1. בקשה לדחייה על הסף של עתירת המשיב, נוכח העדר קיומה של החלטה שניתנה על ידי רשות, המקנה לבית המשפט לעניינים מנהליים את הסמכות העניינית לדון בעתירה, וכן לאור חשש המבקשות כי סילוק המבנים החוסמים את דרך הגישה לבית המשיב יוביל לעימותים פיזיים עם התושבים בשטחי המשיבה 1.
2. רקע הבקשה הינו עתירה מינהלית אשר הוגשה על ידי המשיב, מר אחמד מחמוד חאג' יחיא (להלן: "העותר" או "המשיב"), כנגד עיריית טייבה (להלן: "העירייה") והוועדה המקומית לתכנון ובנייה טייבה (להלן: "הוועדה המקומית", וביחד עם העירייה: "הרשויות" או "המבקשות"). במסגרת עתירה זו, מתבקשות הרשויות לנמק מדוע אינן מפעילות סמכותן בהתאם לחוק, לתכנית המתאר הקיימת של העיר טייבה ולפסקי דין קודמים אשר ניתנו כנגדן, ופועלות לפתיחת הדרך הציבורית (כך שרוחבה יהא 4 מ', כנדרש בתכנית המתאר הקיימת) המהווה את שביל הגישה אל ביתו של העותר (להלן: "דרך הגישה"), לרבות בדרך של הוצאת צווי הריסה מנהליים למבנים שונים החוסמים דרך זו (להלן: "המבנים החוסמים"). באופן קונקרטי מבקש העותר מן הרשויות ליתן טעם מדוע אינן פועלות בהתאם לסמכותן על פי דין ועל פי החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינן ומפנות את המבנים החוסמים; מדוע אינן מפעילות סמכותן להריסת המבנים החוסמים; מדוע אינן מוציאות צווי הריסה למבנים החוסמים; וכן מדוע אינן פועלות לפינוי הפסולת החוסמת את דרך הגישה.

הליכים קודמים בין הצדדים

1. בין הצדדים התקיימו מספר לא מבוטל של הליכים משפטיים קודם הגשת העתירה דנן. התובענה הראשונה אשר הוגשה על ידי העותר כנגד הרשויות בת"א 3268/02, נסתיימה בפסק דין מוסכם בין הצדדים (ניתן ביום 4.9.2002), במסגרתו התחייבו הרשויות כי דרך הגישה תפונה מידית וכן כי הרשויות יוספו לפנותה אף ככל שתיחסם בעתיד. מאחר שלטענת העותר לא עמדו הרשויות בהתחייבותן זו, הוגשו על ידו כנגדן, לאורך השנים, שלוש בקשות לביזיון בית המשפט (במסגרת בש"א 4370/02 ובש"א 5137/03(. ביום 15.6.2003 קיבל בית משפט השלום בכפר סבא את בקשת העותר והשית על העירייה קנס כספי (אשר ממנו קוזז חובו של העותר אל העירייה), תוך ציון בהחלטתו כי לא ניתן על ידי הרשויות הסבר מניח את הדעת לאי ביצועו של פסק הדין ולפינוי דרך הגישה לבית העותר. בקשת הרשויות לביטול החלטה זו וכן לביטול פסק הדין אשר ניתן בהסכמה - נדחתה (במסגרת בש"א 2493/04).
2. אף לאחר מתן ההחלטה בדבר ביזיון בית המשפט, לא פעלו הרשויות להסרת המבנים החוסמים בדרך הגישה והקנס הכספי אשר הוטל עליהן הוסיף להאמיר. כתוצאה מכך, פתח העותר תיק כנגדן בהוצאה לפועל. בהמשך, נכנסה העירייה להליכי פירוק ומונה לה נאמן. העותר הגיש לנאמן תביעת חוב כנגד העירייה, אך הגשתה באיחור על ידו, הובילה לדחייתה על ידי הנאמן. עם זאת, ערעורו של העותר על החלטת הדחייה התקבל (פר"ק 23231-06-11), ותביעת החוב הוחזרה אל הנאמן אשר קיבלהּ באופן חלקי.
3. כמו כן, העירייה הגישה כנגד העותר כתב אישום בגין בנייה שלא כדין בשטחו (חע"מ 10291-04), ואולם בהכרעת הדין מיום 1.5.2013, זוכה העותר בשל אי עמידת העירייה בנטל ההוכחה הנדרש.
4. במהלך התקופה שלח העותר מכתבים אל גורמים רבים – ביניהם, ראש הוועדה הממונה של העירייה, נאמן העירייה, יועציהן המשפטיים של הרשויות, תחנת משטרת טייבה - במסגרתם שב וביקש כי הרשויות יפעלו להסרת המבנים החוסמים והמכשולים הנוספים המצויים בדרך הגישה והמצמצמים אותה לכדי מעבר ברוחב 70 ס"מ בלבד. על אף מכתבים והליכים אלו, לא הוסרו המבנים החוסמים מדרך הגישה.

