המשיבה הוציאה שני צווי הריסה מנהליים ביחס לשני מבנים נפרדים. בדיעבד, התחוור כי באחד הצווים נפלה טעות במספר נקודת הציון של אחד המבנים. נוכח זאת, ביטלה המשיבה את צו ההריסה הכולל את מספר נקודת הציון השגויה, ותחתיו, הוציאה צו הריסה מנהלי חדש.

גרעינם ושיעורם של השאלות הניצבות להכרעה בפניי הינם, האם רשאית הייתה המשיבה להוציא צו הריסה מנהלי חדש, תחת זה אשר בוטל על ידה, בפרט נוכח טענת המבקש כי דבר הטעות לא הובא לידיעתו של יו"ר המשיבה. כפי שיבואר להלן, ברקע לכך ילוונו שאלות נוספות, תולדת טענת המבקש הנזכרת, אך על צירה של הסוגיה שהצבנו ינועו כולם.

השתלשלות עובדתית

ביום 1.4.14 הגיש המבקש בקשה להורות על ביטולם של שני צווי הריסה מנהליים, שהודבקו על גבי המבנים, נשוא הבקשה.

המבקש טען כי הצווים הוצאו בחלוף המועדים הקבועים בסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, (להלן: "החוק"), מאחר שהמבנים נבנו "האחד בשנת 2008 והשני בשנת 2012" (ס' 8 לבקשה) ועל כן, "ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת", כהוראת סעיף 238א(ח) לחוק. עוד נטען כי "אין זיהוי מקרקעין" (הרישא לבקשה), וכי מאחר שנקודת הציון שנכתבה על גבי הצווים אינה זהה, חרף העובדה שהמבנים צמודים, ממילא, הסתירה בין נקודות הציון השונות, מלמדת מתוך עצמה על כך שזיהוי המבנים שגוי.

עוד טען המבקש לפגיעה בעיקרון השוויון, על רקע העובדה כי המשיבה לא פעלה להוצאת צווי הריסה נגד מבנים המצויים בסמוך, ובנוסף, נטען כי המשיבה לא הפעילה שיקול דעת טרם הוצאת צווי ההריסה, בשים לעובדה כי "ישנו סיכוי גבוה כי המבנים נשוא הצווים יאושרו באמצעות היתר בניה כדין באופק התכנוני הנראה לעין" (ס' 10,15 לבקשה).

בהחלטתי מאותו היום, ציינתי כי חרף העובדה שהבקשה הוגשה באיחור, ועל אף שלא הוכח כי למבקש זכות עמידה בהגשת הבקשה, סבורני כי ראוי לדון בבקשה לגופה, ולעכב ביצוע צווי ההריסה בכפוף לחיוב המבקש בהפקדה כספית.

בתגובת המשיבה, מיום 8.4.14, התנגדה המשיבה לביטול צווי ההריסה. המשיבה טענה כי המבקש נעדר זכות עמידה בהגשת הבקשה, וכי הבקשה הוגשה באיחור.

לגופו של עניין, טענה המשיבה כי במקרה דנא הוצאו שני צווי הריסה מנהליים מכוחו של בסעיף 238א לחוק, אחר שבסיור שנערך ביום 23.2.14 התגלה כי המבנים מצויים בשלבי בנייה, וטרם אוכלסו: הצו האחד, הוצא ביחס למבנה מגורים בשטח של כ-104 מ"ר, בנ.צ. 208482/569428, מערבית לדרך 80 (להלן: "המבנה נשוא תיק פיקוח 235/14"), והצו האחר, הוצא ביחס למבנה מגורים בשטח של כ-100 מ"ר, בתוספת מרפסת בשטח של כ-30 מ"ר, בנ.צ. 208426/569339, מערבית לדרך 80 (להלן: "המבנה נשוא תיק פיקוח 237/14").

המשיבה טענה כי הצו נשוא המבנה בתיק פיקוח 237/14, הודבק על גבי המבנה ביום 26.3.14. ואולם, ביום 31.3.14 גילה מפקח המשיבה כי נפלה טעות סופר בהקלדת נקודת הציון של מבנה זה, באופן שהספרות 69 הוחלפו בשגגה בספרות 96. עם גילוי הטעות, והואיל שבאותו מועד טרם הושלמה בניית המבנה, רשם המפקח מזכר שהוכנס לתיק הפיקוח. בו ביום, כך נטען, חתמה מתכננת המחוז על תצהיר חדש, אשר הוגש ליו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום ביום 2.4.14, ואחר התייעצות עם נציגת שר המשפטים בוועדה המחוזית, נתן יו"ר הוועדה המחוזית, כסמכותו, צו הריסה מנהלי חדש נגד המבנה נשוא תיק פיקוח 237/14.

באשר לטענת המבקש כי המבנים נבנו "האחד בשנת 2008 והשני בשנת 2012", ולכן, ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, טענה המשיבה כי המבקש כלל לא טרח לציין איזה מבנה נבנה באיזו שנה, ומכל מקום, התמונות שבידה מלמדות כי אין ממש בטענה, וכי שני המבנים היו בשלבי בנייה במועד הדבקת הצווים על גבי המבנים.

באשר לטענה הנוגעת לזיהוי המקרקעין, נטען כי הטענות נטענות בעלמא. מדובר בשני מבנים המרוחקים האחד מן השני, ולכן, לא ייפלא שנקודת הדיון המופיעה על גבי הצווים, אינה זהה. ממילא, המבקש לא טרח לצרף נקודת ציון אשר לטענתו משקפת את מיקומם המדויק של המבנים.

בכל הנוגע לטענה הנוגעת להעדר שוויון, בשל אי אכיפה כלפי מבנים סמוכים, נטען כי טענה זו הינה "טענה מקוממת" (ס' 56 לתגובה), עת המבקש בונה שלא כדין וללא זכויות, ובה בעת, חפץ לאחוז בעיקרון השוויון כבסיס נטען לאי הריסת המבנה.

לסיום דבריה, ציינה המשיבה כי לא קיים אופק תכנוני למבנים נשוא הבקשה, כי המבנים אינם שייכים לשטח המוניציפאלי של היישוב כסייפה, וכי מאחר שייעוד המקרקעין עליהם בנויים המבנים הינו אזור נוף מדברי, הרי אף אילו הייתה תכנית מאושרת, לא ניתן היה להגיש בקשות להיתרי בנייה מכוחה ביחס למבנים נשוא הבקשה.

בדיון שנערך ביום 10.4.14 ציין ב"כ המבקש: "לאחר שאני מציג את התמונות בפני המבקש, הוא מודה אומנם שמדובר במבנה נשוא הבקשה, אשר נבנה על ידו" (עמ' 2 לפרו' שורות 9-10). אף כי בכך נשמטו באחת טענות המבקש ביחס לאי זיהוי המבנים כדבעי, ציין ב"כ המבקש כי הוא חפץ לחקור את מתכננת המחוז, "על מנת לבחון האם יש קורלציה בין הצו לבין התמונות, בפרט נוכח ביטול הצו הקודם בתיק פיקוח 237/14" (שם, שורה 11).

ב"כ המשיבה, מצידו, חזר על טענותיו, תוך שציין בנוסף, ביחס לטענת האפליה באכיפה, כי ביום 9.4.14 נהרסו 4 מבנים בסמוך למבנים נשוא הבקשה.

