רקע:

1. העותר מר אחמד חאג' יחיא ז"ל (להלן: "העותר"), תושב העיר טייבה, שהוא באמצעות יורשיו החוקיים המשיב בבקשה זו, הגיש תובענה כנגד המשיבה, היא המבקשת בבקשה זו, עיריית טייבה (להלן: "העירייה") והוועדה המקומית לתכנון ובנייה טייבה (להלן: "הוועדה") בגין מחדלים מצד הנתבעות להסרת חסימת דרך גישה לביתו בעקבות בניה בלתי חוקית (ת"א 3268/02; בש"א 2459/02). ביום 4.9.2002 ניתן פסק דין בתובענה האמורה, המאשר הסכם פשרה בין הצדדים, ובו התחייבה העירייה לפתוח את הדרך הסטטוטורית לרוחבה החוקי, להסיר כל מכשול שהוצב בה וכן לשוב לפנותה אף ככל שתחסם בעתיד (להלן: "פס"ד 2002"). למרות האמור לא קיימו העירייה והוועדה את התחייבותן, ובהתאם הגיש העותר מספר בקשות לביזיון בית המשפט. בהחלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 15.6.2003 חויבה העירייה בתשלום קנס יומי בגין אי ציותה לפס"ד 2002 (להלן: "החלטת הביזיון הראשונה"). בקשת העירייה והוועדה לביטול פס"ד 2002 והחלטת הביזיון נדחתה.
2. הקנס שהושת על העירייה והוועדה בהחלטת הביזיון הוסיף להאמיר. משנכנסה העירייה להליכי פירוק וניתן בעניינה צו הקפאת הליכים, הגיש העותר לנאמן העירייה תביעת חוב, אך זו נדחתה נוכח איחור בהגשתה. ערעור על החלטת הדחייה (פר"ק מח' ת"א 23231-06-11) נתקבל בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.9.2012, בה צוין, בין היתר, כי "...עולה תמונה חמורה יותר, של עירייה אשר השלימה (וזאת בלשון המעטה) עם אותו מעשה עבריינות, סירבה לפנות את הפלישה אשר מררה את חיי המבקש והקשתה עליו מאד גישה לביתו. זאת, תוך שהיא מפגינה יחס שאין לפרשו אלא גם כזלזול בערכאות שיפוטיות, והימנעות חוזרת ונשנית מקיום החלטות שיפוטיות שהפכו חלוטות... על כפות המאזניים עומד פסק-דין שמקורו בביזוי שיטתי של החלטות בית משפט מצד עיריית טייבה (בגלגולה קודם למינוי הנאמן), שלא לומר הפרת חוק בוטה ונמשכת תוך התעמרות ארוכה במערער. זאת, תחת לדאוג לעניינו כפי שנדרש מרשות מנהלית לנהוג באזרח...". כמו כן, הגישה העירייה כנגד העותר כתב אישום בגין בנייה שלא כדין בשטחו (חע"מ 10291-04), ממנה זוכה בשל אי-עמידת העירייה בנטל ההוכחה הנדרש.
3. על אף ההליכים המשפטיים האמורים ופסקי הדין שניתנו במסגרתם, ולמרות פניותיו המרובות של העותר לעירייה ולוועדה על מנת שיפעלו לפתיחתה, נותרה חסימת הדרך בעינה. על כן, הגיש העותר לבית משפט זה עתירה כנגד העירייה והוועדה (להלן:"העתירה"). בדיון שהתקיים ביום 17.12.2015 הגיעו הצדדים להסכמה לקבלת העתירה (אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, להלן: "פס"ד 2015") לביצוע בתוך שלושה חודשים ממועד פסק הדין. עוד נקבע כי ככל שיסתבר שלצורך פריצת הדרך הסטטוטורית על המשיבות להגיש בקשות לבית המשפט המוסמך ו/או כתבי אישום – תעשנה כן במסגרת אותו פרק זמן, כאשר הגשת כתבי האישום תיחשב כמילוי חובתן בעניין זה.
4. פס"ד 2015 לא היווה סוף פסוק בנושא, ובחודש אוגוסט 2016 הגיש העותר בקשת ביזיון נוספת, במסגרתה טען כי העירייה והוועדה נמנעות מלפעול בהתאם לפס"ד 2015, לא פרצו את הדרך הסטטוטורית ולא פעלו כנגד הגורמים אשר הקימו עליה מבנים פרטיים. אף בקשתו זו של העותר התקבלה, וביום ה-14.11.2018 נפסק כי אם לא ימלאו העירייה והוועדה אחר פס"ד 2015 – דהיינו, יפרצו את הדרך הסטטוטורית ולחילופין, יגישו כתבי אישום לצורך כך – יוטל עליהן קנס בסך של 1,500 ₪ בגין כל יום שבו ישתהו בביצוע הצו (להלן: "החלטת הביזיון השנייה"). מועד הביצוע נדחה מעת לעת עד ליום ה-14.3.2019 וזאת לנוכח בקשות ארכה שהגישה העיריה והתקבלו על ידי.
5. למרות בקשות הארכה, לא קיימו העירייה והוועדה את פס"ד 2015. משכך, הועברה ביום ה-10.11.2019 ההחלטה למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: "המרכז") לשם המשך טיפול. ואכן, לאחרונה פעל המרכז למימוש החוב, והטיל עיקולים על סך 1,824,318 ₪ בגין החוב הכולל.
6. עיקולים אלה הם ביסוד הבקשה שלפני, לפיה מבוקש להורות על ביטול כלל הקנסות שהושתו בגין החלטת הביזיון השנייה, ובהתאם להורות על ביטול כל העיקולים שהוטלו בעטיים. לחילופין, התבקש בית המשפט להורות על ביטול העיקולים שהוטלו בכפילות על סך 1,824,318 ₪.