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת העותר, נמנעות הרשויות מהפעלת סמכויותיהן על מנת לפנות את המבנים החוסמים מדרך הגישה, אף כי מדובר בשטח ציבורי אשר אמור לכלול מעבר ברוחב 4 מ' (ולא 70 ס"מ, כפי המצב בפועל), ובכך מונעות למעשה מן העותר שימוש סביר בדרך הגישה לשם הגעה לביתו ברגל וברכב. העותר טוען כי חובת הרשויות להפעלת סמכותן להסרת המבנים החוסמים חלה הן מכוח פסקי הדין אשר ניתנו זה מכבר בסכסוך שבין הצדדים, והן מכוח חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), פקודת העיריות [נוסח חדש] (סעיפים 235, 236 ו-249) (להלן: "פקודת העיריות") וחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א – 1981. לשיטת העותר, הרשויות בוחרות שלא להפעיל סמכויותיהן לפינוי דרך הגישה ללא מתן הסבר, ועל כן עולה הדבר, לגרסתו, כדי פעולה בשרירותיות ובחוסר סבירות הפוגעת בזכות קניינו.
2. לגרסת הרשויות, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הקבועה בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט מנהליים, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט מנהליים") מתגבשת כאשר קיימת החלטת רשות אשר עליה יכול העותר להשיג. לטענת הרשויות, במקרה דנן לא ניתנה כל החלטה פורמאלית בעניין אשר כנגדה מוגשת העתירה, ומשכך, עתירה זו איננה בגדר הנושאים המצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף, טוענות הרשויות כי הריסת המבנים החוסמים חורגת מגדרי יכולות הביצוע שלהן שכן צווי הריסה מעולם לא בוצעו על ידן בעיר, וכן כי הריסה כאמור אף עלולה להוביל להסלמה המצב הביטחוני בעיר. הרשויות אף מציינות כי בכוונת העירייה לפעול להקמת יחידת פיקוח מטעמה אשר תפעל לאכיפת חוק התכנון והבנייה ותציג בפני ראש העירייה בקשות להוצאת צווי הריסה מנהליים.

דיון והכרעה

1. במסגרת העתירה מבקש העותר הנמקת הרשויות בדבר העדר נקיטתה של פעולה כלשהי על ידן להסרת המבנים החוסמים את דרך הגישה אל ביתו, בעוד שטענתן של הרשויות הינה כי מאחר שלא ניתנה על ידן כל החלטה פוזיטיבית בנושא פינוי המבנים החוסמים, העתירה איננה בגדרי סמכותו העניינית בית משפט לעניינים מנהליים ועל כן יש לדחותה.
2. השאלה הניצבת אפוא בפני הינה, האם סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: "בית המשפט המנהלי") משתרעת גם על מקרים בהם לא ניתנה על ידי הרשויות כל החלטה בדבר פינוי המבנים החוסמים? כפי שאבאר להלן, סבורני כי התשובה לכך הינה בחיוב.
3. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט מנהליים קובע את הנושאים הנכללים בסמכותו של בית משפט מנהלי (ההדגשה איננה במקור – י.ש):

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

• • • 1. עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)...."

