בפניי תביעתו השטרית של התובע לתשלום בגין שיק מס’ 5399349 (להלן: “השיק”) ושטר חוב מס’ 514972 (להלן: “שטר החוב”) שנמסרו לו בקשר עם יחסי שכירות הנוגעים לדירה ברח’ אליהו הנביא 22/13, באר שבע (להלן: “הדירה”).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את העדים שהעידו בפניי ועיינתי בסיכומיהם של הצדדים החלטתי לקבל את התובענה כנגד הנתבע 2 בחלקה ולדחות את התובענה כנגד הנתבעת 1 וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1. התובע הינו בעל הדירה. מי שניהל בעבור התובע את כל הנוגע להתקשרות בין הצדדים ויחסי השכירות בכלל הינה בתו, הגב’ אלה רשף, וכן משרד תיווך מטעם התובע.
2. הנתבע 2 הינו מי ששכר, ביחד עם רעייתו, את הדירה ע”פ הסכם שכירות מיום 19.10.20107 (להלן: “הסכם השכירות הראשון”). תקופת השכירות ע”פ ההסכם הראשון הגיעה לסיומה ביום 31.08.2008.
3. הנתבעת 1 הינה אמו של הנתבע 2 והיא ערבה לכל התחייבויותיו של הנתבע 2 כלפי התובע ע”פ הסכם השכירות הראשון.
4. הסכם השכירות הראשון הוארך מעת לעת עד שביום 05.09.2012 חתמו התובע, הנתבע 2 ורעייתו על מסמך שכותרתו “הארכת הסכם שכירות בלתי מוגנת” (להלן: “הסכם השכירות האחרון”) ובו נקבע כי תקופת השכירות תגיע לסיומה ביום 31.08.2013.

עוד נקבע כי דמי השכירות החודשיים הם בסך של 1,300 ש”ח לחודש. עוד נקבע כי הארכת תקופת השכירות “נתונה לשקול דעתו הבלעדי של המשכיר” וזאת גם אם הנתבע 2 ורעייתו יודיעו על רצונם להאריך את תקופת השכירות ונקבע גם מה יהיו דמי השכירות בתקופת השכירות המוארכת, אם אכן זו תוארך.

יש לציין בעניין זה כי לאחר חתימת הסכם השכירות הראשון נחתם הסכם שכירות נוסף שנוסחו זהה (להלן: “הסכם השכירות השני”) ולאחר מכן נחתמו מסמכים שכותרתם “הארכת הסכם שכירות בלתי מוגנת” וכל אותם מסמכים התייחסו להסכם השכירות הראשון.

הנתבעת 1 חתומה גם על הסכם השכירות השני.

1. התובע הגיש לביצוע שיק ע”ס 12,100 ש”ח שנמשך מחשבונה של הנתבעת 1 כן שטר חוב ע”ס 10,000 ש”ח החתום ע”י הנתבעים, הנתבע 2 כעושה השטר והנתבעת 1 כערבה לשטר.
2. הנתבעים הגישו התנגדות לבקשות הביצוע האמורות.

בהתנגדות טענו הנתבעים כי השיק ושטר החוב ניתנו בקשר עם הסכם השכירות הראשון בלבד.

לגופו של עניין טען הנתבע 2 כי קיים את כל חיוביו עד ליום 31.08.2013 ואף שילם תשלומים שלא היה עליו לשלם בסך של 2,200 ש”ח בגין “חריגות בניה ונזילה של כלל דיירי המבנה”.

הנתבע 2 טען כי ביקש להאריך את תקופת השכירות אולם רק ביום 27.08.2013, שלושה ימים לפני תום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות האחרון, הודיע לו התובע “כי הינו עומד על המצאת שיקים חדשים מטעם אימי ואינו מסתפק בשיקים שלי”.

הנתבע 2 טען כי בהתראה כה קצרה הוא לא יכל לפנות את הדירה בה התגורר עם רעייתו ועם בתו בת ה - 3 ועל כן נותר לגור בדירה עד ליום 30.09.2013 “עד שמצאתי דירה חלופית”.

עוד טען הנתבע 2 כי “להודעותיי כי בידי המפתח ואני מבקש למוסרו - לא הייתה כל היענות”.

1. בתצהירה התייחסה הנתבעת 1 למועד מסירת השיק ושטר החוב וטענה, כאמור, כי אלו נמסרו בקשר עם הסכם השכירות הראשון ולהבטחת ההתחייבויות ע”פ הסכם זה בלבד.

הנתבעת 1 טענה להתיישנות השיק ושטר החוב “בשים לב למועד בהם הם ניתנו, ולתקופה עבורה הם ניתנו”. הנתבעת 1 טענה כי לא הסכימה “כי שטר החוב והשיק יהוו בטוחה לאחר יום ה- 31/8/2008”.

1. ביום 02.03.2015 התקיים דיון בתובענות שאוחדו.

הנתבע 2 הודה כי דמי השכירות עבור חודש ספטמבר 2013 לא שולמו. ביחס למסירת המפתח לאחר פינוי הדירה ביום 30.09.2013 כטענתו, טען הנתבע 2 כי ביקש מבתו של התובע לתאם ביקור בו ימסור את המפתח. עוד טען הנתבע 2 כי אינו אחראי “לכל הנזקים שהיו בדירה”.

1. בדיון טענה ב”כ התובע כי התובע אינו יודע את מועד הפינוי בפועל אולם ביום 08.10.2013 נפרצה הדירה ע”י פורץ שהוזמן ע”י התובע “ובאותו מועד התגלה שהדירה במצב הרוס שנגרמו לה נזקים רבים”.
2. ב”כ התובע הסכימה בהגינותה הרבה למתן רשות להתגונן על כל סכום שמעבר לסך של 1,300 ש”ח שהוא סכום דמי השכירות לחודש ספטמבר 2013, שאין חולק כי לא שולמו.

הצדדים הסכימו כי טענת ההתיישנות תוכרע במסגרת פסק הדין.

1. לנוכח המוסכם ניתנה לנתבעים רשות להתגונן על הסכום שמעל 1,300 ש”ח וניתן פסק דין חלקי על הסכום שאינו שנוי במחלוקת תוך שצוין כי “חיוב הנתבעת 1 בתשלום שכר הדירה אינו מהווה הכרעה ביחס לטענותיה כפי שהועלו בהתנגדות”.
2. בהתאם לאמור בהחלטה שניתנה הגיש התובע כתב תביעה בסדר דין מהיר ובס’ 14 לכתב התביעה פירט את הנזקים שנגרמו לו.

אציין כי התאריך שצוין בס’ 9 לכתב התביעה בטעות יסודו שכן התובע ציין קודם לכן, וכך גם עולה מהקבלה שצורפה, כי פריצת הדירה ע”י המנעולן בוצעה ביום 08.10.2013.

ראו לעניין זה גם את האמור בס’ 12 לכתב התביעה.

1. עיקר הסכום שנתבע הינו בגין האיחור בפינוי הדירה כאשר בגין מרכיב זה תבע התובע הן את הפיצוי המוסכם בסך של 10,000 ש”ח והן את הפיצוי המוסכם בסך של 100$ לכל יום איחור והכל כאמור בס’ 10 א’ 1 להסכם השכירות הראשון (סעיף שמופיע גם בהסכם השכירות שנחתם בשנה שלאחר מכן).
2. התובע ציין כי סך הנזקים שנגרמו הינו סך של 44,628 ש”ח אך תבע את הסכום של 24,899 ש”ח שהוא סכום החוב בשני תיקי ההוצל”פ שנפתחו במועד פתיחתם.
3. בכתב התביעה טען התובע כי לאחר שנפרצה הדירה על ידו התברר לו כי זו נפרצה קודם לכן מהחלון ונשרפה כתוצאה מהצתה (ס’ 12 לכתב התביעה).