תמצית טענות העירייה והוועדה:

1. הבקשה הוגשה בדחיפות לבית המשפט בשים לב לכך שהעירייה והוועדה מתנהלות ללא תובע עירוני, מלבד בתקופה קצרה שבמהלכה לא היה ניתן להשלים את ביצוע הצו, ולכן אינן יכולות למלאו. בנוסף, מעבר לכך, קידמה העירייה תכנית שאושרה ביום ה-21.9.2022 לפיה הדרך שמובילה לביתו של העותר הוכשרה סטטוטורית והתכנית המפורטת החדשה פורסמה ביום 27.10.22 בילקוט הפרסומים (10867 עמ' 459).
2. העיקולים פוגעים קשות בעירייה וביכולתה לשלם משכורת לעובדיה. זאת, במיוחד עת הוטלו עיקולים כפולים על כל חשבונות הבנק של העירייה, הנמצאת תחת תוכנית הבראה המלווה על ידי משרד הפנים, כאשר הכספים המעוקלים מהווים חלק בלתי נפרד מהתוכנית. לעניין זה יצויין כי לדיון שלפני התייצב מר יניב מוכתר שהוא החשב המלווה לעיריה מטעם משרד הפנים, שפירט בדבריו את מצבה של העיריה.
3. העירייה והוועדה טוענות כי ביצעו את כל ההליכים הנדרשים לשם מיצוי ההליכים המשפטיים הפליליים כנגד הפולשים, תוך כיבוד החלטות בית המשפט, ובכללם זימון לחקירה של גורמים שנטלו חלק בביצוע עבירות הבנייה. ואולם, בשל היעדר מינוי תובע על ידי לשכת היועמ"ש, לא היה ניתן להגיש כתבי אישום לוועדה, ולנהל משפט כדבעי. לטענתן התובע שמונה היה ממילא במינוי זמני, כך שלא היה ניתן להשלים את מלאכת הגשת כתבי האישום במהלך כהונתו, ובשל נסיבותיו האישיות לא תפקד בחלק מהזמן כהלכה. מאז מינויו, לא מונו תובעים נוספים בהעדר תקן על ידי משרד הפנים. לפיכך, אין לומר כי העירייה והוועדה הימרו את צווי בית המשפט, שכן חובת החקירה קוימה, אך בהיעדר הסמכת תובע עירוני, אין לעירייה ולוועדה סמכות לפעול כהוא זה בכל הקשור לסילוק עברייני הבנייה, והעירייה והוועדה מיצו את סמכויותיהן בנושא.
4. בנוסף, לאחר בירורים מקיפים שערכו גורמי המקצוע של העירייה, נתגלה כי יהיה זה בלתי אפשרי לבצע את השביל בתוואי המקורי. לפיכך, ביום ה-21.9.2022 אושרה כאמור תוכנית בניין עיר חדשה, אשר במסגרתה נערך שינוי לתוואי השביל המוביל אל הבית נשוא המחלוקת, ונערכה הנגשה מחדש למגרשים שונים בסביבה, תוך איחוד וחלוקה מחדש ללא הסכמת הבעלים. השביל החדש כבר פרוץ, ומוביל אל ביתו של העותר. אישור התוכנית החדשה הפך להיות במעמד של חיקוק, ולכן פס"ד 2015 איננו בר ביצוע עוד תוך שתכליתו בוצעה למעשה בפועל.
5. העירייה והוועדה תומכים ידיהם בפסיקה שאמנם הכירה בחשיבות כיבוד בפסקי דין, במיוחד על ידי רשויות השלטון, ואולם הדגישו כי ההחלטה בבקשות ביזיון צופות פני עתיד, וממילא בהינתן התפתחויות בלתי צפויות ניתן לדחות אותן. כך גם במקרה דנן, שנוכח הנסיבות שתוארו לעיל, נמנע ביצועו של פסק הדין כלשונו בנקודת הזמן הנוכחית, ולכן אין להמשיך את החיוב בקנס, תוך ביטול הקנסות שהצטברו כנגדן עד כה.

