לפני בקשה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. על פי הנטען, סיכויי התביעה שהגיש המשיב נגד הנתבעת לתשלום דמי שימוש בגין שימוש ושינויים שבוצעו בנכס שהשכיר לה שלא בהתאם לחוזה השכירות קלושים. כן נטען כי המשיב גרם נזק למבקשת בסכום העולה על 700,000 ₪ בגינו הוא נתבע על ידה בתיק מס' 49738-12-14 וכי השינויים שבוצעו במושכר היו בהסכמת המשיב אשר נכח אף בעת ביצוען. על פי הנטען, מצבו הכלכלי של המשיב הינו בכי רע. הוא אינו עובד. חשבון הבנק שלו מעוקל והוא נמצא בהליכי כינוס נכסים ונגדו מתנהלים מספר רב של תיקים בהוצל"פ.

המשיב לא הגיב לבקשה בכתב על אף שהוא נדרש לעשות כן ובדיון מיום 8.7.2016 טען בא כוחו כי לכתב התביעה המתוקן צורפה חוות דעת מומחה אשר יש בה כדי להצביע על סיכויי ההצלחה של התביעה וכי המשיב אומנם פתח בהליכי פש"ר אך טרם ניתן צו כינוס נכסים נגדו.

בעדותו בפני מסר המשיב כי מתנהלים נגדו 30 תיקים בהוצל"פ וכי אינו זוכר מה גובה החוב בהם.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים אני מחליטה כדלקמן:

נפסק כי השימוש בתקנה 519 נעשה לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע ובית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פורסם בנבו). עוד נפסק כי אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. עלכן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות (ע"א 2877/92‏ ‎ ‎סאלח עבד אל לטיף‎ ‎נ' ‏, מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פורסם בנבו).

במקרה שבפני מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב המשיב בהפקדת ערובה. תקופת השכירות של הנכס בבעלות המשיב החלה בשנת 2013, אך את התביעה הוא הגיש לקראת תום תקופת השכירות ומבלי שבאה מצדו לאורך כל תקופת השכירות כל מחאה (בכתב) נגד השינויים במושכר שכנטען בוצעו כל ידי המבקשת (ראה בעניין זה הוראת סעיף 8.5.2 להסכם השכירות). לציין כי על פי סעיף 3 להסכם השכירות ניתנה האפשרות למבקשת לבצע שינויים במושכר על מנת להתאימו לדרישות משרד התמ"ת. יש בסעיף זה כדי להכשיר לכאורה חלק מהשינויים הנטענים במושכר אשר שימש כגן ילדים. זאת לצד הטענה כי השינויים בוצעו בהסכמת המשיב ובנוכחותו הראויה לבירור.

יתרה מזו, המשיב הסכים בפתח הדיון מיום 8.7.2015 למחוק נתבע מס' 2 – מנהל המבקשת מכתב התביעה ועל אף שניתנה לו האפשרות לתקן את כתב התביעה, הוא טרם שילם הפרשי האגרה המתחייבים על אף שחלף המועד לעשות כן. המשיב נמצא בעיצומו של הליך פש"ר, ונגדו מתנהלים מספר רב של תיקים בהוצאה לפועל. למבקש אומנם נכס מקרקעין אותו הוא משכיר לבקשת אך סביר להניח כי על נכס זה הוטלו כבר עיקולים רבים וכי נכס זה ייכלל במסגרת כינוס הנכסים. בנסיבות אלה, ומשלא עלה בידי המשיב להצביע על יכולת כלכלית לפרוע את הוצאות המשפט שייפסקו ככל שתידחה התביעה, קיים חשש ממשי שהמבקשת לא תוכל, ולמצער תתקשה מאוד, לגבות את הוצאותיה אם תידחה תביעת המשיב נגדה.

לפיכך, אני מקבלת הבקשה ומורה למשיב להפקיד בתוך 30 יום מהיום 3500 ₪ כערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. (ימי הפגרה יבואו במניין הימים).

ניתנה היום, ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.