בעניין זה של ההצתה טען התובע בס’ 16 לכתב התביעה כי “הדירה נשרפה וניזוקה קשה בהצתה”.

התובע ציין כי המשטרה לא הצליחה לגלות את נסיבות ההצתה אך ציין לצד זאת כי שריפת הדירה אירעה מייד עם הפקדת השיק נושא התובענה ובכך רמז לקשר בין שני הדברים.

1. בכתב התביעה טען התובע כי לקראת סיום תקופת השכירות האחרונה אכן ביקש מהנתבע 2 שיקים של אמו, הנתבעת 1, אולם הנתבע 2 סירב לעשות כן והציע שיקים שלו אולם, “לאור ניסיון העבר שבו חוללו השיקים שלו סירב התובע לתנאי זה”.
2. התובע טען כי בשלב זה החלו בין הצדדים חלופת מסרונים ואף הוקלטה שיחה שמצביעה על סירובו של הנתבע 2 ורעייתו לפנות את הדירה במועד.
3. באשר למועד מסירת השיק טען התובע כי השיק לא נמסר מכוח הסכם השכירות הראשון אלא בהתאם למסמך הארכת הסכם השכירות שנחתם ביום 22.08.2010 ואשר צורף לכתבי הטענות, ולא כחלק מהסכם השכירות הראשון כנטען ע”י הנתבעים, כאשר במסמך זה צוין כי השיק נמסר “להבטחת תשלומים שוטפים לשכירות חודשית עבור 11 חודשי שכירות”.
4. עוד טען התובע כי הנתבעת 1 הייתה מעורבת בכל ההתקשרות בין הצדדים “ועצם מעורבותה הביאה להסכמת התובע ובתו להמשיך ולהשכיר את הנכס לתובע (צ”ל “הנתבע 2” - א.ה.) ולאשתו שכן היא הייתה “הגורם האחראי” מבין הצדדים”.
5. עוד טען התובע כי “הנתבעים אף סירבו לאפשר לבתו של התובע להראות את הדירה לשוכרים פוטנציאליים וזאת בניגוד לתנאי הסכם השכירות” ותמכו טענתם זו במסרון שצורף לכתבי הטענות.
6. ביום 24.06.2015 התקיים דיון אליו לא התייצבו הנתבעים אף כי מועד הדיון נקבע בנוכחותם בדיון שקדם לכך.

בנסיבות אלו ניתן כנגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד.

1. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין וביום 28.10.2015 התקיים דיון בבקשתם זו. הנתבע 2 נחקר על האמור בתצהירו. ב”כ התובע ויתרה על חקירתה של הנתבעת 1 והצדדים סיכמו טענותיהם.

בהחלטה שניתנה בדיון הוריתי על ביטול פסק הדין שניתן בכפוף לתשלום הוצאות התובע בסך של 3,000 ש”ח ולהפקדת סך של 15,000 ש”ח בקופת בית המשפט.

בתום ההחלטה נקבע מועד לשמיעת הראיות.

1. ביום 06.01.2016 נשמעו הראיות בתובענה. מטעם התובע העידו בתו, הגב’ אלה רשף, וה”ה ליפכן ואבוקסיס ואילו מטעם הנתבעים העידו הם בעצמם.
2. בשלב מאוחר יותר הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
3. המחלוקות בין הצדדים נוגעות לנסיבות מסירת השיק וכפועל יוצא מכך לחבותה של הנתבעת 1 מכוח השיק, להיקף הנזקים, ולהפרת ההסכם.

באשר לנזקים הרי שהתחשב בכך כי הנזקים שפורטו בכתב התביעה גבוהים, בערכם הנומינלי, מהסכום שננקב בכתב התביעה בערכו הנומינלי, אין מנוס מלדון בכל הנזקים שפורטו ולקבוע לאילו נזקים, אם בכלל, אחראים הנתבעים.

נדון גם בטענותיו של הנתבע 2 לקיזוז בגין סכומים ששילם ביתר לטענתו.

1. נדון במחלוקות בין הצדדים להלן.

דיון והכרעה

שטר החוב

1. ס’ 13 א’ להסכם השכירות הראשון קובע את הביטחונות שעל הנתבע 2 ורעייתו היה למסור לתובע ובכלל זה שטר ביטחון ע”ס 10,000 ש”ח. בהסכם מצוין אמנם כי שטר הביטחון ייחתם ע”י שני השוכרים, קרי הנתבע 2 ורעייתו, וע”י שני ערבים טובים.
2. בפועל, שטר החוב נחצם רק ע”י הנתבע 2 כעושה השטר וע”י הנתבעת 1 כערבה.
3. עם זאת, לנוכל האמור בתצהירי הנתבעים שצורפו בתמיכה להתנגדות, המסקנה המתחייבת הינה כי שטר החוב שהוגש לביצוע בתיק זה הוא שטר החוב שנמסר לתובע בעת חתימת הסכם השכירות הראשון.
4. נוסחו של ס’ 13 א’ להסכם השכירות השני זהה בנוסחו לס’ 13 א’ להסכם השכירות הראשון וגם הוא עוסק באותו שטר חוב.
5. בנסיבות בהן הנתבע 2 ורעייתו וכן הנתבעת 1 חתמו גם על הסכם השכירות השני שעה שיש בידי התובע שטר חוב שנמסר לו מכוח הסכם השכירות הראשון יש להניח כי לא נמסר שטר נוסף וכי הצדדים הסכימו כי שטר החוב, שלא נכתב בו כי הוא רלוונטי רק להסכם השכירות הראשון אלא צוין כי הוא ניתן “עבור דירה ברח’ אליהו הנביא 22/13, ב”ש”, ימשיך לחול גם בקשר עם הסכם השכירות השני.
6. ממילא גם שאם היה שטר החוב שניתן בקשר עם הסכם השכירות הראשון מוגבל לאותו הסכם בלבד היה על הנתבע 2 ורעייתו למסור לתובע שטר חוב חדש.

יודגש גם כי הנתבעת 1 חתמה על הסכם השכירות השני וערבה לכל ההתחייבויות ע”פ הסכם זה.

1. טענת התובע ולפיה שטר החוב נמסר במעמד חתימת הסכם השכירות הראשון לא נסתרה והיא מקובלת עליי.
2. לנוכח האמור בס’ 13 א’ סיפא להסכם השכירות הראשון יש להניח כי שטר החוב נמסר כשהוא אינו נושא תאריך.
3. הסכם השכירות הראשון, שהוארך כאמור מעת לעת עד שהגיע לסיומו הסופי ביום 31.08.2013, מאפשר לתובע לעשות שימוש בשטר לאחר שנתן לשוכרים הזדמנות לתקן את ההפרות ואלו לא תוקנו בתוך 7 ימים.
4. מכתבי ההתראה שנשלחו במהלך השנים מעידים כי מלבד הפרת ההסכם לה טוען התובע בתביעה שבפנינו היו לתובע טענות נוספות להפרת ההסכם.