בהחלטתי מאותו היום, נעתרתי לבקשה להורות על זימונה של מתכננת המחוז, הגם שציינתי כי לא שוכנעתי כי חקירת מתכננת המחוז, הכרחית כדי לתמוך טענותיו של המבקש, בפרט נוכח העובדה כי טענותיו מבראשית לא נותרו כפי שהיו.

המסגרת הנורמטיבית בתמצית

צו הריסה מנהלי, מכוחו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, מיועד לשמש מענה מיידי, יעיל ומהיר נגד בניה בלתי חוקית המצויה באיבה, תוך מניעת יצירת עובדות מוגמרות בשטח, שאחר מעשה יהא קשה לשנותן. הורתו של הסעיף נולדה על רקע הכרת המחוקק בהכרח יצירת מנגנון אפקטיבי, אשר יהא בכוחו להתמודד עם היקף ממדי תופעת הבניה הבלתי חוקית, שפשתה במחוזותינו, על דרך של הרתעת עבריינים בכוח ובפועל, ליהנות מפרי עוונם (ראה, למשל, ע"פ 10505/03 אזולאי נ' מדינת ישראל, נח(2), 625; בר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מ(2) 445, 447).

בהתאמה, נקבע כי עילות הביקורת השיפוטית, שבגינן ניתן לבחון תוקף צווי ההריסה המנהליים, הינן מצומצמות למדי.

הורתו של הרובד האחד, המאפשר התערבות שיפוטית, נעוץ בלשונו המוגדר והמתוחם של סעיף 238א(ח) לחוק, לפיו: "לא יבטל ולא יתלה בית המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח כי הבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת" (ראה גם: עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם, נז(1) 196).

הרובד השני של עילות הביקורת נעוץ בהתאם לדין הכללי החל על תקיפת מעשה מנהלי, ואף זאת, בהיקף מצומצם ורק אם מדובר בפגמים חמורים העושים את הצו לבטל מעיקרו (רע"פ המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב יפו נ' עורקבי, מח(2) 397; רע"פ 5086/97 בן-חור ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', נא(4) 625).

דרך הילוכו של המבקש מהגשת הבקשה ועד הנה, ובחינת היקף חזית המחלוקת בין הצדדים

כאמור, ביום 1.4.14 הגיש המבקש את הבקשה לביטול צווי ההריסה, וטענותיו היו:

1. "ביצוע הצווים אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת" - הצווים הוצאו בחלוף המועדים הקבועים בסעיף 238א לחוק, מאחר שהמבנים נבנו "האחד בשנת 2008 והשני בשנת 2012" (ס' 8 לבקשה) ועל כן, "ביצוע הצווים אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת".
2. העדר זיהוי המבנים - מאחר שנקודת הציון שנכתבה על גבי הצווים אינה זהה, חרף העובדה כי המבנים צמודים, ממילא, הסתירה בין נקודות הציון השונות, מלמדת על כך שזיהוי המבנים שגוי.
3. פגיעה בעיקרון השוויון - המבקש טען לאפליה, על רקע העובדה כי המשיבה לא פעלה להוצאת צווי הריסה נגד מבנים המצויים בסמוך.
4. העדר הפעלת שיקול דעת טרם הוצאת צווי ההריסה - זאת, בשים לעובדה כי "ישנו סיכוי גבוה כי המבנים נשוא הצווים יאושרו באמצעות היתר בניה כדין באופק התכנוני הנראה לעין" (ס' 10,15 לבקשה).

בסיכומיו, טען המבקש, באמצעות בא כוחו, כי הוא חוזר בו מטענתו כי ביצוע הצווים אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת, וזאת בשים לב לתוצאות חקירתו של המבקש בדיון.

הלכה למעשה, גם טענת המבקש בדבר פגיעה בעיקרון השוויון, נזנחה בסיכומיו. ככל הנראה, המבקש לא עמד עוד על הטענה, לאחר שבמהלך הדיון מיום 10.4.14 ציין ב"כ המשיבה כי ביום 9.4.14 נהרסו 4 מבנים בסמוך למקום הימצא המבנים נשוא הבקשה (עמ' 3 לפרו' שורות 5-7; כן ראה: חקירת הגב' סיבר, מתכננת המחוז, בעמ' 20 לפרו' מיום 8.5.14 שורות 2-5).

בנוסף, אף הטענה בדבר קיומו של אופק תכנוני לכאורה בהתייחס למבנים נשוא הבקשה, נשמט זכרה מסיכומי המבקש, ולא נטען עוד להיתכנות אפשרות הכשרת המבנים.

הטענה היחידה, שנותרה, אפוא, בפי המבקש, נגעה להעדר זיהוי המבנים כנדרש, ואף טענה זו פשטה ולבשה צורה חדשה. לאמור, בסיכומיו לא נצמד המבקש אך לטענה כי המבנים צמודים ולכן אין זה סביר כי נקודות הציון המתוארות בצווים, הינן שונות. לדבריו, עצם ביטול צו ההריסה בהתייחס למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14, בשל הפגם במספר נקודת הציון שנרשמה על גבי הצו הראשון שהוצא, מעיד על היות הפגם, פגם היורד לשורשו של עניין.

בנוסף, נטען כי מתכננת המחוז והמפקח מטעם המשיבה לא סיפקו הסבר אחיד בנוגע ליידוע יו"ר הוועדה המחוזית ביחס לרישום נקודת הציון השגויה, ואף נטען לגבי אי קיום חובת ההיוועצות עם נציגת שר המשפטים, כנדרש.

עינינו הרואות, המבקש עצמו לא עמד על מרבית הטענות ששימשו יסוד להגשת הבקשה. בין במפורש ובין במשתמע, ניכר כי ניטל עוקצם והועם זוהרם של טענותיו, וגם באשר לטענה היחידה שנותרה לגבי זיהוי המקרקעין, ניכר בבירור כי לא זו בלבד שהטענה לא נותרה לבושה באותה אדרת, אלא שאת מחלצותיה הראשונות כלל לא זכר המבקש.

חרף האמור, ולמרות שמדובר בשינוי והרחבת חזית, שנעשתה, בחלקה, לראשונה, בסיכומים, לא אמנע מדיון בשאלות שהעלה המבקש, תוך שאתן הדעת לדרך הילוכו של המבקש בסיפת החלטתי.

מעיון בסיכומי המבקש, ניתן לזקק את יריעת המחלוקת שנותרה בהליך הנדון, לשאלות הבאות:

1. האם הטעות שנפלה בצו ההריסה הראשון שניתן בתיק פיקוח 237/14, הינה בגדר "פגם מהותי היורד לשורשו של עניין", כטענת המבקש (עמ' 2 לסיכומיו), המאיין זכותה של המשיבה להוציא צו הריסה מנהלי חדש, תחת זה אשר בוטל על ידה ?
2. האם קיומה של דבר הטעות הנזכרת, הובא לידיעת יו"ר הוועדה המחוזית, וככל שהדבר לא הובא לפתחו - האם יש בכך כדי לאיין את תוקף הצו החדש (עמ' 2 לסיכומי המבקש).
3. האם המבנים נשוא הבקשה רחוקים האחד ממשנהו, וככל שכך, האם נפל "פגם מהותי" בתיק פיקוח 235/14, שעה שנקודת הציון שצוינה על גבי הצו, שונה מזו אשר צוינה בנוגע למבנה בתיק פיקוח 237/14 ?
4. האם הוכח כי לא קוימה חובת ההיוועצות בין יו"ר הוועדה המחוזית לבין נציג שר המשפטים בוועדה, באופן שיש בו כדי להוביל לבטלות הצו נשוא תיק פיקוח 237/14 ?

