ניתן ביום 26 אפריל 2018

סגן הנשיאה אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת (כתוארה אז) אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור מר גיל אלוני ומר מוחמד מנסור; ס"ק 7186-09-14), שבו התקבלה עמדת המשיב (להלן – ארגון הסגל או הארגון) לפיה המערערת (להלן – האוניברסיטה) אינה רשאית להפעיל כלפי חבר הסגל האקדמי הבכיר שזכאי ל"פנסיה תקציבית" (באופן כללי מי שהועסק באוניברסיטה עד ליום 30.9.2003, להלן – חבר סגל ותיק) ושפרש לפנסיה מהאוניברסיטה את "מנגנון כפל הגמלאות" (שיפורט בהמשך).
2. נציין כי לאחר הדיון בערעור חזרה בה האוניברסיטה מהערעור העקרוני הנוגע להפעלת מנגנון "כפל הגמלאות". האוניברסיטה ציינה כי בהיבט האופרטיבי של פסק הדין - הפחתת "המענק" (שיפורט בהמשך) לא נחלקו הצדדים, אך קיימת מחלוקת בהיבט אופרטיבי אחר – טענה בדבר התיישנות.

לאור האמור, נתמקד להלן אך ורק בתיאור העובדות והטענות הרלוונטיות להכרעה במחלוקת – טענה בדבר התיישנות.

רקע עובדתי

1. זכאות חברי הסגל הוותיקים המועסקים באוניברסיטה ל"פנסיה תקציבית" הוסדרה, בין היתר, בהסכמים אל מול הארגון (להלן – ההסדר הפנסיוני)^[1]. לפי הקבוע בהסדר הפנסיוני, חבר סגל ותיק אינו זכאי לפנסיה בשיעור העולה על 70% ממשכורתו (להלן – התקרה).
2. במהלך השנים הפעילה האוניברסיטה מנגנון "כפל גמלאות", משלטענתה תקרת התשלום צריכה להיבחן ביחס לפנסיה שמקבל חבר הסגל הוותיק משני מקורות: האחד, הפנסיה התקציבית בגין שנות העבודה באוניברסיטה; והשני, מקרן פנסיה ותיקה שהזכויות בה נצברו בגין עבודתו של חבר הסגל הוותיק במקום עבודה אחר (להלן – הפנסיה האחרת). כפועל יוצא, מקום שבו צירוף הפנסיה התקציבית והפנסיה האחרת עלה על התקרה, הופחתה הפנסיה התקציבית במידה שתביא לכך שהפנסיה התקציבית המופחתת בצירוף הפנסיה האחרת לא תעבור את התקרה. לטענת האוניברסיטה, חבר סגל ותיק שהפנסיה שלו הופחתה כאמור, קיבל פיצוי השווה לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו באוניברסיטה שבעדה לא זכה לפנסיה תקציבית בשל ההפחתה (להלן – המענק).
3. בחודש ספטמבר 2014 הגיש הארגון לבית הדין האזורי בקשת צד בסכסוך קיבוצי (להלן – בקשת הצד). הארגון טען כי ההפחתה בפנסיה התקציבית שמבוצעת למי מחברי הסגל הוותיקים שפרשו או יפרשו לגמלאות מבוצעת שלא כדין מכיוון שאין מקור נורמטיבי המתיר לאוניברסיטה לעשות כן. בבקשת הצד התבקשו סעדים, בין היתר, לטובת מי מחברי הסגל הוותיקים שנפגע מהפעלת מנגנון "כפל הגמלאות" (להלן – גמלאי נפגע). ואלו הסעדים שהתבקשו:

"176.1. צו הצהרתי הקובע שהפחתת הפנסיה על ידי האוניברסיטה לגמלאים הניפגעים אינה כדין;

176.2. צו הצהרתי הקובע שהאוניברסיטה מפרה את הסכמי הפנסיה התקציבית;

176.3. צו הצהרתי הקובע שהאוניברסיטה מנועה מהפחתת הפנסיה לגימלאים הניפגעים;

176.4. צו עשה המורה לאוניברסיטה לפעול על פי הסכמי הפנסיה התקציבית;

176.5. צו עשה המורה לאוניברסיטה לשלם לגימלאים הניפגעים את הפנסיה המגיעה להם מהאוניברסיטה במלואה;

176.6. צו עשה המורה לאוניברסיטה להשיב לגימלאים הניפגעים את כל הסכומים שהופחתו מהפנסיה שלהם ממועד פרישתם ועד להכרעה בבקשת הצד;

176.7. כל סעד אחר שייראה לבית הדין הנכבד מתאים וצודק בנסיבות העניין." (הדגשה הוספה – א.א.)