העובדה כי התובע לא עשה שימוש בשעתו בשטר החוב אינה גורעת מתקפותו. מותר לתובע לבחור מתי לעשות שימוש בשטר החוב.

1. באשר לטענתם של הנתבעים להתיישנות השטר הרי שטענה זו נדחית.
2. לא זו בלבד ששטר החוב חל גם ביחס להסכם השכירות השני שנחתם ביום 28.08.2008 אלא שגם לפי הסכם השכירות הראשון טרם חלפה תקופת ההתיישנות גם אם היה נושא שטר החוב את תאריך חתימת הסכם השכירות הראשון.
3. הסכם השכירות הראשון נחתם ביום 19.10.2007 ושטר החוב הוגש לביצוע ביום 17.03.2014. תקופת ההתיישנות הקבועה בס’ 96 (א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובעת תקופת התיישנות של שבע שנים ממועד שבו נולדה עילת התביעה.
4. גם אם הייתי מניח כי עילת התביעה נולדה ביום חתימת הסכם השכירות הראשון, והיא לא, הרי שממילא טרם חלפה תקופת ההתיישנות כאמור.
5. סיכומו של דבר, טענתם של הנתבעים להתיישנותו של שטר החוב נדחית.
6. נבחן בהמשך את תוקפה של ערבותה של הנתבעת 1 כלפי התובע מכוח הסכמי השכירות.

השיק

1. השיק נושא תאריך 28.10.2013 והסכום הרשום בו הינו סך של 12,100 ש”ח.
2. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה מתי נמסר השיק.
3. בתצהירים שצורפו תמיכה להתנגדות טענו הנתבעים כי השיק נמסר כשהוא ריק בעת חתימת הסכם השכירות הראשון ולהבטחת החיובים שנקבעו בהסכם השכירות הראשון בלבד.
4. גם אם אלך לשיטתם של הנתבעים הרי שברי כי גם בעניין זה של השיק, בדיוק כפי שפורט בעניין שטר החוב, טענת ההתיישנות נדחית.
5. התובע לעומת זאת טען כי השיק נמסר ביום 22.08.2010 ביום בו נחתם מסמך בנוגע להארכת הסכם השכירות לתקופה נוספת, עד ליום 31.08.2011.
6. הנתבע 2 הכחיש בחקירתו את הטענה האמורה וטען “זה לא נכון, התוספת בכתב יד לא הייתה במקור והמקור אצלך”.

הנתבע 2 נשאל מדוע לא טען טענה זו עד היום והוא השיב “עד היום לא שמתי לב לזה”.

התשובה מהימנה בעיניי והיא אינה מעוררת כל קושי שכן בתצהירו שצורף בתמיכה להתנגדות וכן בתצהיר העדות הראשית (מוג נ/1) התייחס במפורש למועד מסירת השיק שכנטען על ידו ולא היה כל צורך כי יתייחס מראש לטענות שטרם נטענו ע”י התובע באותה עת.

1. על גבי המסמך האמור יש אמנם חתימות כפולות של הנתבע 2 ורעייתו אולם אין כל וודאות כי חתימות אלו מתייחסות לאותה תוספת שאכן נכתבה בכתב יד.
2. ועוד, די בעין בלתי מזוינת כדי להבחין כי סגנון הכתב באותה תוספת אמנם דומה לאמור בראש המסמך אך הוא שונה מהכיתוב הנוסף שמופיע בכתב יד ולפיו סכום דמי השכירות כפי שתוקן הינו “בתאום עם אלה רשף”.
3. לו היה עניין זה של המסמך מיום 22.08.2010 עומד לבדו הרי שהיה לתובע קושי בהוכחת הטענה כי השיק אכן נמסר ביום 22.08.2010.

אך עניין זה אינו עומד לבדו ושאר הראיות הנסיבתיות תומכות בכך כי האפשרות המסתברת יותר היא כי השיק אכן נמסר בעת חתימת המסמך מיום 22.08.2010.

1. בחקירתו טען הנתבע 2 כי “במעמד החוזה הראשון נתתי שיק ביטחון של אמא שלי על סך 10,000 ש“ח ואמא חתמה על שטר חוב. מעבר לזה לא היה שיק נוסף של אימי”. גרסה זו מעוררת קושי של ממש.

ראשית, אם אכן נמסר שיק ע”ס 10,000 ש”ח הרי שלא ניתן כל הסבר כיצד זה ייתכן כי השיק שהוגש לביצוע הינו על סכום אחר מבלי שנטען ומבלי שנראה כי בוצע שינוי כלשהוא בסכום. שנית, הסכם השכירות הראשון אינו דורש מסירת שיק ביטחון בסכום זה ובכלל לצורך הבטחת כלל התחייבויות הנתבע 2 ורעייתו.

1. ס’ 13 ב’ להסכם השכירות הראשון (וגם להסכם השכירות השני) דן בשלושה שיקים להבטחת תשלום חובות לעירייה, חברת החשמל וועד הבית.

הנתבע 2 התייחס בחקירתו לעניין זה וטען כי “בשנת 2007 קיבלת 3 שיקים פתוחים יכול להיות שאת שינית את הכיתוב עליהם”. טענה זו לא הוכחה כלל ומעבר לכך היא אינה תאמת את הטענה שנטענה ע”י הנתבע 2 רק מספר שורות קודם לכן בחקירתו ולפיה מלבד מעבר לאותו שיק ע”ס 10,000 ש”ח ומעבר לשטר החוב “לא היה שיק נוסף של אימי”.

1. הנתבעת 1 נשאלה גם היא בחקירתה לעניין מועד מסירת השיק והיא השיבה “אני לא זוכרת”.

הנתבעת 1 נשאלה האם מסרה את השיק במעמד חתימת המסמך מיום 22.08.2010 וגם לשאלה זו היא השיבה “לא זוכרת לא יודעת על מה מדובר”.

בהמשך העידה הנתבעת 1 כי “אני יודעת שנתתי שיק אחד בלבד ולא יודעת מתי הוא ניתן” ובהמשך, לשאלת בית המשפט, היא השיבה “יכול להיות הגיוני שזה 19.10.2007, אני לא יודעת בוודאות”.

התרשמתי ממהימנותה של הנתבעת 1 בעניין זה. העובדה כי הנתבעת 1 לא התעקשה על הגרסה שמסרה בתצהירה מחזקת את מהימנותה אולם לגופו של עניין הטענה כי השיק נמסר במעמד חתימת הסכם השכירות הראשון לא הוכחה ע”י הנתבעים.

1. טענתם הנחרצת של הנתבעים בתצהירים שצורפו בתמיכה להתנגדות הפכה להיות לא רק פחות נחרצת אלא גם בלתי מוסברת לחלוטין בעת החקירה הנגדית.
2. סיכומו של דבר, שוכנעתי די הצורך כי השיק אכן נמר במעמד חתימת המסמך מיום 22.08.2010.
3. נבחן עתה את תוקפה של ערבותה של הנתבעת 1 כלפי התובע מכוח הסכמי השכירות, הן ביחס לשיק והן ביחס לשטר החוב.

ערבותה של הנתבעת 1

1. משבוררו נסיבות מסירת השיק ושטר החוב ומשנדחתה טענתם של הנתבעים להתיישנות שטר החוב והשיק נבחן עתה את תוקפה של ערבותה של הנתבעת 1 כלפי התובע בהתאם להסכם השכירות הראשון והשני והאם ערבות זו תקפה גם בהתייחס לנסיבות התובענה שבפנינו.