טענות העותר באמצעות יורשיו:

1. לא ניתן לסמוך על הבטחות העירייה והוועדה, לאחר סכסוך משפטי בן למעלה מ-20 שנים. למעשה, הבטחתה של העירייה בדבר קיום דרך חלופית רק נותנת פרס לעברייני בנייה והשתלטות בלתי חוקית. ובין כה, גם אין בפתרון המוצע כדי למנוע חיובן בקנסות עד אישור התוכנית. למעשה, בכך יהיה איון כל ההחלטות ופסקי הדין שהתנהלו בתיק הנוכחי.
2. כך, גם לא ייתכן כי לעירייה והוועדה אין תובע עירוני כבר שנים, שכן משמעות הדבר הינו כאוס משפטי. וממילא, ניתן היה למצוא לכך פתרונות, כדוגמת הפניית הטיפול המשפטי בתיק לוועדה המחוזית.
3. ניתן להוסיף כי העירייה והוועדה טרם שילמו לעותר וליורשיו את הוצאות פסק הדין, וממילא טרם פרצו את הדרך לביתו של העותר כפי שהבטיחו בתוכנית החדשה.
4. ב"כ העותר מציין כי מרשו נלקח לבית עולמו, תוך תחושת קיפוח ועוגמת נפש, וחיסרון כיס בשל ניהול ההליכים המשפטיים, ולא זכה באף תוצאה מוחשית, למרות הפגיעה בזכויותיו הקנייניות החוקתיות שבבסיסן הזכות לגישה חוקית לביתו הפרטי. הכל, תוך עצימת עיניים כלפי עברייני בנייה.

טענות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות:

1. יש לדחות את הבקשה על הסף: הבקשה הוגשה במסגרת הליך של עתירה מנהלית, ובית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות בחקיקה לדון בעתירות שעניינן בהחלטות המרכז, וכך אף נקבע בפסיקה. בנוסף, הבקשה הוגשה ללא מיצוי הליכים, שהיה יכול לייתר את הצורך בהגשתה.
2. חובותיה של העירייה עומדים על 1,842,742 ₪, בשל שישה תיקים שונים. משלא שולמו חובותיה, הפכו לחוב. לפיכך, בהיעדר תשלומו, הוטל עיקול על חשבונות הבנק של העירייה. אם כך, המרכז פעל בהתאם לכל דין כאשר הטיל עיקולים אלו.
3. כמחווה של רצון טוב, ולפנים משורת הדין, מסכים המרכז להסיר את העיקולים הכפולים, ויוותרו רק העיקולים הדרושים להבטחת הסדרת החוב ומניעת הברחת נכסים. אם לא יוסדר החוב, או יבוטל, הרי שהמרכז ישקול לממש את הסכום התפוס תחת צו העיקול הקיים.