טרם דיון ביריעת שאלות הפלוגתא שהוגדרה לעיל, אדון, תחילה, בטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה.

העדר זכות עמידה בהגשת הבקשה

תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), קובעת כי בקשה לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו, תוגש לפי הטופס שבתוספת הראשונה, ובמסגרת זו, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנים, נשוא צו ההריסה.

בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).

במקרה דנא, הבקשה והתצהיר הנלווה אליה, אינם מצביעים על כל טענה בדבר קיומה של זכות מוכרת של המבקש במקרקעין. טענת המבקש כי הוא מצוי במקרקעין מיום היוולדו (ס' 6 לתצהיר הנלווה לבקשה מיום 1.4.14), אינה באה בגדר זכות מוכרת, כפי ההלכה שצוינה לעיל.

בהיות המבקש ער לכך, טען כי אם יוכיח שצו ההריסה הינו void, כי אז לא יהיה צורך להיזקק לשאלה האם הינו בעל זכות עמידה בהגשת הבקשה (ס' 26 לבקשה). ואולם, טענה זו טומנת בחובה כשל לוגי מובנה. זאת, מאחר שטענה בנוגע לזכות העמידה הינה טענה מקדמית, וככל שהטענה מתקבלת, על פניו, אין מקום לקיום דיון כלשהו לגופו של עניין.

בע"פ (ב"ש) 5378/08 אלמיטל פוזי נ' מדינת ישראל קבע ביהמ"ש המחוזי כי צדק בימ"ש קמא, שקבע כי בהעדר זכות למגיש הבקשה, אין מקום לבדוק הטענות בדבר תוקפו של הצו. עוד נקבע: "המערער טוען לזכותו למעון וזכות זו אינה בגדר הזכויות לגביהן נפסק כי יש בהן כדי להופכו למי ש"רואה עצמו נפגע", שאם לא תאמר כן, כל מי שיבנה בניה בלתי חוקית על קרקע שאין לו כל זכות בה, יהא רשאי לבוא ולטעון טענותיו כנגד הרשויות".

ואכן. בחקירתו הודה המבקש, ברוב הגינותו, כי הקרקע אינה רשומה על שמו בלשכת רישום מקרקעין, כי אין לו הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל ביחס למקרקעין, כי לא הגיש אף תביעת בעלות על המקרקעין (וממילא, תביעת בעלות אינה באה בכלל זכות מוכרת במקרקעין - ע"פ 4614/07 אבו סבילה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - פורסם במאגרים), וכי אין בידו היתרי בנייה ביחס למבנים נשוא הבקשה (עמ' 1 לפרו' מיום 8.5.14 שורות 6-13; שם, עמ' 7 שורה 1 עד עמ' 8 שורה 4).

לא בכדי הפרק השלם שהוקדש, תחילה, בבקשה לביטול צווי ההריסה המנהליים, בעניין מעמדו של המבקש במקרקעין, התפוגג לחלוטין בסיכומים שהגיש המבקש, עד כי הלה נאלץ להודות "אומנם נכון הוא...כי אין היתר לבנייה, המקרקעין עליהם מצויים המבנים אינם בבעלותו של המבקש" (עמ' אחרון לסיכומים).

לאור האמור, אפשר כי ניתן היה להסתפק בכך כבסיס לדחיית הבקשה.

דרך הילוכו של המבקש, בפרט אל מול הוראות התקנות

בהתאם להוראת תקנה 2(ג) לתקנות, בקשה לביטול צו או לעיכוב ביצועו, תיתמך בתצהיר של "איש מקצוע", בכל הנוגע לעובדות התכנוניות המפורטות בבקשה.

במקרה דנא, טען המבקש כי "ישנו סיכוי גבוה כי המבנים נשוא הצווים יאושרו באמצעות היתר בניה כדי באופק התכנוני הנראה לעין" (ס' 10 לבקשה). מעבר לעובדה כי טענה זו לא נתמכה באסמכתא כלשהי, או בתצהיר של "איש מקצוע" כמתחייב בתקנות, בפועל, היא אף לא נטענה בתצהירו של המבקש. אפשר כי זו הסיבה בגינה לא המשיך המבקש לעמוד על הטענה בסיכומים.

בהתאם לתקנה 6 לתקנות, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

בחינת יריעת המחלוקת בין הצדדים

כאמור, הרובד הראשון, והעיקרי, המאפשר התערבות שיפוטית ביחס לבקשה לביטול צו הריסה מנהלי, נעוצה בהוראת סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, לפיו, ביהמ"ש לא יבטל הצו אלא אם הוכח לו אחת משתיים: א. הבניה בוצעה כדין. ב. ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.

במקרה דנא, הודה המבקש, ובא כוחו, כי אין היתר בניה למבנים, נשוא הבקשה (עמ' 7 לפרו' מיום 8.5.14 שורות 2-3, וכן שורות 6-7; שם, עמ' 8 שורות 3-4).

באשר לעילת הביקורת האחרת - בסיכומיו, הודה המבקש כי "לאחר עדותו הוא זונח את טענתו לעניין לו"ז של צווי ההריסה המנהליים..." (עמ' 1 לסיכומים, פיסקה שלישית). נוכח האמור, נמצא כי המבקש איננו עומד עוד על טענתו בנוגע לכך ש"ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת", וכי אין הוא חולק על כך שהבניה נסתיימה פחות מ-60 ימים לפני יום הגשת התצהיר ליו"ר הוועדה המחוזית, וכי ביום הגשת התצהיר לא היו המבנים מאוכלסים תקופה העולה על 30 ימים (ס' 238א(א)(2) ו- 238א(א)(3) לחוק). בהקשר זה ייאמר, כי הגם שלא נותרה טענה בפי המבקש בנדון, למעלה מן הצורך, ראיתי לציין כי גרסת המבקש בבקשה - בה נכתב כי המבנים נבנו "האחד בשנת 2008 והשני בשנת 2012" (ס' 8 לבקשה) - התנפצה בראי חקירתו הנגדית.

בעדותו, בהתייחס לתמונות שהוצגו בפניו בנוגע למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14, הודה המבקש כי עבודות הבניה לא הסתיימו, כי מלאכת השלמת הריצוף לא הושלמה עד ליום 6.4.14, עבודות החשמל לא בוצעו במלואם, בניית מבנה השירותים לא הושלמה, וכי גם כיום, המבקש אינו מתגורר במבנה (עמ' 9 לפרו' שורה 10 עד עמ' 12 שורה 9).

באשר למבנה נשוא תיק פיקוח 235/14 - הודה המבקש כי לא סיים עבודות החשמל, וכי מצב המבנה תואם את התמונות שהוצגו בפניו. כן הודה שאין ריצוף במבנה, וכי גם מים אין במבנה מאחר שאין תשתיות של מים באזור. לאחר שעומת עם השאלה, מדוע, אפוא, הכין תשתיות מים, אם אין אספקת מים באזור, השיב: "...מדובר בהכנת תשתיות, למקרה שבעתיד יהיה מים..." (שם, עמ' 13 שורה 1). עוד ציין המבקש כי אין בידו קבלות על רכישת חומרי הבנייה (עמ' 12 לפרו' שורה 14 עד עמ' 13 שורה 24).

נמצא, אפוא, כי המבקש הודה הלכה למעשה כי במועד גילוי המבנים, ביום 23.2.14, ואף לאחר מכן, בחודש אפריל 2014, טרם הסתיימו עבודות הבנייה במבנים נשוא הבקשה. טענתו האמורפית בבקשה כי אחד המבנים נבנה בשנת 2008, והאחר בשנת 2012, נותרו חבויות בתהומות הנשייה. לפי שהמבקש הודה כי עד עתה התגורר אצל הוריו (עמ' 1 לפרו' שורות 14-15), טוב שהמבקש לא חזר על טענתו זו בסיכומיו.

ממילא, ייזכר כי בהתאם להלכה הפסוקה, נקודת המוצא היא שצו הריסה שהוצא לפי סעיף 238א לחוק, בוצע כדין, וכי על המבקש להוכיח את התקיימות עילות הביטול, וספק יפעל לחובתו (רע"פ 634/97 נקש נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה - פורסם במאגרים).

אם חפץ המבקש להוכיח אחרת, היה עליו להביא, לצורך העמידה בנטל הראיה, את הקבלן שבנה את המבנים ואשר ביצע את עבודות הגמר, כדי להעיד על מועד סיומן, וכן ראיות בדבר מועדי חיבור המבנה לרשת החשמל והמים.

אף טענת המבקש כי לא ניתן לחבר אחד המבנים למים, בעת הזו, לא נתמכה בראיות, וממילא, דרישת האכלוס שבסעיף 238א לחוק הוסברה בפסיקה כדרישה אובייקטיבית, היינו, אף אם הנכס מאוכלס בפועל, אך אינו ראוי למגורים, לא ייחשב האכלוס בפועל כאכלוס לפי החוק. שימושים פרוביזוריים שאינם תואמים הוראות הדין, עלולים, בין היתר, ליצור סיכון בטיחותי לדיירי המבנה, ועל כן, אינם יכולים להוות בגדר שימוש סביר (ע"פ (ירושלים) 8622/04 אבו זהרייה נ' היועץ המשפטי עיריית י-ם - פורסם במאגרים; ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר י-ם, פורסם במאגרים).

לכך יש לצרף את האמור בתצהירו של המפקח מטעם המשיבה, מר אילן אוחיון, אשר גולל בצורה קוהרנטית ורציפה את מצבו של המבנה, כפי אשר נמצא על ידו ביום 23.2.14, ובה בעת, צירף תמונות אשר צולמו על ידו, וברי כי תמונות עשויות להוות משקל נגד ממשי, החף מכל אינטרס, שכן, הן מתעדות "בזמן אמת" קיומה של אמת אובייקטיבית המשקפת מציאות כהווייתה.

גם בחקירתו, הותיר בי מר אוחיון רושם אמין, ואני מבכר את עדותו על פני גרסתו הבראשיתית של המבקש, בדבר מועד בניית המבנים, גרסה אשר לא עמדה במבחן חקירתו הנגדית.

הרובד השני של עילות הביקורת לביטול צו הריסה מנהלי, נעוץ, כאמור, בדין הכללי החל על תקיפת מעשה מנהלי, ואף זאת, בהיקף מצומצם ורק אם מדובר בפגמים חמורים העושים את הצו לבטל מעיקרו (רע"פ המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב יפו נ' עורקבי, מח(2) 397; רע"פ 5086/97 בן-חור ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח', נא(4) 625).

לאור האמור, להלן תידון חזית המחלוקת שהוגדרה לעיל, כסדרה, על מנת לבחון האם דרך פעולתה של המשיבה באה בכלל פגם חמור העושה איזה מבין צווי ההריסה לבטלים מעיקרם.

1. האם הטעות שנפלה בצו ההריסה הראשון שניתן בתיק פיקוח 237/14, הינה בגדר "פגם מהותי היורד לשורשו של עניין", כטענת המבקש (עמ' 2 לסיכומיו), המאיין זכותה של המשיבה להוציא צו הריסה מנהלי חדש, תחת זה אשר בוטל על ידה ?

כזכור, המשיבה טענה כי צו ההריסה המנהלי, נשוא המבנה בתיק פיקוח 237/14, הודבק על גבי המבנה ביום 26.3.14. ואולם, ביום 31.3.14 גילה מפקח המשיבה כי נפלה טעות סופר בהקלדת נקודת הציון של מבנה זה, באופן שהוקלדו על גבי הצו הספרות 96 במקום הספרות 69. עם גילוי הטעות, והואיל שבאותו מועד טרם הושלמה בניית המבנה, רשם המפקח מזכר בנדון, ובעקבותיו פעלה המשיבה להוצאת צו הריסה חדש. למעשה, כך נטען, בו ביום חתמה מתכננת המחוז על תצהיר חדש, אשר הוגש ליו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום ביום 2.4.14, ואחר התייעצות עם נציגת שר המשפטים בוועדה המחוזית, חתם יו"ר הוועדה המחוזית על צו הריסה מנהלי חדש נגד המבנה נשוא תיק פיקוח 237/14.

טוען המבקש בסיכומיו כי רישום נקודת ציון שגויה על גבי הצו הראשון מהווה "פגם מהותי היורד לשורשו של עניין", וראיה לכך תימצא בעצם העובדה כי המשיבה פעלה להוציא צו חדש תחתיו. בנסיבות אלה, ככל שניתן להבין מסיכומי המבקש, נטען כי יש בכך כדי להביא לבטלות צו ההריסה המנהלי החדש.

דומה כי לא יהא מי אשר יחלוק על העובדה כי ישנה חשיבות חיונית לדיוק מרבי בתיאור הפרטים הכלולים בצו הריסה מנהלי. על זיהוי המבנה הצפוי להיהרס להיות אמין, מדויק וחד משמעי, על מנת שלא יימצא בדיעבד, חלילה, כי המשיבה הרסה מבנה אחר. באופן זה, גם יוכל אדם לדעת נכוחה האם מדובר במבנה בו לטענתו יש לו זכויות מוכרות, וכתוצאה מכך, האם הוא בא בגדר 'הרואה עצמו נפגע' כתוצאה ממתן הצו, לצורך בחינת הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט בנדון.

ואולם, במקרה דנא, רישום נקודת הציון השגויה בצו ההריסה הראשון, איננו מהווה עילה לביטול צו ההריסה. זאת, בשל שני טעמים:

הטעם האחד - בעדותו, זיהה המבקש את המבנה נשוא תיק פיקוח 237/14 כמבנה שלו, ובכך ריפא את הפגם הנטען.

כך, בפני המבקש הוצגה תמונה, נושאת תאריך מיום 23.2.14 בתיק פיקוח 237/14, ולגביה נשאל המבקש:

ש. אתה מזהה את המבנה ?

ת. כן.

ש. זה המבנה שלך ?

ת. כן.

(פרו' מיום 8.5.14 עמ' 7 שורות 10-13. ראה עוד: שם, עמ' 7 שורה 30 עד עמ' 9 שורה 12).

המבקש אף השיב לשאלות הנוגעות למצב המבנה הנזכר, ולא כיחד כי מדובר במבנה אשר על גביו הודבק הצו (שם, עמ' 9 שורה 20 עד עמ' 12 שורה 9, ובפרט עמ' 11 שורות 6-11).

