1. בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, במסגרתה מבוקש לאכוף על המשיבות לציית לפסק הדין אשר ניתן, בהסכמת הצדדים המחייב אותן לביצוע פעולות שונות, אותן הן נמנעות מלבצע.
2. המבקש, מר אחמד חאג' יחיא (להלן: "המבקש"), הוא תושב העיר טייבה, אשר במסגרת תכנית ממ/4/844 החלה באזור (להלן: "התב"ע"), נקבעה דרך מעבר ציבורית ברוחב ארבעה מטרים בתוואי המאפשר גישה ישירה אל ביתו (להלן: "הדרך הסטטוטורית").
3. בעקבות פלישה ובנייה בלתי מאושרות שביצעו השכנים בשטחה של הדרך הסטטוטורית, נחסמה אפשרות המעבר החופשי ברכב וברגל לביתו של המבקש. חסימה זו, שנעשתה באמצעות הצבת קיר ובו דלת מתכת הניתנת לנעילה ופיזורן של ערימות אשפה ופסולת, צמצמה בפועל את הדרך הסטטוטורית לכדי מעבר צר בלבד, וכתוצאה מכך, הגיש המבקש תובענה (ת"א 3268/02; בש"א 2459/02) כנגד המשיבה 1, עיריית טייבה (להלן: "העירייה" או "המשיבה 1") והוועדה המקומית לתכנון ובנייה טייבה (להלן: "הוועדה" או "המשיבה 2", וביחד עם העירייה: "המשיבות"). ביום 4.9.2002 ניתן פסק דין בתובענה האמורה, המאשר הסכם פשרה בין הצדדים, ובו התחייבה העירייה לפתוח את הדרך הסטטוטורית לרוחבה החוקי, להסיר כל מכשול שהוצב בה וכן לשוב לפנותה אף ככל שתחסם בעתיד (להלן: "פס"ד 2002"). המבקש, אשר סבר כי פס"ד 2002 לא קוים על-ידי המשיבות, הגיש שלוש בקשות לביזיון בית משפט לשם אכיפתו, ובהחלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 15.6.2003 חויבה העירייה בתשלום קנס יומי (ממנו קוזז חובו של המבקש כלפיה) בגין אי-ציותה לפס"ד 2002 (להלן: "החלטת הביזיון"). בקשת המשיבות לביטול פס"ד 2002 והחלטת הביזיון נדחתה (בש"א 2493/04).
4. ככל הנראה, בשלב מסוים הגישו המשיבות כתבי אישום כנגד חריגות הבנייה וחסימת הדרך הסטטוטורית, ברם, על אף שניתנו בהם צווי הריסה – לא הוסרו המכשולים מן הדרך הסטטוטורית. הקנס שהושת על המשיבות בהחלטת הביזיון הוסיף להאמיר, והמבקש פתח כנגדן בהליכי הוצאה לפועל. משנכנסה העירייה להליכי פירוק וניתן בעניינה צו הקפאת הליכים הגיש המבקש לנאמן העירייה תביעת חוב, ברם זו נדחתה נוכח איחור בהגשתה. ערעור המבקש על החלטת הדחייה (פר"ק 23231-06-11) התקבל, בהחלטת בית המשפט מיום 12.9.2012, בה צוין, בין היתר, כי העירייה נמנעה באופן חוזר ונשנה מקיום החלטות שיפוטיות חלוטות תוך התעמרות ארוכה במבקש. כמו כן, הגישה העירייה כנגד המבקש כתב אישום בגין בנייה שלא כדין בשטחו (חע"מ 10291-04), ממנה זוכה העותר בשל אי-עמידת העירייה בנטל ההוכחה הנדרש.
5. על אף ההליכים המשפטיים האמורים ופסקי הדין שניתנו במסגרתם, חסימת הדרך הסטטוטורית על-ידי שכני המבקש נותרה בעינה, והמבקש שב ופנה למשיבות ולגורמים נוספים, במכתבים רבים, על מנת שיפעלו לפתיחת הדרך הסטטוטורית ולהסרת המכשולים החוסמים את המעבר בה, לרבות הבנייה החדשה שנוספה לשטחה – ברם, הלכה למעשה, נותרו החסימות האמורות על כנן.
6. כתוצאה מכך, הגיש המבקש לבית משפט זה עתירה כנגד המשיבות (להלן: "העתירה"), במסגרתה התבקשו האחרונות לנמק מדוע אינן מפעילות את סמכויותיהן לפתיחתה של הדרך הסטטוטורית, להוצאת צווים ולהגשת כתבי אישום להריסת המבנים החוסמים אותה, וכן לפינוי הפסולת הקיימת בה. בתגובתן לעתירה טענו המשיבות, בין היתר, כי העתירה העיקרית חסרה פירוט עובדתי, כי קיים ספק בדבר סמכות בית משפט זה לדון בה, כי הריסת המבנים החוסמים את הדרך הסטטוטורית חורגת מיכולת הביצוע של העירייה ומצריכה מאמץ עירוני ומשטרתי נרחב, וכן כי פס"ד 2002 קיבל במהלך השנים פרשנות נרחבת החורגת ממשמעותו המקורית והמוגבלת.
7. בדיון שהתקיים לפני ביום 17.12.2015 הגיעו הצדדים להסכמה (אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, להלן: "פס"ד 2015") בדבר קבלת העתירה, כך שהמשיבות תפעלנה לפריצת הדרך הסטטוטורית על-פי הסמכויות הנתונות להן, בתוך שלושה חודשים ממועד פסק הדין, וככל שיסתבר שלצורך פריצת הדרך הסטטוטורית על המשיבות להגיש בקשות לבית המשפט המוסמך ו/או כתבי אישום – תעשנה כן במסגרת אותו פרק זמן כאשר הגשת כתבי האישום תיחשב כמילוי חובתן בעניין זה.