דיון והכרעה:

1. ס' 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "פקודת הביזיון") מהווה מסגרת המאפשרת אכיפה של צווים שיפוטיים באמצעות הסמכתו של בית המשפט הנוגע בדבר להטיל סנקציות מסוג קנס או מאסר על גורם שאינו מציית לצו שיפוטי שניתן בעניינו, עד לקיומו של הצו (רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו 8.7.2013)). כידוע, לא נועד ההליך להעניש, אלא לאכוף את קיומו של צו שיפוטי, כשההליך לפי פקודת הביזיון צופה פני עתיד (ע"פ 2595/13 רחל סופר נ' איתן ארז (נבו 29.9.2014)).
2. עוד יצויין שפקודת הביזיון לא נועדה לשם פיצוי של בעלי הדין, אלא להביא לכך שצווים, החלטות ופסקי דין של בית המשפט יבוצעו ויאכפו, והכל תוך שמירה על כבודו של בית המשפט (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232). הפרת צווים של בתי המשפט פוגעת לא רק באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, אלא גם פוגעת בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק.
3. על כן משמעו של קנס הוא חיוב לטובת אוצר המדינה ואינו תשלום לטובת אחד מבעלי הדין, וכך גם הליך הגביה של קנס שניתן לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש, שנעשה על ידי המדינה באמצעות המרכז לגביית קנסות, לפי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המרכז").
4. ראוי להזכיר כי נפסק לא אחת, שהחובה לכבד פסק דין של ערכאה מוסמכת, החלה על כל אדם, חלה ביתר שאת על רשויות השלטון, והימנעות רשות שלטונית מציות לפסק דין של ערכאה שיפוטית חמורה ומסכנת את שלטון החוק במדינה דמוקרטית.

הטענה המקדמית לדחית הבקשה על הסף:

1. לא מצאתי לקבל את טענת המרכז בדבר דחיית הבקשה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית או אי מיצוי הליכים.
2. אכן, צודק המרכז כי בהתאם להוראות ס' 5 לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, על מנת שבית המשפט הנכבד ידון בעניין מסוים על דרך של עתירה מנהלית, נדרשים שני תנאים מצטברים: זהות הרשות המנהלית שהחלטתה נתקפת ועניינה של העתירה. כל עניין או רשות אשר אינן מנויות בחוק, מצויות מחוץ לגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ (מחוזי-ת"א) 37593-02-18 בר נוי נ' הנהלת אגף רישום והסדר מקרקעין (נבו 19.2.2018)). ההלכה היא, כי רשימת העניינים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים היא רשימה סגורה המצמצמת את סמכותו של בית משפט זה, אך ורק לאותם עניינים המפורטים במסגרתה (עת"מ (מחוזי-ב"ש) 256/01 שריר נ' עיריית אילת תק-מח 278(3) (2001) ; א' שרגא ור' שחר המשפט המינהלי – עילות סף). משכך, נפסק להלכה שהמרכז לגביית קנסות, אשר אינו רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה, וגם החלטותיו מכוח חוק המרכז אינן מנויות בתוספת הראשונה, מובילות למסקנה שאין סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה הנוגעת להחלטותיו (עת"מ (מחוזי-מרכז) 9432-11-21 יהודה גזיאל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (נבו 25.11.2021)). בדומה, צודק המרכז כי בטרם פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית, יש לפנות לרשות המוסמכת, ורק אם תשובתה אינה מספקת יש לפנות לבית המשפט – אחרת, הדבר יהווה עילה לדחיית העתירה על הסף (בר"מ 5237/05 משרד הפנים נ' טוביאס קרלסון, (נבו 25.4.2006)).
3. ואולם, הבקשה דנן אינה מופנית כלל ועיקר כנגד המרכז או החלטותיו וכן לא בדבר אופן מימוש החוב. כך, בבקשה הראשונית מיום ה-4.7.2022 אמנם נתבקש סעד כלפי המרכז, בדמות ביטול כפילות העיקולים (ס' 28 לבקשה המקורית), אך זו התייתרה בעקבות הסכמות דיוניות בין העיריה למרכז, במסגרתן הסכים המרכז לבטל את כפילות העיקולים (ס' 15 לתגובת המרכז; ס' 32 לבקשה השנייה). משכך, הרי שאין בקשה זו מופנית עוד כלפי החלטות המרכז, ומכאן שגם אין לקבל טענותיו בדבר דחיית הבקשה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית או אי מיצוי הליכים.
4. הסעד המתבקש במסגרת בקשה זו הינו הפסקת החיוב לעתיד וביטול רטרואקטיבי של הקנסות לעבר. על פי ההלכה הפסוקה, בידי בית המשפט הסמכות לבטל קנסות שנתן מכוח פקודת הביזיון, ככל וראה טעם המצדיק זאת (רע"א 10143/04 קליינר הנדסה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ( נבו 20.12.2005)). אמנם להחלטה זו תהא השפעה על המרכז, בדרך גובה החוב למימוש, ואולם אין הדבר מהווה עניין שבסמכותו, או בתחום עיסוקו, של המרכז. משכך, גם אין מקום לטענת חוסר סמכות עניינית או אי מיצוי הליכים שהעלה המרכז (בש"פ 389/22 פלוני נ' פלוני (נבו 9.2.2022)).

