פתח דבר:

1. התובע, יליד 07.08.1972 טען בתביעתו, כי ביום 11.06.2008, לאחר ביצוע עבודות אינסטלציה בדירה ברחוב האורנים ביקנעם ובצאתו מן הבניין, נפגע עקב מעידתו במדרגות החיצוניות של הבניין בשל ליקוי בהם. התובע עבד כאינסטלטור מטעם חברת מלגם (צד ג' מס' 2).
2. לפי הנטען בתביעה, התובע ירד במדרגות הנ"ל המובילות לכביש ורגליו נתפסו בתוך רווח בין מדרגה שבורה לברזל שבלט ממנה ובין מעקה המדרגות מימינו. במסגרת כתב התביעה המתוקן כפי שיפורט להלן, תיאר התובע את האירוע כך: "ביום 11/06/2008 לאחר שסיים התובע את עבודתו ברחוב אורנים ביקנעם, ירד התובע במדרגות החיצוניות המובילות לכביש ועקב ליקויי חמור במדרגות מעד התובע ונפל לאורך כל גרם המדרגות, כאשר במהלך הנפילה רגליו נתפסו בתוך רווח שבין מדרגה שבורה וברזל שבלט ממנה לבין המעקה הירוק שמימינה ועקב כך נגרמו לו נזקי גוף קשים" (ראו: סעיף 7 לכתה התביעה המתוקן) (האירוע המתואר לעיל ייקרא להלן: "התאונה").
3. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת הנדסית לעניין הרשלנות הנטענת מטעם אינג' יואל בן עזרא והן בחוות דעת רפואית מאת ד"ר אליהו סלטי אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 59.68%, אשר משקפת וכוללת את קביעת המוסד לביטוח לאומי לעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "מבחני הנכות"). הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעת רפואית נגדית מטעמו של ד"ר קליגמן מרדכי שקבע כי בעקבות התאונה, נותרה לתובע נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 44%, ונכות אסתטית בשיעור 20%. לאור הפער בין חוות דעת המומחים מונה ד"ר יעקב גורדון כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדיה (להלן: "המומחה" או "ד"ר גורדון"). ד"ר גורדון הגיש את חוות דעתו לתיק בית-המשפט ביום 01.09.2016 במסגרתה קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 56.91%, לצד תקופות נכות זמניות המפורטות בחוות הדעת עליהן ארחיב להלן.
4. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1 –הקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל"), כמי שלפי הנטען, בבעלותה, בשטחה ובפיקוחה מצוי המפגע הנטען; הנתבעת מס' 2 – נציגות וועד הבית ברח' אורנים 9 ביקנעם (להלן: "נציגות הבית המשותף"), אשר לפי הנטען, בבעלותה ובפיקוחה מצוי המפגע, ונגד עיריית יקנעם (להלן: "העירייה") ואיילון חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את העיריה בביטוח חבות כלפי צד שלישי במועד הרלבנטי.
5. נציגות הבית המשותף טענה בהגנתה, בין היתר, כי התאונה התרחשה, אם בכלל, בשטח החיצוני שאינו שטח הבניין שבבעלותה ומשכך האחריות רובצת לפתחה של העירייה. יצוין כי הגנתה של נציגות הבית המשותף הוגשה שלא באמצעות עורך דין, ובשלב מאוחר יותר, ביום 20.04.2016, הוגש מטעמה כתב הגנה מתוקן, חרף התנגדות הנתבעות ובהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 13.05.2016. הנתבעות 3 ו-4 טענו גם הן, בין היתר, כי האחריות אם בכלל הינה של הנתבעות 1 ו-2, כי המדרגות אינן ציבוריות וכי התובע נפגע עקב רשלנותו הבלעדית. קק"ל טענה בין היתר כי האחריות לנזקים הנטענים רובצת על המחזיק במקרקעין בפועל שהזכויות בהם הועברו לצדדים שלישיים.
6. ביום 07.05.2015, וברשות בית-המשפט, תיקן התובע את תביעתו על דרך הוספת הנתבעת מס' 5 - עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ (להלן: "עמידר"), כמי שלפי הנטען מחזיקה בזכויות במקרקעין, שהוקצו לה על ידי קק"ל וכן כמי שהזמינה מהתובע את העבודה שבעקבותיה התרחשה התאונה. קק"ל הגישה גם היא כתב הגנה מתוקן וחזרה על טיעוניה בין היתר, כי יש לדחות את התובענה נגדה על הסף בהיעדר יריבות, שקמה לשיטתה רק בין הנפגע/התובע ובין החוכר בפועל של הנכס, והרחיבה לעניין ההשלכות הציבוריות של חיובה בפיצויים. כתב הגנה מתוקן הוגש גם מאת הנתבעות 3 ו-4.
7. עמידר בהגנתה הכחישה את עיקר הטענות שהופנו כלפיה וטענה בין היתר כי היא מחזיקה בשלוש דירות בלבד מתוך 32 דירות בבניין, אשר מושכרות לדיירים בדיור ציבורי, וציינה כי מי שבנה את המדרגות בהן נפגע התובע, כטענתו, היא חברת סולל בונה, וכי נפילת התובע אירעה ברכוש המשותף ובמקום שאיננו קשור לעבודות אשר הוזמנו על ידה. טענות דומות הועלו על ידה במסגרת הגנתה להודעת צד שלישי שהוגשה נגדה כפי שיפורט להלן. עמידר הגישה הודעת צד רביעי נגד חברת סולל בונה כפורט בכותרת, וזו נדחתה לבקשת עמידר ביום 01.02.2016, משלא איתרה את הסכם ההתקשרות עם החברה הנ"ל, בפסק-דין שניתן ביום 09.02.2016.
8. הנתבעות 3 ו-4 הפנו הודעת צד שלישי כנגד נציגות הבית המשותף, כמי שלפי הטענה הייתה אחראית על התחזוקה במקום ומניעת מפגעים, כנגד מלגם שירותים לעיר בע"מ ח.פ 510982325 (להלן: "מילגם"), כמעסיקתו של התובע וכמי ששלחה את התובע לביצוע עבודות אינסטלציה במקום, וכנגד עמידר, בהיותה בעלת הזכויות בנכס ומי שהזמינה את העבודות מאת מילגם. מילגם הכחישה בהגנתה עיקר הטענות שהופנו כלפיה.
9. כאן אציין כי קק"ל הגישה בקשה לסילוק התובענה נגדה על הסף, בקשה שנידונה ונדחתה בהחלטת ביהמ"ש במסגרת הדיון שהתקיים ביום 06.10.2015 (על ידי כבוד השופט נאסר ג'השאן).
10. לאור המחלוקות בין הצדדים, בית-המשפט (כבוד השופט ג'השאן) מינה את המודד בני שפירא (להלן: "המודד") לשם בחינת שאלת מיקום המדרגות, האם הן ממוקמות בשטח ציבורי או בשטח פרטי והאם הן משמשות את כלל הציבור או אך ורק דיירי הבניין הממוקם ברח' אורנים 9 ביקנעם (ראו: החלטות מיום 21.01.2016 ו-24.01.2016). חוות דעתו של המודד שפירא הוגשה לתיק בית-המשפט ביום 16.05.2016 וארחיב בעניינה להלן.

ראיות הצדדים:

1. מטעם התובע העיד הוא בעצמו, רעייתו – הגברת קרן אסרף (להלן: "קרן"), גיסתו – הגב' עדינה אסרף (להלן: "עדינה"), חברו הקרוב, מר חיים עמר (להלן: "עמר"), ואינג' בן עזרא המומחה בתחום ההנדסה אשר הגיש חוות דעת מטעמו לעניין המפגע הנטען במדרגות (להלן: "מר בן עזרא").
2. מטעם הנתבעת מס' 1 העידה הגברת סילביה גולן – ראש תחום בכיר במרחב שירות צפון ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "הגב' סילביה"); מטעם נציגות ועד הבית המשותף (הנתבעת מס' 2) העיד מר אברהם קפלן (להלן: "מר קפלן"); מטעם העירייה (הנתבעות 3 ו-4) העידה מנהלת מנהל הנדסה וסגנית מהנדס העיר, הגב' אורנה יחזקאל (להלן: "הגב' יחזקאל "); מטעם עמידר (הנתבעת מס' 5) העיד מר יניב קרול (להלן: "מר יניב" או "מר קרול").

1. הנתבעות 3 ו-4 הגישו מטעמן חוות דעת המודד חיים שבח, אלא שבהמשך לישיבת ההוכחות מיום 04.02.2019 והודעתן מיום 10.02.2019, חזרו בהן מבקשתן להגיש את חוות הדעת מטעמן כראיה לתיק (בפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 04.02.2019, בעמוד האחרון צוין שחו"ד מופקדת בתיק ביהמ"ש, אך הנתבעות 3 ו-4 הודיעו כי אינן עומדים על צירופה כראיה לתיק).
2. ראיות הצדדים נשמעו לפניי ביום 26.12.2017, 30.01.2019, 04.02.2019, בעקבותיהן הוגשו סיכומי הצדדים.

דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ובבחינת מכלול הטענות, מצאתי כי הפיצויים המגיעים לתובע, נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, וכי בנסיבות המקרה שלפניי, התובע זכאי לפיצוי בשיעור 25% מנזקיו.

נסיבות התאונה כפי שהוכחו לפניי:

1. כך תיאר התובע לפניי במהלך עדותו את נסיבות התרחשות התאונה:

"עבדתי בבניין באורנים, רח' אורנים 9, סיימתי את העבודה, ירדתי במדרגות ותוך כדי, יש בליטה ברצפה של כמו קופסת סיגריות ותוך כדי קיבלתי מכה ונפלתי קדימה לכיוון המדרגות. תוך כדי הנפילה, נכנסו לי הרגליים בברזלים שהיו רחבים, ממש גדולים. לא אוכל לאמוד את המרווחים. נכנסת לשם רגל, כשלא אמורה להכנס רגל. התגלגלתי תוך כדי נתקעתי לא זוכר כמה זמן הייתי שם. שכבתי שם למעשה. לא יודע כמה זמן הייתי במקום, התחלתי להתדרדר לכיוון למטה. אף אחד לא עזר לי. אף אחד לא היה שם במקום. תוך כדי התחלתי להתדרדר לכיוון הרכב, הפל' היה ברכב, פתחתי את הרכב ולחצתי 2 ישר לאשתי קרן. אז היה הנוקיה החדשה, אתה לוחץ מספר ומגיע ישר לאישה. דיברתי עם אשתי ואמרתי לה מה קרה שנפצעתי ולא זוכר בדיוק מה אמרתי. רק שנפצעתי ותוך כדי היא אמרה לי תיסע לעדינה" (ראו: עמ' 57 לפרוטוקול הדיון , שורות 11-20).