נוכח האמור, לאחר שלא נותר ספק ביחס לזהות המבנה הכלול בצו ההריסה המנהלי, אני סבור כי אין ברישום נקודת הציון השגויה בצו הראשון, כדי להוות "פגם היורד לשורשו של עניין". תכלית הזיהוי המדויק בצו, נועדה למנוע טעות בהריסת מבנה שגוי, ולאפשר לבעל דין לפנות לביהמ"ש בבקשה מתאימה, ועל כן, משנמצא כי תכליות אלו לא נפגמו במקרה דנא, אין בכך כדי לפגום בכשרות הצו, כמאמר ביהמ"ש העליון בעניין דומה: "במובן זה שלמרות הטעויות שעליהן הצביעה המבקשת, ניתן לזהות בוודאות את המבנה נשוא הצו עם הבית שבנתה ללא היתר כדין" (רע"פ 9553/04 שבאנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה י-ם - פורסם במאגרים).

ראה עוד:

"מספרי הקואורדינטות של הנכס ומידותיו המדויקות אינם, אפוא, יסוד חיוני לתוקף הצו המנהלי. התוצאה הנגזרת מכך היא, שאם הצו מפנה בכל זאת לקואורדינטות ולמידות מדויקות, ונתונים אלה נקבעו על ידי מי שאינו בעל הכשרה פורמלית לקובעם, או שנפלו אי אלו חריגות בקביעת הנתונים, הרי אין בכך כדי לפגום בתוקפו של הצו המנהלי, כל עוד אין בפגמים שהוזכרו כדי לעורר ספק באשר לזהות המקרקעין והמבנה המדובר" (ב"ש 5461/05 (שלום באר שבע) אבו טראש נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים).

הטעם השני, הינו שאף אם ניתן היה להניח כי מדובר ב"פגם מהותי היורד לשורשו של עניין", כטענת ב"כ המבקש, הרי בסופו של יום, הצו הראשון הוחלף בצו הריסה חדש, לגביו לא נטען כי הפרטים המזהים אינם משקפים את המבנה הנכון.

בנסיבות אלה, מאחר שאין אנו דנים בתוקף צו ההריסה הראשון, שכן, זה בוטל בינתיים, הרי שאין עוד רבותא לפגם הנטען ביחס לזיהוי המבנה בצו הראשון (וממילא, יש לזכור כי המבקש לא הביא ראיה כלשהי להוכיח כי הזיהוי שגוי).

חרף האמור, הוסיף המבקש וטען כי עצם קיומה של טעות ברישום נקודת הציון בצו ההריסה הראשון, יש בה כדי להפקיע את זכות המשיבה להוציא צו הריסה מנהלי חדש, תחת זה הראשון.

טענה זו עלתה בפני בתי המשפט בעבר, ונדחתה.

ברע"פ 634/97 נקש נ' הוועדה המקומית בני ברק דובר בצו הריסה מנהלי, שהוחלף על ידי צו הריסה חדש, כבמקרה דנא. המערערים טענו, בין היתר, כי לא ניתן להוציא צו הריסה חדש, חלף צו הריסה שבוטל, וכן טענו כי שטח המבנה עומד בסתירה לתוצאות מדידה שנערכה על ידי מודד מוסמך מטעם המערערים. בדחותו את הערעור, קבע ביהמ"ש העליון כי לא נפלה שגגה בהחלטות בתי משפט קמא, וכי המערערים לא הוכיחו כי הסייגים הקבועים בסעיף 238א(ח) לביטול צו הריסה מנהלי, מתקיימים בעניינם.

באופן דומה, ברע"פ 47/92 אבו טיר נ' יו"ר הוועדה המקומית י-ם, נדון צו חדש שהוצא, תחת צו הריסה קודם שבוטל. בהקשר זה תמצת ביהמ"ש עיקר החלטתו של בימ"ש השלום, לפיה:

"...אין סיבה לפסילת התוקף של צו שני או שלישי רק בשל כך שהיה צו אחר שקדם לו, ולא בוצע. במקרה שבפנינו למשל, לא בוצע הצו הראשון בשל כך שהעירייה לא גייסה את העזרה המשטרתית שהייתה דרושה לה לדעתה. בכך כשלעצמו לא היה כמובן להפוך את הבלתי חוקי לחוקי, ואת מה שנבנה ללא היתר למה שנבנה על פי היתר. חלוף 30 הימים מנע את האפשרות לפעול לפי הצו הראשון, אולם, המשך קיומם של התנאים העובדתיים ושל ההחלטות המקצועיות שהוזכרו איפשר הוצאתו של צו חדש".

בהתייחס לכך קבע ביהמ"ש העליון: "דבריו המבוארים היטב והברורים של שופט השלום, מקובלים עליי על כן, ולא ראיתי מקום לקבל את טענת המבקשים לפיה יש לראות את הצו השני כבטל בשל עצם היותו שני".

1. האם קיומה של דבר הטעות הובא לידיעתו של יו"ר הוועדה המחוזית, וככל שהדבר לא הובא לפתחו - האם יש בכך כדי לאיין את תוקף הצו החדש (עמ' 2 לסיכומי המבקש).

טוען המבקש בסיכומיו כי התגלתה סתירה בין עדות המפקח מטעם המשיבה לבין מתכננת המחוז, בשאלה, האם דבר קיומה של רישום נקודת הציון השגויה בתיק פיקוח 237/14, הובא לידיעת יו"ר הוועדה המחוזית, טרם חתימתו על צו ההריסה החדש.

ואולם, עיון בעדויות השניים, מעלה כי המבקש חפץ לאתר בקיעים שאינם קיימים בעדויותיהם.

המפקח מטעם המשיבה העיד:

"אני הסבתי את תשומת ליבו של הממונה על המחוז ושל המתכננת על כך שחלה טעות סופר, באחת הספרות בנקודת הציון. מכאן שיש צורך להחל בהליך חדש להוצאת צו הריסה מנהלי, וכך עשינו" (עמ' 15 לפרו' שורות 20-22).

ובהמשך:

"אני כן יכול להגיד כי יו"ר הוועדה מר אבי הלר, עודכן מראש, כמו גם מתכננת המחוז, על כך שבשל טעות סופר בנקודת הציון, אנו מכינים ומתחילים בהליך חדש להוצאת צו הריסה מנהלי לאותו מבנה באותו תיק הפיקוח, ושכל התנאים מתקיימים להוצאת צו הריסה מנהלי" (שם, עמ' 16 שורות 7-10).

המפקח העיד כי המזכר שנערך על ידו בדבר הטעות (צורף כנספח יא' לתצהירו), הוכנס לתיק הרלוונטי והוצג על ידו באופן אישי ליו"ר הוועדה המחוזית (שם, עמ' 17 שורות 19-20; עמ' 16 שורות 20-21; עמ' 17 שורות 4, 11).

בחקירת מתכננת המחוז, ציינה זו כי ראתה אומנם מזכר בתיק, המפרט את הטעות (שם, עמ' 19 שורות 10-11), אף כי לא ראתה מחובתה לעדכן את יו"ר הוועדה המחוזית בדבר הטעות ברישום נקודת הציון השגויה בצו הראשון.

שילובם של עדויות אלה אינו מעיד כי אלה "סתרו האחד את השנייה", כטענת ב"כ המבקש (עמ' 2 לסיכומים). עדותו של המפקח הייתה אמינה בעיניי, ודבריו בנדון, כי פעל לעדכן אישית את יו"ר הוועדה המחוזית, לא נסתרו, ובה בעת, נמצאו קוהרנטיים עם עדות מתכננת המחוז, בכל הנוגע לעצם קיומו של המזכר בתיק הפיקוח.