כאמור בסעיף זה, העניינים המהווים מושא לעתירה בבית המשפט המינהלי, קבועים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים (להלן "התוספת"), המציגה שני סעיפים הרלוונטיים לענייננו. הראשון, הינו סעיף 8(א) אשר מכליל בגדרי סמכות בית משפט מנהלי גם החלטותיהן של רשויות מקומיות (ההדגשה איננה במקור- י.ש):

"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לעניין זה, "אישור" – בכל דרך, ולרבות החלטה שלא לאשר."

הסעיף השני, הינו סעיף 10(א) לתוספת, הקובע כי נושאי תכנון ובנייה נכללים גם הם במסגרת סמכות בית המשפט המינהלי (ההדגשה איננה במקור – י.ש):

"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, והליכי תכנון לפי חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011 ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים."

1. הוראות סעיף 2 לחוק בתי המשפט המנהליים קובעות באופן מפורש כי "החלטה של רשות", כאמור בסעיף 5(1) לחוק זה, הינה לרבות:

"העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

אך מן הטעם הזה, סבורני כי אין בסיס לטענת הרשויות בדבר העדר סמכותו העניינית של בית המשפט המינהלי מקום בו אין החלטת רשות העומדת בבסיס העתירה. ואולם, אף בהתאם להלכה הכללית ולהלכה הפרטנית באשר לסעיפים 10(א) ו-8(א) לתוספת, דינה של טענת הרשויות לעניין זה להידחות.

1. כאמור, סמכותו של בית משפט מינהלי לבחון ולבקר את שיקול דעת הרשות, אינה מוגבלת לתקיפת החלטות שהתקבלו על ידה, אלא היא "חלה גם על עתירות שעניינן הימנעותה של הרשות המקומית לקבל החלטות או מחדלים שחדלה" וכן על היעדר החלטה של הרשות (ס' 2 לחוק בתי המשפט המנהליים; בג"צ 3174/06 גולן נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פס' 2 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 11.7.2006); ראו גם בג"צ 6906/08 יכיני נ' ראש עיריית יהוד, פס' 3 לפסק דינו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 7.8.2008); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי 37 (כרך 6, 2011) (להלן: "שרגא ושחר")).

טענות העותר בענייננו, בדבר אי הפעלתן של הרשויות את הסמכויות הנתונות להן במסגרת החוק (בעיקר חוק התכנון והבנייה ופקודת העיריות) על מנת לפנות את המבנים החוסמים מדרך הגישה הציבורית לבית העותר, מתמקדות, הלכה למעשה, באופן בו מפעילות הרשויות את שיקול דעתן בסוגיה. בשונה מן האכיפה עצמה, תקיפת שיקול הדעת של רשות בהפעלת סמכויות האכיפה מצויה בסמכות בית משפט לעניינים מנהליים (ראו בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 132-133 (2002) (להלן: "פרשת יעקובוביץ"); עת"מ (ב"ש) 269/02 החברה להגנת הטבע נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה שקמים, פס' 7 לפסק דינו של השופט אזולאי (פורסם בנבו, 26.1.2004); תא (י-ם) 4269/02 אוזנה נ' עירית בית שמש, פס' 3 לפסק דינו של השופט ענבר (פורסם בנבו, 20.4.2003)).

1. זאת ועוד, אף בחינת ההלכה באשר לסעיפי התוספת הפרטניים החלים בענייננו, מובילה למסקנה לפיה העתירה מצויה בסמכותו של בית משפט זה. פרשנותו של סעיף 10(א) לתוספת, נסמכת על תכליותיו של חוק בתי המשפט המנהליים. תכליות החוק כוללות, בין היתר, ריכוז הדיון בפני ערכאה אחת והדגשת יתרונו של בית המשפט המחוזי בדונו בסוגיות מסוימות. לאור תכליות אלו נקבע כי תחולתו של סעיף 10(א), וסמכות בית המשפט המינהלי בעקבותיה, מתפרשת גם מקום בו, כפי המקרה דנן, נשמעות טענות כנגד הרשות על אי הפעלת סמכויות אכיפה הנתונות לה על פי חוק (פרשת יעקובוביץ, בעמ' 130):