1. כבר אומר כי נתתי את מלוא האמון בגרסת התובע באשר לנסיבות התאונה, ומצאתי לה תימוכין בראיות אשר הוגשו לעיוני, תוך שלא נעלמה מעיני העובדה כי בהקשר זה עדותו של התובע נותרה עדות יחידה של בעל דין כמשמעות הדבר בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וכי מעדותו, כמו גם עדויות העדים מטעמו, עולים קשיים מסוימים עליהם אעמוד להלן.
2. בהתאם לגרסת התביעה עם קרות התאונה, פנה התובע טלפונית לאשתו קרן, שהפנתה אותו לגיסה עדינה ולאחר נסיעה קצרה ברכבו לעדינה הובהל משם באמבולנס לבית החולים רמב"ם.
3. לתובע הוצגה במהלך חקירתו חוות דעתו של המומחה מטעמו (ת/1), בן עזרא, והתמונות הצבעוניות שצורפו אליה, והוא אישר כי נתקל בבליטה (עקב הפרשי גובה) כפי הנראית בתמונה בעמ' 4 לחוות הדעת הנ"ל, ורגליו פגעו בברזלים (ראו: עמ' 57, שורות 28-31).
4. כבר במסגרת תעודת חדר המיון (נ/5), שתאריכה יום התאונה ושעת הקבלה למיון 13:37, נרשם מפי התובע: "לדבריו בצהרי יום פניתו לחדר המיון נחבל [ב]ברך ושוק רגל שמאלית ועקבים לאחר נפילה במדרגות במהלך העבודה. גם בטופס בל/250 שמולא למחרת התאונה נרשם מקום התאונה "רחוב אורנים 9 יקנעם עלית" וכן בתיאור התאונה צוין: "החליק במדרגות גישה לבניין". בהודעה על פגיעה בעבודה נרשם מפי התובע: "כאשר סי[י]מתי עבודה בדירת עמידר מעדתי במדרגות מחוץ לבניין והתגלגלתי כ40 מדרגות" (ראו: מוצג ת/7). באשר לטענת הנתבעות על כי במסמכים אלו יש משום סיוע עצמי אומר, שהטפסים הנ"ל, כמו גם הגרסה של התובע בחדר המיון, אינם בבחינת הוכחה לעצם קרות האירוע, אך הם מלמדים על עקביות התובע בגרסאותיו וכאלה אשר ניתנו בסמיכות לתאונה. כידוע - משקלה הראייתי של גרסתו הראשונית של התובע הינו גבוה משום העובדה כי המדובר בגרסה אותנטית (ראו: ע"א (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (פורסם בנבו, 05.09.2007) (להלן: "עניין עאצי"), שכן טרם הזדמן לנפגע לשקול אם גרסה זו תטיב עמו.
5. עיינתי גם בדו"ח הפינוי של מד"א (שצורף במסגרת מקבץ המסמכים הרפואיים; ראו ת/8) שבו צוין כי האירוע התקבל בשעה 12:34; הגעת האמבולנס הייתה בשעה 12:40 והפינוי בשעה 12:57. שעות אלו באות בהלימה לשעת קבלת התובע בחדר המיון (נ/5) כמפורט לעיל, וכן עם גרסת התובע ורעייתו לעניין שעת קרות התאונה כמפורט להלן. במסגרת דוח מד"א ת/8 צוין כי התובע היה בלווית גיסתו, כפי שגם העיד לפני (עמ' 50, שורות 13-14). לעניין נסיבות התאונה צוין כי התובע "בשעת עבודתו החליק ונפל מכ 40 מדרגות, ללא איבוד הכרה, שבר כפול ברגל ימין קרסול...". גם בדוח התערבות עם נפגע טראומה העוקב במסגרת המסמכים הרפואיים ת/8 צוין כי התובע נפגע בעבודה ומצוי בלוויית אשתו קרן, שכאמור הגיעה לבית החולים, לשם הובהל התובע.
6. איני רואה מקום לקבל טענת הנתבעות לעניין אי הדיוקים לכאורה באשר למנגנון התאונה והעובדה שצוין בדוח מד"א כי התובע החליק, בניגוד לטענתו כי נתקל בבליטה. כן איני רואה מקום לקבל טענות הנתבעת הנסמכות על דוח מד"א, שם צוין שדובר על 40 מדרגות, בניגוד לגרסת התובע וחוות דעת המומחה מטעמו, לביסוס מסקנתן כי התובע נפל כביכול במקום אחר. איני רואה גם לקבל טענת הנתבעות לפיה כביכול התובע, ולא אחר, הוא שהזמין את האמבולנס (ראו: חקירתו בהקשר זה בעמ' 67 שורה 24 עד עמ' 68 בשורה 10).
7. באשר לזהות מזמין האמבולנס, אומר כי כל שצוין בהקשר זה בדוח הוא השורה "המבקש: החולה", אך בהיעדר עדות של עורך הדוח, לא ניתן להסיק דבר מרישום זה ובכלל זה את המסקנה המבוקשת על ידי הנתבעות, כי בניגוד לגרסת התביעה – התובע הוא אשר הזמין את האמבולנס.
8. אין מקום לדקדק עם התובע בנוגע לגרסתו אם נתקל בבליטה או החליק שעה שגרסה זו מסר, על פי דוח מד"א עצמו, בעודו "צועק מכאבים... טופל ב 15 מג מורפין... ללא הקלה... מדרג כאב 10... פונה לחד הלם". מעבר לעובדה זו אין לצפות מהתובע לספור את המדרגות שהוא נופל מהן בזמן הפגיעה ולמסור גרסה מדויקת בהקשר זה לאנשי מד"א. הדברים נכונים גם באשר למסמכים הרפואיים שבאים לשקף את מצבו הרפואי של הנפגע בזמן אמת וטבעי הוא כי לא יירשם המנגנון המדויק של התרחשות התאונה.
9. די בכך שמהמסמכים עולה שעת התאונה, נסיבות התרחשותה (במהלך העבודה), כמו גם העובדה כי התאונה קרתה עקב נפילה במדרגות. מסופקני גם שגורמי מד"א, אשר לא זומנו לעדות לפניי להפריך את גרסת התביעה או להבהיר את נסיבות מסירתה, ביקשו לברר ולדקדק דווקא בשאלת מספר המדרגות מהן נפל התובע, להבדיל משאלת מצבו הרפואי. יש לזכור כי על פי גרסת התובע והעדים מטעמו, אשר קיבלתי כמהימנה, התובע לא פונה על ידי מד"א מהמקום בו נפגע אלא מבית גיסתו. די בכך שעיקר התשתית העובדתית כפי שהוצגה בשעת אמת, משקפת את המציאות ובפרט העובדות שצוינו למשל, שהתובע נפגע ממדרגות בזמן עבודתו, העובדה כי התובע נפגע לאחר עבודה בדירת עמידר ובכתובת הרלוונטית (רח' אורנים 9) (כמצוין בטופס בל/250 המפורט לעיל). הדברים נכונים גם על רקע האמון שנתתי בתובע והעדים מטעמו מהתרשמותי הבלתי אמצעית מאלה.
10. אינני רואה לזקוף לחובת התובע את אי הבאת בעלי הדירה בה עבד ביום התאונה, כמבוקש על ידי הנתבעות. התובע העיד אמנם כי הגיע למקום במטרה לבצע עבודת תיקוני צבע בקיר אצל אישה בשם גלינה וקודם לכן ביצע עבודה אצל אדם אחר, שהקיר שלו מקביל לסלון של גלינה, אולם שמו של אותו דייר לא צוין; לגרסתו הלך קודם לדייר הנ"ל, שכן שם ביצע שבוע קודם עבודה של החלפת צנרת בבית, והוא נדרש לוודא כי העבודה הושלמה בהצלחה (ראו: עמ' 74 שורה 25 עד עמ' 75 בשורה 4 לפרוטוקול). אין לצפות מהתובע במצבו לאחר הפגיעה שראש וראשון יעלה בחזרה לדירה בה עבד לקבל את פרטיהם המלאים של הדיירים אלא הגיוני הוא שיזעיק עזרה באמצעות הטלפון, כפי שאכן עשה. לפי גרסתו, המקובלת על בית-המשפט, ביקש התובע לחלץ עצמו מן הפגיעה הקשה שזה עתה עבר.
11. גם לגופם של דברים, וזהו העיקר, לא שוכנעתי כי היה בעדותיהם של אותם דיירים לתרום ולתמוך בגרסת התביעה. עדים אלו לא ראו את התאונה עצמה וספק אם אלה היו זוכרים את התובע ממפגש יחיד וחד פעמי, לא כל שכן, ספק אם יכולים היו לתת אינדיקציה בכל הקשור לתאריך ושעת הביקור אצלם. התובע העיד בשלב כלשהו, והדברים מתפרשים כהשערה, כי הגברת אצלה עבד "שמעה" שנפל (ראו: עמ' 65, שורה 28; ועמ' 83, שורות 20-30). על אותו משקל שנמסר לו בדיעבד בבית החולים, על ידי חוקר של חברת מילגם, כי אחדים ראו אותו נפגע, אך חששו לגשת כי סברו שהוא שיכור (ראו: שם, שורות 26-27). אין לתת כל משקל לעדויות אלו נוכח טיבן, ומשום שהלכה למעשה אין לפנינו עד ישיר שראה את התאונה, זולת התובע עצמו. למעשה עדויותיהם של גורמים אלה אשר הנתבעות תוהות מדוע לא זומנו על ידי התובע, אינן עדיפות על גרסאותיהן של קרן ועדינה. אין גם לצפות מהתובע לצלם את המפגע מיד עם פגיעתו, הן בשל המצב בו היה שרוי, בסמוך לתאונה ובתקופה אחריה (לאור מהות הפגיעה והעובדה כי נזקק לכיסא גלגלים לתקופה מסוימת אחריה) (ראו: עמ' 75, שורות 22-26), והן מן הטעם שנכון למועד התאונה (2008) השימוש בטלפונים חכמים המצוידים במצלמה לא היה שגור דוגמת השימוש היום.
12. אציין כי עדותו של התובע לפניי פוצלה, ונשמעה תחילה ביום 26.12.2017 ומשלא חש בטוב נשמעה עיקר עדותו בדיון שהתקיים ביום 30.01.2019.
13. התובע העיד לפניי כי נפל על הרצפה, שכב זמן מה, משך את רגלו שנתפסה במעקה, דרדר עצמו בשכיבה עד סוף המדרגות לרכב שלו שחנה בסמוך. התובע התקשר מהרכב "בלחיצה על 2" (ככל הנראה חיוג מקוצר – אז), לאשתו, סיפר לה על פגיעתו והיא ביקשה כי ייסע לגיסה עדינה. התובע הרים את רגלו הפצועה, ושם אותה על הכיסא ברכב לידו, את שיחת הטלפון ביצע התובע בעודו יושב בקטע הרכב שבין הכיסא למשקוף, עבר למושב הנהג לאחר שמשך את רגלו נהג ברגל שמאל עד לבית גיסתו, שם המתין לו האמבולנס. התובע נשאל והסביר כי הרכב הינו עם תיבת הילוכים ידנית, וכי נהג כל הדרך בהילוך ראשון בלבד (אשר כבר היה משולב), מרחק של כ-3 קילומטרים, משך זמן של 3-4 דקות (ראו עדות התובע בעמ' 46-49; וגם עדותו בעמ' 63 -64). התובע מסר גרסה דומה עד זהה גם בשלב מאוחר יותר של עדותו (ראו: עמ' 83, שורות 1-20). הנתבעות ביקשו לדקדק עם התובע בנוגע לאופן הפעלתו את הרכב, אך מצאתי את הסבריו בהקשר זה סבירים והגיוניים. העובדה כי התובע הצליח "לגרור" עצמו לרכב מלמדת כי יכול היה לבצע את הפעולות המינימליות להפעלתו של רכב, גם אם נפגע קשות, והדברים הגיוניים בהינתן העובדה כי מדובר היה ברכב אשר התובע מיומן בנהיגה בו והשתמש בו מדי יום. בנוסף לא מצאתי את הסברי התובע שנהג במצבו עד לבית גיסתו כבלתי סבירים, זאת משום שהמרחק של כ-3 קילומטרים הינו קצר, בוודאי בנסיעה ברכב, כשהתובע העיד שהנסיעה נמשכה 3-5 דקות לכל יותר (ראו: עמ' 52, שורות 32-33). הנתבעות לא ביקשו לבדוק את הרכב ומשום כך גרסת התובע כי יכול היה לנהוג במצבו מרחק כה קצר, ברכב עם ממסרה ידנית ובמהלך ראשון בלבד (ראו: עמ' 48, שורות 1-7), לא נסתרה.
14. התובע עומת עם האפשרות לפיה החליק במדרגות, אולם הוא הסביר כי מיד לאחר התאונה ידע כי נפגע עקב הבליטה במדרגות (ראו: עמ' 67, שורות 1-15). בשלב מאוחר יותר העיד "או החלקתי או נפלתי זה משנה כאילו? יכול להיות שהחלקתי, יכול להיות שנפלתי, מעדתי. הרגשתי שזה הבליטה אבל..." (ראו: עמ' 69, שורות 3-4). ועוד ציין: "אני יודע איך נפלתי אני לא יודע איך הרגל שלי נכנסה לשם. נפלתי מהבליטה, אם היא לא הייתה לא הייתי מגיע למצב הזה" (עמ' 70, שורות 27-28).
15. באשר לבליטה הספציפית בה נפגע, התובע נתבקש לסמן ע"ג מוצג ת/1 (חוות הדעת של מר בן עזרא), והוא הקיף בעיגול את החלק שבין הפודסט למדרגה הראשונה, מקום ממנו נלמדים הפרשי גובה כפי שעולה מחוות הדעת של מר בן עזרא. התובע עומת עם תצהיר תשובות לשאלון שהוגש (כמוצג נ/4) (הופנה לשאלה מס' 44), שם תשובתו דומה עד מאוד למצוין בכתב התביעה, ובמסגרתה לא צוינה בליטה. כך גם באשר למסמך שהוגש כמוצג נ/5 (סיכום האשפוז) ומוצג נ/6 (הודעה על פגיעה בעבודה). בחנתי את טענות הצדדים ולא מצאתי פער של ממש בין גרסאות אלו, אשר מסתכם כל כולו ברמת הפירוט, ולא בחוסר דיוק. כך לדוגמה מחד התובע ציין את אופן פגיעתו בתביעה כ"ליקוי חמור" ומאידך צירף לאותו כתב תביעה ממש, עם הגשתו, את חוות דעתו של בן עזרא המפרטת אותם ליקויים. התובע עמד לפניי על גרסתו כי נפגע מהבליטה והפרשי הגובה, אשר הינה סבירה ולא שוכנעתי, כי הפערים המובאים על ידי הנתבעות, מלמדות על חוסר מהימנות.
16. באשר למיקום הנפילה וזיהוי מוקד התאונה, אומר כי כפי שפורט לעיל, ביום התאונה התובע חזר למקום להשלמת עבודה שבוצעה שבוע קודם לכן. עוד העיד התובע כי היה באותו מקום מספר פעמים עובר לתאונה. התובע מכיר את המקום, היה שם, לגרסתו, לפחות 10 פעמים, והוא מכיר את המדרגות (ראו: עמ' 75, שורה 21). לפיכך, ולאור האמון שנתתי בגרסתו, לא מצאתי טעם שלא לקבל גרסת התובע באשר למיקום התאונה.
17. התובע העיד כי נפל קדימה, התגלגל ונפגע כך:

ש. אבל פציעתך הייתה רק ברגל.

ת. מה שקרן סיפרה שהיה לי שריטות בפנים, זזו לי השיניים וכל רגל ימין, כן.. זאתי שצמודה למעקה.

ש. החתך הוא בצד החיצוני של רגל ימין?

ת. כן. (מדגים). לקחו לי עור מהרגליים וכיסו את החתך בצד החיצוני ימני. החתך היה בגלל התמונה שבעמוד 6 לחוות הדעת שסומנה ת/1.

ש. כלומר, לפי מה שאתה מספר, כל הרגל עד הברך צריכה לצאת מתחת המעקה הזה.

ת. פה, לא עד הברך, מעל הקרסול ( מדגים). החליפו לי ברך בגלל שהיא נפגעה תוך כדי שנפלתי. השריטה מעל הקרסול ברגל ימין.

ש. רגל שמאל גם נכנסה מתחת למעקה?

ת. אה.. רגל שמאל נכנסה תחת המעקה מה שאני זוכר או שתוך כדי הנפילה היא נפצעה כי יש לי פה שברים. היא לא נפצעה כמו רגל ימין. מה שאני זוכר שמשכתי את שתי הרגליים מתוך המעקה לא באותו חור. הרגל של החור ממש משכתי אותה רק העור נתפס, הרגל שלי נשברה כמו עט.