8. יחד עם זאת, פס"ד 2015 לא היווה סוף פסוק בנושא, ובחודש אוגוסט 2016 הגיש המבקש את הבקשה שלפני (להלן: "בקשת הביזיון"), במסגרתה טען כי המשיבות נמנעו מלפעול בהתאם לפס"ד 2015, לא פרצו את הדרך הסטטוטורית ולא פעלו כנגד הגורמים אשר הקימו עליה מבנים פרטיים– וביקש כי פס"ד 2015 ייאכף בהתאם להוראות סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"). ביתר פירוט טען המבקש בבקשת הביזיון, כי בשל אי-קיום התחייבויות המשיבות בפס"ד 2015 אין ביכולתו להשתמש בדרך הסטטוטורית, וזאת על אף קביעתה כדרך ציבורית סטטוטורית בהוראות התב"ע. לשיטתו, פניותיו למשיבות בעניין זה לא נענו בשל יחסי קירבה בינן לבין עברייני בנייה אשר השתלטו על שטחה של הדרך הסטטוטורית. לעמדת המבקש, הודעת המשיבות כי יפרצו שביל גישה חלופי שיאפשר הגעה לביתו, ואשר יעבור בשטח ציבורי לפי התב"ע (להלן: "הדרך החלופית"), מהווה אך התנהלות שנועדה לעקוף את פס"ד 2015. לגרסתו, הדרך החלופית שנסללה בפועל איננה מופיעה בתב"ע כשביל גישה מאושר אלא כדרך פרטית, אינה תואמת את תוואי הדרך הסטטוטורית עליו הוסכם בפס"ד 2015, חסומה באבנים ובפסולת ואף מוקפת בחומות שנבנו על-ידי המשיבות ואשר אינן מאפשרות הגעה לביתו. לטענת המבקש, פריצת הדרך הסטטוטורית איננה כרוכה בהריסת מבנה מגורים כלשהו וכי אין כל מניעה לביצוע פס"ד 2015 כלשונו. המבקש סבור כי תגובת המשיבות לבקשת הביזיון כרוכה בחוסר תום לב, היות שלא היה לצדדים כל ספק במסגרת פס"ד 2015 כי הכוונה הינה לדרך הסטטוטורית והדבר אף נתמך במסמכים שצורפו לעתירתו. כן טוען המבקש בתשובתו לתגובת המבקשות, כי לא נפל פגם בדרך המצאת בקשת הביזיון למשיבות וכי אף פנה אליהן בכתב עובר להגשת הבקשה.
9. מנגד טוענות המשיבות, כי יש לסלק את בקשת הביזיון על הסף מטעמים מהותיים ופרוצדוראליים. לטענתן, נוכח פרק הזמן הקצר שנקצב להן בפס"ד 2015, פעלו לפתרון בעיית הגישה של המבקש באמצעות פתיחתה של הדרך החלופית, שהינה שביל ברוחב שלושה מטרים לביתו של המבקש, המצוי על שטח ציבורי בהתאם לתב"ע, והמשרת את כל תושבי השכונה. לשיטת המשיבות, בעצם פתיחת הדרך החלופית ביצעו את האמור בפס"ד 2015, כאשר המשך עמידת המבקש על פתיחת הדרך הסטטוטורית נועדה לגרום להתעשרותו על חשבון הקופה הציבורית. המשיבות מוסיפות, כי אכיפה לפי הוראות הפקודה מחייבת קיומו של פסק דין ברור וחד-משמעי, בעוד שפס"ד 2015 איננו ממלא אחר תנאי זה בשל הספקות הקיימים במסגרתו לגבי פריצת הדרך, וכי לפיכך פתיחת דרך החלופית על-ידן מהווה סיבה לדחיית בקשת הביזיון. המשיבות טוענות כי בניגוד לקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1974 (להלן: "תקסד"א") בקשת הביזיון לא הומצאה להן מיד עם הגשתה, אלא כעבור חודש ימים, וכן כי לא נשלחה להן תחילה דרישה בכתב לקיום פס"ד 2015 או פנייה כלשהי מטעם המבקש, באופן המבסס עילה נוספת לדחיית הבקשה. המשיבות מציינות כי מכתבו של המבקש מחודש פברואר 2016 זכה למענה מצד יועצן המשפטי באותה התקופה, לרבות התייחסות לפתיחת הדרך החלופית, וכי לאחר מכן לא נתקבלה כל הודעה נוספת מטעם המבקש. לטענתן, המבקש לא יידע אותן אודות הבקשות שהגיש ואף הסתיר עובדות מהותיות באופן המהווה התנהלות חסרת תום לב. כמו כן, בדיון שנערך לפני ביום 25.1.2017 אישרו המשיבות כי לא בוצעה כל פעולה מצידן בקשר לפתיחת הדרך הסטטוטורית מאז מועד מתן פס"ד 2015. יחד עם זאת, לטענתן, נבע הדבר מהעדר יכולת, הן מאחר שעל הדרך הסטטוטורית קיימים בתים מאוכלסים שנבנו באופן בלתי חוקי ושאינם ניתנים להריסה ללא צווים שיפוטיים, והן נוכח אי-יכולתן לפעול להשגת צווים כאמור שכן לא מונה להן תובע עירוני מאז מועד מתן פס"ד 2015.
10. בעקבות קיומן של גרסאות סותרות בשאלת הצורך בהריסת בתים מאוכלסים לשם הכשרתה של הדרך הסטטוטורית למעבר ולאפשרות השימוש בדרך החלופית - אשר מנעו את הבנת המצב העובדתי לאשורו והכרעה בטיעונים הנובעים מכך - הוחלט על קיום ביקור בשטח, אשר יאפשר התרשמות בלתי אמצעית. ביקור כאמור נערך על-ידי ביום 15.4.2018 בהשתתפות באי-כוח הצדדים, המבקש, מנהל מחלקת הפיקוח של העירייה ומהנדס הוועדה, ובמסגרתו הוצגו הן הדרך הסטטוטורית והן הדרך החלופית.