"אכן, לצד ההכרה שביתרון בדיון בפני בית-המשפט המחוזי בסוגיות מסוימות עמדה גם תכלית כוללת יותר של ריכוז הדיון בעניינים מינהליים בפני ערכאה שיפוטית אחת, בעלת סדרי דין ושיפוט ייחודיים למשפט המינהלי..... המטרה היא הפרדת השיפוט המינהלי מהשיפוט האזרחי לשם יצירת התמחות אשר תבטיח איכות ויעילות של השיפוט המינהלי, בצד שימור ייחודו, מבחינת תכליותיו, השיקולים והאיזונים הכרוכים בביקורת השיפוטית על פעולות רשויות-השלטון והשפעותיה על תפקוד מערכות השלטון" (מ' מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל בישראל – חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000" [21], בעמ' 242-241)...... לאור תכליות אלו יש לדעתי לפרש את הדיבור "עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה..." הקבועים בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק ככולל גם טענות שעניינן שימוש בסמכויות שבחוק התכנון והבניה לשם אכיפת החוק או אי-אכיפתו..... שילוב טעמים אלו על יסוד התכליות שעמדנו עליהן מוליך למסקנה כי ראוי הוא כי הדיון בטענות שעניינן הפעלת סמכויות האכיפה שבחוק התכנון והבניה יהיה גם הוא בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים...."

(ראו גם אורי גורן בתי משפט מנהליים 192 (2008) (להלן: "גורן"); בג"צ 2515/10 ח"כ חיים אורון נ' ממשלת ישראל, פס' 4 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם בנבו, 16.5.2010); בג"צ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים, פס' 3 לפסק דינה של הנשיאה (כתוארה אז) ביניש (פורסם בנבו, 1.7.2008).

1. באופן דומה, נקבע על פי סעיף 8(א) לתוספת והגדרת "החלטה של רשות" הקבועה בסעיף 2 לחוק בתי משפט מנהליים, כי סמכות בית המשפט המנהלי חלה גם על העדר החלטה של רשות, שכן שאלת הסמכות מוכרעת על פי זהות הגורם המחליט, דהיינו, הרשות המקומית, ולא על פי נושא ההחלטה, או העדרה, וכן על מחדל הרשות לקבל החלטה על אכיפת החוק (בג"צ 5710/06 עו"ד שלומי פרידמן נ' ראש עיריית יהוד, פס' 7 לפסק דינה של השופטת נאור (פורסם בנבו, 21.8.2006):

"....סעיף 2 לחוק הגדיר במפורש "החלטה של רשות" כ"לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". העתירה בענייננו מכוונת נגד מחדל הרשות המקומית לקבל החלטה בדבר אכיפת חוק או נגד מחדל הרשות המקומית לאכוף את החוק, וככזו, היא מכוונת נגד החלטה של רשות מקומית כנדרש בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה."

(ראו גם האמור ברע"פ 847/07 גרשון נ' עיריית חיפה, עמ' 6 להחלטתו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 18.3.32007); בש"א (נצ') 29/10 עיריית בית שאן נ' התנועה למען איכות השלטון בישראל, פס' 3 להחלטתו של השופט חשין (פורסם בנבו, 25.2.2010)).

סמכות בית המשפט המינהלי חלה אף במקרים בהם לא הייתה מעורבת כל הפעלה של שיקול דעת בהחלטת הרשויות (רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פס' 6 לפסק דינו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 16.2.2005):

"הן פעולות מינהליות אשר בוצעו על ידי רשות מקומית (או על ידי נושא משרה או תפקיד בה) לאחר הפעלת שיקול דעת, והן פעולות כאמור אשר בוצעו ללא הפעלת שיקול דעת - יהוו "החלטה של רשות מקומית" כאמור בפרט 8(א) לתוספת. כתוצאה מכך, הסמכות העניינית לדון בהשגות ביחס לפעולות מינהליות כאמור תהא נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים."