ש. שנפלת והרגליים מתחת למעקה היית על הגב או על הבטן?

ת. (מדגים). על הגב. רוצה לראות את הצלקות? יהיה לך קשה. זה לא כמו לראות.

(ראו: עמ' 80, שורה 21 עד עמ' 81 שורה 1).

1. התובע חזר על גרסתו כי נפל קדימה וכי אינו יכול לדקדק מה קרה בדיוק בזמן הנפילה (ראו: עמ' 82, שורות 7 עד 17), ולאחר פגיעתו משך את רגליו בידיו (שם, שורות 21-22). הוסיף התובע, כי הידרדר לכיוון הרכב שלו, תוך שהוא נתמך במדרגות (כ-15 מדרגות) (ראו: שם, שורות 27 -33).
2. אכן, מוטב היה, כטענת הנתבעות, כי התובע יניח לפני בית-המשפט יומני עבודה ודוגמה לאותו "פקס" שהיה מקבל לגרסתו הכולל את העבודות שעליו לבצע, והבתים אליהם הגיע בסדר שקבע לפי שיקול דעתו. יחד עם זאת, כידוע: "התובע אינו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליו ואין נפקא מינה אם היה לאל ידו להשיג ראיה 'טובה' הימנה. אי הצגת ראיות טובות יותר, במידה ואכן היה דרוש הדבר, אינו מהווה גורם בעל משקל ראייתי לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, אלא רק סיכון שראיות פחות טובות לא תספקנה להרים את הנטל (וראו לעניין זה, ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 208; ע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.7.1995)). קבלת הכרעה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עשויה להקים עילה להתערבות בית משפט שלערעור. ודוק; לא כל חוסר בראיות יקים עילה להתערבות. על היעדר הראיות לנגוע ללב השאלות שבמחלוקת אשר יש בהן כדי להבהיר עובדות השנויות במחלוקת" (ראו: ע"א 9656/05 ‏ ‏ נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקה 25 לפסק-דינו של כבוד השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 27.07.2009)).
3. גרסתו של התובע נתמכת בגרסאות אשתו קרן והגיסה עדינה. קרן העידה לפניי כי התובע התקשר אליה בתכוף לקרות התאונה, בסביבות השעה 11:30-12:00 (ראו: עמ' 37, שורה 24), וגם התובע מסר טווח שעות דומה, 11:00-12:00, תוך שהוא מציין כי אינו זוכר שעה מדויקת (ראו: עמ' 50, שורה 25). אציין בהקשר זה כי התובע דבק בגרסתו בנוגע לשעת האירוע ואף במועד חקירתו הנדחה ציין והדגיש כי הגיע ללקוח בשעות הבוקר 9:00-10:00, ואילו התאונה קרתה, כפי שמסר גם קודם, בשעה 11:00-12:00 (ראו: עמ' 65, שורות 3-5). קרן העידה כי שיחת הטלפון אליה מאת התובע הייתה כאשר היא הייתה בעבודתה הנמצאת מרחק של כחצי שעה מהמקום (התאונה קרתה ביקנעם בעוד קרן עבדה במועד האמור בעיר חיפה). קרן העידה כי בעלה היה ב"היסטריה" ומסר לה כי הוא "שבור לשניים". עדותה זו של קרן לעניין נסיבות התאונה משקפת את רציונל כלל הרס גסטא, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מן השמועה, שכן האמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת (ראו עניין עאצי לעיל, בפסקה 4).
4. בנסיבות אלו, קרן התקשרה לגיסתה עדינה, העובדת בקופת חולים בסמוך למקום ואשר למיטב ידיעתה אמורה הייתה לסיים את העבודה באותו זמן ולהגיע לביתה המצוי בסמיכות למקום התאונה (ראו: עמ' 34, שורות 7-13; עמ' 37, שורות 26-31). קרן תיאמה עם עדינה לאחר שווידאה כי היא בבית, וביקשה כי התובע יגיע אליה. לאחר מכן הגיעה לבית החולים רמב"ם, לשם הובהל התובע לפי המידע שקיבלה טלפונית מעדינה, עמה שוחחה כל הדרך בעודם באמבולנס בדרך לבית החולים (ראו: עמ' 41, שורות 12-13); תחילה הוכנס התובע לחדר טראומה וקרן חיכתה לו יחד עם המשפחה בחדר ההמתנה. בהמשך צילמה מספר תמונות של רגלו, בבית החולים כפי שהעידה לפני (ראו: ת/2 ואת עדותה בעמ' 34-35 ועמ' 37-38 לפרוטוקול). קרן נשאלה מדוע לא הזמינה אמבולנס ישירות למקום הנפילה והסבירה כי לא ידעה את מיקומו המדויק, ורצתה כי יהיה מי שילווה אותו (ראו: עמ' 42, שורות 15-17).
5. עדינה העידה לפניי כי היא גרה ברחוב הגונן 10 בעיר יקנעם ואישרה כי נודע לה על התאונה משיחת טלפון מקרן, רעייתו של התובע, אשר ביקשה לברר אם היא בבית כדי להפנות אליה את התובע. עדינה אישרה כי התובע הגיע אליה אל חניית הבית המצויה מעל דירתה (ראו: עמ' 94, שורות 1-5), והיא ראתה אותו צועק בכאב בהיותו ברכב במקום של הנהג (אציין כי תמונות של הבית של עדינה הוגשו לפניי וסומנו נ/12; לאחר שהתובע אישר את המיקום והבית – ראו: עמ' 80, שורות 9-12). עדינה ציינה כי היא מתגוררת בדירת קוטג', כשהמדרגות הן בחניה הנמצאות מעל הבית. עדינה עלתה למעלה למקום אליו הגיע התובע, וחלצה את הנעל שלו לבקשתו. לגרסתה, כאשר עלתה לחנייה, התובע כבר החנה את רכבו במקום (ראו: עמ' 98, שורות 19-20). עוד העידה כי ראתה שקרסולו זז הצידה וכי המראה היה קשה. עדינה ציינה כי אינה זוכרת מי הזמין את האמבולנס, אך זה הגיע תוך זמן קצר, והצוות הרפואי הוציא את התובע מהרכב לאלונקה לתוך האמבולנס ועדינה נסעה יחד איתם לבית החולים. עדינה העידה לפניי, כי להערכתה זמן הנסיעה ממקום התאונה הנטען, ברחוב האורנים, אל ביתה המצוי ברחוב גונן, הינו כ-3-4 דקות (ראו: עמ' 95, שורות 17-18), עדות התואמת לגרסת התובע.
6. עדינה עומתה עם גרסת התובע לפיה כשהגיע האמבולנס כבר עמד במקום, גרסה המנוגדת לכאורה לאמור על ידי עדינה כי הם המתינו במקום לאמבולנס [התובע סיפר במקום אחר כי האמבולנס לא היה עת הגיע לבית הגיסה (ראו: עמ' 79, שורות 21-22)]. לא מצאתי באמור משום סתירה שכן גרסתה של עדינה כי האמבולנס הגיע די מהר אינה סותרת את גרסת התובע כי האמבולנס כבר היה במקום. כפי שהעיד התובע והעדים מטעמו, התובע היה במצב כאוב ביותר ואפשר כי הוא כי לא דקדק בשאלה זו. הדברים נכונים כאשר אין חולק שהזמן שעבר בין הגעתו של התובע לעדינה לבין הבהלתו באמבולנס, היה לכל הדעות, זמן קצר ביותר. קרן, רעייתו של התובע, תמכה את גרסת עדינה בכך שהעידה כי נמסר לה על ידי עדינה שכשהתובע הגיע לבית עדינה, האמבולנס כבר חיכה במקום (ראו: עמ' 41, שורות 6-20).
7. כאן אציין כי בחנתי את גרסתה של עדינה ומצאתיה עקבית ומהימנה ואני נותנת בה אימון, כך גם נתתי את מלוא האמון בגרסת התובע ורעייתו ולא מצאתי כל טעם לפקפק בגרסת התובע לעניין נסיבות התרחשות התאונה, במיוחד כאשר הנתבעות לא הניחו לפני כל טעם של ממש לעשות כן.

המפגע וחובת האחריות בגין רשלנות:

1. הטלת אחריות ברשלנות בנזיקין מצריכה בחינת התקיימותם של ארבעה רכיבים: ראשית, קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית); שנית, הפרתה של חובת הזהירות המביאה למסקנה שחלה התרשלות; שלישית, קיומו של נזק, רביעית, קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתנהגות הרשלנית לנזק (ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון, פסקה 5, (פורסם בנבו, 29.11.2017)).
2. הסוגיה הראשונה אשר מונחת להכרעה לפניי היא סוגיית הבעלות במדרגות בהן נפגע התובע. כידוע בעל מקרקעין חב בחובת זהירות כלפי מי שעשוי לבקר בשטחו, כבעליו של השטח וכלפי מי שמחזיקים אותו בפועל (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, לז (1) 113 (להלן: "עניין ועקנין").
3. שאלה חשובה לא פחות נוגעת דווקא לחובת זהירות קונקרטית, הרי שזו מתגבשת רק בהתקיים סיכון בלתי סביר ובלתי רגיל, אשר על הנתבעות לנקוט צעדים למניעתו. יפים לעניין זה הדברים שנפסקו להלן:

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. ... הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו בחומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו..." (עניין ועקנין, בפסקה 8).

1. עוד נפסק כי:

"עלינו לשקול איפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף סכנתו. במאזן השיקולים האלה עלול האחרון להיות עדיף. אין לך מתקן שאיזה "שלומיאל" אינו עלול להיפגע בו, ולהלכה, אין לך פגיעה שאין למנעה על-ידי נקיטת אמצעים כלשהם. להלכה, ניתן לדרוש מכל ספק שיעמיד שומר על-יד כל מתקן, ומכל בעל בריכת שחיה שיעמיד מציל לכל רוחץ. אך דרישות כאלה אינן מעשיות, ועל-כן, אין קובעים על-פיהן את מידת הזהירות הסבירה הנדרשת מהספק. ספק שאינו מקיים אמצעי מנע, שהם מעבר להישג ידו של ספק סביר – או שאינו נמנע משל כך מלתת את השירות בכלל – אינו אדם רשלן, ובלבד שקיים אינטרס ציבורי עדיף במתן השירות אפילו בתנאים שאינם שוללים סכנה של פגיעה".

(ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' אסתר נחמיאס, כט (1) 063 (1974)).

1. כבר עתה אציין בעניין התביעה נגד נציגות הבית המשותף - הבעלות או החזקה במקרקעין, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים או המחזיק לטובת המבקרים בהם, שכן היא יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין (ראו: ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה ואח', פסקה 8 (פורסם בנבו, 18.02.2007)), ולטעמי חובת זהירות זו קמה גם מכוח המעמד המשפטי של הנציגות לפי סעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969. (להלן: "חוק המקרקעין"). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, והיא האם הייתה מוטלת על נציגות הבית המשותף, חובת זהירות, למניעת הסיכון הטמון בקיומו של מפגע במדרגות החיצוניות, יש להשיב בחיוב.
2. לצורך בחינת שאלת קיומו של מפגע, התובע הניח לפני בית-המשפט את חוות דעתו של מר בן עזרא אשר הוגשה ביום 26.12.2017. מר בן עזרא בדק את המדרגות בהן נפגע התובע ביום 22.03.2012 וציין כי המדרגות מחולקות לשני גרמים (שני חלקים), התחתון (זה הצמוד ליציאה) בן 13 מדרגות והעליון 10 מדרגות. ביניהן פודסט [משטח הליכה]. בין הפודסט העליון לתחילת המדרגות מלמעלה (ביציאה מהבניין) רווח של 2 ס"מ (משטח אבני הבטון נמוך ממפלס המדרגה העליונה), דבר שלשיטתו של מר בן עזרא מהווה "מכשול סמוי מן העין", זאת עקב ביסוס לקוי של אבני הריצוף ושקיעתן. עוד ציין מר בן עזרא בחוות דעתו בין היתר כי קיים חוסר רציפות במאחז היד, המשולב במעקה. קרי, אין המשך ישיר של מאחז היד בין החלק של הפודסט ובין מהלך המדרגות (אלא הסטה של 15 ס"מ), באופן היוצר קושי באחיזתו במידת הצורך ובניגוד לתקנות.
3. מר בן עזרא קבע כי קיימות מדרגות שבורות, כגון מדרגה 7 מלמעלה במהלך המדרגות העליון. שם אף המדרגה שבור (שבר בצורת משולש) וקיים ברזל חלוד אופקי בולט. רוחב השבר 8 ס"מ ועומקו 10 ס"מ. בסעיף 11 לחוות הדעת ציין מר בן עזרא כדלקמן: "גובה האזן התחתון מעל שלח המדרגה שמתחת למדרגה השבורה הוא 19.5 ס"מ עד 3.5 ס"מ. בגלל שאין אף מדרגה באזור זה (אף המדרגה, כאמור, שבור), יש מעבר של כדור קוטרו 15 ס"מ בין המדרגה לבין האזן התחתון של המעקה בניגוד לת"י 1142 ותוך הקטנת מקדם הבטיחות בעניין זה שנבע מאף המדרגה". מר בן עזרא ציין שהשבר הנ"ל במדרגה לא תוקן עד למועד בדיקתו והוא מהווה סיכון בטיחותי, הן בשל החלק החסר של שלח המדרגות והן בשל הברזל הבולט. מעבר לכך, מדובר לגרסתו באי התאמה לדרישות ת"י 1142 באשר למרווח בין המדרגה לאזן התחתון של המעקה. מר בו עזרא צילם והפנה למקומות נוספים בהם קיימים שברים במדרגות וציין כי מקום שבו השלח שבור (בשל תחזוקה לקויה), אין אחידות בין מידות הרום והשלח באופן הנוגד את תקנות התכנון והבניה.
4. באשר למעקה ציין הנ"ל כי קיים מרווח בין האזן התחתון של המעקה למדרגות באופן המאפשר מעבר כדור בקוטר 15 מ"ר, בניגוד לתקנות. מר בן עזרא סיכם את הליקויים כדלקמן: הפרש מפלסים בפודסט עליון, חוסר המשכיות של מאחז היד, שברים בשלחי המדרגות, ברזל בולט, ומרווחים מעל המותר בין המדרגות לאזן התחתון של המעקה. אלה לשיטתו מהווים סיכון בטיחותי אשר התממש בפגיעתו של התובע.