דיון והכרעה

1. הסוגיה הראשונה הדרושה הכרעה בענייננו הינה האם הפרו המשיבות את פס"ד 2015, אם לאו. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה בחיוב ולפנינו הפרה, יש להוסיף ולבחון אף את הסוגיה השנייה – קרי, האם יש לאכוף את הוראות פס"ד 2015 על המשיבות בהתאם להליך הבזיון, או שמא מתקיימות נסיבות קונקרטיות בגינן אין להורות על ביצוע אכיפה כאמור.
2. הליך בזיון בית משפט
3. סעיף 6 לפקודה קובע כדלקמן:

"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה."

סעיף זה מקנה אפוא כלי מעשי לבתי המשפט להגשמת האינטרס הציבורי שבשמירת שלטון החוק והבטחת מעמד הרשות השופטת בביצועם של פסקי-דין, וזאת באמצעות יצירת מערכת תמריצים שתוביל לאכיפת ההחלטה השיפוטית בדרך של קנס או מאסר (ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG INC, פס' 12 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 24.7.2007) (להלן: "פרשת מנור"); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 705-706 (מהדורה 11, 2013) (להלן: "גורן")). סעיף 6 לפקודה נתפרש בפסיקה כבעל מאפיינים ייחודיים, הנובעים ממנגנון "הכלאיים" הנוצר במסגרתו, אשר מציבו בתווך שבין ההליך הפלילי להליך האזרחי (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4) 232, 241 (1080)):

"....סעיף 6 לפקודה אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע תרופה אזרחית, זו הוראה sui generis המצויה אותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי...."

(ראו גם רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 347 (1999); רע"א 4863/16 איי.די.איי חברה לביטוח נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פס' 4 לפסק דינו של השופט פוגלמן (2016); גורן, בעמ' 706)).

היות שאין תכליתו של הליך הביזיון ענישתית, כי אם מניעתית, הסעדים הקבועים במסגרתו אינם מיועדים להעניש את המפר על הפרות הצו השיפוטי שבוצעו על-ידו בעבר, אלא למנוע הישנותן ולהבטיח ציות לו באופן הצופה פני עתיד. לאור זאת, מקום בו לפנינו דבר הפרה אשר הושלם ואיננו ניתן עוד לתיקון, לא יינקט הליך לפי סעיף 6 לפקודה (רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ, פס' 7 לפסק דינה של הנשיאה חיות (פורסם בנבו, 25.7.2012); גורן, בעמ' 706; פרשת מנור, בפס' 12-13; עע"מ 1753/13 עמותת תושבים למען נווה צדק נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פס' 8 להחלטה (פורסם בנבו,28.12.2015) (להלן: "פרשת נווה צדק")). הליך הביזיון הוכר בפסיקה כאמצעי אכיפה קיצוני, נוכח ההשלכות הפוגעניות העשויות להיות לסנקציות הקנס והמאסר הקבועות בו. בהתאם לכך, מדובר בהליך המופעל במשורה ובנסיבות חריגות, במקרים בהם אמצעים חלופיים לאכיפת ההוראה השיפוטית מוצו או לא הועילו (עקרון אשר כונה "הדרך החמורה פחות" – ראו רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 58, 61 (2004) (להלן: "פרשת שרבט"); פרשת נווה צדק, בפס' 8; פרשת מנור, בפס' 13; בג"צ 4299/13 ברקוביץ נ' שר האוצר, פס' 8 להחלטה (פורסם בנבו, 18.11.2014) (להלן: "פרשת ברקוביץ")). כמו כן אין מניעה לשימוש בהליך הביזיון ביחס לפסק דין אשר ניתן בהסכמת הצדדים, ואולם זאת בכפוף לכלל הרגיל, לפיו על פסק הדין אשר אכיפתו מבוקשת להיות ברור וחד משמעי, וכי אין אוכפים מכוח הפקודה אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ואשר אינם מאפשרים יותר מפירוש אחד (פרשת נווה צדק, בפס' 8; פרשת שרבט, בעמ' 61).