אך אפילו הייתי מניח, לטובת המבקש, כי יו"ר הוועדה המחוזית לא עודכן בכך שהובא לפניו צו חדש, המחליף צו אחר, בו נכללה טעות בהחלפת שתי ספרות של נקודת הציון, עדיין, לטעמי, אין בכך כדי להוביל למסקנה בדבר ביטול צו ההריסה המנהלי החדש.

לא כל פגם בהחלטה מנהלית מוביל לבטלותה. קיימת הבחנה בין פגם מהותי, אשר פוסל את ההחלטה המנהלית, ובין פגם שאינו מהותי, שלא יביא לבטלותה. ההבחנה אם מדובר בפגם מהותי אם לאו, תהא על פי שאלות אלו: "ראשית, האם ההפרה עשויה היתה להשפיע על ההחלטה, או, לשון אחרת, האם ההחלטה עשויה היתה להיות שונה לולא ההפרה; ושנית, מה תהיה הפגיעה בטובת הצדדים מזה ובטובת הציבור מזה, אם ההחלטה המנהלית תבוטל בשל ההפרה" (פרופ' י. זמיר, "הסמכות המנהלית" (1996), כרך ב', עמ' 684).

במקרה דנא, סבורני כי אף אילו ניתן היה לשעות לטענה כי יו"ר הוועדה המחוזית לא עודכן בדבר הטעות ברישום נקודת הציון השגויה בצו הראשון, לא היה בכך כדי לשנות החלטתו לחתום על צו ההריסה החדש. טעות סופר גרידא, שהורתה בטעות הקלדה, אינה בגדר שיקול אשר לאורו ניתן היה להניח כי יו"ר הוועדה המחוזית היה משנה החלטתו.

זאת ועוד, קבלת טענת המבקש תגרור מצב בו המבקש ייהנה מפרי עוונו, אך בשל טעות טכנית-פרוצדוראלית של המשיבה, הנעוצה בשגגה אקראית, "והציבור וענייניו מה יהא עליהם" (רע"א 1004/05 שרלי נ' מדינת ישראל, תק' על 2005 (2) 1150).

בת"ב 10667/03 מאנע נ' הוועדה המקומית תל אביב-יפו דן ביהמ"ש, בין היתר, בטענת המבקש, לפיה, דבר קיומו של אירוע שריפת דירת מגוריו, לא הובא לידיעת יו"ר המשיבה, טרם הוצאת צו ההריסה המנהלי. ביהמ"ש קבע כי אירוע שריפה אינו אירוע שגרתי, ומעורבים בו היבטים אנושיים וכלכליים מיוחדים. בנסיבות אלה, כך נקבע, מדובר בהיבט מהותי, ולא בעובדה שולית, שהיה ראוי להביא לפתחו של יו"ר המשיבה, טרם חתימה על צו ההריסה.

יתר על כן. דו"ח שנערך על ידי מהנדס המשיבה שנכח במקום, לא הועבר כלל לידיעת יו"ר המשיבה, ותחת זאת, הועבר אליו דו"ח לאקוני, שאין בו אזכור של דבר שריפת המבנה. על כן, נקבע כי יו"ר המשיבה לא יכול היה לדעת כי הוא מצווה על הריסת מבנה, אשר נשרף כחודש לפני כן, וכי לטענת בעל הנכס הוא ביצע במקום עבודות שיקום.

העדר קיומה של התשתית העובדתית, מנעו מיו"ר המשיבה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה, את טענות המבקש, כמו גם שיקולים נוספים.

שונה הדבר במקרה דנא. רישום שגוי של ספרות נקודת הציון אינו מהווה, על פניו, משום טעות שיש להניח כי יו"ר הוועדה המחוזית, היה מונע צירוף חתימתו על גבי הצו החדש. ההיפך הוא הנכון: אם הגיע יו"ר הוועדה המחוזית למסקנה כי הצו הראשון, בדין יסודו, כי אז אין זה סביר שטעות הקלדה תגרום לביטול צו ההריסה. בפרט נכון הדבר שעה שאין המדובר במבנה המצוי בשטחו הפרטי של המבקש, או במקום בו קיים אופק תכנוני נגלה לעין להכשרת המבנה, ועל כן, כל עיכוב בדחיית מימוש צו ההריסה יגרום לכך שחוטא ייצא נשכר.

1. האם המבנים נשוא הבקשה רחוקים האחד ממשנהו, וככל שכך, האם נפל "פגם מהותי" בתיק פיקוח 235/14, שעה שנקודת הציון שצוינה על גבי הצו, שונה מזו אשר צוינה בנוגע למבנה בתיק פיקוח 237/14 ?

כל טענות המבקש, שפורטו לעיל, נטענו בהתייחס למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14. ואולם, לגבי המבנה נשוא תיק פיקוח 235/14, טענתו היחידה של המבקש הינה כי נקודת הציון שנכתבה על גבי שני הצווים אינה זהה, חרף העובדה כי המבנים צמודים. לפיכך, הסתירה בין נקודות הציון השונות, מלמדת מתוך עצמה על כך שזיהוי המבנים שגוי (עמ' 2 סיפא לסיכומי המבקש).

ואולם, לא ברור כיצד ממשיך המבקש לאחוז בטענתו, אחר שבמהלך הדיון הודה מפורשות: "המבנים נשוא הבקשה לא צמודים ויש ביניהם הפרש של 100 מ"ר", ומיד לאחר מכן, עוד הוסיף כי אין בידו מכשיר GPS, וכי לא מדד את נקודות הציון של כל אחד מהמבנים (עמ' 5 לפרו' הדיון שורות 19-24).

אם מצרפים לכך את העובדה כי ב"כ המבקש כלל לא טרח לחקור את המפקח מטעם המשיבה ביחס למרחק בין המבנים, ונמצאנו למדים כי גרסת המבקש, והמפקח עימו, תואמת האחת את רעותה בהקשר זה, ובא כוח המבקש נותר, אפוא, לבדו עם טענה, שאף שולחו זנח זה מכבר.

לאור האמור, עולה בבירור כי לא הוכח שנפל פגם כלשהו בנקודת הציון המתייחסת למבנה נשוא תיק פיקוח 235/14, או בצו החדש שניתן בהתייחס למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14.

1. האם הוכח כי לא קוימה חובת ההיוועצות בין יו"ר הוועדה המחוזית לבין נציג שר המשפטים בוועדה, באופן שיש בו כדי להוביל לבטלות הצו נשוא תיק פיקוח 237/14 ?

טוען המבקש בסיכומיו כי, כעולה מנספח יג' שצורף לתצהירו של המפקח מטעם המשיבה, טרם חתימת צו ההריסה החדש לגבי המבנה נשוא תיק פיקוח 237/14, יו"ר הוועדה המחוזית לא עדכן את נציגת שר המשפטים כי מדובר בהיוועצות שנייה בנוגע לאותו מבנה, אחר שבצו הראשון נרשמה נקודת ציון שגויה ביחס למבנה.

נוכח זאת, ובהינתן העובדה כי חובת ההיוועצות נועדה להבטיח זהירות יתר, טרם הוצאת צו הריסה מנהלי, הרי שבהעדר מידע מספיק בדבר הנתונים הרלוונטיים, יש מקום להורות על בטלות צו ההריסה בנוגע למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14.