1. מר בן עזרא נחקר לפניי, ולא מצאתי כי חוות דעתו הופרכה, כאשר הדגש ניתן למפגע אשר לגרסת התובע גרם לנפילתו, הוא עניין הפרשי הגובה המפורט בחוות דעתו של מר בן עזרא. עוד אציין כי הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית בתחום זה. משנאמרו הדברים לעיל אדגיש כי בית-המשפט התעלם מקביעותיו של המומחה ככל שהן נוגעות לקביעות משפטיות החורגות מתחום מומחיותו, שכן בית-המשפט הוא הגורם המחליט אילו מסקנות יש להסיק מחוות דעת המומחה שמונה על ידו, או הוגשה לפניו (ע"א 402/85 רחל מרקוביץ נ' עירית ראשון-לציון, פ"ד מא (1) 133, פסקה 5 (1987)). הדגש ניתן אפוא לשאלות מקצועיות שהן בגדר מומחיותו של המומחה ואין מקום לדון גם בגרסת התובע כפי שנמסרה למר בן עזרא, בהיותה של זו עדות מפי השמועה. הנ"ל אינו עד לתאונה ואין לתת כל משקל לעדותו בנקודה זו, למעט הסברה, ההגיונית, כי מנגנון התאונה המתואר על ידי התובע בזיקה למפגעים שצוינו על ידי המומחה בן עזרא, הינו אפשרי. טוב עשה המומחה משציין כי אינו מעיד בפרטים אלא מתמקד בליקויים (ראו: עמ' 17, שורות 33-34; עמ' 18 שורה 1, שורה 3) ומטבעם של דברים, גם נוכח אמירותיו אלו, אין ללמוד דבר מעדות המומחה באשר לגרסה ומנגנון הנפילה.
2. המומחה בן עזרא חזר לפניי על האמור בחוות הדעת שהכין וציין את ההפרש בין האריחים הסמוכים בפודסט העליון (ראו: עמ' 17, שורה 31), בליטה של 2 ס"מ בין אריחים סמוכים בניגוד לתקן (ראו: עמ' 18, שורות 6-7); והוגשו מטעמו תמונות לגבי המיקום הנטען של הנפילה (מוצג נ/1), צילום האבנים המשתלבות (מוצג נ/2) וצילום של המדרגות בסמיכות ליום העדות (נ/3). חלק ניכר מהשאלות שהופנו למומחה נוגעות למנגנון התרחשות התאונה אלא שכאמור לא ראיתי לנכון לדקדק בנקודה זו ככל שהדברים עולים מחוות דעתו.
3. לדעת המומחה, השקיעה האמורה לעיל (שיצרה הפרש הגובה) היא תולדה של חלוף הזמן (ראו: עמ' 25, שורות 10-11), והעדר תחזוקה (ראו: עמ' 23, שורות 29-32).
4. באשר לתקן אליו הפנה מר בן עזרא, תקן 1571 למיסעות מאבנים משתלבות (ראו: עמ' 20, שורות 21-22), משנת 1998 (ראו: עמ' 21, שורה 33), אציין כי אכן עולה ספק מחוות הדעת אם התקן חל בעת שנבנה המבנה בו נפגע התובע (ראו למשל תשובת מר בן עזרא בעמ' 22, שורות 1-3), אלא שבהקשר אומר שמאחר ומדידת המומחה באשר להפרשי הגובה לא נסתרה, אין בעובדה זו כדי לשלול אחריות הנתבעות במישור הרשלנות, כך גם אין בעובדה זו כדי לשלול את האינדיקציה לפגם במדרגות.
5. בהקשר דומה נפסק בהזדמנות אחרת כי: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות". (דברי כבוד השופטת רובינשטיין במסגרת ע"א (מחוזי ת"א) 2203/00‏ הדר בע"מ – חברה לבטוח נ' משולם, פ''ד תשסב(2) 97 (2002)).
6. אכן אין לצפות מהמדרגות כי יהוו שטח סטרילי. יחד עם זאת, שוכנעתי מנסיבות העניין כי הפרשי הגובה שהוכחו לפניי, הן באמצעות חוות הדעת הנ"ל, והן בתמונות ברורות שהוצגו, כמו גם התרשמותי מהתחזוקה הלקויה (באופן כללי) של המדרגות, הם שהביאו לנפילתו של התובע. אפשר והתובע יכול היה להימנע מהתאונה, גם בהינתן העובדה שבשונה ממקרים אחרים ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, לא היה פגם של חוסר בתאורה, משום שהאירוע התרחש לאור יום, אלא ששאלה זו מקומה לבחינה במסגרת האשם התורם ולעניינה ארחיב להלן.

האחריות וחלוקתה - טיעוני הצדדים:

1. התביעה שלפני מתנהלת כנגד קק"ל כמי שלפי הנטען, בבעלותה, בשטחה ובפיקוחה מצוי המפגע הנטען; נגד נציגות הבית המשותף, כמי שלפי הנטען גם בבעלותה ובפיקוחה מצוי המפגע, כנגד העיריה וכנגד עמידר; ומלגם (במסגרת הודעת צד שלישי) – מעסיקתו של התובע (כמפורט בכותרת ובפתח הדברים).
2. הצדדים הנ"ל מטילים את האחריות, אם בכלל, לפגיעתו של התובע, האחד על השני.
3. הקרן הקיימת, בנוסף לטענות בפן העובדתי ולטענות בדבר העדר רשלנותה, טענה בסיכומיה כי אין מקום להטיל עליה אחריות רק משום היותה בעלת המקרקעין. לטענתה הטלת אחריות זו נוגדת את תנאי החוזים המטילים את האחריות על החוכר; מאיינת את חובת החוכר לנהוג במקרקעין מנהג בעלים בידיעה כי מנהל מקרקעי ישראל (כתוארו דאז) ישמש עבורו "כיס עמוק"; משדרת מסר שלילי לפיו החוכרים אינם אחראים על מעשים או מחדלים הקורים במקרקעין שלהם; עוד הוסיפה הקרן הקיימת כי אין מקום להטיל עליה אחריות מקום בו החזקה במקרקעין נמסרה לצד שלישי והם אינם נמצאים בחזקת המדינה. הקרן הקיימת טענה, בהתבססה על עדותה של הגב' סילביה גולן מטעמה, כי הקצתה את השטח למשרד השיכון ולחוכרים פרטיים, אשר בנו את הנכס ברחוב אורנים ותחזקו אותו, ללא כל קשר אליה. הקרן הקיימת הדגישה כי באמצעות חוזי החכירה או חוזי הפיתוח העניקה את הזכויות לחוכרים למשך כל תקופת החוזה, לרבות את האחריות בנזיקין והחובה להחזיק את המקרקעין במצב תקין. לטענתה את האחריות יש להטיל אם בכלל, על נציגות הבית המשותף, בהיות המדרגות רכוש פרטי משותף; על העיריה, בהיות המדרגות משמשות את כלל הציבור ועל המעסיק מלגם מכוח חובתו לדאוג לביטחונם של עובדיו.
4. העיריה הטמיעה בסיכומיה כי הוכח שהמדרגות הינן שטח פרטי, ולא ציבורי אשר איננו באחריותה. הוסיפה העיריה בין היתר כי אין בעובדה שהתקינה ספסל בשטח הפרטי שבין הבניינים הפרטיים כדי להפכו לציבורי. ולחילופין טענה, לגופם של דברים, כי לא התרשלה, כי התובע לא הודיע לה על התאונה בזמן אמת וכי התאונה לא התרחשה בשל מפגע שהינו בשליטתה. לטענתה של העיריה יש להטיל את האחריות על הנתבעת מס' 1 – הקרן הקיימת לישראל, כבעלת הקרקע, על נציגות הבית המשותף כבעלי השטח המשותף שבו אירעה התאונה ועל עמידר כבעלת דירות בבניין וכמי שהזמינה עבודות מאת מלגם, מעסיקתו של התובע.
5. הנציגות, בהסתמכה על עדותה של הגב' סילביה גולן מטעם הקרן הקיימת, טענה בין היתר, כי רק עם רישום הבית כבית משותף בשנת 2005, שויך הרכוש המשותף לדיירים, מבלי שהם ידעו על כך, כאשר שנים קודם לכן המעברים היו פתוחים ושימשו את כלל תושבי השכונה. הנציגות הפנתה לתשריט נ/24 שהוצג על ידי העדה אורנה יחזקאל מטעם העיריה במסגרתו השטחים הפרטיים סומנו במסגרת שחורה. למרות דברים אלו, טוענת הנציגות, אישרה העיריה באמצעות העדה יחזקאל מטעמה, כי היא ביצעה פעולות שונות, כגון צביעה של המעקות, התקנת ספסלים, תחזוקה וניקיון במקומות מוחלשים ועוד. כן הפנתה הנציגות לעדות נציגה, מר קפלן, שסבר כי השטח המשותף מסתיים בגדר לפני המדרגות החיצוניות ואת מעבר כלל הציבור בהם הוא קיבל כעובדה.
6. מלגם טענה כי צדק התובע בכך שלא צירף אותה כנתבעת בתביעתו העיקרית ולא היה מקום להגיש נגדה הודעת צד שלישי. לטענתה, הנתבעות לא הוכיחו במסגרת ההודעה כי היא אחראית בדרך כלשהי להתרחשות התאונה, למעט היותו של התובע במועדים הרלוונטיים עובד שלה. הוסיפה מלגם כי התאונה התרחשה במדרגות חיצוניות, לאחר שהתובע סיים עבודתו ללא כל קשר אליה וכי פעולת הירידה במדרגות הינה פעולה יומיומית פשוטה שלא טומנת בחובה סיכון, בוודאי שלא סיכון הקשור במלגם.
7. עמידר טענה גם היא כי המדרגות בהן נפגע התובע, אם בכלל, צמודות לכביש עירוני, אשר על פי עדות המומחה אינן מגודרות, והן מובילות למבנה נוסף ברחוב אורנים 7, וכן לגינה ציבורית. עמידר הדגישה, בהתבסס על הראיות, כי כל תושב יכול לעבור במדרגות אלו וכי העיריה דאגה לצבוע את המעקות ולהציב ספסלים. לפיכך, טענה עמידר, אין המדובר במדרגות פרטיות במובן הקלאסי ומשום כך האחריות היא על העיריה. לחילופין נטען כי במועדים הרלבנטיים עמידר החזיקה ב-7 דירות בלבד מתוך 32, לא היה לה רוב באסיפה הכללית של הבניין, היא לא ניהלה את הרכוש המשותף ומשום כך אחריותה הינה לכל היותר 7/32 מהנזק.

להלן אדון בטיעוני הצדדים בשאלת אחריותם לתאונה.

דין התביעה/ההודעה נגד צדדים שלישיים נגד הנתבעת 1 (קק"ל) , הנתבעת 5 (עמידר) וחברת "מלגם" - דחייה:

1. הזיקה של הקרן הקיימת לישראל למקרקעין מושא התביעה הינה מינורית ובהתאמה איני סבורה כי יש להטיל עליה אחריות בגין התאונה.
2. מטעמה של רשות מקרקעי ישראל העידה לפניי הגברת סילביה גולן שציינה כי הקרקע הוקצתה למשרד השיכון לצורך הקמת מבנה בן 32 דירות שנמכרו לצדדים שלישיים (חברת עמידר וחברת שיכון ופיתוח) (ראו: עמ' 119, שורות 20-21), ולמרות שהמדינה רשומה כבעלים, מעל שני שליש מהדיירים נרשמו כבעלים בטאבו (ראו: עמ' 120, שורות 1-4).
3. לא ראיתי מקום לחייב את קק"ל רק משום בעלותה, הערטילאית יש לומר, בנכס. המבחן הקובע לצורך קביעת חובת הזהירות הקונקרטית של בעל הנכס, אשר אינו מנהל אותו בפועל, כלפי מפגעים בו הינו מבחן של שליטה ופיקוח (ראו עניין ועקנין לעיל, בפסקאות 20-21).
4. מקובלת על בית-המשפט גרסת קק"ל, כמו גם הפסיקה אליה הפנתה, כי אין לה כל שליטה בפועל בנכס אשר נבנה על יד אחרים, וזאת משהעבירה את השליטה לחוכרים בפועל, ומשכך אין היא אחראית לנזקי התובע. כאמור, אין מקום לחייב את הקרן הקיימת רק משום בעלותה הפורמלית בנכס, כשהנכס הוחכר לאחרים אשר משתמשים בו בפועל בהינתק כל זיקה בין הנכס לקרן הקיימת. הקרן הקיימת טענה, על בסיס עדותה של הגב' סילביה גולן מטעמה כי הקרקע הוקצתה למשרד השיכון וחוכרים פרטיים (ראו נ/19-נ/20). אין בידי לקבל את הנטען על ידי התובע, כי חבותה של הקרן הקיימת נלמדת רק משום בעלותה בנכס והעובדה כי עפ"י תקנון הבית המשותף, כל תוספת בניה מחייבת אישור הקרן הקיימת. עובדות אלו אינן מקימות את ה"שכנות" הנדרשת בין התובע לקרן הקיימת לשם גיבושה של אחריות בנזיקין. בית-המשפט דן במקרה אחר בו נכס הושכר לאחר וכך נאמר:

"הקושי עשוי לעלות כאשר הבעלים מעביר זכות לחזקה בנכס לידי גורם אחר, למשל במסגרת הסדר שכירות, שעל פי תנאיו מקבל השוכר זכות חזקה, ומשתמש בקרקע לצרכיו. נסיבות אלה מעלות שאלה בדבר קיומה של חובה מושגית וקונקרטית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס, לרבות היקף אמצעי הזהירות אותם עליו לנקוט כנגד הסיכונים הנובעים מהנכס, מתוך הנחה שהשליטה הישירה והמיידית בו מצויה בידי השוכר. התשובה לשאלה באיזו מידה קמה חובת זהירות קונקרטית על הבעלים של נכס כלפי מבקרים בו במקום שהוא השכירו לאחר, ומה הם אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי להסיר סיכונים הנובעים ממנו, תלויה במידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחסם לנכס, וכיוצא באלה (ראו: רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 33 לפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקציה (פורסם בנבו, 08.07.2010)).