1. הפרת פס"ד 2015
2. אפשרות קבלתו של סעד לפי הליך הביזיון כרוכה בקביעה מקדמית כי אכן התרחשה הפרה של צו שיפוטי (גורן, בעמ' 706). לעניין זה אישר בא-כוח המשיבות בדיון בבקשת הביזיון כי לא נעשה על-ידי המשיבות דבר ביחס לדרך הסטטוטורית מאז מועד מתן פס"ד 2015 (עמ' 12 ש' 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 25.1.2017), ומשכך, הרי שלכאורה מתקיימת הפרה מצד המשיבות המאפשרת שימוש בהליך הביזיון לשם אכיפת התחייבויותיהן (ע"פ 5338/17 משה אבוטבול ראש עיריית בית שמש נ' פיליפ, פס' 42 לפסק דינו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 1.11.2018) (להלן: "פרשת בית שמש")). ואולם, טרם קביעה לפיה אכן התקיימה הפרה כאמור, יש להקדים ולבחון את גרסת המשיבות לפיה יצאו ידי חובת מילוי פס"ד 2015 בעצם פתיחתן את הדרך החלופית לביתו של המבקש. לעניין זה טוענות המשיבות, שלא בוצעה על-ידן הפרה של פס"ד 2015 וזאת הן בשל העדר בהירותו של פסק-דין זה ביחס לשאלת פריצת הדרך בה מדובר, והן בשל כך שפתיחת הדרך החלופית מהווה כשלעצמה עמידה בהתחייבויותיהן, נוכח הקניית גישה במסגרתה לבית המבקש והשימוש המבוצע בה כמעבר ציבורי גם על-ידי שכניו. כפי שאפרט להלן, לא מצאתי ממש בטענות אלו.
3. נכון הדבר, שעל מנת לאפשר אכיפת פסקי דין באמצעות הפקודה אכן יש לוודא כי לפנינו החלטה ברורה וחד-משמעית. יחד עם זאת, אינני סבור שבנסיבות שלפני ניתן לטעון לקיומו של ספק ממשי כלשהו ביחס לתוואי הדרך אשר פריצתה (או הגשת כתבי אישום לגביה) היא שעמדה במוקד פס"ד 2015.

במסגרת פס"ד 2015 נקבע כי על המשיבות לפעול ביחס לדרך נשוא המחלוקת בעתירה שהגיש המבקש כנגדן (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2015) [ההדגשה אינה במקור, הערה שלי – י.ש]:

"בהסכמת הצדדים ניתן בזאת פסק דין לפיו מתקבלת העתירה במובן זה כי המשיבות תפעלנה על פי הסמכויות שיש להן ותפרוצנה את הדרך נשוא המחלוקת בתיק זה וזאת בתוך 3 חודשים מהיום....."

עניינה של העתירה, אשר בעקבותיה ניתן פס"ד 2015, הינו בדרך הסטטוטורית בלבד ואין במסגרתה כל אזכור לתוואי דרך אחר. בעתירה מצוין מפורשות כי במסגרתה מתבקשות המשיבות ליתן טעם להעדר פעולה מצידן לפתיחת הדרך הציבורית לפי התב"ע הקיימת, המשתרעת על פני רוחב של ארבעה מטרים, ואשר מובילה מן הדרך הראשית לביתו של המבקש (ס' א ו-4 לעתירה המינהלית). כמו כן, צורפו לעתירה תמונות, תשריט ומפת מדידה שערך מודד מטעם העירייה (נספחים א, ב' וי"ב לעתירה) שבהם מופיעה הדרך הסטטוטורית באופן שאינו מותיר כל פתח לספק ביחס לדרך המסוימת לגביה התגלעה מחלוקת בין הצדדים, כאמור בפס"ד 2015. יתרה מכך, במסגרת הדיון בו ניתן פס"ד 2015 (וכן בדיון שקדם לו) העלו באי-כוח הצדדים טענות ביחס לפתיחת דרך זו, תוך שהם מציינים, בין היתר, כי מדובר בדרך ציבורית לפי התב"ע (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 26.1.2015 ועמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2015), כי רוחב הדרך בתב"ע נקבע על ארבעה מטרים, כי תמונותיה צורפו לתיק (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2015) וכן כי בוצעו לגביה מדידות חדשות בשנת 2013 (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2015). טענת המשיבות כי פס"ד 2015 מהווה החלטה שיפוטית שאיננה חד-משמעית באשר לתוואי הדרך בה דובר נסתרת אפוא באופן חד-משמעי מן התיאורים המצוינים בעתירת המבקש ומן המסמכים שצורפו לה, וכן מן הדיונים שהתקיימו בין הצדדים עובר למתן פסק-דין זה ואשר כל עניינם היה אך באותה דרך סטטוטורית אשר אכיפתה מבוקשת גם בגדרי בקשת הביזיון שבפני.

1. לכך יש להוסיף, כי גם לגופה של טענה לא נחה דעתי שפתיחת הדרך החלופית על-ידי המשיבות עולה כדי מילוי התחייבותן על-פי פס"ד 2015. כזכור, פס"ד 2015 ניתן בהסכמת הצדדים ועל דעתן של המשיבות, לרבות ביחס ללוחות הזמנים אשר נקבעו במסגרתו. אף על פי כן, המשיבות טענו כי החליטו להכשיר את הדרך החלופית לבית המבקש - חלף פריצת הדרך הסטטוטורית כאמור בפס"ד 2015 - בשל פרק הזמן הקצר שנקבע למילוי התחייבויותיהן ותוך שיש בדבר, לגרסתן, כדי להוות פתרון למבקש וליתר תושבי השכונה.