הבקשה לגופא:

1. השאלה העיקרית הנשאלת איפוא, היא האם היתה הפרה של צו שיפוטי, ומתי הסתיימה ההפרה (בש"פ 4445/01 גל נגד קצובשווילי ואח', פ"ד נו(1) 210).
2. במרכז טענותיה של העירייה עומדת הטענה כי לא היה ביכולתה לתקן את ההפרה או לחזור בה ממנה, שכן ברוב תקופת ההפרה לא היה לה תובע עירוני שיכול היה להגיש כתבי אישום כנדרש. לא מצאתי לקבל טענה זו. העירייה והוועדה עוררו סוגיה זו כבר בדיון בבקשת הביזיון השנייה, והיא נדחתה במסגרת ההחלטה שניתנה בה. יתרה מכך, פס"ד 2015 ניתן לפני 7 שנים, והחלטת הביזיון השנייה ניתנה לפני כ-4 שנים. אם סברה העירייה או הוועדה כי פסק הדין שגוי או שאין ביכולתה לעמוד בביצועו, שומה היה עליה לערער עליו במועד הקבוע בתקנות, שהרי כל העובדות היו ידועות טרם מתן פסק הדין וגם לאחר שניתן. למצער, יכולה היתה העירייה והוועדה להגיש בקשה או הודעה מתאימה לבית המשפט בנושא דנן, ולקבל הארכות נוספות. תחת זאת עשו העיריה והוועדה דין לעצמן והתעלמו מפסק הדין, החלטת הבזיון והצוים שניתנו בעקבותיהם. יתרה מזו, היו קיימים כידוע פתרונות חלופיים לטיפול בבעייתו של העותר, כדוגמת אישור תוכנית במסגרתה ניתן לו תוואי דרך חלופי. תחת זאת, קרוב ל-7 שנים לא עשתה העירייה מאומה לקידומה של דרך זו, עד לאחרונה.
3. יוצא, כי עד מועד אישור תוכנית הוועדה המקומית, בתאריך ה-21.9.2022, לא קיימה העירייה את פסק הדין, על אף שעל פני הדברים, בשלו כל התנאים לקיומו. כמו כן, לא שוכנעתי כלל ועיקר שהעירייה לא הייתה מסוגלת לקיים את פסק הדין, ואף לא הוכח לפני שעשתה כל שלאל ידה על מנת לקיים את הוראות פסק הדין. לפיכך, היה ויש מקום לחייבה בגין הפרת הצו. ביטולו הרטרואקטיבי עתה כמבוקש על ידי העיריה, לא יהיה בו אלא כדי ליתן פרס בידה ותמריץ שלילי לאי קיום החלטות גם בעתיד, תוך ידיעה שניתן יהיה לבטלן רטרואקטיבית.
4. לצד האמור, החל מתאריך ה-21.9.2022, עם אישור התוכנית החלופית וסלילת הדרך, נראה כי העיריה עשתה את הנדרש מצידה על מנת לקיים את פסק הדין, ולדאוג לדרך גישה לביתו של העותר, בייחוד שלנוכח שינוי התוכנית אין עוד אפשרות מעשית לאכוף את התוכנית הקודמת. לפיכך החלטתי לקבל את הבקשה ולהפסיק החל משלב זה את הטלת הקנס היומי, תוך ביטולו הרטרואקטיבי של הקנס היומי שהושת החל ממועד זה (21.9.22).

סוף דבר:

1. סיכומם של דברים, הצו השיפוטי הופר מיום ה-14.3.2019 עד תאריך ה-21.9.2022. לא מצאתי שבמהלך תקופה זו עומדת הגנה לעירייה והוועדה, ואף לא טעם שמצדיק את ביטול הקנס רטרואקטיבית. הבקשה במרכיב זה נדחית אפוא. לצד האמור, בטל החיוב החל מיום 21.9.2022 ואילך.
2. לנוכח התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתנה היום, ט"ו חשוון תשפ"ג, 09 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.