1. ברי כי יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו וייתכנו מקרים בהם קיימות נסיבות שמקימות אחריות על קק"ל , דוגמה לכך כאשר זוהי בעלת הנכס היחידה, תוך מצג עמימות בנוגע למחזיקו בפועל. במקרה שלפניי התובע לא הוכיח כי הקרן הקיימת הקימה את המדרגות או תחזקה אותם, או ידעה על המפגע ולא פעלה להסרתו, ובפרט לא הוכחה זיקה של הקרן הקיימת למפגע הנטען.
2. האמרות לעיל נכונות גם לעניין חברת עמידר אשר לא הוכח כי תפקידה במקרה שלפניי חורג מהיותה הבעלים של מספר דירות בבניין. מטעם נציגות הבית המשותף, העיד לפני מר אברהם קפלן, אשר נחקר לפניי על טיב התחזוקה של המדרגות, ואופן ניהול הבית. למשל, מר קפלן העיד שבאחת הפעמים מאן דהוא צבע את מעקה של המדרגות (ראו: עמ' 132, שורות 21-22), אלא שלדעתו המדרגות תקינות, עם מעקה וכל דבר אחר שנדרש (ראו: עמ' 133, שורות 4-5). עוד העיד מר קפלן כי חברת עמידר, שהנה בעלת מספר דירות בבניין, נהגה לשלם את חלקה בתחזוקת הבניין, כפי שהוחלט בפרוטוקולים של האסיפה הכללית (ראו: עמ' 134, שורות 10-21). הפרוטוקולים הונחו לפני וסומנו מוצג נ/22.
3. מטעמה של עמידר העיד מר יניב קרול שציין כי עמידר איננה מבצעת פעולות ברכוש המשותף, אלא אך ורק בתוך הבתים השייכים לה (עמ' 140, שורות 25-26). נציג עמידר אישר כי ועד הבית היה מפנה לעמידר דרישת תשלום באמצעות הפרוטוקול של האסיפה, ועמידר הייתה משתתפת בעלויות הטיפול ברכוש המשותף (עמ' 140, שורות 31-34; עמ' 142, שורות 34-35). העד הדגיש בעדותו כי עמידר מבחינת היקף הדירות המוחזקות על ידה אינה מהווה רוב, ואף על פי כן היא משתתפת בעלויות הרכוש המשותף (עמ' 144, שורות 7-32). בנסיבות אלה, ומשלא הוכח כי עמידר אחראית על המדרגות באופן פרטי לא ראיתי מקום לחייבה באופן ישיר, זאת משום שחבותה, אם בכלל, קשורה ביחסים הפנימיים בינה לבין האישיות המשפטית, שהיא נציגות ועד הבית, בהתאם למספר הדירות המוחזקות על ידה. אך אדגיש כי אין באמור בכדי לפטור את עמידר מחובותיה על פי חלקה היחסי ברכוש המשותף כפי שיובא להלן.
4. באשר להודעת צד שלישי כנגד מלגם אציין כי אכן על דרך הכלל המעסיק חב בחובת זהירות כלפי עובדו אולם בהקשר זה בדין לא בחר התובע ליצור יריבות ישירה מול מעסיקתו.
5. אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין התובע למלגם בהיותה של מלגם מעסיקתו ומכוח יחסי עובד מעסיק. מאידך, לא מצאתי כי מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בין התובע למלגם, שכן אין בכוחה של מלגם לצפות את כלל הסיכונים בהם עשוי הוא להיתקל בבתים הרבים שהוא עובד בהם, אשר אינם בשליטתה ואין בכוחה לפעול למניעתם.
6. על פי ההלכה הפסוקה: "... מעביד חב חובת זהירות מוגברת ... ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים...הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם ...בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים  ... בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה...". (ההדגשה אינה במקור -אז). (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם בנבו, 31.08.2011)).
7. ועוד: "במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים" (ע"א 9073/09 ‏ אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף, פסקה 9 (פורסם בנבו, 14.06.2011)) (ההדגשות אינן במקור – א.).
8. בנוסף, מחובתו של מעסיק לספק לעובד כלי עבודה נאותים, אולם בכך לא סגי אלא עליו ללמדו שיטת עבודה ולפקח על ביצועה: "במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על מעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים". (ע"א 662/89  מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ''ד מה(2) 593, פסקה 6 (1991)).
9. נסיבות פגיעתו של התובע במקרה שלפני (נפילה במדרגות בבית מגורים) אינה קשורה בחומרים ו/או כלי עבודה שסופקו על ידי מלגם לתובע, אינה קשורה בהנהגה של שיטות עבודה, ואינה קשורה באספקת כלי עבודה בלתי בטיחותיים לשימושו. זיקתה היחידה של מלגם לתאונה דנן היא טכנית ולא מהותית, ומעצם היותה מעסיקתו של התובע.
10. מקרה זה דומה יותר להטלת אחריות בנזיקין על מעסיק בשל מעשים ו/או מחדלים פליליים או אזרחיים על ידי צדדים שלישיים, שבוצעו כלפי הנפגע, ללא שיש למעסיק, יכולת צפייה, שליטה ואפשרות מניעה של מעשים או מחדלים אלו (ראו והשוו: ע"א 3510/99‏ ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ''ד נה(5) 826 (2002). לצורך הדוגמה, ניתן היה לשקול חיובה של המעסיקה ברשלנות, אילו שלחה את התובע לעבודה למקום פלוני בידיעה כי מקום זה מועד לפורענות, או כזה הידוע שמצויים בו מפגעים בטיחותיים או מקום שעובדים נפגעו בו בעבר בנסיבות דומות. אין זה המקרה שלפניי.
11. הפגיעה של התובע התרחשה לאחר סיום עבודתו בדירה הרלבנטית ובדרך לרכבו. בהתאם אין מקום לצפות מהמעסיקה השולחת את העובד לבצע עבודות בבתים שונים לבדוק את סביבת כל בית ובית, לאתר מפגעים בקרבת מקום בטרם תשלח אליו את העובד, ולפעול לתיקונם או להזהירו מכל סכנה אפשרית. התובע על פי אופי עבודתו פוקד אתרים המצויים בשליטתם של אחרים, בין אם רשות מקומית ובין אם גוף פרטי. בהתאם - ולאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בעניין לא ראיתי מקום לחייב את מעסיקתו של התובע (במסגרת ההודעה לצד שלישי), זאת גם בהיעדר כל זיקה בינה לנכס שבו נפגע התובע.

דין התביעה נגד הנתבעות 2, 3 ו- 4 להתקבל:

1. טענות העירייה והנציגות בעניין שלפניי נוגעות להבחנה בין רכוש פרטי לרכוש ציבורי. סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מורה כי:

בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

(1)  תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

(2)  תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

(3)  תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

(4)  (א)   תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסמטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך, בכפוף לאמור בסעיף 235א, ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבנינים במקומות אלה במספרים;

(ב)  (נמחקה);

(5)  תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות.

1. הפסיקה קובעת כי על רשות מקומית, כמי שאמונה על תקינות המדרכות בתחום שיפוטה וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26.9.89) (להלן: "עניין שטרנברג")). חובתה של הרשות לאתר מכשולים המהווים סיכון בלתי סביר ועליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לאתר ולתקן את המפגעים שבתחום שיפוטה, ועליה להוכיח כי היא נהגה ונקטה באמצעים סבירים כדי לאתר ליקויים ולתקנם (ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' משולם, פ"ד (2) 97, 106 (2002); ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (13.12.2005). כאן אדגיש כי בתי המשפט עמדו לא פעם על חובותיה הראייתיות של רשות מקומית שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחה. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי הרשות את נטל הבאת הראיה בשים לב לכך כי הפעולות הייחודיות בעניין זה הם בידיעתה הייחודית (ראו: עניין שטרנברג וע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31.10.99).
2. לעניין ההבחנה בין מקום ציבורי למקום פרטי, אציין כי על פי הגדרותיה של הנתבעת מס' 3 עצמה, בחוק עזר ליקנעם עלית (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), תשמ"ח – 1988 (מפורסם באתר הרשות: http://www.yoqneam.org.il/Info/Pages/ezer.aspx) מוגדרים "מקום פרטי" ו"מקום ציבורי" כך:

"מקום פרטי"  -חצר, מגרש, מבוא לבית, מדרגות המשמשות מבוא או כניסה לבית, גג, מקלט או כל מקום אחר המשמש את דיירי הבית, למעט דירת מגורים;

"מקום ציבורי"  -שטח המוגדר בתכנית בנין ערים כשטח ציבורי פתוח או כשטח לבנין ציבורי, רחוב, שדרה, חורשה, גן או גינה, מקום עינוג, אוטובוס ציבורי או מונית כמשמעותם בתקנות התעבורה, התשכ"א1961-, כל מקום המיועד לשמש את הציבור, כל מקום שנתאספו בו יותר מעשרים איש למטרה ציבורית, למעט בית מגורים וכן כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו  או משתמש בו או עובר בו למעשה. (ההדגשה אינה במקור – אז).

1. בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] סעיף 1, חלק הגדרות (אשר חל נוכח הוראת סעיפים 1 ו-31 לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981), הוגדר "רחוב" הגדרה רחבה ובין היתר כ"כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו".
2. בית-המשפט העליון בפסיקתו חידד כי: "המחוקק הבחין אפוא בין החובות של העירייה באשר ל"רחוב" כמונח כללי החובק כל סוגי הרחובות לבין רחוב שאינו רכוש הפרט, מושג שאליו הצמיד מילים המגדירות אותו ככזה. המחוקק קבע חובות החלות על כל רחוב, בין שהוא רכוש הפרט ובין שאינו רכוש הפרט. ... בכל הנוגע למניעת מכשולים והסרתם ולהסגת גבול דיבר המחוקק על "רחוב" באופן כללי. הבחנה זו אף מובנת וסבירה, שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ב"רחוב", כהגדרתו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו". (ראו: רע"פ 6795/93‏ ‎ ‎אינגריד אגדי‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מח(1) 705, בפסקה 5 (1994) (ההדגשות אינן במקור-אז).
3. פשיטא, ששאלת הבעלות הפורמלית על הנכס הופכת בהקשר זה לשולית. השאלה היא האם הציבור עושה שימוש בשטח בפועל. בהתאם לראיות שהונחו לפני, התשובה לשאלה דנן הינה חיובית.
4. באשר לזהות בעל הנכס, מונה מטעם בית-המשפט המודד מר שפירא אשר הגיש חוות דעת שנתמכה בתשריטים. מר שפירא ציין בחוות דעתו בין היתר כי חלקה 69 בגוש 11450 במקרקעין הנ"ל בבעלות קק"ל ישראל, כשחלק מיחידות המבנה מנוהלות בפועל על ידי חברת עמידר. בפועל, לפי המומחה שפירא, המדרגות הנ"ל, אף שמשמשות את הציבור הרחב, הינן קניינם הפרטי של דיירי הבניין (ראו סעיף ו' לחוות הדעת וכן פרק סיכום ומסקנות).
5. כידוע, מומחה הממונה מטעם בית המשפט מהווה ידו הארוכה וסטיה ממסקנות חוות דעתו תיעשה במשורה, במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל (ראו: ע"א 4179/17 ‏  ‏יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' ערן רובין, פסקה 57 (פורסם בנבו, 06.12.2018; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, [פורסם בנבו] פסקה 4 (31.12.1988) (להלן: "עניין מונטי רבי"); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 19 (4.6.2018)).
6. המומחה שפירא נחקר לפניי על חוות דעתו ולאחר שבחנתי את תשובותיו, לא מצאתי כי משקלה של חוות דעתו התערער או נפגם בעקבות חקירתו. המומחה אישר לפניי וחזר על הסברו כי המדרגות הינן שטח פרטי, על פי מדידות שערך ועל פי נסח הטאבו (ראו: עמ' 27, שורות 19-22).
7. המומחה בחקירתו לפניי דקדק בשאלת הבעלות הפורמלית, אך מאידך אישר כי השטח משמש את כלל הציבור:

"ש. מפנה אותך לסעיף ו' בעמ' 3 לחוו"ד, האם לא נכון לומר שהמשמעות היא שהמדרגות משרתות את הציבור בפועל?

.

.

ת. לא. כל שטח שהוא פתוח ואין לו סייג ואין לו שער ולא תוחמים אותו כל אחד יכול לעבור בו. לא כתוב שם מעבר ואין שם שער ואין מחסום ומי שרוצה עובר. זה לא אומר שהוא שייך לציבור.