גם אם אניח לטובת המשיבות שאכן היה בלוחות הזמנים שנקבעו בפס"ד 2015 כדי לעורר קושי מסוים עבורן, ברי כי אין די בכך על מנת להצדיק את אופן פעולתן בענייננו, במסגרתו החליטו המשיבות על פתיחת דרך גישה שונה לחלוטין מזו שהוסכמה בפס"ד 2015, כאשר הדבר בוצע על דעתן בלבד, ללא שיתוף המבקש וקבלת עמדתו (קל וחומר הסכמתו), ואף ללא כל פנייה מצידן בנושא לבית משפט זה. המשיבות פעלו כמי שאינן כפופות לאמור בהחלטה השיפוטית שניתנה בעניינן, וכמי שאף לאחריה היו חופשיות להוסיף ולפעול כטוב בעיניהן ובהתאם לשיקוליהן בלבד. סבורני כי עם התנהלות כאמור אין להסכין.

החלטות וצווים שיפוטיים אינם בגדר המלצה לצדדים, אף לא ככל שנתקבלו בהסכמה, והציות להם הינו מאדני שלטון החוק במשטר דמוקרטי (פרשת בית שמש, בפס' 40):

"אי-ציות לצווי בית משפט מהווה הפרה של שלטון החוק, והיא פוגעת ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה החברה....... חשיבות ההליך למניעת בזיון בית המשפט חיוני אפוא להשלטת המודעות החברתית בדבר החובה לכבד את החוק ואת צווי מערכות המשפט כדי להגן על מעמדה של הרשות השופטת ככזו. בראייה רחבה, החובה לאכוף צווים שיפוטיים הינה מסימני ההיכר של משטר חופשי ודמוקרטי."

מצב בו צד להחלטה שיפוטית חלוטה בוחר להוסיף ולפעול כפי ראות עיניו, לא כל שכן כאשר מדובר ברשות שלטונית, איננו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שבכיבוד החוק וצווי מערכת אכיפתו, ואף מהווה משום פגיעה במהלך עשיית הצדק (ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc, פס' 12 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 24.7.2007)). בענייננו, התחייבויות המשיבות בפס"ד 2015 ניתנו בהסכמתן המלאה, ללא כל הסתייגות מצידן, ובאופן התואם אף החלטות שיפוטיות קודמות בעניינם של הצדדים דנן. למרות זאת, החליטו המשיבות שלא לקיים את האמור בפס"ד 2015, ותחת זאת להפנות את המבקש לתוואי דרך חלופית שנפרץ על-ידן, כאשר כעת מבקשות המשיבות "הכשרה" בדיעבד של פעולותיהן והכרה בהן כעמידה בפס"ד 2015. מעבר לחוסר ההלימה הקיים בין ביצוען של פעולות חלקיות בלבד ליישומן המלא של התחייבויות שנקבעו בפסק-דין מוסכם (פרשת בית שמש, בפס' 44), הרי שבנסיבות שבפני אף אינני סבור כי יש מקום לתת יד להתנהלות כאמור, אשר דומה כי נהייתה בגדר מנהג של ממש עבור המשיבות, החוזרות ומפרות החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות שונות בעניין פתיחת הדרך הסטטוטורית משך למעלה מעשור, תוך הותרת המבקש בפני מציאות עגומה. על אף שאין מהותו של הליך הביזיון משום ענישת המשיבות על התנהגותן בעבר, הרי שבהינתן כי לפנינו התנהלות מתמשכת של התעלמות מצווים שיפוטיים באופן מפגיע, המוסיפה להתקיים גם כיום – אינני רואה הצדקה להוסיף ולאפשרה, אף לא בדרך עקיפה של הכרה בפעולותיהן החד-צדדיות של המשיבות בקביעת הדרך החלופית.

יתרה מכך, אף אילו היה מקום להכיר בטענת המשיבות לפיה יש בידן למלא אחר פס"ד 2015 באמצעות פתיחת דרך גישה אחרת (בעוד שאינני סבור כי אלו הם פני הדברים בנסיבות ענייננו), לא נחה דעתי שיש בדרך החלופית שנפתחה על-ידן בפועל כדי לתת את המענה הדרוש. כאמור, על מנת לאפשר התרשמות ישירה מן המצב העובדתי הקיים בשטח, נערך על-ידי ביקור במקום בחודש אוגוסט 2018, במהלכו הציגו לפני הצדדים הן את הדרך הסטטוטורית והן את הדרך החלופית. לאור בחינתן של שתי דרכים אלו, כפי מצבן הלכה למעשה, סבורני כי ממילא אין בתוואי הדרך החלופית כדי להוות "תחליף" הולם ליצירת גישה לבית המבקש באמצעות הדרך הסטטוטורית, כנדרש בפס"ד 2015, שכן ראשית, אף בפריצת פתח נוסף בקיר הקיים בדרך החלופית (ס' ח' לפרוטוקול הביקור מיום 16.4.2018) לא תתאפשר הגעה עד לפתח ביתו של המבקש באמצעות רכב, אלא עד למגרש הסמוך בלבד (בית אחותו של המבקש); ושנית, היות שהחל מן המגרש הסמוך (כ-30 מ' לאחר העיקול אשר בסיומו שעון מים) מצטמצמת הדרך החלופית לכדי 1.3 - 1.5 מטרים, במעבר החסום בחלקו בצדדיו במעיין חומת אבן, בתוספת בנייה למגורים על עמוד תמך ובבנייה נוספת מקורה מעץ ומתכת (ס' ה'-ו' לפרוטוקול הביקור מיום 16.4.2018). מכאן, שהדרך החלופית שלעמדת המשיבות היא בגדר תחליף נאות לפתיחת הדרך הסטטוטורית, איננה מאפשרת הגעה עם רכב עד לפתח ביתו של המבקש, צרה משמעותית מן הדרך הסטטוטורית (שרוחבה כ-4 מטרים), וחסומה בחלקה בתוספות בנייה. לאור זאת, אני מתקשה לראות בדרך זו, גם בבחינתה לגופה, משום מענה חלופי הולם לגישה לבית המבקש באמצעות הדרך הסטטורית נושא פס"ד 2015.