1. האוניברסיטה הגישה תשובה לבקשת הצד (להלן – תשובת הצד) ובמסגרתה טענה כי מנגנון "כפל הגמלאות" הופעל כדין. לחלופין, כך נטען, אם ייקבע כי מנגנון "כפל הגמלאות" הופעל שלא כדין, "הרי שבכל הנוגע לעובדים שכבר פרשו, יש לערוך חישוב מחודש, ולקזז את התשלומים העודפים מהם נהנה כל עובד בדמות הפיצוי (המענק – א.א.) שקיבל עקב הפחתת גימלתו" (סעיף 90 לתשובת הצד). בהמשך תשובת הצד טענה האוניברסיטה כך:

"91. ברי, כי עובד אינו זכאי לפיצוי בגין הפחתה שלא התקיימה, ועל כן ברי, כי ככל שייקבע בית הדין הנכבד, כי העובדים זכאים להשלמת הגמלה שלהם באופן רטרואקטיבי, בכפוף לדיני ההתיישנות, יש להורות על עריכת קיזוז התשלום ששולם לעובדים בדמות הפיצוי בגין הקטנת שיעור הפנסיה.

92. יוזכר, כי לפנים משורת הדין, אין האוניברסיטה מיישמת את הוראת תקנה 42 (ו) לתקנות קופת התגמולים, מכוחה יש להגביל את הזכות לגימלה מוקדמת, כאשר הגימלאי משתכר שכר ממעסיק אחר. ככל שיורה בית הדין הנכבד על ביטול מנגנון כפל הגימלאות אשר נהג עד כה לגבי הפורשים לפנסיית גיל על פי תקנה 3 לתקנות הקופה, שומרת לעצמה האוניברסיטה את הזכות לשוב ולהנהיג את מנגנון ההתחשבנות הקבוע בתקנה 42 (ו), לשם מימון ההוצאה הכבדה שתושת עליה. הנהגת המנגנון כאמור, תיעשה אף היא, בכפוף למגבלות ההתיישנות, באופן פרוספקטיבי."

(הדגשות הוספו – א.א.)

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את טענתו העקרונית של הארגון נגד מנגנון "כפל הגמלאות" שהפעילה האוניברסיטה. נקבע כי אין בסיס הסכמי או חוקי להפעלתו ולכן אין האוניברסיטה רשאית להפעילו. בסעיף 66 לפסק הדין נקבע כי "הבקשה מתקבלת", מבלי לסייג את סעיפי הבקשה.

