04 דצמבר 2016

התובע סובל מפגימה בגב, אותה הוא מייחס לתנאי ואופי עבודתו במספר עבודות שונות (להלן: "החברה"), וזאת כ"מחלת מקצוע" או לחלופין, על דרך המיקרוטראומה.

תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), ומשכך עתר לבית הדין.

דיון והכרעה:

שיהוי:

לאחרונה פסק בית הדין הארצי (עב"ל 35399-09-15 יהושע אורן נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.10.16) כי:

"...לא הייתה הצדקה לדחיית התביעה מחמת מועד הגשתה למוסד בלבד. סעיף 296(א) לחוק אמנם קובע כי "תביעה לגמלת כסף" יש להגיש תוך 12 חודשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה, אך אין בו כדי לחסום הגשת תביעה בשלב מאוחר יותר, כל עוד תשלום הגמלה בגין העבר יוגבל בהתאם להוראות סעיף 296(ב) לחוק. בהתאם נקבע בהלכה הפסוקה, כי "טענת שיהוי, כשלעצמה, לא תוכל לעמוד; על המוסד לשכנע את בית הדין כי עקב השיהוי נבצר ממנו לבדוק לגופן את טענות המבוטח בכל הנוגע לעצם קרות התאונה... על המוסד להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות" (דב"ע (ארצי) נה/0-92 דיאב עיסם - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (3.5.95); וכן דב"ע (ארצי) לא/0-73 המוסד לביטוח לאומי - ישעיהו פרגר, [פורסם בנבו] פד"ע ג' 100 (1971); עב"ל (ארצי) 83/09 יהודה שטרית - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (9.7.09); עב"ל (ארצי) 35164-07-15 מוחמד חסן בורקאן - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (24.8.16)).

הלכה זו חלה ללא תלות במשך האיחור בהגשת התביעה, ולכן לא מצאנו הצדקה לקביעת בית הדין האזורי לפיה שיהוי בלתי מוסבר של 12 שנים מצדיק בפני עצמו את דחיית התביעה על הסף. גם אם תביעה מוגשת לאחר שנים, בהתאם לפסיקה מחויב המוסד לבחון אם ניתן לבדקה לגופה, בתלות בכלל הנסיבות לרבות קיומם של מסמכים אובייקטיביים; רק ככל שישתכנע כי חלוף הזמן מונע אפשרות אמיתית לבדיקת תנאי הזכאות - רשאי יהיה לדחות את התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, והחלטתו נתונה לביקורתו השיפוטית של בית הדין. אין לפיכך מגבלה קשיחה לגבי מועד הגשת התביעה, אך מובן כי ככל שחולף זמן רב יותר - מצטמצמת דרך כלל יכולתו של המוסד לקיים בחינה עניינית, והכול בתלות בנסיבותיו של כל מקרה."

אשר על כן, אין מקום לדחיית התביעה בשל עצם האיחור בהגשתה.

ולגופו של עניין:

לא שוכנעתי כי הונחה תשתית עובדתית מספקת, להכרה בפגימה ממנה סובל התובע בגב, ככזו הנובעת מתנאי עבודתו, בהתבסס על עילת המיקרוטראומה וזאת מהנימוקים הבאים:

נקבע בפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי על מנת לבסס את תורת המיקרוטראומה יש להוכיח שלושה יסודות מצטברים: האחד, הוכחת תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונשנות; השני, קיומו של קשר סיבתי בין התנועות ובין הליקוי הגופני מושא התביעה; השלישי, קביעה שלפיה כל אחת מהתנועות גרמה לפגיעה זעירה המצטברת יחדיו לכדי ליקוי גופני (עב"ל 47434-09-13 קיבאן חקנזרי- המל"ל, מיום 9.3.15).

לשם הוכחת התנאי הראשון, יש להוכיח כי מדובר בתנועות החוזרות על עצמן משך זמן ממושך ובתדירות גבוהה; כאשר תנועות אלה אינן חייבות להיות זהות אלא זהות במהותן, דהיינו, דומות האחת לשניה ובלבד שיפעלו על מקום מוגבר בגוף (עב"ל 313/97 המל"ל- אשר יניב, פד"ע לה, 535).

התדירות אינה בהכרח חייבת להיות קבועה וסדירה, ניתן לבודד פעולות אלו אצל המבוטח ממכלול הפעולות אותן הוא מבצע במהלך יום עבודתו (עב"ל 465/07 עופר יהודאי- המל"ל, מיום 20.12.07).

בעובדה שהמבוטח נדרש לבצע במהלך שגרת עבודתו פעולות מגוונות, אין כדי לשלול את האפשרות לקיומה של תשתית למיקרוטראומה, כל עוד ניתן לבודד בתוכה רצף או רצפים של תנועות דומות במהותן הפועלות על מקום מוגדר בגוף, וכל עוד מדובר ברצף או רצפים המשתרעים על פני פרקי זמן משמעותיים (עב"ל 39738-05-13 נירה צבי- המל"ל, מיום 11.8.15, להלן: "עניין צבי").

בעב"ל 703-05-13 אודוביצ'נקו נ' המוסד (מיום 5.3.15), נקבע כי פעולות אשר חוזרות על

עצמן במהלך יום העבודה אך מורכבות מתנועות מגוונות המבוצעות על פי סדר משתנה בהתאם לצרכי העבודה, אינן מהוות רצף של תנועות חוזרות ונשנות הדומות זו לזו.

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה הנוכחי, התובע לא הצליח להניח תשתית עובדתית המלמדת על ביצוע רציף של תנועות זהות או דומות במהותן על פני פרקי זמן משמעותיים; שכן, התובע הועסק במספר מקומות עבודה שונים ובתפקידים מגוונים, ואין הוכחות מספיקות להיקפי העבודה ו/או לתנאי העבודה. מתיאור התובע את עבודתו עולה, כי מדובר בעבודה מגוונת הכוללת, בין היתר, ייצור, הרכבה, פירוק, הובלה, הרמת משאות במשקלים שונים. אני מתקשה למצוא הוכחה מספקת לביצוע תנועות חוזרות ונשנות ברצף לפרקי זמן ממושכים. אין מדובר בעבודת סבלות שהיא עיקר העבודה.

זאת ועוד, התובע העיד כי הפסיק לעבוד בעבודות אלו בשנת 2005, ומאז אינו עובד. התביעה לבית הדין הוגשה רק בשנת 2014. דבר שמקשה עליו עוד יותר להצגת ראיות טובות.

לאור כל האמור, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, שיש בה כדי להצדיק הפניית עניינו של התובע למומחה רפואי.

אשר לטענה לפיה מדובר במחלת מקצוע- בהקשר זה יש לומר, שאין למצוא את הליקוי בו לוקה התובע כנכלל ברשימת מחלות המקצוע שבתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד – 1954; וזאת באשר לא התקיים בתובע הדרוש על מנת להכיר בפגיעתו כמחלת מקצוע לפי פריט 14 לרשימת מחלות המקצוע שבתוספת השנייה לתקנות. אותו פריט ליקוי עוסק במחלות עצמות, פרקים, שרירים, כלי דם או עצבים של הגפיים הנגרמות על ידי עבודה ממושכת במכשירים רוטטים. בענייננו מדובר בפגיעה בגב, וכן לא הונחה תשתית כאמור לעבודה ממושכת בכלים רוטטים.

סוף דבר: אין מנוס מדחיית התביעה.

אין צו להוצאות.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ז, (04 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים.