לפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

• דן יחיד -

החלטה

תביעה זו עניינה להכיר בפגיעה בגב של התובעת כ"פגיעה בעבודה" מיום 19.6.13.

רקע עובדתי

1. התובעת ילידת 1967, עובדת כסייעת בגן ילדים באשדוד.

2. לטענת התובעת, ביום 19.6.13 הרימה ילד שמשקלו כ-10 ק"ג לערך והניחה אותו על המזרן, ובעת שהתרוממה חשה בכאבים חזקים בגב התחתון (להלן: "האירוע).

3. ביום 23.6.13 פנתה התובעת לרופא והתלוננה על כאבי גב.

4. ביום 14.1.14 פנתה התובעת לנתבע בתביעה להכיר בפגיעה שנגרמה לה ביום 19.6.13 כ"פגיעה בעבודה" (נ/1). ביום 9.4.14 דחה הנתבע את תביעת התובעת בקובעו:

"מעיון בפרטי תביעתך, ומברורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך".

5. על החלטה זו משיגה התובעת בתביעה זו.

6. מטעם התובעת העידה היא עצמה ואילו מטעם הנתבע לא זומנו עדים.

טענות הצדדים

7. לטענת התובעת, ביום 19.6.13 הרימה ילד במשקל של כ-10 ק"ג, התכופפה להניחו על מזרון ובעת שהתרוממה חשה בכאבים חזקים בגבה התחתון. לדבריה, חרף העובדה שהרגישה כאבים לא פנתה מיד לטיפול רפואי ולמחרת נחה בביתה עד לשעה 15:00 שרק אז התייצבה במקום העבודה. לדבריה, רק ביום ראשון (23.6.13) פנתה לקבלת טיפול רפואי ולאחר שהכאבים הוחמרו המשיכה בבירור רפואי מסיבי יותר שהעידו על ממצאים של בלטי דיסק אחורי קל עם לחץ על השק הטקאלי (בדיקת C.T. מיום 7.7.13).

לטענת התובעת, מסרה לרופאה המטפלת כי היא עצמה מטפלת בילדים וכי כאבי הגב החלו ימים מספר לפני שהגיעה לרופאה. לדבריה, הרישום הרפואי שבו צוין כי היא סובלת מכאבי גב כחודשיים ימים, אינם מדבריה לרופאה.

התובעת טענה, כי הרישום הרפואי הקודם לרישום בגין תלונותיה עקב האירוע, התייחס לכאבים הקשורים לצלעות וכי הציון לגבי התרופות שקיבלה אינו נוגע לכאבי גב. התובעת מבקשת לראות חיזוק לגרסתה במסמכים הרפואיים שלאחר האירוע ובעובדה שהמעביד, הגם שלא נכח באירוע, לא הביע חוסר אמון בטענותיה ובעצם קרות האירוע.

8. לטענת הנתבע, לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח את קיומו של האירוע הנטען. לדברי הנתבע, אין לקבל את טענת התובעת שלפיה התרחש האירוע בשעה 09:40 וכי המשיכה לעבוד עד לסוף יום העבודה מבלי לספר דבר לצוות העובדים איתה ומבלי להשמיע קול צעקה או כאב. לטענת הנתבע, משתיקת התובעת יש ללמוד כי לא ארע לה שום אירוע תאונתי העולה כדי תאונת עבודה. עוד טוען הנתבע, כי פנייתה הראשונית של התובעת למעסיקה בדבר האירוע התאונתי בעבודה הייתה רק ביום 14.1.14, כחצי שנה לאחר מועד האירוע הנטען וכי יש לתת משקל גם למסמך הרפואי מיום 23.6.13 שבו לא מופיעה כלל גרסת התובעת שלפיה נפגעה בעבודתה. הנתבע מבקש לציין, כי העובדה שהתובעת לא הביאה כעדה מטעמה את הרופאה שרשמה את האישור הרפואי תפעל לחובת התובעת ואין ולו ראשית ראיה שיכולה לתמוך בגרסת התובעת.