נבחן בנפרד גם את השיק ואת שטר החוב.

1. באשר לערבותה של הנתבעת 1: הרי שבעוד שהיא חתומה על הסכם השכירות הראשון והשני הרי שהנתבעת 1 אינה חתומה על המסמכים השונים שעל פיהם הוארכה תקופת השכירות מעת לעת, ובכלל זה הסכם השכירות האחרון.
2. המסמכים אמנם קבעו כי הוראות הסכם השכירות הראשון ימשיכו לחול, בשינויים המחויבים כמובן, אולם לא די בהסכמה זו שבין התובע לבין הנתבע 2 ורעייתו בכדי לחייב את הנתבעת 1 להמשיך ולערוב להתחייבויותיהם של הנתבע 2 ורעייתו עד שהדירה פונתה ולפינויה שלא במועד שנקבע בהסכם השכירות הראשון ולאחריו בהסכם השכירות השני.
3. בדף האחרון של הסכם השכירו הראשון נרשם כי ההתחייבות והערבות הינה “לקיום כל התחייבויות השוכרים בהסכם זה”. הנתבעת 1 חתמה על הנסח האמור.

אין חולק כי בסופו של יום, גם אם היו איחורים שונים בתשלומים הרי שדמי השכירות ע”פ הסכם השכירות הראשון והשני שולמו במלואם ואין לתובע כל טענה בעניין זה.

אין גם חולק כי בנסיבות בהן ההסכם הוארך מעבר לתקופה שנקבעה בהסכם השכירות השני הרי שמועד הפינוי שנקבע בהסכם השכירות השני אינו רלוונטי עוד.

1. אין כל הצדקה לחייב את הנתבעת 1 לערוב לשאר התחייבויות הנתבע 2 ורעייתו לאחר שהגיע לסיומו הסכם השכירות השני בנסיבות בהן התובע ויתר על זכותו להחתים מחדש את הנתבעת 2 על המסמכים לפיהם הוארכה תקופת השכירות ונקבע מועד חדש לפינוי.
2. שוכנעתי די הצורך כי הנתבעת 1 ידעה כי הנתבע 2 ורעייתו ממשיכים לגור באותה דירה גם אחר שתמה תקופת השכירות ע”פ הסכם השכירות השני אולם ידיעה זו כשלעצמה אינה הופכת אתה לערבה להתחייבויות שהיא לא נטלה על עצמה במפורש.
3. בני אדם פועלים ע”פ אינטרסים. אין בכך כל פסול. כל עוד האינטרסים הם לגיטימיים כמובן ובענייננו מדובר בעניין לגיטימי.

אם התובע מוותר על האינטרס שלו להבטיח כי יהיה לו ערב לקיום התחייבויות הנתבע 2 ורעייתו בוודאי שאין לדרוש מהנתבעת 1 לערוב לאותן התחייבויות. דבר לא מנע מהתובע להחתים את הנתבעת 1 על הסכמתה להארכת תוקפו של הסכם השכירות המקורי מעת לעת.

בנסיבות אלו אין כל בסיס משפטי לטענה לפיה הנתבעת 1 ממשיכה להיות ערבה להתחייבויות שנוצרו מעבר לתקופת השכירות שהגיעה לסיומה ע”פ הסכם השכירות השני.

1. מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה יש הצדקה מלאה לדרוש מבעל נכס, ללא כל קשר לגילו ונסיבותיו האישיות, להקפיד על וודאות בעניין זה.

הנכס הוא של בעל הנכס. הוא גם בעל האינטרס העיקרי.

1. באשר לשיק: כאמור שוכנעתי די הצורך כי השיק אכן נמסר במעמד חתימת המסמך מיום 22.08.2010.
2. אניח לצורך הדיון כי התוספת בכתב יד על גבי המסמך האמור כתובה גם במקור. כתב היד מציין באופן מפורש כי השיק נמסר “להבטחת תשלומים שוטפים לשכירות חודשית עבור 11 חודשי שכירות”.
3. התובע אינו טוען כי דמי השכירות בגין שנת השכירות שהגיעה לסיומה ביום 31.08.2011 לא שולמו. יכול והם לא שולמו במועדם בתקופת השכירות אולם בסופו של יום הם שולמו והם לא נתבעים.
4. בנסיבות אלו לא מצאתי כל סיבה בשלה יש הצדקה לחייב את הנתבעת 1 לפרוע שיק אשר החיובים שהוא נועד להבטיח כבר נפרעו.

שיק, ובכלל זה השיק נושא התובענה, אינו ניתן בחלל ריק. שיק תמיד קשור לעסקה מסוימת. חייבת להיות מאחוריו התחייבות כלשהיא קיימת או עתידה לבוא.

ובענייננו ההתחייבות היא ברורה: להבטיח תשלום של 11 חודשי שכירות שמגיעים לסיומם ביום 31.08.2011.

לא הייתה שום וודאות כי יחסי השכירות יימשכו מעבר למועד זה והנתבעת 1 לא יכולה הייתה להניח כי השיק האמור ישמש גם להבטחת דמי שכירות מעבר לאותו תאריך שננקב במסמך שבמעמד חתימתו ניתן השיק.

1. בנסיבות בהן אין כל טענה לחוב בגין דמי שכירות בגין התקופה שהגיעה לסיומה ביום 31.08.2011 אין עוד תוקף לשיק והנתבעת 1 אינה חייבת לפרוע אותו.

לפיכך, תביעתו השטרית של התובע כנגד הנתבעת 1 בקשר עם השיק נדחית.

1. באשר לשטר החוב: אין חולק כי שטר החוב ניתן במעמד חתימת הסכם השכירות הראשון. ס’ 13 להסכם השכירות הראשון קובע כי הביטחונות, ובכלל זה שטר החוב, ניתנים “להבטחת ביצוע התחייבויותיו של השוכר על פי הסכם זה, במיוחד תשלום התשלומים על ידו ופינוי המושכר במועד ועל פי הסכם זה…”.
2. נבחן את לשונו של ההסכם. הביטוי “על פי הסכם זה” חוזר פעמיים ודי בכך כדי ללמדנו שהכוונה היא להבטחת ההתחייבויות על פי ההסכם ורק על פיו.

אין חולק אמנם כי הסכם השכירות הראשון הוארך מעת לעת עד ליום 31.08.2013 אולם הנתבעת 1 לא הייתה צד לאותן הארכות והיא לא נתנה הסכמתה להמשיך ולערוב להתחייבויות שנוצרו לאחר שתמה תקופת השכירות ע”פ הסכם השכירות השני.

1. יש אמנם קושי בכך כי שטר החוב אינו מציין כי התמורה ניתנה ע”פ הסכם השכירות הראשון והוא נוקב במינוח כללי יותר. עם זאת, לא הוכח כי הנתבעת 1 נתנה הסכמתה מראש כי ערבותה ע”פ שטר החוב תמשיך לחול כל עוד שוכרים הנתבע 2 ורעייתו את הדירה.
2. כאמור מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להטיל על המשכיר, בענייננו התובע, את החובה להקפיד על ניסוחו של ההסכם ולהקפיד, בכלל זה, גם על וודאות ביחס לתוכנה של הערבות. התובע לא יכול היה להניח כי הנתבעת 1, שהיא אמנם אמו של הנתבע 2 ומן הסתם רוצה בטובתו, מעוניינת להמשיך להיות ערבה.