ייאמר על אתר. מקובלת עליי טענת ב"כ המבקש בדבר החשיבות הגלומה בחובת ההתייעצות הסטטוטורית, הקבועה בסעיף 238א(ב1)(2) לחוק התכנון והבניה, לפיה, לא ייתן יו"ר וועדה מחוזית צו הריסה מנהלי, "אלא לאחר התייעצות עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית".

ברי כי תנאי בסיסי לקיומה של התייעצות נאותה, מחייב פריסת מלוא התמונה העובדתית כהווייתה, בפני נציגת שר המשפטים, בלעדיה, לא תיכון התייעצות כהלכתה.

עם זאת, לגופו של עניין, סבורני כי טעמים מספר שוקלים בהצטברם לדחות טענת ב"כ המבקש, בנסיבות המקרה שבפנינו:

ראשית. טענה זו באה, לראשונה, מפי המבקש אך בסיכומים שהגיש. בית המשפט לא יישעה לטענה שנטענה לראשונה בסיכומים, בין היתר, משום שבעל הדין חייב היה להעלות טענה זו בשלב מוקדם יותר של ההליך, באופן שיאפשר בחינת טענתו לגופה, ובה בעת, יאפשר לב"כ הצד שכנגד הזדמנות נאותה ליתן התייחסות הולמת.

שנית. בע"פ 1081/00 סואעד נ' הועדה לתכנון ובניה משגב נקבע: "מכיוון שמעשיו של יו"ר הוועדה המקומית בעניין זה נהנים מחזקת התקינות המנהלית, הרי מי שטוען שלא קויימה חובת התייעצות , עליו הנטל להפריך את החזקה האמורה".

בנסיבות אלה, הנטל להוכיח כי לא קויימה חובת ההיוועצות כנדרש, מוטלת על שכמו של המבקש. ככל שחפץ להוכיח טענתו, היה עליו לבקש לחקור את נציגת שר המשפטים, או גורם אחר, שיהא בכוחו לשפוך אור על טענתו בדבר התייעצות חסרה ולקויה.

אילו היה המבקש פועל כאמור, ניתן היה לבחון נכוחה האם נציגת שר המשפטים הייתה ערה לכך שמדובר בהיוועצות שנייה בנוגע לאותו מבנה, אחר שבצו הראשון נרשמה נקודת ציון שגויה ביחס למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14, ומה עמדתה בנדון.

פשיטא כי בחירתו של המבקש להימנע מעשות כן, אינה יכולה להיזקף, לראשונה בסיכומים, לחובת המשיבה.

שלישית. נספח י' לתצהיר המפקח, אליו מפנה המבקש, מלמד על הפנייה שנעשתה לנציגת שר המשפטים, לשם קבלת עמדתה כמתחייב בדין. לא ניתן להסיק מכך, כטענת ב"כ המבקש, כי נציגת שר המשפטים לא הייתה ערה לקיום המזכר בתיק, המעיד על כך שבצו הראשון נרשמה נקודת ציון שגויה ביחס למבנה, נשוא תיק פיקוח 237/14. ההיפך הוא הנכון: חזקת התקינות המנהלית יוצרת הנחה משתמעת כי הנציגה הייתה ערה לכך, טרם שנתנה עמדתה להמשך הוצאת צו ההריסה החדש.

רביעית. אף לו ניתן היה להניח כי נציגת שר המשפטים, לא הייתה ערה לכך שבאה בפניה התייעצות בנוגע למבנה, אשר לגביו ניתן צו ראשון המכיל נקודת ציון שגויה, כאמור, תורת הבטלות היחסית מלמדת כי יש להבחין בין הפגם לבין נפקותו. כפי שפירטתי לעיל, אינני סבור כי מדובר בפגם שהעדר אזכורו בפני נציגת שר המשפטים, מוביל מיניה וביה לביטול צו ההריסה החדש ביחס למבנה נשוא תיק פיקוח 237/14.

בפרשת סואעד הנזכרת, נקבע בדעת רוב כי גם כאשר ביהמ"ש מתרשם כי לא קויימה חובת ההיוועצות, במלוא היקפה, אין בכך כדי ליצור מסקנה מוכרחת לביטול צו ההריסה המנהלי. כב' השופט ברלינר קבע בנדון:

"לאור כל האמור, עולה השאלה אם מוצדק במקרה דנן לבטל את צו ההריסה המנהלי. הייתי מבטל אותו לו היתה באה בפני ראיה כלשהי שיש בה כדי לתמוך במסקנה, שיש בטענות המערער להראות אפשרות שהבניה נעשית כדין או שההריסה פוגעת בזכויותיו מעבר לנדרש. במקרה דנן הוברר כי הבניה נעשית ללא היתר ועל אדמת מדינה...".

השופט דר, שהצטרף למסקנתו, קבע עוד:

"אני סבור, כאמור, שלא נפל פגם בהליך, כי חובת ההתייעצות קוימה והחזקה בדבר קיומה לא הופרכה. גם אם אין הדבר כך, כי אז התוצאה אינה חייבת, בהכרח, להיות ביטול של צו ההריסה המנהלי... הפתרון שמציע חברי השופט גריל לנקוט בהליך משפטי רגיל, של הגשת כתב אישום נגד המערער, הוא מתן פרס למי שבנה ללא היתר על מקרקעין של המדינה שאין לו זכויות בהן, התעלם מצו הפסקת עבודה והמשיך בבניה. עניינו של המערער הוא מן המקרים הקשים: הקרקע אינה שלו כלל, הבניה נעשתה ללא היתר והוא המשיך בבניה למרות צו הפסקה. סעיף 238א. לחוק נחקק כדי למנוע מעשים מסוג זה שעשה המערער...".

בנסיבות המקרה דנא, מסקנה זו מתעצמת. לאמור, עניינינו במבקש אשר בנה שני מבנים נפרדים ללא היתר, בשטח שייעודו הינו אזור נוף מדברי ואין לגבי המבנים אופק תכנוני. לכך יש לצרף את העובדה כי קיים אינטרס ציבורי מובהק במיגור תופעת הבניה הבלתי חוקית, ונוכח תכלית זו ראה המחוקק להוסיף את הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבניה. בנסיבות אלה, אני מבכר את האינטרס הציבורי, תוך מתן גושפנקא לתכלית החקיקה.

העדר אופק תכנוני ביחס למבנים נשוא הבקשה

יכולים היינו לסיים דברנו בכל אשר אמרנו, שכן, אף הדברים שפורטו, כשלעצמם נאמרו, בחלקם, מעל הצריך, ואם מצאתי להוסיף אי אלו דברים אחדים, אין זה אלא כדי להבהיר כי בהעדר תוחלת תכנונית למבנים נשוא הבקשה, ממילא, תוצאת החלטה זו מוכרחת בנסיבות העניין.

בבקשה שהגיש המבקש ביום 1.4.14 טען הלה: "ישנו סיכוי גבוה כי המבנים נשוא הצווים יאושרו באמצעות היתר בניה כדין באופק התכנוני הנראה לעין" (ס' 10 לבקשה. כן ראה שם, סעיף 15). טענה זו לא נתמכה באסמכתא כלשהי, או בתצהיר של "איש מקצוע" כמתחייב בתקנה 2(ג) לתקנות, בכל הנוגע לעובדות התכנוניות המפורטות בבקשה.

