בכוונתו להוסיף, בענין הבקשה, על שטען במסגרת התגובה ובמסגרת הודעותיו מיום 17/12/14 ומיום 15/1/15.

ביום 19/1/15 הגיש הנתבע השלמת טיעונים בענין הבקשה.

לפיכך, תוכרע הבקשה כעת.

6. רקע

התביעה העומדת בבסיס הבקשה הינה תביעה שהגיש התובע ביום 30/3/14, כנגד החלטת הנתבע מיום 20/1/13, במסגרתה הוחלט לדחות את תביעתו להכיר באירוע שארע לו, לטענתו, ביום 5/9/12, כפגיעה בעבודה.

7. להלן טענות ב"כ הנתבע:

א. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן:"התקנות") קובעת כי תביעה כנגד החלטת הנתבע תוגש תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע.

ב. אין מחלוקת כי התובע, שהיה מיוצג כבר ביום 1/4/13, הגיש, לבית הדין, את תביעתו רק ביום 30/3/14 וזאת למרות שאת מכתב הדחיה, מיום 30/1/13, הוא קיבל ביום 3/2/13 ולכן ובהתאם לתקנות התיישנה התביעה

ג. התובע לא נתן כל נימוק לאיחור בהגשת תביעתו ובוודאי לא נתן "טעם מיוחד".

ד. תקנה 1(ב) בנוסחה הישן קבעה תקופת התיישנות של 6 חודשים בלבד, כאשר גם ביחס לתקופה זו חזר ביה"ד הארצי וקבע כי אין לו סמכות להאריך את המועד הקבוע בתקנה ומכאן שברי כי מקום בו תקופת ההתיישנות הוארכה, בתקנות, ל - 12 חודשים, אין מקום ואין סמכות לבית הדין לאשר הגשת תביעות לאחר תקופה זו.

8. להלן טענות ב"כ התובע:

א. התובע הגיש את תביעתו באיחור קל יחסית (בתאריך 30/3/14, כאשר את מכתב הדחיה של הנתבע קיבל ביום 3/2/13) וזאת לאחר שפנה ליעוץ משפטי ומכאן שלא ניתן להתייחס אליו כמי שישן על זכויותיו.

ב. אין מקום ואין זה ראוי שהנתבע שהינו רשות ציבורית, יגיש בקשות לסילוק תביעות על הסף מחמת התיישנותן, כאשר עמדה זו באה לידי ביטוי בפסיקה ענפה של בתי הדין לעבודה כאשר לא חסכה ביקורתה מהעלאת טענת התיישנות בכל מקרה בו חלף הזמן להגשת תביעה ומסיבה זו לבדה, ומכך הונהגה ההלכה לפיה, מן הראוי כי המוסד לא יעלה טענת ההתיישנות, אלא במקרים בהם יש בידיו נתונים ושיקולים סבירים המצדיקים העלאת הטענה.

ג. עיון בנוהל פעילות באשר להעלאת טענת התיישנות - חוזר גמלאות/211, מלמד כי "בתביעה שעילתה אחת (שאירים, פגיעה בעבודה...) אין מקום לטעון טענת התיישנות.." כאשר הנוהל מציין גם את השיקולים שעל הנתבע לשקול בטרם יעלה את טענת ההתיישנות, שהם: התביעה לגופה, סיכוייה והנזק שעשוי להיגרם לתובע במניעת הדיון בעניינו וכן פרק הזמן שבו אחר התובע בהגשת תביעתו וההכבדה על יכולתו של הנתבע להתגונן.

ד. הנתבע מנסה להנות מזכות יתר ולטעון לדחיית תביעתו של התובע על הסף בשל "טענת התיישנות בלבד" מבלי לציין טעם סביר לכך וזאת למרות שדחייתה של התביעה מטעמים שבסדרי דין לבדם כדוגמת טענת ההתיישנות, תביא לתוצאה קשה ובלתי הפיכה.