ואם רצה התובע כי ערבותה של הנתבעת 1, שבה ראה “גורם אחראי”, תמשיך לחול גם מעבר להסכם השכירות השני היה עליו לקבל את הסכמתה המפורשת. הסכמה כזו לא ניתנה.

1. לפיכך, תביעתו של התובע כנגד הנתבעת 1 בקשר עם שטר החוב נדחית.

טענתו של התובע להפרת הסכם השכירות

1. אין חולק כי בהתאם להסכם השכירות האחרון הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.08.2013.
2. עיון בהסכם השכירות האחרון מעיד בבירור כי תוכנו של מסמך זה שונה מתוכנם של המסמכים שקדמו לו ואשר עניינם היה גם הוא חידוש תקופת השכירות.

במסמך זה, להבדיל מקודמיו, נכללה הוראה מפורשת ביחס להארכת תקופת השכירות מעבר לתאריך של 31.08.2013.

1. הצדדים קבעו כי “במידה והשוכרים יחפצו בעתיד בהארכה נוספת של תקופת השכירות, הם מתחייבים להודיע על כך בכתב חודשיים מראש…שאם לא כן ההסכם לא יוארך יותר”. הסעיף לא הגיע לסיומו במילים או ולאחריהן הוסיפו הצדדים תנאי ברור ולפיו “בכל מקרה, כל הארכה נוספת של תקופת השכירות נתונה לשקול דעתו הבלעדי של המשכיר…” ונקבעו גם דמי השכירות לתקופה הנוספת, אשר כאמור תלויה בהסכמתו של התובע.
2. אף כי ניתן היה לנסח באופן ברור יותר את המשפט הנוגע להסכמתו של התובע ולהבהיר כי היא מתייחסת באופן מפורש להארכה שמעבר ליום 31.08.2013 ולא לתקופה שלאחריה הרי שלא זו בלבד שהנתבע 2 לא טען לעניין זה אלא גם שהעובדה כי הצדדים הסכימו על דמי שכירות לשנת 2013-2014 מחייבת את הפרשנות הברורה לפיה התנאי של קבלת הסכמתו של התובע להארכת תקופת השכירות מתייחס להארכה מעבר ליום 31.08.2013.
3. לכתבי הטענות צירף התובע חלופת מסרונים בין בתו לבין הנתבע 2. עיון בחלופת המסרונים מעידה בבירור כי בין הצדדים עלה עניין הארכת הסכם השכירות מעבר ליום 31.08.2013.
4. ביום 22.08.2013 פנתה בתו של התובע לנתבע 2 בעניין זה וביום שלמחרת הוא השיב לה “דיברתי עם רפי אני מחכה שהדס (רעייתו - א.ה.) תחזור מהעבודה וניכנס אליו”. נדמה היה לרגע כי העניינים “מסתדרים”.

אולם אז הגיעה הודעתו של הנתבע 2 מיום 27.08.2013 ולפיה הנתבעת 1 לא רוצה לתת לו שיקים שלה והוא הציע לתובע שיקים שלו. בחלוף מספר דקות השיבה בתו של התובע לנתבע 2 במסרון משלה ודחתה את ההצעה.

התשובה לא הייתה נוקשה והוצעה בה הצעה הגונה בנסיבות העניין להפקיד תמורה בגין שני חודשי שכירות ולפנות את הדירה בתוך חודשיים על מנת שהדבר ייעשה “בצורה מסודרת”.

לא מצאתי כל פסול בכך כי בתו של התובע התנתה את ההצעה בחתימה על “הסכם כתוב וביצוע התשלום”.

1. הנתבע 2 סירב להצעה והודיע מפורשות כי “אין לך שום זכות להוציא אותי מהבית אני רוצה לחתום חוזה את לא רוצה נדבר בבית משפט את רוצה לחתום בבקשה”.
2. לאחר דברים אלו הודיעה בתו של התובע כי ההצעה שהוצעה קודם לכן אינה רלוונטית עוד ובתגובה השיב הנתבע 2 כי “בכפוף לחוק אני לא חייב לתת לך צ’קים של אמא שלי”.

הנתבע 2 כמובן צודק והוא אינו חייב ליתן שיקים של אמו. אולם הנתבע 2 מתעלם מכך כי גם לתובע יש זכויות והוא אינו חייב כלל להסכים להשכיר את הדירה מעבר לתקופת השכירות המגיעה לסיומה ביום 31.08.2013.

1. לא היה כל פסול בכך כי התובע יתנה את הארכת הסכם השכירות בקבלת שיקים של הנתבעת 1. זכותו לדרוש. זכותו של הנתבע 2 לסרב. וייתכן גם והסירוב נובע מסיבה אובייקטיבית ולא מגחמה. ועדיין, לא ניתן לחייב את התובע להאריך את הסכם השכירות.
2. במצב זה אין לנו אלא להיצמד להוראות הסכם השכירות האחרון ולפיו היה על הנתבע 2 להודיע על רצונו בהארכת הסכם השכירות בכתב ועד ליום 30.06.2013. לא הובאה כל ראיה ביחס לפנייה בכתב עד למועד זה.
3. יכול ואם היה פונה הנתבע 2 בעניין זה במועד הוא היה מקבל כבר אז בבירור את עמדתו של התובע ולפיה הוא מעוניין בשיקים של הנתבעת 1. ואם לא היה בידי הנתבע 2 להמציא שיקים כאמור היה לו די והותר זמן להתארגן.

נדגיש בעניין זה כי בחקירתו הודה התובע כי בעת חתימת הסכם השכירות האחרון התנאי להארכת הסכם השכירות עד ליום 30.08.2013 היה קבלת שיקים של הנתבעת 1 (עמ’ 20) והוא הודה כי “זה היה התנאי בשנתיים האחרונות”.

לא הייתה כל הפתעה אפוא מבחינתו של הנתבע 2 והוא יכול היה להניח כי תנאי זה יימשך גם בשנה שלאחר מכן, ככל שהתובע יסכים בכלל להאריך את תקופת השכירות.

1. מעבר לכך, סבורני כי ראוי היה שהנתבע 2 היה מקבל את ההצעה להפקיד שני חודשי שכירות ולחתום על מסמך כפי שהתבקש במסרון מיום 27.08.2013 אלא שנדמה כי בצר לו ובלחצו בחר הנתבע 2 לענות להצעה בדרך שלא הותירה בידי התובע ברירה אלא לעמוד על פינוי הדירה בהתאם למועד הפינוי המקורי, קרי 31.08.2013.
2. אין חולק כי הדירה לא פונתה במועד זה והדבר מהווה הפרה של ההסכם. בהתאם להסכם השכירות הראשון, שהוראותיו הן אלו שהוארכו מעת לעת, סעיף הפינוי מהווה סעיף יסודי והפרתו מהווה אפוא הפרה יסודית.
3. עדותו של הנתבע 2 כי לא מצא סידור אחר למגורי משפחתו בהתראה כה קצרה מהימנה בעיניי והיא גם סבירה אולם בהתחשב בכך כי הנתבע 2 הביא את עצמו למצב דברים זה אין הדבר יכול להוות הצדקה להפרתו של הסכם השכירות ולאי פינוי הדירה במועד שנקבע, קרי ביום 31.08.2013.
4. סיכומו של דבר, אין מנוס מקביעה כי אי פינוי הדירה במועד מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות מבלי שנמצא כל צידוק לעשות כן.