1. סיכומה של נקודה זו, לא מצאתי לקבל את טענות המשיבות לפיהן פס"ד 2015 לא היה ברור דיו וכי לפיכך מתאפשרת במסגרתו גם פתיחת הדרך החלופית או כי האחרונה מאפשרת הגעה לבית המבקש וממלאת אחר התחייבויותיהן בפס"ד 2015. לאור מסקנה זו, ומשפס"ד 2015 לא יושם על-ידי המשיבות, הרי שלפנינו הפרה של צו שיפוטי. האם מתקיימות בענייננו נסיבות קונקרטיות שיש בהן כדי לשלול אכיפת התחייבויות המשיבות בפס"ד 2015 בהתאם לסעיף 6 לפקודה? זוהי השאלה אותה אפנה לבחון כעת.
2. קיומן של נסיבות לאי-אכיפה באמצעות הליך הביזיון
3. לטענת המשיבות, אין לקבל את בקשת הביזיון ולאכוף עליהן את ביצועו של פס"ד 2015 לפי הוראות הפקודה הן נוכח נסיבות פרוצדוראליות המחייבות דחיית הבקשה על הסף והן בעקבות התקיימותה של הגנה מהותית - העדר יכולתן לפעול בהתאם לפס"ד 2015.
4. בהיבט הפרוצדוראלי טוענות המשיבות כי חלו פגמים בהמצאת בקשת הביזיון, אשר לא הומצאה להם מיד עם הגשתה כדרישת תקנה 241(ב) לתקסד"א, כי אם רק כחודש לאחר מכן, וכן כי בקשה זו הוגשה על-ידי המבקש טרם פנייה מוקדמת אליהן. ברם, אינני סבור כי יש בטענות אלו כדי להוביל לדחיית בקשת הבזיון בענייננו.

תקנה 241(ב) לתקדס"א קובעת כי "יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר", כאשר על-פי תקנה 241(ג) לתקסד"א "המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט.....". בניגוד לטענת המשיבות, לא מתחייבת בגדרי תקנה 241 לתקסד"א המצאה מיידית של הבקשה לצד שכנגד, ופרק הזמן הנתון לתגובת המשיב לבקשה איננו נמנה ממועד הגשתה, אלא מיום שהומצאה לו בפועל. על כן, גם ככל שבקשת הביזון לא הומצאה למשיב בד-בבד עם הגשתה לבית המשפט, אין בכך בלבד כדי להוות עילה לדחייתה. זאת ועוד, מן המסמכים שצורפו לתיק עולה כי בקשת הבזיון, אשר הוגשה ביום 23.8.2016, הומצאה לבא-כוחן הקודם של המשיבות (עו"ד אהרון בונה) עוד ביום 8.9.2016, אשר השיב כי איננו מייצג עוד את המשיבות וכי העביר אליהן את הבקשה (נספח ב' לבקשה למתן החלטה בעניין הבקשה לבזיון בית המשפט), כאשר כשבוע וחצי לאחר מכן (ביום 18.9.2016) הגיש המבקש את הבקשה גם ישירות למחלקה המשפטית של המשיבות (נספח א' לבקשה למתן החלטה בעניין הבקשה לבזיון בית המשפט). המשיבות הגישו תגובתן לבקשת הבזיון ביום 9.10.2016 ומכאן – שלא בוצעה כל חריגה אף לפי תקנה 241(ג).

כמו כן, גם טענת המשיבות שלא בוצעה כל פנייה אליהן מטעם המבקש עובר להגשת בקשת הביזיון נשללה ממסמכי הבקשה, מהם עולה כי ביום 7.2.2016 שלח המבקש מכתב אל המשיבות בו ציין כי טרם בוצעה פעולה כלשהי ביחס לפס"ד 2015 וכי הוא עומד על פריצת הדרך הסטטוטורית (נספח ד לבקשת הביזיון). ביום 22.3.2016 שלחו המשיבות תגובתן למבקש במכתב בו צוין דבר פתיחתה של הדרך החלופית (נספח ה' לבקשת הבזיון, להלן: "מכתב התגובה") כאשר לא נתקבלה, לטענתן, כל תגובה מטעם המבקש למכתב זה. ואולם, עיון במסמכי הבקשה מלמד כי המבקש דווקא הוסיף לפנות אל המשיבות בנושא גם לאחר מכן (נספח ו' לבקשת הבזיון), תוך שהוא חוזר על עמדתו שהמשיבות נמנעות מחובתן לבצע את פס"ד 2015 וכי הדרך החלופית איננה בגדר בנייה חוקית. הנה כי כן, בענייננו שב המבקש ופנה למשיבות בדבר אי-עמידתן בפס"ד 2015, ובהתאם, לא מצאתי שיש בטענותיהן של המשיבות בעניין זה כדי להוביל לדחיית בקשת הבזיון על הסף. ברם, בכך לא די שכן המשיבות מוסיפות וטוענות גם לאי-יכולתן לבצע את האמור בפס"ד 2015, בשל קיומם של בתים מאוכלסים אשר נבנו באופן בלתי חוקי על הדרך הסטטוטורית, ואשר הריסתם דורשת צווים שיפוטיים שאין ביכולתן להשיגם נוכח העדר מינויו של תובע עירוני.

