לפני בקשת התובע לחייב את הנתבע לפרט אודות סכום שהתקבל אצלו ואשר הנתבע הודיע על קיזוזו מהסכומים שחייב לו התובע.

בקשה זו הנה בקשה חוזרת לדברים שכבר התבקשו על ידי התובע בקדם האחרון ואשר נדחו על ידי. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

למעלה מן הדרוש, אציין כי בהודעת הקיזוז ניתנה פירוט לגבי המקור של הכספים המקוזזים תוך ציון תיק התביעה הרלוונטי. די בפרטים אלה כדי לספק לתובע את המידע הנדרש, ככל שנדרש, כדי להוכיח לבית המשפט שהנתבע חייב לו את הכספים שנתבעו בתביעה. ממילא נטל ההוכחה להוכיח את סכומי הכסף שלפי טענת הנתבע חייב לו התובע, מוטל על הנתבע.

השאלה מי נותר חייב כספים למי (הנתבע לתובע או התובע לנתבע), תידון ותלובן במסגרת שמיעת הראיות, הסיכומים ופסק הדין, כפי שכבר קבעתי מספר פעמים.

לבסוף, טענת התובע לגבי העדרו של הסכם קיזוז, אין בה ממש, שכן אין צורך בהסכם המתיר קיזוז כדי לקזז חובות הדדיים. ההפך הוא הנכון. הכלל הנו כי כל צד רשאי לקזז חיובים של הצד שכנגד (לפי סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973). רק אם יש הסכם האוסר על קיזוז, לא ניתן יהא לקזז. הנתבע לא טוען להסכם כזה.

הבקשה נדחית וללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשע"ו, 25 אוקטובר 2015, בלשכתי.