פינוי הדירה בפועל

1. הנתבע 2 טען כי פינה את הדירה בפועל ביום 30.09.2013. התובע לא סתר טענה זו וטענתו של הנתבע 2 מהימנה בעיניי. בתו של התובע העידה בחקירתה כי אינה בטוחה שהנתבע 2 אכן שהה בדירה ביום 01.10.2013 (עמ' 26) וציינה כי "כל עוד לא החזרת את המפתח אני לא יכולה לדעת מתי עזבת בפועל".
2. הנתבע 2 הגיש הסכם שכירות חלופי (מוצג נ/2) שנחתם ביום 23.09.2013 המעיד כי כבר מצא דירת מגורים שתחילת תקופת השכירות ביחס אליה הינה ביום 01.10.2013.
3. טענתו זו של התובע נתמכת במסרון ששלח לבתו של התובע מיום 03.10.2013 ציין הנתבע 2 כי “הבית פנוי כבר מיום שלישי”. בתו של התובע השיבה למסרון זה אולם לא הוצגה כל ראיה ביחס לניסיון של התובע, או מי מטעמו, לברר אם אכן הדירה כבר פונתה ביום זה.
4. חלופת המסרונים שהוחלפה בין הצדדים ביום 04.10.2013 תומכת גם היא באפשרות המסתברת יותר כי קודם למועד זה הדירה כבר פונתה.

ביום 08.10.2013 שלח הנתבע 2 מסרון נוסף ובו הוא שואל מדוע המתווך מטעם התובע לא בא לקחת את המפתח. סבורני כי דבר זה מעיד ברמת הסתברות גבוהה כי הדירה כבר הייתה פנויה במועד זה. ראו גם המסרון ששלח הנתבע 2 לבתו של התובע ביום 23.09.2013, ביום בו חתם על הסכם השכירות החלופי מוצג נ/2.

1. טענתו של התובע לפיה הזמין פורץ על מנת לפרוץ את הדירה ביום 08.10.2013 מהימנה בעיניי והיא נתמכת בקבלה שצורפה. סבורני עם זאת כי לא היה כל צורך בפריצת הדירה קודם שהיה ממוצה הניסיון לקבל את המפתח חזרה בנסיבות בהן נדמה היה בבירור כי הדירה כבר פונתה ביום 30.09.2013.
2. דומני כי היעדר התקשורת המעשית בשלב זה הינה התוצאה של המסרונים מצדו של הנתבע 2 עד לאותו שלב שלשונם לא הייתה ראויה. יש לציין לצד זאת כי אותו סגנון שונה לבלי היכר החל מיום 23.09.2013 שעה שהנתבע 2 כבר מצא דירה חלופית שאז החל סגנון שונה של תכתובת מצדו של הנתבע 2.
3. ביום 29.09.2013 שלח הנתבע 2 לבתו של התובע מסרון ולפיו הוא מוכן לפנות את הדירה “ביום שלישי הקרוב…בתנאי שאין שום הליכים משפטיים וניפרד כידידים” אך הוסיף כי “אני לא יוצא מפה בלי הצ’ק פיקדון”.

סבורני כי מדובר בלא יותר מאיום סרק שהרי במועד זה כבר היה חתום הנתבע 2 על הסכם שכירות חלופי והנתבע 2 היה עוזב את הדירה עם שטר החוב או בלעדיו, כפי שאכן אירע בסופו של יום.

1. בהמשך מותנו הדברים עוד יותר והנתבע 2 שלח לבתו של התובע מסרון מיום 03.10.2013 ובו כתב כי “אחרי שש שנים אפשר לסיים את זה בהקורדים לא צורמים…לא ניסיתי להילחם” וביום 04.10.2013 שלח מסרון נוסף והתייחס לקריאת השעונים והדגיש כי “באמת שאני רוצה לסיים יפה אחרי 6 שנים בבית שלך”.
2. התרשמתי כי דברים אלו הם דברים כנים וברגע שימצא הנתבע 2 מהמצב אליו נקלע, באשמתו כמובן, ביום 27.08.2013, הוא הבין את המצב ופעל באופן סביר לסיים את היחסים באופן ראוי.

נזקיו של התובע

1. נבחן עתה את הנזקים והפיצויים להם טוען התובע בגין הפרתו של ההסכם ובגין קבלת הדירה במצבה כפי שהודגם בתמונות שצורפו לכתבי הטענות.

מצב הדירה לפני תחילת היחסים בין הצדדים ולאחר פינוי הדירה

1. בס’ 6 להסכם השכירות הוסכם בין הצדדים כי הנתבע 2 ורעייתו קיבלו “את המושכר במצב טוב, תקין ונקי הוא מתחייב להחזיק את המושכר במצב טוב, תקין ונקי…”.
2. הסכם השכירות הראשון הוארך כאמור מעת לעת. סביר כי בחלוף השנים חל בלאי טבעי אולם מעבר לאותו בלאי טבעי לא ציינו הצדדים כל שינוי ביחס למצב הדירה בעת שחתמו על מסמכים שונים הנוגעים להארכת הסכם השכירות הראשון.
3. התובע טען כי התמונות שצורפו לכתב התביעה צולמו ביום שנפרצה הדירה, קרי ביום 08.10.2013 וטענה זו מהימנה בעיניי. ראו לעניין זה גם עדותו של מר אבוקסיס שלא נסתרה (עמ' 16). עוד יש להדגיש כי התמונות שצורפו מדגימות את מצב הדירה לפני השריפה ובעניין זה ראו גם האמור בס' 10 לתצהירו של העד מטעם התובע, מר אבוקסיס, שלא נסתר.

עוד טען התובע כי הדירה עברה שיפוץ כללי בשנת 2003 ובשנת 2006 ושיפוץ זה כלל החלפת המטבח ושיפוץ האמבטיה וגם טענה זו מהימנה בעיניי והיא לא נסתרה.

1. הטענה נתמכה בעדותם של העדים שהעידו מטעם התובע ועדותם לא נסתרה.
2. הפער בין ההצהרה הכללית כאמור בהסכם השכירות הראשון ובין עדותם שך העדים מטעם התובע לבין מצב הדירה כפי שמודגם בתמונות שצורפו מטעמו של התובע הוא פער משמעותי.
3. התובע טען כי הנתבע 2 ורעייתו הרסו את הדירה ואף גנבו ממנה ציוד. בכל הכבוד הראוי, סבורני כי לא היה מקום לשימוש בביטויים אלו שהנטל להוכיחם הוא נטל כבד יותר מהמקובל במשפט האזרחי.
4. התמונות אמנם מדגימות נזקים אולם לא ניתן לקבוע כי נזקים אלו נעשו מתוך כוונה להרוס את הדירה ולבטח לא הוכחה גניבה של ציוד.
5. התמונות הנוגעות למטבח ולחדר האמבטיה מעידות בבירור, עם זאת, כי הנתבע 2 ורעייתו לא דאגו לתחזוקה ראויה של הדירה. לעומת זאת, הנתבע 2 סיפק הסבר סביר ביחס לתמונה המתייחסת לפתיחת הצנרת והסברו זה מהימן בעיניי.
6. ועוד, הנזק שנגרם לדלת הכניסה לחדר האמבטיה הינו, לטעמי, בבחינת בלאי סביר הוא עשוי לנבוע גם מטיבה של הדלת ולאו דווקא משימוש לא סביר.
7. באשר לארון הבגדים אשר לגביו נטען כי “נעלם” העיד הנתבע 2 כי הודיע לבתו של התובע כי הארון “מלא טרמיטים” ומאחר וזכה להתעלמות טוטאלית זרק את הארון “ועשיתי ריסוס לבית בסך 800 ש”ח”. הנתבע 2 לא הציג אמנם קבלה והסביר כי החברה שעשתה את הריסוס פשטה את הרגל וניסיונותיו להוציא מהם קבלה לא צלחו.