1. חוסר יכולת לביצוע חיוב שנקבע בהחלטה שיפוטית הוכר בפסיקתנו כמצב דברים העשוי לשמש הגנה מפני נקיטה בהליכי בזיון בית משפט (ע"א 5878/14 תימן נ' ע. יום טוב נכסים בע"מ, פס' 4 להחלטתו של השופט הנדל (פורסם בנבו, 7.9.2014); בר"מ 9343/10 אלחאזן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פס' 14 לפסק דינו של השופט מלצר (פורסם בנבו, 17.1.2013); בר"מ 5657/12 יאיר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה, פס' 6 להחלטתו של השופט פוגלמן); גורן, בעמ' 709; ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2) 722, 724 (1988)). לצד זאת, יש לבחון האם מדובר במניעה אובייקטיבית, ואף אם כך הדבר – האם בידי החייב בביצוע לנקוט בצעדים להסרת המניעה (בע"מ 3446/13 פלונית נ' פלוני, פס' 4 לפסק דינו של השופט הנדל (פורסם בנבו, 15.7.2013) (להלן: "פרשת פלונית")).
2. כאמור לעיל, במסגרת פס"ד 2015 נדרשו המשיבות לפעול בהתאם לסמכויותיהן על מנת לפרוץ את הדרך הסטטוטורית, כאשר ככל שיסתבר כי לצורך הביצוע עליהן להגיש בקשות או כתבי אישום – הגשתם של אלו תחשב כמילוי חובתן. יחד עם זאת, סבורני שעמדת המשיבות בדבר קיומה של מניעה לביצוע התחייבויותיהן בהתאם לפס"ד 2015, על שתי חלופותיו, לא הוכחה בענייננו.
3. ראשית, טענת המשיבות לפיה אין ביכולתן לפעול להגשת כתבי אישום (אשר יאפשרו פתיחת הדרך הסטטוטורית) בשל אי-מינויו של תובע עירוני לא נתמכה בכל ראייה, ולמעלה מכך - אף נסתרה מפורשות בגרסתן הן. מדובר בטיעון שאיננו נזכר בתגובתן של המשיבות לבקשה הביזיון, והועלה לראשונה במסגרת הדיון הראשון שהתקיים בבקשה, כאשר בא-כוח המשיבות ציין כי (ש' 11-13 ו-22-25 בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 25.1.2017):

"...לעניין אותו שביל לא נעשה מהומה [כך במקור, הערה שלי – יש] מאז אותו פסק דין עד היום כיוון שאין ולא יכול להיות כל יכולת בידי הוועדה המקומית לעשות כל דבר בעניין זה........... מאז מתן פסק דינו של בית המשפט לא היה בעיריית טייבה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה תובע עירוני".

יחד עם זאת, מיד לאחר מכן הוסיף בא-כוח המשיבות כי בחודש ינואר 2017 דווקא מונה לעירייה תובע עירוני חיצוני, תוך שהוא מבקש להציג את כתב ההסמכה שניתן בעניין זה מאת מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, ובציינו כי "עכשיו אנו נתחיל לפעול ואף נגיש כתבי אישום....." (ש' 24-27 בעמ' 12 וש' 1 בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 25.1.2017). גרסה זו, לפיה קיים למשיבות תובע עירוני, צוינה גם בהודעה מטעם המשיבות מחודש נובמבר 2017, בה נכתב כי מונה להן תובע עירוני אשר טרם החל לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הבנייה בתוואי הדרך הסטטוטורית בשל המשא ומתן שהתקיים אותה תקופה בין הצדדים (ס' 4 לעמדת ב"כ העירייה). למרות האמור, בדיון שהתקיים מספר חודשים לאחר מכן, טען בא-כוח המשיבות להעדרו של תובע עירוני, ולהסתמכותן של המשיבות בעניין זה על הוועדה המחוזית ברמלה ש"מסרבת להתערב בענייניה הפנימיים של טייבה" (ש' 12-13 בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2018). לא ניתן היה לחלץ אפוא עמדה עקבית מן המשיבות בשאלה העובדתית האם קיים להן תובע עירוני אם לאו, כאשר בעוד שהגרסה בדבר העדרו של תובע לא נתמכה בכל אסמכתא והוצגה בעלמא במהלך הדיון - ומבלי שניתן כל הסבר מניח את הדעת לשינוי שחל לכאורה ולאי-הגשת כתבי אישום במהלך התקופה שקדמה לכך - דווקא גרסתן בדבר קיומו של תובע עירוני חיצוני נתמכה בבקשת בא-כוח המשיבות להצגת האסמכתא בדבר כתב המינוי. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי עלה בידי המשיבות לבסס ולו בראשית ראייה את טענתן בדבר חוסר היכולת לביצוע פס"ד 2015 בשל העדרו של תובע עירוני, הגם שמדובר בטענה עובדתית-אובייקטיבית שנקל להוכיחה, ועל אף שהנטל בעניין זה רובץ לפתחן (פרשת פלונית, בפס' 4).