לשאלת ביהמ"ש: איך אתה מגדיר מעבר ציבורי?

ת. אני מפנה לחוק התכנון ובניה. מעבר ציבורי מוגדר בתוכנית בניין ערים.

לשאלת ביהמ"ש: כשאתה אומר בסעיף ו' זה לא מתאים להגדרה לפי חוק התכנון והבניה?

ת. זה שטח פרטי שאם לא גידרו אותו או חסמו אותו או הגנו עליו מכניסה של הציבור, כל אחד יכול לעבור בו. הוא לא מוגדר על פי חוק כמעבר ציבורי, אלא כשטח פרטי.

העד ממשיך:

ש. נשאלת האם המדרגות משמשות את הציבור ולא אם הם מיועדות לשימוש הציבור. האם בפועל יש ציבור שמשתמש בהן?

ת. התשובה לשאלה הזו היא כן".

(עמ' 27 שורה 23 עד עמ' 28 בשורה 19).

1. המומחה שפירא ציין עוד בחוות דעתו כי בגבול המזרחי של חלקה 69 נמצאת חלקה 80 אשר מבחינה סטטוטורית מהווה שטח ציבורי פתוח, אשר הכניסה אליו הינה מרחוב הברושים ממזרח ומרחוב האורנים (הרחוב בו קרתה התאונה – אז) מצפון וממערב (עמ' 3 לחוות הדעת, סעיף 2 ה' לחוות הדעת), בהתאם לתשריט שצורף לחוות הדעת. אף על פי כן, דה פקטו, הציבור נוהג לקצר את דרכו לשטח הציבורי הפתוח באמצעות המדרגות בהן נפגע התובע, זאת משום שאין מחסום או שער המונע מהציבור לעשות כן (סעיף 2 ו'). המומחה העיד לפניי כי המשכן של המדרגות ישר מוביל לשטח ציבורי הכולל גינה וגן (עמ' 29, שורה 2-4, שורות 10-11). המומחה אישר לפניי כי למעשה המעבר הקל ביותר האפשרי לשטח הציבורי הינו באמצעות המדרגות (ראו: עמ' 32, שורות 9-10).
2. לשיטת המומחה, אין בעובדה זו כדי לשנות את היותן של המדרגות רכוש פרטי (ראו גם עדותו בעמ' 30, שורות 33-34).
3. אציין כי גם העד קפלן מטעם הנציגות העיד כי כולם עוברים במדרגות הנ"ל, כי כך הכי נוח, וגם בשל קיומה של חנות במקום, וגם משום שהמדרגות משמשות מעבר לחניה (עמ' 129, שורות 17-19; עמ' 130, שורות 6-7; שורות 31-32). כך אישרה על נציגת העיריה הגב' אורנה יחזקאל (עמ' 136, שורות 14-15).
4. מהמקובץ לעיל נלמדת המסקנה כי השטח בו נפגע התובע נחזה מבחינה אובייקטיבית כשטח ציבורי אשר כלל הציבור רשאי לעבור דרכו ומשתמש בו בפועל. אין המדובר במדרגות פנימיות של הבניין, אלא מדרגות חיצוניות, שכלל הציבור משתמש ומתהלך בהן. המסקנה הנובעת מהראיות הינה שעובר אורח המעוניין להגיע גינה הציבורית, אף אם איננו דייר אחד הבניינים, בהסתברות גבוהה למדי, יעשה את דרכו באמצעות המדרגות. העובדה כי בעלי הדירות לא בחרו לגדר דווקא את השטח החיצוני איננה טעם לפטור את העיריה מאחריות, אך אין זה הטעם היחידי למסקנתי זו.
5. אציין כי מטעמה של העירייה העידה הגברת אורנה יחזקאל אשר באמצעותה הוגשו התב"ע הרלבנטית החלה על החלקה (מוצג נ/23), תצלום אוויר (מוצג נ/24) ומפת מצב סטטוטורי (מוצג נ/25). הגב' יחזקאל העידה כי לשיטתה השטח הנ"ל הינו רכוש משותף של הבניין ואין העירייה אחראית לתקן מפגעים אלא בחלק של המדרכה הציבורית (ראו: עמ' 135, שורות 33-34). אמנם הנ"ל העידה כי העירייה לעתים מבצעת צביעה של המעקות במטרה לשמור על אחדות ומראה הולם של חזות העיר, אך על דרך הכלל אין טיפול של העירייה בשטחים פרטיים (ראו: עמ' 136, שורות 8-10). הגב' אורנה אישרה כי העירייה דואגת לתחזק את השטחים, למעט אלה שמהווים רכוש פרטי משותף, למשל היא מתקנת מפגעים במדרכות המשמשות את העוברים והשבים (ראו: עמ' 137, שורות 15-30), הגם שעל פי גבולות החלקה, אפשר ושטח זה הינו שטח פרטי גם הוא.
6. המוצג ת/24 הינו תצלום אוויר של השטח ובמסגרתו סומן בקו שחור חלק ניכר המהווה, כך על פי גרסת הגב' יחזקאל, שטח פרטי (עמ' 137, שורות 19-20). מעיון בחלק המתוחם עולה כי הוא כולל הן חניה אשר הגישה אליה חופשית מהכביש הראשי והן מדרכות אשר לכאורה הינן המשכן הישיר של המדרכות המגיעות מהרחוב הכללי. למרות העובדה שגם המדרכות, וגם החניות, לגרסתה של הגב' יחזקאל מהוות שטח פרטי, העידה היא כי העיריה מתחזקת חלקים אלו; העדה אישרה כי המדרכות משמשות כל עובר ושב; העדה אישרה כי העיריה נוהגת לנקות מדרכות אלו; העיריה אישרה כי היא מתחזקת מדרכות אלו ודואגת לתיקון מפגעים בהם (עמ' 137, שורות 21-30).
7. לשיטתה של העדה, כמו גם המומחה שפירא, היה על דיירי הרחוב לתחם ולחסום את הגישה לכל השטח הנרחב הנצפה במוצג ת/24, ולו מן הטעם שהשטח מבחינה פורמלית נחשב פרטי. לגרסת העירייה, אם לא עשו כן, הם האחראיים באופן בלעדי לכל מפגע הנובע מהשטח המדובר.
8. הגב' יחזקאל נשאלה על ההבדל הלכה למעשה בין המדרגות ובין המדרכה שמשמשת את העוברים והשבים, והיא הסבירה שאכן אין זה הגיוני שקיימת חניה השייכת לדיירי הבלוק (ראו: עמ' 137, שורות 34-35), וכי העיריה ממשיכה לטפל במדרכות משום שהן צמודות לכביש (ראו: עמ' 138, שורות 2-3), וכי כל הולכי הרגל המתרכזים ברחוב האורנים עושים שימוש במדרכה (ראו: שם, שורות 4-5).

1. אוסיף עוד כי עיינתי גם במוצג ת/12 שהוגש במסגרת חקירתו של קפלן מטעם הנציגות (עמ' 131) ובו נראות מדרגות הצמודות למדרכה, ואשר מובילות למספר בניינים. מבנה המדרגות אינו יוצר את ההבנה בקרב עובר האורח הסביר כי על סף המדרגות מסתיים השטח הציבורי .
2. במסגרת ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.11.2013) נאמר בין היתר שהמחזיק במקרקעין הוא בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול למניעתם. חובת זהירות המושגית חלה בין המחזיק במקרקעין, כלפי בני אדם העשויים להיפגע ממצבם (שם בפסקה 32 לפסק-דינו של כבוד השופט ג'ובראן). אחריותה של הנציגות נובעת כאמור נוכח מעמדה ותפקידיה הסטטוטוריים, לפי סעיף 69 לחוק המקרקעין.
3. לעניין נציגות בית משותף אציין כי ב-ע"א (ת"א) 227/95 מרים רוזנגרטן נ' גולן גלובוס (1995) צוין כי אין מניעה כי נציגות בית המשותף תהיה נתבעת בתביעה אזרחית, העוסקת במחדלה להחזיק ולנהל את הבית המשותף באופן תקין ובהתאם לחוק.
4. באשר לנציגות והרשות המקומית, כמי שמחזיקות במקרקעין בפועל, היה עליהן לצפות כי אי תחזוקת המדרגות כראוי והסרת מפגעים תביא פגיעתו של מאן דהוא בהם התובע ומשהפרו חובתן זו, באחריותן לפצותו בגין נזקיו.
5. בזיקה לפסיקה לעיל, אני קובעת כי האחריות רובצת לפתחם של מי שמחזיקים במקרקעין בפועל, קרי נציגות הבית המשותף והרשות המקומית הרלבנטית – עיריית יקנעם.
6. באשר לחלוקת האחריות בין הנ"ל - בהתאם להלכה המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיפים 11 ו-84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק (ראו: ע"א 3656/99‏ טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ''ד נו(2) 344, בפסקה 11 (2001)).
7. העד מר קפלן מטעם הנציגות העיד כי הנציגות, או מי מטעמה, אינו מנקה או מתחזק את המדרגות. גורמים אחדים, העיריה להשערתו, אשר היו צובעים את המדרגות. נגיעתה של הנציגות, כך על פי מר קפלן מסתיימת בגדר הפרחים, עד אותו מקום, מבחינת העד, רואה הנציגות את השטח כשלה (ראו: עמ' 129, שורות 20-30; עמ' 132, שורות 1-2). רק לאחר התאונה, בדק קפלן בעיריה למי שייכות המדרגות, אז הבין שגם המדרגות וגם החניה שייכת לנצגיות (ראו: עמ' 132, שורות 31-35). נציגת העיריה, הגב' יחזקאל, ביקשה אמנם בחקירתה להשליך את מלוא האחריות על הנציגות בטענה כי מדובר בשטח פרטי אך מנגד אישרה בבירור שהעיריה הייתה דואגת לצביעת המעקות (עמ' 136, שורות 8-10).
8. הגם שלא ראיתי מקום לפטור את הנציגות מאחריות, הן משום בעלותה הפורמלית במדרגות, הן משום זיקתה הפיסית להן ויכולתה לזהות סיכונים, להתריע בפניהם ולהביא למניעתם, שוכנעתי כי אחריות דומה רובצת לפתחה של העיריה. העיריה אשר בהתנהגותה, לכל הפחות, יצרה אצל דיירי הבניין מצג כי היא אמונה על מדרגות אלו במעשי התחזוקה מצדה.
9. לאחר שהתרשמתי מכלל נסיבות העניין, עדויות הצדדים, התשריטים, התמונות וכלל הראיות שהונחו לפני, אני רואה לנכון לחלק את האחריות בשיעור של 80% לחובת העירייה ו-20% לחובת הנציגות.
10. למען הסר ספק, התביעה נגד חברת עמידר נדחתה אך אין באמור בכדי לסתור את חובתה לשאת בחלקה היחסי, לפי שיעור בעלותה היחסי, מהחיוב אשר הוטל על נציגות הבית המשותף.

חישוב הנזק:

הנכות הרפואית:

1. אקדים ואומר כי משקבעתי כי האחריות רובצת לפתחן של הנתבעות 2 – 4, ההתייחסות בשאלת הנזק תינתן לסיכומי התובע והנתבעות הנ"ל.
2. כפי שכבר צוין, המומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר גורדון, קבע את נכותו הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובע בשיעור 56.91%. נכותו הצמיתה של התובע כפי שנקבעה על ידי המומחה מורכבת מהנכויות כדלקמן:

• 10% בגין מצב לאחר שבר וניתוח בברך ימין מלווה בחוסר יישור, לפי סעיף 48 (2) (ו) (II) למבחני הנכות.
• 30% בשל "חיבור גרוע" של הטיביה הימנית מלווה בהגבלה ניכרת בתנועות מפרקי הקרסול וסוב טלרי לפי סעיף 47 (2) (ב) המפנה לפריט 48 (3) (ג) – דומה, או לחילופין, פריט 35 (1) (ד).
• 5% בגין קיצור רגל ימין ב-2.2 ס"מ, בהתאם לסעיף 47 (5) (ב) למבחני הנכות.
• 10% בגין מצב לאחר שבר וניתוח בעקב שמאל מלווה בקישיון נח במפרק הסובטלרי, לפי סעיף 49 (3) למבחני הנכות.
• 0% בגין אוסטאומיאליטיס כרונית בעצמות השוק הימני, ללא גת מפריש תמידי.
• 20% נוספים בגין צלקות נרחבות ומכערות.

1. הלכה פסוקה היא כי המומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים, וקביעותיו לעניין הנכות הינן מחייבות. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו. כך גם לא הפנו אליו שאלות הבהרה. על כן, לאחר עיון בחוות הדעת ובחינת כלל הראיות שהונחו לפניי, לא מצאתי כל נימוק המצדיק סטיה ממסקנותיה (ראו: עניין מונטי רבי לעיל, בפסקה 4). המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה עליהם מבוססת מסקנתו בדבר שיעור אחוזי הנכות שנותרו לתובע בעקבות התאונה ואלה מקובלים עליי.
2. בהתאם אני קובעת כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה עומדת על 56.91%.

הנכות התפקודית:

1. התובע הפנה לעדותו לפני בית-המשפט, כמו גם לחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לתיק מהן עולה לשיטתו כי יתקשה לחזור לשוק העבודה גם בעתיד. התובע בקש להעמיד את נכותו התפקודית הצמיתה על שיעור 100%, זאת משום שבהשכלתו ותפקודו בעבודות פיסיות, לא יוכל לשוב למעגל העבודה. לחילופין, בקש להעמיד את נכותו התפקודית כפי קביעת המל"ל בשיעור 83%. הנתבעות התנגדו והדגישו כי הנכות איננה פונקציונלית ואיננה גורעת מהשתכרותו של התובע שכן הכנסתו לאחר התאונה עלתה.
2. נציגות הבית המשותף טענה כי רעייתו של התובע משתכרת 5,000 ₪ ואילו הכנסתו של התובע כיום עומדת על 16,000 ₪ ממקורות הכנסה שונים, כך שהכנסות התובע ורעייתו יחדיו מסתכמות ב-21,000 ₪. לטענתה התובע עובד כאיש תחזוקה ואינסטלציה ומשתכר 7,660 ₪ לפני התאונה ואחריה (הפנתה לעמ' 77 שורות 16-19), והיא מעל להכנסתו עובר לתאונה. נטען כי התובע הראה כי במהלך 11 שנים ממועד התאונה, ביצע רק שני ניסיונות להתקבל לעבודה בקיוסק ובחברת תקשורת ואילו רצה למצוא עבודה שתתאים לו, היה עושה כן. הנציגות טענה כי עדות התובע באשר להיוון קצבת נכותו לצורך רכישת דירה אחרת התבררה כשקרית, שכן ביקש לרכוש את הדירה בה הוא חי בשכירות ואף לא אמר את האמת בקשר להיסטורית תאונותיו הקודמות.
3. הנתבעת 2 הפנתה לקביעות המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר גורדון, וחזרה על הטענות כי עיקר הנכות (20%) הינה אסתטית, וזו אינה מהווה חסם לפני התובע למצוא עבודה; התובע, כך נטען, לא הביא עדות גורם מקצועי לעניין אי מסוגלותו הנטענת למצוא עבודה מתאימה, אלא את רעייתו וגיסתו, המעוניינים בתוצאות המשפט. כמו כן, התובע לא הסתייע ברעייתו העובדת כמזכירה במרכז אבחון ושיקום וביקשה גם מכאן ללמוד על היעדר המוטיבציה שלו למצוא עבודה מתאימה. מאחר והתובע, כפי עדותו, מתנייד עצמאית ללא עזרה ואף יוצא לדוג (ראו למשל: דיון מיום 30.01.2019, עמ' 60, שורה 13 שם העיד התובע כי לפעמים הוא הולך לדוג עם חבר; וכן בעמ' 71 שורות 8-12; התובע נשאל אם הוא מסוגל לשים פיתיון; לעלות על שובר גלים, לעלות על המזח, והשיב בחיוב שזה כמו ללכת במדרכה ברחוב]. לגרסת הנציגות, כל האמור לעיל מלמד כי הפגיעה בתפקודו נמוכה ומכאן לשיטתה יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור 20% לכל היותר.
4. הנתבעות 3 ו-4 (העירייה והמבטחת מטעמה) הפנו בסיכומיהן לחוות דעת המומחה מטעם התובע שקבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 59.69% הכוללת נכות פלסטית בשל צלקות בשיעור 20%, חוות דעת המומחה מטעם הנתבעות (ד"ר קליגמן) אשר העמיד את נכות התובע על 44% בתוספת נכות אסתטית פלסטית בשיעור 20%, וכן חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש (ד"ר גורדון) אשר קבע נכות משוקללת בשיעור 56.91%, שהיא כוללת נכות אסטטית פלסטית בשיעור של 20%. כן הפנו לקביעת המל"ל באשר לנכות בשיעור 55.2%, הכוללת נכות פלסטית בשיעור 20%, ולחוות דעת האקטואר שי ספיר [המצורפת לסיכומים] המלמדת כי סך הקצבאות המגיעות לתובע מהמל"ל (נכות מעבודה וקצבה מיוחדת) עומד על 3,321,809 ₪, באופן שהתביעה נבלעת.
5. העירייה טענה כי נכותו התפקודית של התובע למעשה פחותה מהנכות הרפואית, זאת משום שעיקרה המהווה 20% היא בבחינת פגם פלסטי אסתטי בשוק רגל ימין, נכות שאיננה פונקציונלית. לשיטתה, התובע לא הביא כל ראיה לכך שנכותו הינה תפקודית, כנדרש בדין. לטענתה התובע לא הביא חוות דעת רופא תעסוקתי ולא הוכיח כי איננו מסוגל לעבוד לאחר התאונה. באשר לעדויות התובע והעדים מטעמו ציין כי אלה עדים המעוניינים בתוצאות המשפט ואינם יכולים לשמש תחליף לחוות דעת מומחים.
6. העירייה טענה, כי התובע לא פעל להקטנת נזקיו ולא פעל כדי לחזור לשוק העבודה. טענות אלו הועלו גם על ידי עמידר אשר ציינה שאין זה הגיוני כי התובע יישב בבית לתקופה של 11 שנים ללא תעסוקה, מבלי שיעשה מאומה להקטין את נזקיו. בהקשר זה הפנתה העיריה לעדותו כי לא בדק אפשרות למצוא עבודה דרך אשתו אשר עבדה במרכז אבחון ושיקום ומשום כך לטענתה, אי חזרתו של התובע לעבודה נובעת מרצונו שלו.
7. הוסיפה העירייה כי לדידה הוכח לפני ביהמ"ש שהתובע אינו שבר כלי כטענתו אלא הוא מבצע פעולות רבות באופן עצמאי, דבר המוכיח כי הוא יכול לשוב לשוק העבודה. לחילופין, הכנסת בני הזוג עומדת על סך של 21,000 ₪ נטו שהוא הכנסה גבוהה יותר מהכנסתם עובר לתאונה. משום כן ביקשה העיריה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור 25% לכל היותר.
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מול הפסיקה הקיימת אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 60%.
9. הכלל הוא כי הנכות הרפואית עשויה ללמד על הנכות התפקודית (ראו: ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 4 (פורסם בנבו, 28.06.2012)). הפסיקה נוטה, בהיעדר ראיות אחרות, לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.01.2008)). בהקשר זה יבחן בית-המשפט את טיב עיסוקו של התובע ופגיעת התאונה בו (ראו: ע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (1978)).
10. על פי קביעות המומחה מטעם בית המשפט, 20% מנכותו הצמיתה של התובע הינה בגין "צלקות נרחבות ומכערות". בהילכת גירוגיסיאן שניתנה במסגרת ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי  [11 עמ'] , נב (3) 792 (1995) (להלן: "הלכת גירוגיסיאן") נאמר כי במקרה של צלקות נרחבות בגוף הנכות התפקודית אינה זהה לנכות הרפואית שנקבעה בשל הצלקות ותהיה בשיעור של 20% או פחות (שם, בפסקה 8):

"לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים".

1. בהתחשב בעובדה כי רכיב הנכות בגין הצלקת שיעור 20%, יש להזכיר את הפסיקה לפיה נכות פלסטית איננה מהווה בדרך כלל נכות תפקודית (ראו:ת"א (ת"א) 1253/94‏ ‏מיכאלוביץ גיל נ' חברת בטוח-כלל בע"מ (2002)), אלא כאשר מדובר בצלקות חריגות במיוחד או כאשר דובר על נפגע שעיסוקו הוא, למשל, למי שמשלח ידו הוא שחקן במה (ראו: ע"א 577/88 נאוה מירון נגד רזיה ישראלי, פ"ד מ"ו (2), 286), כשאין זה המקרה שלפניי. בהתאם, בהתחשב בגילו של התובע במועד התאונה, ומיקום הצלקת, אין מקום לייחס נכות תפקודית בגין הצלקת והשלכותיה יילקחו בחשבון במסגרת הרכיב של כאב וסבל.
2. אף על פי כן, אין להתעלם מן העובדה שעיקר נכותו של התובע הינה אורתופדית, ועל פי חוות הדעת של ד"ר גורדון– לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 30% בגין "חיבור גרוע" של הטיביה הימנית מלווה בהגבלה ניכרת בתנועות במפרקי הקרסול וסוב-טלרי, אליה התלוותה נכות בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר וניתוח בברך ימין מלווה בחוסר יישור. כן נקבעו 5% בגין קיצור רגל ימין ב-2.2 ס"מ. לכך אוסיף את הקשיים בתנועה מהם סובל התובע מהתרשמותי הבלתי-אמצעית במהלך הדיון; נכות של 10% בגין מצב לאחר שבר וניתוח בעקב שמאל מלווה בקישיון נח במפרק הסובטלרי . נכותו הרפואית האורתופדית המשוקללת, אם כן, של התובע, להוציא הנכות האסתטית, הינה 45.5% שהנה נכות משמעותית ובהתחשב במיקום הפגיעות בגוף יש ליתן ביטוי להשלכתן התפקודית במיוחד כאשר עסקינן באדם שעיקר עבודתו במועד הפגיעה היא עבודה פיזית.
3. התובע העיד לפניי כי עובר לתאונה עבד כאינסטלטור ואיש אחזקה אצל חברת מלגם לטובת חברת עמידר. מעדותו עולה כי עיקר עיסוקו היה עבודות כפיים פיזיות, למשל עבודות מזגנים (ראו: עמ' 85, שורות 20-21). גרסתו הנ"ל לא נסתרה ולא מצאתי נימוק מדוע לא לקבלה. התובע נחקר אודות האפשרות לעיסוקים אלטרנטיביים נוכח פגיעתו בהתחשב בכך שהוא עוסק בדיג כתחביב (ראו: עמ' 71). בעניין זה אציין כי לאחר התאונה ובעקבותיה התובע פוטר מחברת מלגם (ראו: מוצג ת/6), ונכון היה לנסות להתקבל לעבודה חלופית, בתחום התקשורת והמכירות (ראו: מוצג ת/4 – מסמך מאת "סער תקשורת" לפיו התובע הופיע לראיון וסורב) אלא שלגרסתו לא התקבל בגלל הצורך לצרוך קנביס במהלך שעות העבודה (ראו: עמ' 62 שורה 31 עד עמ' 63 בשורה 2), ואשר ניתן לו ברישיון עקב מגבלותיו (ראו ת/10). התובע העיד לפניי על ניסיונותיו למצוא עבודה חלופית, כי פנה לקיוסקים ושאף לפתוח עסק עצמאי (ראו: עמ' 77, שורות 28-30). התובע העיד כי הוא מעוניין לחזור למעגל העבודה (ראו: עמ' 71, שורה 4); והוסיף כי ביקש לעבוד גם בקיוסק בנשר, אך סורב בגלל בעיותיו הרפואיות אשר חייבו אותו לעשן קנאביס רפואי כל שעתיים במחסן (ראו: עדותו בעמ' 71, שורות 18-19). התובע העיד כי יש לו מגבלות המקשות עליו בעבודות פיזיות דוגמת הרמת ארגזים (ראו: עמ' 71, שורה 21).
4. התובע העיד לפניי כי הכנסותיו אינן הכנסות מעבודה אלא קצבה שהוא מקבל מאת מהביטוח הלאומי וביטוחים שונים, יחד עם אשתו, ואשר עומדות כיום על כ-21,000 ₪ ממקורות שונים; כי אין המדובר בשכר וטען לפניי כי לפני התאונה השתכר כ- 6000 - 7000 ₪ וביצע עבודות שונות, שאין לו בגינן תלושים, משום שעבד ב"שחור" (ראו: עמ' 77, שורות 18-19). התובע לא הביא לפני בית המשפט כל מסמך המלמד על עבודות אחרות שביצע ולא הזמין עדים אשר יכולים לאשר את טיעוניו ובהתאם לרף ההוכחה הגובה אשר נקבע בפסיקה לעניין הכנסות "בשחור".
5. כידוע, הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית-המשפט והיא משקפת את הגריעה בכושר ההשתכרות של הנפגע. אני דוחה טענות הנתבעות באשר לעליה בהכנסותיו של התובע. התובע נחקר לפני בעניין גמלת נכות מעבודה שהוא זכאי לה מאת חברת הראל פנסיה (נ/13); קצבאות אשר מקבלת אשתו של התובע מקצין התגמולים (נ/14) וכן דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (נ/15). (ראו למשל עדות התובע בעמ' 86).
6. עם כל הכבוד, הכספים להם זכאית רעייתו של התובע אינם קשורים לתאונה שעבר, וודאי נוכח עדות התובע כי הוא מצוי בהליכי גירושין ויחסיו עם רעייתו נפגעו בעקבות התאונה (ראו: עמ' 60, שורות 7-10), ודמי ביטוח ודמי פגיעה מהמל"ל שהתובע זכאי להם אינם גדר "הכנסות". משכך, אין מקום להתחשב ב"הכנסות" אלו, לא לשם קביעת נכותו התפקודית, לא לשם בחינת הגריעה מכושר השתכרותו של התובע לעבר ולעתיד, ולא לשם קביעת הפיצוי המגיע לתובע. אם כי אציין שלא נעלמה מעיני טענת הנתבעות כי לאור הפערים בין הכנסת התובע ערב התאונה ובין הסכומים שהוא החל לקבל לאחר התאונה, לא היה לתובע תמריץ לחפש ולמצוא עבודה אחרת/נוספת.
7. בקריאת המפה הכוללת בדבר העדר יכולתו של התובע לבצע עבודות עקב התאונה בחנתי את מהות הפגיעה של התובע, מיקום הפגיעות וההגבלות הפיזיות והכאבים מהם התובע סובל, כעולה מהנכויות שנקבעו לו בעקבות התאונה. המומחה ד"ר גורדון פירט בחוות דעתו כי התובע נפגע בשתי רגליו; נגרמו לו שבר בפלטו הלטראלי הטיביאלי בברך הימנית ושבר ספירלי בטיביה ופיבולה בשוק הימנית. כן צוין שבר בעקב שמאל. המומחה ציין כי התובע עבר 11 ניתוחים וכיום מטופל בקנאביס רפואי ואנטיביוטיקה. לעניין הנכויות המפורטות לעיל, המומחה ציין כי מצבו של התובע יציב ואין לצפות לשיפור בעתיד. עוד ציין המומחה כי מאחר והתובע סובל מאוסטאומיאליטיס כרונית בעצמות השוק מימין, הוא יזדקק לבצע בדיקת מיפוי עצמות מפעם לפעם וכן לאוקוציטים, וכן מתן אנטיביוטיקה פרופילקטית למנוע התלקחות הדלקת בשוק ימין.
8. יפים לענייננו הדברים שלהלן, בשינויים המחויבים: "אכן, יש לעודד את הניזוק לצאת לעבוד ולהשתכר גם במומו, אך דומני כי יש להשמר מפני החלה "אוטומטית" של הלכת רבאח. גם אם הניזוק אינו "שבר כלי" אין משמעות הדבר כי נותרה לו יכולת השתכרות. לא דומה ניזוק שעבד עבודת כפיים לניזוק שעבד במשרד, לא דומה פרפלג המצנתר את עצמו מספר פעמים ביום למי שאינו נדרש לכך. כל ניזוק נבחן על פי "נסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו", האפשרות לחזור לעבוד באותו מקום עבודה, ומצב התעסוקה בשוק הרלוונטי.... לכך יש להוסיף את זמן ההתארגנות הארוך של המערער בכל בוקר, ואת הספסטיות ממנה הוא סובל, שבגינה אושר לו שימוש בקנביס רפואי. בהתחשב בכל אלה, בהתחשב בשנים שחלפו מאז התאונה, ובהתחשב בהשכלתו, בכישוריו ובעבודותיו הקודמות, אני סבור כי יש לראות את המערער כמי שאיבד את כושר השתכרותו לחלוטין". (ראו: ע"א 8074/15 ‏ ‏ פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פסקה 6 (פורסם בנבו, 22.05.2016).
9. בנסיבות העניין, אני רואה לנכון לסטות מהנכות הרפואית כלפי מעלה מנכותו הרפואית של התובע (ללא הנכות האסתטית), ולהעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 60%. קביעתי זו נשענת על מספר נדבכים; ראשית, נכותו הרפואית האורתופדית שנותרה אצל התובע הינה משמעותית, בהתעלם מהנכות האסתטית. שנית, נוכח עיסוקו של התובע עובר לתאונה ובכלל וכשירותו כעובד כפיים, מובן כי לנכות זו השלכה תפקודית של ממש. שלישית, הוכח לפני בית-המשפט כי התובע זקוק לעישון קנאביס רפואי באופן יומיומי בשל כאביו, כל שעתיים, זאת כפי שהעיד, ועדותו מקובלת על בית-המשפט. אני סבורה כי במצבו, קיים קושי של ממש להשתלב במקום עבודה, אשר יקבל בהבנה את הצורך של התובע להיעדר למספר שעות בכל פעם לצורך עישון הסם, והדברים מקבלים ביטוי במסמכים שהוגשו מטעמו (כגון המסמך ת/4 מאת "סער תקשורת" ו"אופיר סטור" בהם צוין כי אי קבלתו נובעת מהתלות בסם). רביעית, שוכנעתי הן מעדות התובע והן מהמסמכים שהוצגו על ידו, כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעות, התובע עשה מאמצים סבירים להשתלב בשוק העבודה וללא הצלחה.
10. על האמור אוסיף כי יש ליתן משקל ראוי לעובדה כי התובע משתמש בקנביס רפואי מיום 01.03.2011 (ראו: המסמכים הרפואיים שסומנו מוצג ת/8, עמ' 125 שם; התובע גם העיד שהוא משתמש 9 שנים בקנביס רפואי, כאשר בשנתיים הראשונות שילם מכיסו ולאחר מכן כפי שהעיד, הכירו בזכותו לקנביס לנפגעי עבודה ומאז הדבר "ממומן לו על ידי המדינה"), וכי על פי הנתונים שלפניי הנ"ל יצטרך לעשות שימוש ממושך בקנאביס הרפואי בעתיד.
11. בהתחשב בנתונים לעיל, בטיב הכשרתו של התובע, ומשלא הניחו לפניי הנתבעות, או התובע טעם של ממש לסטות מן הכלל שנקבע בפסיקה לעניין הנכות האסתטית (20%), אני רואה לנכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כאמור על 60%.