המצע המשפטי

9. הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובעות:

"'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו

אצל מעבידו או מטעמו...".

הלכה פסוקה היא כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא. ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה וככל עובדה ממערכת המהווה עילת תביעה צריך שהתובע יוכיח אותה (ראו לעניין זה דב"ע נ"ג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד פד"ע כ"ז 50; דב"ע נ"ב/0-88 כאמל קופטי - המוסד פד"ע כ"ט 169; דב"ע שם/0-96 המוסד - אמנון וייל פד"ע יב 225; דב"ע נ"ו/0-251 בצלאל ישינובסקי - המוסד פד"ע ל"א 241).

10. בפגיעה בגב שהיא תוצאה של גורמים חיצונים הנראים לעין (כגון מקרה שאדם תופס אופן כבד הנשמט מידיו) או כאלה שאינם נראים לעין (כגון מקרה שאדם עושה תנועה לא נכונה ו"נתפס" לו הגב), ראשית הראיה, בשני המקרים, צריכה להיות שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגיעה בעבודה (דב"ע לח/0-112 ארמון כץ - המוסד, לקט פסקי דין 22.13).

עוד נקבע בפסיקת בתי דין לעבודה כי:

"הכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו "נתפס" גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע" (דב"ע מה/0-24 אברהם אזולאי - המוסד, לקט 33.46).

וכן:

"על מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה, על המבוטח להוכיח שהיה מאמץ בלתי רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם; כדוגמת הרמה משא כבד ממה שהמבוטח רגיל להרים או הרמת משא תוך תנועה סיבובית לא נכונה" (עבל 338/96 המוסד - יוסף עובדיה, פד"ע לו 213, 230).

ועוד נקבע:

"הגדרת מושג "ארוע תאונתי" הקשור למחלות גב, חייב המבוטח להוכיח ארוע תאונתי הקשור לעבודה וחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודה" (דב"ע נה/0-181 המוסד - נפתלי לפידות, לא פורסם).

(ראו לעניין זה גם דב"ע מח/0-167 נסראללה בשארה - המוסד, פד"ע כ 132;דב"ע שם/0-110 המוסד - דוד לוי פד"ע יב 215, 218).

הכרעה

11. הנתבע טען כי התובעת לא הוכיחה את התרחשות האירוע התאונתי. אין לקבל טענה זו.

התובע העידה כי:

"אני עובדת עם ילדים בתור סייעת. ילד נרדם לקחתי את הילד שנרדם ושטפתי לו את הפנים בשביל להרדים אותו במזרון. ששמתי אותו על המזרון שקמתי הרגשתי כאבים חזקים" (עמ' 4 שורות 9-10 לפרוטוקול).

התובעת העידה גם כי המשיכה לעבוד היות והיא עובדת עם ילדים והיה לחץ בעבודה וחשבה שהכאב יחלוף (עמ' 4-5 לפרוטוקול).

בהמשך, משנשאלה התובעת, לעניין חריגות האירוע לאור העובדה שהיא נוהגת להרים ילדים במסגרת עבודתה השיבה:

"ש. הילד הזה לא שונה מילדים אחרים, מה שונה בהרמה זו?

ת. הילד היה רדום על כיסא, יכול להיות הכובד שלו. אני 11 שנים בעבודה.

ש. ב-11 שנים אלו, הרמת ילדים רדומים, זו לא פעם ראשונה?

ת. זה קרה. יכול להיות שעשיתי תנועה לא נכונה" (עמ' 7 שורות 5-8 לפרוטוקול).

לא מצאתי כי גרסת התובעת שלפיה ייתכן ועשתה תנועה חריגה, נסתרה, והיא מהווה ראשית ראיה. יודגש כי ככלל, עשתה עדות התובעת רושם מהימן והתרשמתי כי היא ביקשה לדייק בדבריה ולא להעצימם.