עדותו של הנתבע 2 בעניין זה מהימנה בעיניי והיא לא נסתרה.

1. הנתבע 2 נשאל בחקירתו היכן המקרר והוא השיב כי “המקרר בדירה” וטענתו מהימנה בעיניי ודומני כי באחת התמונות נראית אכן דלתו של המקרר.
2. הנתבע 2 לא סתר את טענתו של התובע כי הוסיף מדפי אחסון מגבס אולם בהתחשב באופי העבודה שבוצעה ובהתחשב בכך כי הדירה ממילא נמכרה ע”י התובע איני סבור שיש מקום לראות בכך הפרה יסודית.
3. באשר לבלוני הגז הרי שלא שוכנעתי כי הנתבע 2 הוא שנטל את בלוני הגז אליו ולא שוכנעתי גם כי הנתבע 2 הוא שגרם נזק לצנרת והתביעה הראש נזק זה נדחית.
4. בס’ 14 לכתב התביעה פירט התובע את העלויות של תיקון הנזקים שנגרמו לדירה.

כפי שהתברר הרי שהתובע לא תיקן את הליקויים אלא מכר את הדירה במצבה כפי שהיא (ס' 22 לכתב התביעה) וכך גם העיד העד מטעם התובע, מר אבוקסיס, שאמר "התובע לא ביקש ממני לשפץ מחדש".

על פני הדברים אפוא לא נגרם כל נזק.

עם זאת, אי פסיקת פיצוי כלל אינה צודקת שכן ניתן להניח, ברמה גבוהה של הסתברות, כי מצבה של הדירה השפיע על שוויה בעת המכירה אף כי לא צורפה חוות דעת שמאי בעניין זה ומעבר לכך פטור מתשלום בגין נזקים שהנתבע 2 אחראי להם אינו צודק.

בנסיבות אלו ראיתי לנכון לפסוק בעניין הנזקים להם זכאי התובע על דרך האומדנה.

1. למען הסדר הטוב נתייחס לנזקים שנתבעו כפי סדר הופעתם בס’ 14 לכתב התביעה.

ס’ 14 ד - עלות פריצת הדירה - התובע זכאי לפיצוי בגין הסכום ששילם בסך כולל של 400 ש”ח. גם אם אניח כי התובע לא שיתף פעולה עם פניותיו של הנתבע 2 בעניין זה יכול היה הנתבע 2 לסור בעצמו למשרד התיווך שפעל מטעמו של התובע ולהניח שם את המפתח.

ס’ 14 ה’ - עלות צביעת הדירה והסרת תוספות הגבס - בנסיבות העניין זכאי התובע לפיצוי על דרך האומדנה בסך של 1,500 ש”ח.

ס’ 14 ו’ - בלוני גז וצנרת גז - התביעה נדחית.

ס’ 14 ז’ - ארונות מטבח - בנסיבות העניין זכאי התובע לפיצוי על דרך האומדנה בסך של 1,000 ש”ח.

ס’ 14 ח’ - ברז מטבח - התובע זכאי לפיצוי בסך של 120 ש”ח ואת לנוכח סבירות ההוצאה ואף כי לא הוצגה קבלה.

ההצתה

1. כאמור, בכתב התביעה טען התובע כי ביום בו הפקיד את השיק (29.10.2013) התקבלה אצל בתו שיחת טלפון ממשטרת ישראל ובה הודע לו כי ישנה שריפה בדירה וכי מדובר בהצתה.
2. התובע צירף צילום מסך על מנת להוכיח את קבלת השיחה. אניח כי אכן התקלה הודעה כאמור ואניח גם כי אכן הייתה הצתה.
3. מכאן ועד לייחוס העניין לנתבע 2 או מי מטעמו הדרך ארוכה. ארוכה מאוד. ורחוקה מאוד. והיא לא הוכחה כלל ועיקר.

בהיעדר ממצאים ברורים יותר לא היה כל מקום לטעון, או אפילו לרמוז, כי ידו של הנתבע 2 במעל.

1. מעבר לכך, ואף כי אין צורך לקבוע ממצא בעניין זה, ולאחר שהתרשמתי מעדותו של הנתבע 2 איני סבור כי הנתבע 2, אשר הצטייר בעיניי כמי שנאבק כדי לקיים את משפחתו בכבוד, היה מבצע פעולה כה קיצונית כגון הצתת דירה ובכלל.

הפסד הכנסות והוצאות נסיעה (ס’ 14 ט’ וס’ 14 י’ לכתב התביעה)

1. התובע לא הוכיח ראש נזק זה ובהתחשב בגילו, ונאחל לו אריכות ימים ובריאות טובה, איני משכנע כי אכן ניתן לכמת עניין זה.
2. אין לי כל ספק כי בתו של התובע אכן השקיעה מאמצים וזמן ניכר בהתנהלות מול הנתבע 2 אולם בנסיבות בהן היא אינה צד לתביעה והיא אינה תובעת את נזקיה שלה ולא הוכח כי התובע שילם לבתו עבור שירותיה הטובים עבורו איני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי בעניין זה.

הפסד דמי שכירות (ס’ 14 יא’ לכתב התביעה)

1. התובע לא הוכיח ראש נזק זה והתביעה בעניין זה נדחית. התובע לא הציג ראיות ביחס לפרסומים בניסיון להשכיר את הדירה לאחר שנפרצה הדירה על ידו ולא ברור אם נעשה כלל ניסיון להשכירה לנוכח ההחלטה למכור את הדירה כאמור בס' 22 לכתב התביעה.

שווי הריהוט שנגנב (ס’ 14 יב’ לכתב התביעה)

1. התובע לא הוכיח כי הנתבע 2 גנב את הציוד בכלל ואילו ביחס לארון ניתן הסבר מניח את הדעת שלא נסתר.

תשלום דמי שכירות לחודש ושמונה ימים (ס’ 14ב’ לכתב התביעה)

1. בגין תשלום דמי השכירות לחודש ספטמבר 2013הרי שכבר ניתן פסק דין חלקי.

באשר לשמונת הימים הנוספים עד לפריצה בפועל הרי שבנסיבות בהן הנתבע 2 הודיע כי הדירה כבר פונתה קודם לפריצה בפועל איני סבור כי יש הצדקה לפסוק לטובת התובע תשלום דמי שכירת בגין שמונת ימים אלו.

הוצאות איתור החייב (ס’ 14 יד’ לכתב התביעה)

1. לנוכח הסכום שנתבע ובהתחשב בכך כי הנתבע 2 לא הודיע לתובע את כתובתו החדשה זכאי התובע לפיצוי בסך של 295 ש”ח בגין ראש נזק זה.