1. שנית, טענת המשיבות לפיה קיימת מניעה מביצוע הפעולות הנדרשות לפי פס"ד 2015 לאור הצורך בהריסת בתים מאוכלסים לשם פריצת הדרך הסטטוטורית (ש' 11-16 בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 25.1.2017) לא עלתה בקנה אחד עם מצב הדברים אשר נצפה במהלך ביקורי במקום. כאמור לעיל, שאלת קיומם של בתים מאוכלסים אשר הריסתם תידרש לצורכי פריצת הדרך הסטטוטורית הייתה נתונה במחלוקת עובדתית בין הצדדים. כעולה מפרוטוקול הביקור שנערך לאחר ביקורי ועל בסיס התרשמותי ממצב הדברים בשטח, חסימת הדרך הסטטוטורית בוצעה באמצעות הצבת שער מתכת בן שתי כנפיים (אשר אחת מהן פורקה מציריה עובר לביקורי במקום) (להלן: "השער") ובהמשכו – קיר חוסם, חלקו מטויח, בו נקבעה דלת מתכת עם חלונות זכוכית (הקיר והדלת יכונו להלן ביחד: "דלת המתכת") אשר הייתה נעולה ומנעה את גישת המבקש לביתו (ס' א-ב לפרוטוקול הביקור מיום 16.4.2018). כמו כן, בעברה השני של דלת המתכת, שהיווה את המשך הדרך הסטטוטורית, נבנתה על-ידי גורמים פרטיים מעיין מרפסת על עמודי ברזל, אשר רק בסיומה ניצב מבנה מאוכלס (להלן: "המבנה המאוכלס") (ס' ג-ד לפרוטוקול הביקור מיום 16.4.2018). התרשמותי, אפוא, באשר לתוואי הדרך הסטטוטורית, הייתה כי די בהסרת השער ודלת המתכת על מנת לאפשר למבקש שימוש בה לצורך הגעה לביתו, וכי המבנה המאוכלס אשר ניצב בסיום הדרך הסטטוטורית, איננו מהווה משום מחסום לבית המבקש ולא נדרשת לפיכך הריסתו לשם יצירת אפשרות הגישה למבקש. בכל מקרה, הן השער, הן דלת המתכת והן המרפסת נבנו ככל הנראה שלא כדין ואין בהם כדי להוות מניעה לביצוע פסק הדין. בניגוד אפוא לגרסת המשיבות, לא מצאתי כי פריצת הדרך הסטטוטורית חורגת מיכולתן, או אף כרוכה במאמץ יוצא דופן, ונראה כי מדובר בעיקר בהימנעות הנובעת מנסיבות השמורות עימן ואשר ממילא איננה עולה כדי מניעה מביצוע. לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי חוסר יכולת המשיבות לביצוע פס"ד 2015 לא הוכח בענייננו, וזאת הן ביחס להעדרו של תובע עירוני והן באשר לצורך בהריסת מבנים מאוכלסים בדרך הסטטוטורית לשם פריצתה.
2. סיכומם של דברים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא היה ספק ממשי בדבר תוואי הדרך אשר פריצתה הוסכמה במסגרת פס"ד 2015 וכי קביעת הדרך החלופית איננה מהווה עמידה בהתחייבויות המשיבות לפיו, כאשר בהתאם לכך, אי-פתיחת הדרך הסטטוטורית – ולחילופין, הגשת כתבי אישום – מהווה הפרת המשיבות של פסק-דין זה. כמו כן, לא מצאתי כי מתקיימות בענייננו נסיבות השוללות אכיפת פס"ד 2015 בהתאם להליך הביזיון, בין מטעמים פרוצדוראליים ובין מטעמים מהותיים של חוסר יכולת המשיבות לפעול בהתאם לפסק הדין.
3. בשולי הדברים אבקש להעיר שבקשה זו היא אך הליך נוסף בשרשרת הליכים, הנפרסת על פני למעלה מעשור בהם נאלץ המבקש לנקוט, על מנת להוביל לפתיחת הדרך הסטטוטורית המובילה לביתו בהתאם לתב"ע, ואשר השימוש בה נמנע ממנו בעקבות חסימתה בידי גורמים פרטיים ומחדל המשיבות מהפעלת סמכויותיהן בנושא, תוך התעלמותן המופגנות מהחלטות שיפוטיות. למותר לציין כי התנהלות כאמור, הגובלת לכאורה בהתעמרות במבקש, איננה עולה בקנה אחד עם המצופה מרשויות ציבור, ונראה כי אין מנוס משימוש במנגנון האכיפה הקבוע בפקודה כדרך ההולמת את נסיבות המקרה החמורות, ומניעת המשך קיומה של ההפרה על-ידי המשיבות.

סוף דבר

1. אשר על כן, בקשת המבקש לפי סעיף 6 לפקודה מתקבלת בזאת, ובהתאם הנני קובע כי ככל שבחלוף 45 ימים ממועד המצאה כדין של החלטה זו למשיבות, לא ימלאו המשיבות אחר פסק הדין מיום 17.12.2015 – דהיינו, יפרצו את הדרך הסטטוטורית ולחילופין, יגישו כתבי אישום לצורך כך – יוטל עליהן קנס בסך של 1,500 ₪ בגין כל יום שבו ישתהו בביצוע האמור לעיל.
2. המשיבות יישאו בהוצאות המבקש וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ו' כסלו תשע"ט, 14 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.