בפניי בקשתו של התובע לתיקון פסק הדין שניתן ביום 10.11.2016.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים בפניי ביום 06.12.2016 החלטתי לדחות את הבקשה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

1. התובע הינו בעל זכויות במקרקעין והוא תבע את הנתבעים 1 ו- 2 בגין נזקים שנגרמו לו בשל הפרת הסכם שכירות שנחתם בקשר עם המקרקעין.
2. אין צורך כמובן לפרט את כל מסכת העובדות הנוגעת לעניין וזו מפורטת דיה בפסק הדין שניתן.
3. נאמר רק כי ביום 24.06.2015 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין בהיעדר התייצבות. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק דין וקבעתי את הבקשה לדיון.
4. ביום 28.0.2015 התקיים דיון בבקשה והנתבע 2 נחקר. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם ולאחר מכן הוריתי על ביטול פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאותיו של התובע ובכפוף להפקדת סך של 15,000 ש”ח בקופת בית המשפט תוך שציינתי כי לעניין ביטול פסק הדין “יש להביא תמיד בחשבון את האפשרות כי גרסה שמציג בעל דין עשויה להתברר כגרסת אמת”.
5. בהחלטתי מהדיון ביקשתי מהצדדים לטעון לעניין אופן הפקדת התשלומים שנקבעו כפי שציינתי. הנתבעים טענו לעניין זה ואילו ב”כ התובע, בהגינותה הרבה, השאירה את העניין לשיקול דעתי.

לאחר דברים אלו קבעתי כי הסכומים שנקבעו ישולמו בתשלומים חודשיים של 600 ש”ח כל אחד החל מיום 10.11.2015 ובכל עשירי לחודש שלאחריו. קבעתי עוד כי במידה והנתבעים לא יפקידו את הסכום שנקבע לפי התשלומים שנקבעו כאמור “יעמוד פסק הדין על כנו והדיון יבוטל”.

1. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות והראיות אכן נשמעו ביום 06.01.2016. הנתבעים מצדם הפקידו באופן סדיר את חמשת התשלומים הראשונים (אם כי לא במדויק במועדים שנקבעו), קרי עד לחודש מרץ 2016 כולל ולאחר מכן הפקידו תשלום נוסף בחודש מאי 2016. ומאז חדלו התשלומים.
2. ביום 10.11.2016 ניתן פסק הדין וזאת לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם.
3. בפסק הדין הוריתי על דחיית התובענה כנגד הנתבעת 1 וקיבלתי בחלקה את התובענה כנגד הנתבע 2 וחייבתיו בהוצאות משפט.
4. הסכומים שהופקדו בקופת בית המשפט ע”י הנתבעים עד לאותו מועד הועברו לידי ב”כ התובע.
5. כיום מבקש התובע כי נחזור אחורה בזמן, נבטל את פסק הדין המנומק שניתן (כמובן שהתובע זכאי לסבור כי פסק הדין שגוי) ונחייב את הנתבעים בהתאם לפסק הדין שניתן כנגדם בהיעדר התייצבות כאמור.
6. דינה של בקשה זו להידחות מכל וכל. חזרה אחורה בזמן אינה אפשרית ברוב תחומי החיים ולרוב את שנעשה אי אפשר להשיב. לעתים אפשר לתקן. אך תיקון חייב להיות צודק ובענייננו תיקון כפי שמבקש התובע אינו צודק כלל וזאת גם מטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה.
7. אין חולק כי הנתבעים לא עמדו בתשלומים נקבעו. גם אם אניח כי הדבר נעשה מתוך זלזול בבית המשפט אין הדבר מצדיק ביטול פסק דין מנומק שניתן שהוא לעולם עדיף על פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או בהיעדר התייצבות מבלי שטענות הנתבע נבחנות לגופו של עניין. אין בכך כל חידוש אלא היגיון בלבד.
8. ובענייננו לא שוכנעתי כלל כי אי הפקדת התשלומים כולם נעשתה מתוך זלזול בבית המשפט. העובדה כי גם מצבו הכלכלי של התובע אינו שפיר אינה מחייבת כמובן כי הנתבעים מצויים במצב טוב יותר. שוכנעתי די הצורך כי התשלומים שנקבעו לא הופקדו מחמת חיסרון כיס ולא מתוך זלזול וזאת בהתחשב במה שנמסר בדיון מיום 28.0.2015 ובה שאמר הנתבע 2 בדיון שהתקיים ביום 06.12.2016, דברים אשר לא נסתרו.
9. לצורך הדיון אניח כי הנתבעים לא הפקידו את התשלומים שנקבעו מתוך זלזול בבית המשפט. גם הנחה כאמור אינה מצדיקה היעתרות לבקשה.
10. התובע זכאי היה לעמוד על זכויותיו בהתאם להחלטה מיום 28.10.2015. אך את זאת היה עליו לעשות במועד. הנתבעים שילמו את התשלום האחרון קודם לפסק הדין ביום 31.05.2016. בחודש יוני 2016 או לכל המאוחר בחודש יולי 2016 יכול היה התובע להגיש בקשה שלא ליתן פסק דין מנומק בתובענה אלא לקיים את שנקבע בהחלטה מיום 28.10.2015.