12. הנתבע מייחס משקל לכך שהתובעת לא הלינה בפני איש על האירוע והמשיכה לעבוד, לגרסתה, כשהיא סובלת מכאבים. איני מוצאת בכך משום פגיעה באמינות התובעת. אנשים שונים מגיבים באופן שונה, ואין בעובדה שהתובעת לא הלינה בפני איש על הכאבים מהם סבלה, כדי לגרוע ממהימנות גרסתה, אם כי נכון הוא כי ככל עדות יחידה של בעל דין, יש לבחנה בזהירות רבה.

חיזוק לגרסת התובעת, נמצא גם בעובדה שהמעסיק, על אף שלא נכח בעת האירוע, לא מצא לנכון להביע חוסר אמון בגרסת התובעת.

13. אכן, אין חולק כי בביקורה אצל הרופאה מספר ימים לאחר האירוע לא נרשם מפי התובעת דבר לעניין אירוע בעבודה ואמת כי הלכה פסוקה היא, כי בית הדין בבואו לקבוע את עצם קיומו של האירוע ייתן משקל יתר לאנמנזה כפי שנרשמה על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הירשהורן:

"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".

וכן:

"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים" (דב"ע מט/0-23 המל"ל - שמעון הירשהורן פד"ע כ 349).

14. ברישום הרפואי מיום 23.6.13, צוין כי סיבת הפנייה היא "כאבי גב תחתון מזה כחודשיים ללא תגובה לטיפול ב- INHIB2-cox". מכאן מבקש הנתבע ללמוד כי התובעת סבלה מכאבי גב קודם לכן.

צודק הנתבע כי בדרך כלל יעדיף בית הדין את האנמנזה אותה נתן התובע בחפשו אחר טיפול רפואי, אולם במקרה שבפני טענה התובעת כי הרישום אינו משקף את דבריה לרופאה וכי הרישום לגבי חודשיים ימים אינו מדברים שמסרה היא לרופא וככל הנראה מבוססים על רישומים אחרים בתיק הרפואי שאינם נוגעים לגב התחתון.

מהרישום הרפואי שהוצג בפני בית הדין עולה כי קודם לאירוע לא הלינה התובעת על כאבי גב תחתון. הרישום היחיד שאליו ניתן לייחס את הרישום הרפואי שלפיו התובעת סובלת כחודשיים קודם לכן מכאבי גב, הוא רישום מיום 24.3.13 על "כאבים בצד שמאל של הגב" וממצאים ל"רגישות בין הצלעות משמאל ללא רגישות במותניים" (הדגשה שלי - י.א.ש.) שבעקבותיו הופנתה התובעת לבדיקת דימות שלא עלו בה ממצאים כלשהם הנוגעים לגב.

15. אכן, צודק הנתבע בטענתו שלפיה, ברישום מיום 23.6.15 לא צויין כל אירוע שהתרחש בעבודה ואף מדברי התובעת עולה כי לא מסרה לרופאה דבר על קיומו של אירוע אך לדבריה ציינה כי הכאבים החלו מספר ימים לפני כן וכי כאמור, הרישום שלפיו הכאבים החלו חודשיים קודם לכן אינם מדבריה אלא מהרישומים בתיק אשר כאמור לא נגעו לכאבי גב תחתון. גרסתה זו מהימנה עלי.

16. משגרסת התובעת לגבי עצם קרות המקרה היתה מהימנה עלי, ומשלא מצאתי כי הרישום הרפואי לרבות הרישום ממועד כחודשיים לפני האירוע, יש בו כדי לסתור את טענותיה, מצאתי כי יש לקבל את גרסתה באשר להתרחשות האירוע התאונתי.

17. לאור כל האמור, מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את קיומו של האירוע ויש מקום למינוי מומחה רפואי אשר יבחן את הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין מצבה הרפואי.

החלטה למינוי המומחה תשלח לצדדים.

בשלב זה, אין מקום לפסיקת הוצאות.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ה, (13 ינואר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.