טענות הצדדים בערעור

1. כאמור, לאחר הדיון בערעור ולאור המלצת בית הדין חזרה בה האוניברסיטה מערעורה העקרוני בנוגע למנגנון "כפל הגמלאות", אך טענה שיש לאפשר לה לטעון בכל הנוגע לאחד ההיבטים האופרטיביים של פסק הדין האזורי – סוגיית ההתיישנות ובאופן קונקרטי נגד הסעד שהתבקש בסעיף 176.6 לבקשת הצד^[2]. אשר להיבט האופרטיבי השני, אין מחלוקת והצדדים הסכימו כי ביצוע תיקון חישובי הגמלאות של גמלאי נפגע יכלול את קיזוז המענק^[3].
2. בהתאם להחלטה מיום 22.11.2017 הגישו הצדדים סיכומים "ממוקדים", קרי סיכומים מתוקנים הממוקדים במחלוקת שנותרה. יצוין שבהחלטה מיום 1.11.2017 הובהר כי הגשת הסיכומים הממוקדים "אין משמעה קביעה כי יש לדון לגופה בטענת ההתיישנות. בעניין זה כל צד שומר את טענותיו, לרבות המקדמיות ולרבות לגוף העניין".
3. בקליפת אגוז טוענת האוניברסיטה בסיכומיה הממוקדים את הטענות הבאות: עוד בתשובת הצד נטען על ידה שאם תתקבל עמדת הארגון בנוגע למנגנון "כפל הגמלאות", הרי שכל ביצוע תחשיב מחודש לגמלאי שנפגע תהא כפופה להתיישנות ולקיזוז המענק; בבקשת הצד ובהליך בבית הדין האזורי לא הוגשו כלל תחשיבים כספיים ולא כומתו תביעות אישיות של גמלאים שנפגעו וכל שעמד לדיון היה שאלת היות מנגנון "כפל הגמלאות" כדין אם לאו, לכן די היה בטענות האוניברסיטה בנוגע להתיישנות; טענת ההתיישנות לא נזנחה; יש לקבל את טענת ההתיישנות גם מטעמים של תקנת הציבור.
4. בסיכומיו הממוקדים מציין הארגון כי לפי נתוני האוניברסיטה, טענת ההתיישנות רלוונטית לארבעה גמלאים נפגעים. לגופה של מחלוקת טוען הארגון, בתמצית, את הטענות הבאות: האוניברסיטה לא טענה את טענת ההתיישנות ב"הזדמנות הראשונה" שהיתה בתשובת הצד, שכן טענתה שם היתה "אגב אורחא" במסגרת תת פרק שעניינו אינו בהתיישנות אלא בהקשר של קיזוז המענק. בכך לא עמדה האוניברסיטה בחובה לטעון את טענת ההתיישנות במפורש; בהמשך הדיון זנחה האוניברסיטה את טענת ההתיישנות, משלא התייחסה אליה בדיון קדם המשפט או בסיכומים ואף לא בהודעת הערעור; משהאוניברסיטה זנחה את טענת ההתיישנות לא היה על הארגון לטעון לגוף העניין נגד טענת ההתיישנות; משתוצאת פסק דין בסכסוך קיבוצי חלה כלפי כלל העובדים, הרי שמשלא נטענה טענת התיישנות בגדרי הסכסוך הקיבוצי, לא ניתן להעלות טענה זו בסכסוך הפרט; האוניברסיטה פועלת בחוסר תום לב בהעלאת טענת ההתיישנות ובכל מקרה בנסיבות העניין הטעמים לטענת ההתיישנות לא מתקיימים במקרה הנוכחי.
5. בסיכומי התשובה של האוניברסיטה נטען כי אין מקום לטענות הארגון לגופה של טענת ההתיישנות, משטענותיו לא עלו במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, מה גם שחלק מהטענות הן הרחבת חזית אסורה.

הכרעה

1. לאחר שבחנו את כלל החומר המצוי בתיק ושקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל למסקנה כי יש לדחות את טענות האוניברסיטה בסוגיית ההתיישנות. להלן נבאר את טעמינו.

טענת התיישנות – המסגרת המשפטית

1. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – החוק) קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". הכלל הוא שטענת התיישנות, כמו גם כל טענה המועלית בכתבי בי-דין, צריכה להיטען במפורש^[4]. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, מפי השופט י' עמית בע"א רום^[5]:

"מהתקנות עולה עקרון כללי לפיו בעל הדין שכנגד אינו אמור להיות מופתע, ועל כתבי הטענות להיות מנוסחים באופן שיתאפשר לבעלי הדין ולבית המשפט להבין מתוכם את חזית המחלוקת, ו'ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת "צפנת פענח" ' (.....)."

האמור שם אמנם התייחס לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – תקסד"א) ולתקנה 89 לתקסד"א במיוחד, אולם אין מניעה ואף נכון וראוי הוא שעקרון זה יחול גם בכל הנוגע לסדרי הדין בבתי הדין לעבודה – הן הכללי והן הקיבוצי^[6]. שכן, כלל זה מבטא עיקרון רחב של הצורך לנהל את ההליך המשפטי בתום לב וביעילות. הליך יתנהל בתום לב וביעילות מקום שטענות הצדדים יטענו בתחילת ההליך ובצורה ברורה, כך שהצד שכנגד לא יופתע במהלך ההליך.

ביטוי לכלל האמור ניתן למצוא גם בהוראת תקנה 29(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין)^[7] הקובעת כי:

"כתב הגנה יכלול תגובה לכל טענה שנתעוררה בכתב התביעה, ולא די בהכחשה סתמית אלא צריך המגיש להרצות טענתו במפורש."

1. סעיף 3 לחוק קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". תכליתו של כלל ה"הזדמנות הראשונה" היא למנוע מצב ש"בו יעלה הנתבע בשלב מאוחר של ניהול ההליך טענת התיישנות העשויה לייתר את הדיון בתובענה כולה ויגרום בכך לניהול הליך סרק"^[8].

נתבע שלא טען להתיישנות ב"הזדמנות הראשונה", לא תישמע טענת ההתיישנות, "יהא משקלה של טענה זו אשר יהא"^[9].