ה. אין מקום להתייחס לאיחור של כחודש ימים כאיחור המצדיק סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנותה וזאת במיוחד בשים לב לכך שאין בעיה מיוחדת שמונעת מן הנתבע לבדוק את התביעה לגופה ולאסוף נתונים וראיות לגביה שהרי המסמכים הרפואיים הונחו לפני הנתבע וכאשר התובע אף נחקר על ידי חוקר הנתבע, שמן הראוי לציין שהדברים שמסר לחוקר זהים לחלוטין לפירוט נסיבות התאונה כפי שנרשמו ע"י התובע בטופס התביעה לדמי פגיעה שהוגשה, כאשר גם עמיתו של התובע - מר מרדכי איתי נחקר על ידי החוקר כשהוא מעיד שכלל לא היה עד לאירוע ושהוא לא זוכר אם היה אירוע שכזה.

ו. יש לזכור כי הטעמים שעמדו בבסיס החלטת הנתבע לדחות את התביעה של התובע היו רפואיים בעיקרם, ולא עובדתיים כפי שטען הנתבע ולכן יש מקום שביה"ד, ימנה מומחה רפואי מטעמו על מנת שיכריע בשאלה הרפואית שבמחלוקת.

ז. יש מקום ליתן לתובע את יומו בבית הדין ולא לחסום את דרכו רק בשל ההתיישנות (כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין).

9. המסגרת הנורמטיבית

מכוח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק") נקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין החוק, לפני בית הדין לעבודה.

בעבר קבעה תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן:"התקנות", כאמור לעיל), קובעת כי:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש התובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

אלא שבמסגרת התיקון שחל ביום 13/1/2010, בתקנות הנ"ל, בקשר למועד במסגרתו יש להגיש תביעות כנגד החלטת המוסד, הוארך מועד זה משישה חודשים לשנים עשר חודשים.

בהתאם להלכה הפסוקה - "בכל הנוגע למועדים להגשת "תובענות" לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק" (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא 132).

כידוע וכפי שטען, בצדק, הנתבע, בית הדין, אינו מוסמך להאריך את המועד להגשתן של תובענות, לפי תקנה 1(ב) לתקנות (עב"ל 387/07 אמראדאת מחמוד - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 2.4.2008).

וכך גם נפסק -

"ההלכה, כפי שנקבעה על ידי בית הדין הארצי, ועל פיה פסק בית הדין האזורי, הינה כי אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנות להגשת תביעה לבית הדין", [עב"ל 1090/00 זיו - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (51) 25 (2000)].

10. מן הכלל אל הפרט

במקרה שלפנינו, אין חולק כי התובע הגיש את תביעתו ביום 30/3/14 וזאת כנגד מכתב דחיה שהתקבל אצלו ביום 3/2/13, קרי - לא יכולה להיות מחלוקת על כך שחלפה התקופה הקבועה בתקנה 1(ב) לתקנות, בכמעט חודשיים ימים.

בטענותיו המפורטות של התובע אף לא נמצא טעם מיוחד לשיהוי ולאיחור שנקט בקשר להגשת תביעתו, כאשר טענת הנתבע לפיה התובע היה מיוצג כבר מחודש 4/13 לא נסתרה.

בנסיבות אלו והואיל ומעבר לאמור לעיל גם לא ניתן להתעלם מטענות הנתבע לפיהן קיימת גם מחלוקת עובדתית בין הצדדים (ולא רק מחלוקת רפואית כפי שטוען התובע), מחלוקת אשר מעצם טיבה מחייבת בירור סמוך למועד התרחשות האירוע וכן לא ניתן להתעלם מהעובדה שבתיקון התקנה, כך שתקופת ההתיישנות הוארכה משישה חודשים לשנים עשר חודשים, נעשה כבר איזון, שנראה סביר, בין הרצון ליתן למבוטח פרק זמן הגיוני לבדיקה ולמימוש זכויותיו לבין הרצון שלא להכביד על הנתבע, הכבדה בלתי סבירה, בבירור תביעות שחלף זמן מאז ארעו האירועים בגינם הם הוגשו.

11. סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, בשים לב לתקנה 1(ב) לתקנות וכן בשים לב להלכה הפסוקה ובהעדר נימוק המצדיק סטיה ממנה, הרינו מקבלים את הבקשה ומורים על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

12. מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי איננו עושים צו להוצאות.

13. זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום (כ"ט בטבת תשע"ה,20 בינואר 2015 ) בהעדר הצדדים.