חובות מים (ס’ 14 יג’ לכתב התביעה)

1. התובע לא הוכיח ראש נזק זה ועל כן אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

הפיצוי המוסכם

1. הפיצוי המוסכם הנתבע הינו המרכיב העיקרי של התובענה.
2. התובע עותר לפיצוי מוסכם בסך של 10,000 ש”ח וכן לפיצוי בסך של 100$ ליום עבור 37 ימים, קרי מיום 01.092013 ועד ליום 08.10.2013 וכל כאמור בס’ 10 א’1 להסכם השכירות הראשון.
3. במהותם פיצויים אלו אכן אינם דורשים הוכחת נזק והם אינם מונעים מהתובע לתבוע פיצוי בגין נזקים שאירעו לו בפועל.
4. בהתחשב בנסיבות במיוחדות של העניין שבפניי ואף כי אין כך ספק כי אי פינוי הדירה במעד שנקבע מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות סבורני כי שיקולי צדק מחייבים הפחתת הפיצוי המוסכם.
5. אין זה חיזיון נדיר כי גם תיק שהיקפו מצומצם יחסית עשוי לעורר חיבוטי נפש.

מן העבר האחד ניצב בפנינו התובע, אדם אשר הדירה משמשת כמקור הכנסה ואשר אין ספק כי נגרמה לו פגיעה כתוצאה מהתנהלות ושל הנתבע 2 כלפיו. גם במישור המוסרי לא היה כל מקום לביטויים בהם התבטאו הנתבע 2 ורעייתו כלפי התובע ובתו, ובפרט לאמור באותה שיחה טלפונית בין בתו של התובע לבין רעייתו של הנתבע 2.

שיחה זו אמנם לא תומללה במלואה ואין זה ראוי כי כך ייעשה אולם די בדברים שנאמרו בה כדי להמחיש מדוע הפכה התקשורת בין הצדדים לבלתי אפשרית ממש.

רעייתו של הנתבע 2 הציעה לבתו של התובע “חלון הזדמנויות להיכנס אליו”. ההצעה הינה מעט מוזרה בהתחשב בכך כי מדובר בדירתו של התובע.

אם בכך הייתה מסתיימת השיחה דיינו. אלא שרעייתו של הנתבע 2 לא הסתפקה בכך וכאשר סירבה בתו של התובע לאותן הצעות “נדיבות” החלה מסכת גידופים שרק מפאת כבודם של הצדדים אין צורך חזור עליה בפסק הדין ודי לדברים כי צורפו לכתבי הטענות (ראו דקה 3:24 לשיחה).

נזכור גם כי בתו של התובע הציעה לנתבע 2 להישאר בדירה למשך חודשיים נוספים בתנאי שישלם מראש את התשלום ויחתום על מסמך בעניין, הצעה הגונה בנסיבות העניין.

מן העבר האחר לעומת זאת ניצב הנתבע 2 ומשפחתו אשר נקלעו, ברשלנותם, למצב בו ארבעה ימים לפני תום תקופת השכירות לא התאפשר להאריך את הסכם השכירות לתקופה נוספת. כך מצא עצמו הנתבע 2 במצב בלתי אפשרי שעה שברור כי האופציה של אי פינוי הדירה הינה האפשרות היחידה המיידית העומדת בפניו שעה שהאפשרות האחרת היא, כנטען, לגור ברחוב (עמ' 22, שורות 6-7).

אכן מדובר במצב דברים בלתי אפרי אשר עשוי להצדיק התחשבות מסוימת בנתבע 2.

1. אין ספק כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם. ועדיין, סבורני כי פיצוי מוסכם בסך כולל של 24,000 ש“ח כפי שתובע התובע הינו כזה שנדמה כי נקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" כפי שקובע בס’ 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א -1970.
2. פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי ההתערבות בפיצוי המוסכם שקבעו הצדדים צריכה להיעשות במקרים חריגים (ראו לעניין זה ע”א 8506/13 וע”א 8535/13, זאבי תקשורת אחזקות בע”מ ואח’ נ’ בנק הפועלים בע”מ ואח’) וכאשר לא קיים יחס סביר כלשהוא בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו.
3. סבורני כי המקרה שבפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים הפחתת הפיצוי המוסכם. לא ראיתי כל התאמה או יחס סביר בין פיצוי מוסכם של 24,000 ₪ לבין הנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מאיחור של חודש בפינוי הדירה, שעלות דמי השכירות החודשית שלה הינה סך של 1,300 ₪, קרי 15,600 ₪ לשנה במועד הרלוונטי.
4. בנסיבות המיוחדות של המקרה ובהתחשב בשיקולי צדק אשר ראוי תמיד להביא בחשבון בפסק דין, שהרי שני צדדים ניצבים בפנינו ולא רק מסמכים, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי המוסכם הכולל על סך כולל של 10,000 ₪. דומני כי די בפסיקת פיצוי מוסכם בסכום זה כדי לשקף את הנזקים האפשריים שצפו הצדדים בעת כריתת החוזה למקרה בו יהא איחור של חודש ימים בפינוי הדירה.

ראו לעניין זה גם את האמור בס' 9 לסיכומי התובע אף כי חמישה חודשי שכירות בענייננו אינם שווי ערך ל – 10,000 ₪.

1. אדגיש לעניין זה כי התובע הציע, כאמור, לנתבע 2 להישאר חודשיים ימים נוספים ללא דרישה של פיצוי כלשהוא ובלבד שישולמו מראש דמי השכירות בגין חודשיים אלו. הנתבע 2 אמנם דחה את ההצעה אך ברי כי הדבר מעיד על הלך רוחו של התובע באשר לפיצוי שהוא סבר שמגיע לו. הגינותו של התובע אינה צריכה כמובן לפעול לרעתו אולם היא מצדיקה התחשבות מסוימת בנתבע 2.

טענותיו של הנתבע 2 לקיזוז

1. טענותיו של הנתבע 2 לקיזוז בגין סכומים ששילם ביתר לא הוכחו ודינן להידחות.

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל התובענה כנגד הנתבעת 1 נדחית במלואה. התובע יגיש בקשה מתאימה לתיק ההוצל"פ.
2. באשר לנתבע 1 הרי שלנוכח כל האמור אני מחייבו לשלם לתובע סך כולל של 13,315 ₪ בגין הנזקים שהוכחו ובגין הפיצוי המוסכם המופחת.
3. בנוסף לאמור ובהתחשב בהוצאות שכבר נפסקו עד כה ובכך כי חלקה של התובענה כנגד הנתבע 2 נדחה ובהתחשב בכך כי התובענה כנגד הנתבעת 1 נדחתה אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע הוצאות משפט בסך מינימלי של 2,500 ₪ כולל מע"מ.
4. הסכום שהופקד ע"י הנתבע 2 בקופת בית המשפט יועבר, על פירותיו, לידי ב"כ התובעת.
5. יתרת הסכום שנפסק לחובת הנתבע 2 תשולם עד ליום 10.12.2016 לידי ב"כ התובע.
6. במידה והסכום לא ישולם במועדו זכאי התובע להמשיך בהליכי הוצל"פ על הסכום שנפסק, בניכוי הפיקדון על פירותיו, והוא יעדכן את גובה החוב בתיק ההוצל"פ.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ז, 10 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.