1. כמו כן, נקבע בפסיקה כי השגה על שיקול הדעת המינהלי שהפעילו הרשויות בהתנהלותן לאחר מתן פסקי הדין שניתנו בהליכים קודמים, בין היתר לפי פקודת ביזיון בית משפט, מהווה גם היא השגה על "החלטה של רשות מקומית" המצויה בסמכות בית המשפט המינהלי (ראו בג"צ 7840/13 אוחנה נ' עיריית אילת, פס' 3 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם בנבו, 20.11.2013).
2. יתרה מכך, נראה כי החלת סמכות בית המשפט המינהלי גם על מקרים בהם לא ניתנה כל החלטה פוזיטיבית של רשות לעניין הפעלת סמכויותיה, עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית הקיימת בפסיקה, להרחבת סמכויותיו של בית המשפט המינהלי בנושאי רשויות מקומיות (רע"א 8159/06 עיריית אילת נ' רוקסא, פס' ד(4) לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 27.3.2007):

"מאז חוקק החוק המגמה היא להרחיב את סמכותם של בתי המשפט לעניינים מינהליים, ובפרט בנושאי רשויות מקומיות."

1. בשולי נקודה זו אציין עוד, כי חובתן הכללית של הרשויות להפעלת שיקול דעת בפעולותיהן קשורה באופן הדוק גם לחובת ההנמקה החלה עליהן. כידוע, חובת הרשויות לנמק החלטותיהן מהווה אחד מביטויי הגינותו של ההליך המינהלי, שכן העדר החלטה ברורה של הרשויות לעניין הפעלת סמכויותיהן, כפי המקרה בענייננו, פוגמת ביכולת להפעיל ביקורת שיפוטית, מינהלית או ציבורית על הרשויות ואף עלולה, במקרים מסוימים, להקים חשש כי ההחלטה התקבלה באופן שרירותי או מטעמים פסולים (ראו דפנה ברק ארז משפט מנהלי 423, 433, 435 (כרך א', 2010) (להלן: "ברק ארז"); בג"צ 3/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, פס' 12 לפסק דינו של השופט לוי (פורסם בנבו, 26.12.2005); עת"מ (ת"א) 27704-12-13 גברונסקי נ' עיריית תל אביב, פס' 22 לפסק דינה של השופטת רונן (פורסם בנבו, 24.12.2014) (להלן: "פרשת גברונסקי")).
2. יוצא אפוא, כי על מנת שתחול סמכות בית המשפט המנהלי על העתירה אין דרישה לקיומה של החלטת רשות פוזיטיבית אשר אותה מבקשת העתירה לתקוף, ואף אי הפעלתה של סמכות הנתונה בידי רשות, לרבות בדבר העדר אכיפתו של חוק, עשויה להיכלל בגדרי סמכות בית המשפט המינהלי.

1. נוכח האמור לעיל ומבלי שהדבר יהווה כל קביעה באשר לתוצאתה הסופית של העתירה דנן, המסקנה היא כי העתירה מצויה בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
2. למרות האמור אעיר, כי לא נהיר לי לחלוטין פשר החלטת העותר לנקוט בהליך זה, מקום בו מחזיק הוא בפסקי דין חלוטים כנגד הרשויות ואפשרות לנקוט בהליכים אופרטיביים כנגדן.

22. אשר על כן, נדחית הבקשה לדחייה על הסף של העתירה בשל העדר סמכות עניינית לבית המשפט המנהלי.

הוצאות העותר יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין.

23. הצדדים מתבקשים להודיע עד יום 2.6.15 מבוקשם באשר לאופי המשך הטיפול בהליך

המזכירות מתבקשת להמציא עותק מהחלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ב' סיוון תשע"ה, 20 מאי 2015, בהעדר הצדדים.