התובע לא עשה כן אלא הגיש שתי בקשות נפרדות למתן פסק דין לגופו של עניין.

1. וכפי שציינתי, ניתן פסק הדין באיחור. לא מדובר במחדל של התובע כמובן אלא שהתובע יכול היה לנצל עניין זה לטובתו ולבקש לקיים את החלטה מיום 28.10.2015. התובע לא עשה כן.
2. הגשת הבקשה כיום נגועה בשיהוי ניכר וגם לגופו של עניין היא אינה מוצדקת. התובע הוא כמובן אדם פרטי ואינו גוף ציבורי אולם לא רק חובת תום הלב חלה עליו אלא גם החובה לנהוג בהגינות וסבירות. והגשת בקשה לבטל את פסק הדין המנומק שניתן כיום אינה סבירה.
3. ניתן פסק דין מנומק. פסק דין כאמור עדיף על פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות. העובדה כי התובע אינו שבע רצון מפסק הדין המנומק שניתן אינה מצדיקה הגשת בקשה לביטול פסק הדין. לא זו הדרך להשיג על פסק הדין.
4. ודוקו, גם הנתבע 2 אינו שבע רצון מפסק הדין המנומק שניתן כנגדו. האם דבר זה רלוונטי? התשובה לכך שלילית. הנתבע 2 אינו מעוניין לשלם את הסכום שנפסק. הנתבע מחויב לשלם את הסכום שנפסק. הא ותו לא.
5. התשלום שעל הנתבע 2 לשלם נובע מפסק הדין. לא מרצונו החופשי. האם מוצדק כי לאחר שניתן פסק דין מנומק לאחר שמיעת טענות הצדדים, חקירותיהם וסיכומיהם ונפסק סכום מסוים ישלם הנתבע 2 סכום גבוה יותר בשל פסק דין שאינו מנומק? האם מוצדק כי הנתבעת 1, אשר התביעה כנגדה נדחתה בפסק הדין, תהיה עתה מחויבת בתשלום רק מאחר ולא עמדה בתשלומים שנקבעו? התשובה לשאלות אלו שלילית.

תוצאה כפי שמציע התובע אינה צודקת. ובית המשפט אינו יכול, ואינו צריך, להיעתר לבקשה שאינה צודקת.

1. במתח המתמיד שבין העניינים הדיוניים לבין העניינים המהותיים אין צורך לומר כי המהות תמיד עדיפה על מחדלים דיוניים כפי ענייננו.
2. טענת התובע ולפיה בית המשפט אינו יכול לבטל את ההחלטה שהוא עצמו נתן ביום 28.10.2015 יכולה הייתה כמובן להיות נכונה אילו התובע היה מבקש ליישם את ההחלטה בזמן אמת ולא לאחר שניתן פסק דין מנומק. השיהוי בו נקט התובע מהווה, בנסיבות העניין, ויתור מובהק, מדעת, על זכותו לבקש כי בית המשפט יפסוק לפי האמור בהחלטה מיום 28.10.2015.
3. ועוד, בדיון שהתקיים ביום 06.12.2016 טען התובע כי “כהרגלו בית המשפט עושה יותר מדי חסד עם הנתבעים ומשמש גם כעובד סוציאלי וגם כפסיכולוג”. גם אם אניח כי מדובר במחמאה סבורני כי דברים אלו לא היו צריכים להיאמר.

בית המשפט מחויב לעשיית צדק ולפסוק במחלוקת המובאת בפניו לגופו של עניין. וכך בדיוק נעשה. העובדה כי ישנם מצבים בהם מחויב בית המשפט לגלות רגישות ואמפתיה לנסיבות מסוימות אינה רלוונטית להכרעה גופה.

1. סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.
2. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות בגין הליך הנוכחי.
3. ואחרית דבר, עיון במערכת נט המשפט מעלה כי לאחר הדיון הפקיד הנתבע 2 תשלומים נוספים. המזכירות תעביר את הכספים שהופקדו, על פירותיהם, לידי ב”כ התובע. מכאן ואילך ובכל הנוגע לתשלומים יפעל הנתבע 2 מול ב”כ התובע ישירות או באמצעות תיק ההוצל”פ.

ניתנה היום, י"ח ניסן תשע"ז, 14 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.