המונח "הזדמנות ראשונה" "לא זכה לפרשנות חדה וברורה ונפסק כי אין להתוות בעניין זה נוסחה כללית וגורפת אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו על מהותה"^[10]. ככלל, ההזדמנות הראשונה לטעון טענת התיישנות היא בכתב ההגנה, ובמקרה של סכסוך קיבוצי – בתשובת הצד, אולם יתכן שההזדמנות הראשונה תהא קודם לכן, למשל במסגרת בקשה לסילוק על הסף^[11] או בבקשה לחיוב התובע באגרה^[12].

האם האוניברסיטה טענה להתיישנות באופן מפורש וב"הזדמנות הראשונה"?

1. מבלי לקבוע מסמרות נהיה מוכנים להניח לצורך הדיון כי האוניברסיטה טענה בתשובת הצד טענת התיישנות מפורשת דיה. כפי שנראה בהמשך – הנחה זו לא תשנה את התוצאה.

אין חולק כי תשובת הצד היתה ההזדמנות הראשונה לטענת ההתיישנות. אשר לשאלה אם טענת ההתיישנות נטענה בתשובת הצד באופן מפורש - מקובלת עלינו טענת האוניברסיטה שלפיה, בבואנו לבחון האם נטענה טענת ההתיישנות באופן מפורש יש להביא בחשבון כי עסקינן בטענת התיישנות המועלית כנגד בקשת צד בסכסוך קיבוצי, שלא בגדרי סעד כספי מכומת ומפורט. בכגון אלה פועל עקרון "ההדדיות", דהיינו, בהעדר טענות קונקרטיות של הארגון כלפי העבר למעט אמירה כללית (בסעיף 176.6 לבקשת הצד) בדבר חובת האוניברסיטה להשיב לגמלאים הנפגעים את כל הסכומים שהופחתו מהפנסיה שלהם ממועד פרישתם ועד להכרעה בבקשת הצד, יש יסוד לטענה כי די בטענתה הכללית של האוניברסיטה שלפיה התחשבנות כאמור "כפופה להתיישנות". שכן, מטענה זו יכול היה הארגון ללמוד כי האוניברסיטה עומדת על טענת ההתיישנות, הרלוונטית בעיקרו של דבר לשלב תביעות הפרט, אם תוגשנה.

לא מן הנמנע, כטענת האוניברסיטה, כי המקרה שלפנינו אינו דומה למקרה בע"א זהבי, שם נפסק כי הודעה במסגרת בקשה מקדמית על כוונה לטעון בכתב ההגנה להתיישנות היא בבחינת "הצהרת כוונות" בלבד ואינה ממלאת אחר הוראות סעיף 3 לחוק; או למקרה שנפסק מפי חברתי השופטת רונית רוזנפלד בעניין סעדיה^[13], שכן שם כלל לא הועלתה על ידי המוסד לביטוח לאומי טענת התיישנות, וכל שנטען על ידו היה "הכחשה" של טענת התובע בכתב התביעה כי לא חלה התיישנות על תביעתו.

יתכן שבהיקש מהנפסק בעניין זונבנד^[14], ניתן לקבוע במקרה שלפנינו שגם אם יכולה היתה האוניברסיטה לנסח את טענתה בצורה "יותר מוצלחת", הרי ברור למדי מהאמור בסעיפים 91 ו- 92 לתשובת הצד, שהאוניברסיטה טוענת להתיישנות ביחס לחישוב בגין תקופות עבר.

האם נזנחה טענת ההתיישנות?

1. עיון בסיכומי האוניברסיטה, מעלה כי בגוף הסיכומים אין התייחסות לסוגיית ההתיישנות. אם כי בפתח הסיכומים צוין כי "מפאת קוצר היריעה" – נוכח מגבלת העמודים שנקבעה לסיכומים, חוזרת האוניברסיטה על כל טענותיה בתשובת הצד. לצורך העניין נהיה מוכנים להניח כי אין באמור משום זניחה של טענת ההתיישנות.
2. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע להודעת הערעור. עיון בהודעת הערעור מעלה כי אין בה ולו ברמיזה טענה לעניין ההתיישנות, אם לעניין טעות שנפלה בפסק דינו של בית הדין האזורי שנמנע מלהתייחס לטענת ההתיישנות בפסק דינו, ואם בכלל. הארגון לא העלה כל טענה בהקשר זה בין בטיעון המשפטי ובין בפרק הסעדים של הודעת הערעור. יתר על כן, עיון בסעיף 57 להודעת הערעור המתאר את תשובת הצד בתמצית, ובמיוחד בסעיף 57.6 להודעת הערעור, מעלה כי בעוד שטענות האוניברסיטה בכל הנוגע לקיזוז המענק (הסעד האופרטיבי השני) מפורטות, הרי שטענת ההתיישנות לא נזכרת. הוא הדין בסיכומי האוניברסיטה בערעור. בנסיבות אלה דומה כי אין מנוס מלראות את האוניברסיטה כמי שזנחה בערעור את טענת ההתיישנות (אם ניתן בכלל לראותה כמי שטענה אותה בהזדמנות הראשונה). נזכיר כי תקנה 94 לתקנות בית הדין קובעת כך:

"המערער לא יטען נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית הדין, אולם בית הדין בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית הדין לפי תקנה זו."

משבנימוקי הערעור לא טענה האוניברסיטה למגבלת ההתיישנות בכל הנוגע לסעד שהתבקש בסעיף 176.6 לבקשת הצד, הרי שבהעדר רשות של בית הדין – רשות שלא התבקשה וממילא לא ניתנה - אין היא רשאית לטעון לנימוק זה בשלב הדיוני הנוכחי.

1. לאור המקובץ, אף אם נראה את האוניברסיטה כמי שטענה להתיישנות ב"הזדמנות הראשונה" ובאופן מפורש דיו, הרי שטענה זו נזנחה בשלב הערעור ועל כל פנים מדובר ב"נימוק התנגדות שלא פורש" ולכן – בהעדר רשות – אין האוניברסיטה יכולה להעלותו בשלב זה.

סוף דבר

1. ערעור האוניברסיטה בכל הנוגע להכרעתו העקרונית של בית הדין האזורי בנוגע למנגנון "כפל הגמלאות" נמחק. טענתה בכל הנוגע להתיישנות נדחית. בהתחשב בכך שעסקינן בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ח (26 אפריל 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. להרחבה ראו: עס"ק (ארצי) 11563-05-10 אוניברסיטת תל אביב - ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת ת"א, (1.11.2012) [עתירה לבג"ץ נמחקה לאחר שהצדדים הגיעו להסדר – בג"ץ 3319/13 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת תל אביב נ' אוניברסיטת תל אביב (2.11.2017)]. ↑

2. הודעה מיום 31.7.2017. ↑

3. ראו למשל סעיף 24 לתגובת הארגון מיום 31.10.2017. ↑

4. א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015), בעמ' 127. ↑

5. ע"א 8845/12 רום נ' זאבי, (25.11.2014). ראו גם: רע"א 2232/14 פלוני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (10.8.2014). ↑

6. על אימוץ הוראות הקבועות בתקסד"א לדיון בבית הדין לעבודה ראו למשל: ע"ע (ארצי) 790/05 רבנו (צוכמן) – Tissera Inc, בסעיף 12 לפסק הדין (9.10.2007) – לעניין משלוח הודעת צד ג'; ע"ר (ארצי) 5256-09-13 גור שלמה חברה לשיווק בע"מ – מרק, בסעיף 26 לפסק הדין (12.8.2015) – לעניין חיוב תובע/מערער בהפקדת ערובה; בר"ע (ארצי) 210/08 פלונית – פלונית, בסעיף 23 לפסק הדין (22.5.2008) - לעניין צו חיפוש ותפיסת נכסים. ↑

7. על אימוץ הוראות מתקנות בית הדין לדיון בסכסוך קיבוצי כאשר הדבר אינו נוגד את תקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט – 1969, ראו: עס"ק (ארצי) 59352-10-13 ידיעות אינטרנט בע"מ (שותפות רשומה) (Ynet) – הסתדרות העובדים הכללית החדשה – ארגון העיתונאים בישראל, בסעיף 14 להחלטה, וההפניות שם (17.11.2013). ↑

8. ע"א 3349/13 זהבי נ' מדינת ישראל (12.10.2015) (להלן – ע"א זהבי); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769 (2004) (להלן – ע"א ויינברג). ↑

9. ע"א 516/84 לובמן נ' פיק, פ"ד מא(3) 472, 475 (1987). ↑

10. ע"א זהבי; ע"א ויינברג. ↑

11. עס"ק (ארצי) 12475-02-13 מדינת ישראל - ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון (26.3.2018). ↑

12. השוו: ע"א זהבי. ↑

13. עב"ל (ארצי) 197/09 סעדיה – המוסד לביטוח לאומי, (5.10.2010). ↑

14. ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466 (1977). ↑