למעשה, כאשר נחקר המבקש, השיב כי ידיעתו בנדון שאובה מדברים שנמסרו לו על ידי מהנדס המועצה, אך הוא עצמו לא פנה למהנדס מטעמו, על מנת שיבדוק שאלת היתכנות קבלת היתר ביחס למבנים, ולא ראה שקיימת תכנית לשינוי ייעוד הקרקע, אלא "רק שמעתי" על כך. גם כאשר עומת עם הטענה כי לא הוגשה תכנית לשינוי הייעוד, השיב: "לא יודע" (עמ' 14 לפרו' שורות 3-12).

דומה כי דבריו של המבקש עצמו, מקפלים בתוכם ומתוך עצמם, את שאלת היתכנות קבלת היתר ביחס למבנים, 'בהישג יד', כהגדרת הפסיקה הענפה.

ואומנם, בעדותה של מתכננת המחוז, הגב' סיבר, הבהירה זו כי ייעוד המקרקעין בהם מצויים המבנים נשוא הבקשה, הינו "אזור נוף מדברי", וכי בהתאם לייעוד זה, "לא ניתן להוציא היתר בניה לשום מבנה" (עמ' 19 לפרו/ שורות 12-18), זולת מבנים חקלאיים, בכפוף לקיומה של תכנית מפורטת. עוד הבהירה הגב' סיבר כי לא הוגשה בקשה לשינוי ייעוד המקרקעין, ומכל מקום, מאחר שעתודות הקרקע ביישוב כסייפה לא מוצו, לא נראה כי המבנים השוכנים במקרקעין נשוא הבקשה, יצורפו בעתיד הנראה לעין לשטח השיפוט של היישוב כסייפה (שם, שורות 15-28).

מתכננת המחוז כלל לא נחקרה על כך, ובנסיבות אלה, משגרסתה לא נסתרה, ונוכח עדותה העקבית והקוהרנטית, מצאתי ליתן אמון מלא בעדותה, בדבר העדר אופק תכנוני למבנים נשוא הבקשה.

אם נבוא לסכם היבט זה, נימצא למדים כי הצהרת המבקש בפתח ההליך, בדבר "אופק תכנוני נראה לעין", התפוגגה בחקירתו הנגדית, עד כי נמוגה כליל אחר עדותה של מתכננת המחוז. דומה, אפוא, כי התחלפה למבקש משאלת לב, ולמצער, עדות שמועה בלתי מבוססת, במציאות בת קיימא.

למעלה מן הצורך ייאמר כי אפילו הייתה תכנית בהליכי תכנון, לא היה בה כדי להכשיר מתן סעד להקפאת בנייה בלתי חוקית, שכן, ההלכה היא כי דחיית מועד ביצוע צו הריסה, או עיכובו, יינתנו יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש (רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל; רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל).

סוף דבר

המבקש העלה, פעם כאן ופעם שם, טענות נוספות, כדוגמת העדר שימוע טרם הוצאת צו ההריסה (בלא שהבהיר המקור הנורמטיבי לכך) ואכיפה בררנית (שלא נמצאה משקפת מציאות כהווייתה), וכל אלה לא בא זכרן עוד בסיכומים שהגיש. לאור האמור, לא מצאתי מקום להיזקק לטענות הנוספות בהרחבה. לטעמי, יש והטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן (השווה: ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, מב (3) 679).

תיק פיקוח 235/14 - רוממות טענות המבקש בראשית ההליך, ביחס לתוקפו של צו ההריסה שהוצא בנוגע למבנה נשוא תיק פיקוח 235/14, הצטמצמה בסיכומיו, לטענה בודדת, לפיה, נקודת הציון שנכתבה על גבי שני הצווים אינה זהה, חרף העובדה כי המבנים צמודים. ואולם, כאמור, אחר שהמבקש הודה מפורשות בחקירתו, כי המבנים מרוחקים האחד מן השני 100 מ"ר, לא מחוור מדוע המשיך המבקש להיזקק לטענה שהוא עצמו הודה כי אינה נכונה.

היבט זה ממחיש, לטעמי, את העובדה כי תכלית הגשת הבקשה, למצער ביחס למבנה הנזכר, לא נועדה אלא לדחוק קץ הריסת המבנה, אף אם אין ממשות קונקרטית בטענות המבקש, והדבר מקרין כמובן על היקף ההוצאות שראוי כי יושתו בנסיבות העניין.

תיק פיקוח 237/14 - לא הרי טענות המבקש בתחילת ההליך כהרי טענותיו בסיכומים, ואף נופך טענותיו בסיכומים קרם לבוש בעל אדרת אחידה, הנוגעת לטעות סופר שנפלה בצו ההריסה הראשון, שהוחלף בצו הריסה חדש. לטעמי, משהוברר למבקש כי בכך לבדו מדובר, ובשים לב לעובדה כי בנסיבות העניין לא מדובר בפגם מהותי, ובהתחשב בכך שלמבקש לא הייתה אסמכתא אחרת להוכיח תזות והשערות שהעלה, ניתן היה לצפות כי לא ימשיך לאחוז בחבלי טענות רעועות, תוך עמידה על חקירת מתכננת המחוז, והמפקח בצידה.

אכן, ככלל, זכותו של בעל דין לעמוד על מיצוי הליך משפטי שהגיש. ואולם, שעה שמתברר כי אין ממש ביריעת הטענות שגולל בכתב טענותיו הפותח, אזי, ראוי כי יידע בעל הדין שהמשך עמידתו על ההליך, במתכונתו, עלולה להוביל לכך שבמידה וטענותיו יידחו, ביהמ"ש לא יירתע מפסיקת הוצאות הולמות לחובתו. הדבר עולה בקנה אחד עם ההלכה הכללית, לפיה, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו, מבלי שיצא שכרו בהפסדו, שכן, "ניהול הליכים משפטיים הוא עניין יקר" (בש"א 684/95 פסח סוסנוביק ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - פורסם במאגרים).

משנה תוקף יש למסקנה זו, כאשר מדובר בבקשה לביטול או לעיכוב צו הריסה מנהלי, שכל כולו לא נוצר על ידי המחוקק אלא כדי להביא למיגור אפקטיבי ויעיל נגד בנייה חדשה, יחסית.

חומרה יתירה נודעת לדרך הילוכו של המבקש, שפנה לביהמ"ש על מנת שיפרוס עליו כנפי מצודתו, הגם שהוא עצמו מפגין בפרהסיה, כי מורא הדין לא מרתיעו מלפעול בניגוד לחוק, תוך הקמת מבנים נפרדים, על קרקע שלא נועדה לייעוד לה משמשים המבנים. מוטב, אפוא, אילו לא נשא המבקש את שמו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ס' 47 לבקשה מיום 1.4.14), ואת עיקרון השוויון, לשווא.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה.

על רקע כל האמור, ונוכח דרך הילוכו של המבקש ששינה חזית והרחיבה בלא שניתנה בידו רשות, ובלי שנמצא כי היו לטענותיו על מה שיסמוכו, ובשים לב להיקף כתבי הטענות והדיונים שהתנהלו בהליך הנדון, ובהתחשב בכך שעניינה של הבקשה בעיכוב ביצוע צווי הריסה לשני מבנים נפרדים, אני קובע כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 7,000 ₪.

מזכירות ביהמ"ש תעביר לידי המשיבה 7,000 ₪ מתוך הפיקדון שהופקד על ידי המבקש בתיק דנא, ויתרת הסכום תוחזר לידי המבקש.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ד, 22 מאי 2014, בהעדר הצדדים.