הפסדי כושר השתכרות לעבר:

1. התובע הפנה להשתכרותו עובר לתאונה שעמדה על 8,801 ₪ (על בסיס אישור דמי פגיעה מטעם המל"ל - ת/5) וטען כי לא חזר לעבודתו מאז התאונה (11.06.2008), עד לפיטוריו ביוני 2009 ואף לא חזר לשוק העבודה עד היום. התובע ביקש לערוך את חישוב הפיצוי לעבר לפי בסיס שכר של 12,000 ₪, זאת משום שלשיטתו יש לבצע את ההתאמות הנדרשות של השכר הממוצע במשק באותה תקופה (2008) מול שכרו האמיתי אז (8,801 ₪) שהיום הוא גבוה ב-14.86% מהשכר הממוצע דאז. לשיטתו יש להוסיף אחוז זה לשכר הממוצע במשק כיום ולפסוק לו פיצויים לתקופה של 11 שנים, למן יום התאונה עד מועד הגשת הסיכומים.
2. הנתבעות 3,4 הדגישו את ההלכה לפיה מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות, כאשר התובע לא צירף תלושי שכר ולא הניח לפני ביהמ"ש תשתית ראייתית באשר לשכרו עובר לתאונה. הסך הנטען הנ"ל של 8,801 ₪ הנטען על ידי התובע אינו מהווה תחליף, כך לטענת העיריה, לתלושי השכר. בעניין זה הפנו נתבעות אלו לעדותו של התובע המלמדת על שכר של 6,000-7,000 ₪ ברוטו וכי הוא המשיך לקבל שכר לאחר התאונה לפחות כחודשיים שלושה.
3. הנ"ל טענו כי ממילא אין לפסוק הפסד השתכרות לעבר לתקופה המבוקשת של 11 שנים, זאת משום שמלבד העובדה שלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לאי חזרת התובע לשוק העבודה, הוכח כי התובע אינו חוזר לעבודה מרצון; זאת יש להסיק לשיטתן בין היתר מן העובדה כי התובע לא צירף חוות דעת רופא תעסוקתי לתמיכה בטיעוניו בדבר העדר כושרו להשתכר. לגרסתן, יש לדחות את טענות התובע לעניין חישוב הפסדי העבר על בסיס השכר הממוצע במשק, כשלשיטתן חישוב זה איננו מבוסס וממילא אין לטענתן לקבל את הטבלאות שצורפו שלא היוו חלק מן הראיות בתיק.
4. מסכמות הנתבעות 3 ו-4 נקודה זו, ומציינות כי ניתן לפסוק הפסדי השתכרות לעבר לכל היותר בגין התקופות כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית-המשפט, 100% לתקופה מיום התאונה (11.06.2008) ועד 09.08.2010 (26 חודשים, בניכוי שלושה חודשים ראשונים בהם על פי עדות התובע קיבל שכר), וכן תקופה של חודשיים נוספים לשנים 2014 ו-2016, במהלכן עבר אשפוזים. את החישוב מציעות הנתבעות לערוך לפי בסיס שכר של 7,000 ₪, אשר מביא לפיצוי מוצע כולל בראש נזק זה בשיעור 175,000 ₪. הנתבעת 2 חזרה בסיכומיה על טיעוני הנתבעות 3 ו-4, והציעה סכום דומה בראש נזק זה.
5. כידוע - "הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאם ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי. ואולם, לעתים, הפסדי השתכרות בעבר - אלה שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין - הינם בגדר נעלם, רב בהם הנסתר על הנגלה, ואין לחשבם במדויק. כך הוא, למשל, כשבעת התאונה היה התובע בתחילת דרכו המקצועית, וכשברור שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין עשויה הייתה השתכרותו לגדול, אך אין נתונים לקבוע את שיעור הגידול אלא בדרך אומדן. בנסיבות כאלה, כשאין נתונים מספיקים לגבי הבסיס לחישוב מדויק של הנזק, אך עם זאת ברור שנגרם לתובע הפסד השתכרות, אין לשלול מהתובע את הפיצוי המגיע לו, אף אם בית המשפט נאלץ לקבוע את הפיצוי בדרך אומדן" (ראו: ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן, מג (3)810 (04.10.1989).
6. התובע העיד בחקירתו הראשית לפניי כי שכרו עובר לתאונה עמד על כ- 6,000 ₪ - 7,000 ₪ ברוטו (ראו: עמ' 56, שורות 23-24). כאמור, בסיכומיו מבקש הוא להסתמך על אישור תשלום דמי פגיעה (ת/5) המלמד לשיטתו על שכר רבע שנתי של 8,801 ₪. בהתחשב בכך שבנזק מיוחד עסקינן אשר צופה פני העבר, אין בידי לקבל דרך הילוכו של התובע המפורטת לעיל. אין גם מקום ליתן משקל למסמכים אשר צורפו לסיכומים ולא היוו חלק מחומר הראיות. התובע לא הניח לפניי תלושי שכר מהם ניתן לדלות מידע אודות השתכרותו בסמוך למועד התאונה ולפניה. אציין במאמר מוסגר כי מטעם הצד השלישי "מלגם" הוגשו במהלך חקירת התובע תלושי שכר לחודשים יולי - ספטמבר 2008 ומאי – יוני 2009 (ראו: נ/16, נ/17) אך התובע לא הפנה למוצגים אלה בסיכומיו ולא ביקש להסתמך עליהם.
7. לאחר שבחנתי את הממצאים שהוצגו לעיוני, בהעדר רצף תלושי שכר מטעם התובע, בזיקה לעדותו לעיל, ולאחר עיון במסמכי המל"ל ותלושי השכר אשר הוגשו על ידי "מלגם" אני רואה לנכון להעמיד את בסיס השכר של התובע, לעבר, בשיעור ביניים המתבסס על הראיות לעיל, של 8,500 ₪ (סכום הכולל הצמדה למועד חתימת פסק הדין).
8. באשר לתקופות שיש לפצות בגינם אומר כי אינני מקבלת דרישת התובע לפיצוי לפי הפסד שכר מלא לתקופה של 11 שנים בהן התובע לא עבד כלל. בעניין זה יש לתת את הדעת לעובדה כי התובע אישר קבלת שכר עבור 3 חודשים לאחר התאונה (ראו: עמ' 90, שורות 23-25) אל צד הנכויות הזמניות כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט ומצבו הרפואי של התובע משך אותה תקופה.
9. המומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר גורדון, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכותו הזמנית בשיעור 100% , למן יום התאונה (11.06.2008), ועד ליום 09.08.2010, וכן לתקופות נוספות, מ-13.09.2014 עד 30.09.2014, מ-04.11.2014 ועד 11.12.2014 ומ-27.03.2016 עד 12.04.2016.
10. בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי מלא לעבר מיום התאונה (11.06.2008) ועד 12.04.2016 (בניכוי שלושה חודשים בהם קיבל שכר מלא לפי עדותו) 773,500 ₪. בנוסף, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לפי אותו בסיס שכר ולפי שיעור הנכות התפקודית שקבעתי מיום 12.04.2016 ועד מועד כתיבת פסק הדין (54 חודשים), על סך 275,400 ₪.
11. סה"כ הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר לאחר תוספת ריבית מאמצע התקופה הינו אפוא 1,075,695 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

1. נוכח נכותו של התובע, ביקש התובע להעמיד את החישוב לטענתו לפי בסיס שכר של 13,500 ₪, המהווה את שכרו העתידי הפוטנציאלי, לפי מקדם היוון של 3%.
2. הנתבעות 3,4 חזרו על טענותיהן באשר לנכות התפקודית וכי עיקר הנכות הרפואית הינה אסתטית. לטענתן לא נגרם לתובע הפסד כושר השתכרות כלשהו וכי התובע יכול להשתכר בעתיד. לטענתן, מקרה זה מתאים לסטייה מאחוזי הנכות הרפואית כפי שנקבעו כלפי מטה. על כן ומשלא הוכיח התובע לטענתן כי הוא איבד את כושרו להשתכר וכי מאחר ולגרסתן הוא מסוגל לעבוד בעבודה מתאימה אחרת, אין מקום לחישוב אקטוארי מלא בגין מרכיב זה. בנסיבות אלו הציעו הנתבעות 3 ו-4 פיצוי גלובלי בסך של 150,000 ₪ המשקלל אשם תורם משמעותי שלדעתן יש להשית על התובע. הנתבעת 2 הציעה פיצוי בסך 100,000 ₪, זאת נוכח העדר נכות תפקודית כלשהי בהינתן כי הליקוי מסתכם בצלקת ברגל.
3. טענת התובע כי שכרו צפוי היה לעלות לא גובתה בראיות של ממש; איני רואה מקום לקבל בהקשר זה את הטענה לעליה צפויה לפי חישוב היחס בין שכרו ערב התאונה לעומת השכר הממוצע במשק. כך גם אין בידי להסתמך על מסמכים אחרים בלתי קבילים שלא היוו חלק מחומר הראיות וצורפו לסיכומיו ללא רשות.
4. יחד עם זאת, לאחר התאונה התובע פוטר (ראו מכתב סיום העסקה – ת/6). אין לשלול כי שכרו של התובע היה עולה אלמלא התאונה זאת בהתחשב בגילו וסוג העבודה שביצע. לאחר שנתתי דעתי לתלושי השכר (נ/16, נ/17) כפי שצורפו, גרסת התובע לפניי לעניין השתכרותו ערב התאונה, טיב עיסוקו, כמו גם ניסיון החיים והשכל הישר, אני רואה לנכון להעמיד את בסיס השתכרותו לעתיד בשיעור של 11,000 ₪.
5. התובע 7.8.1972 כיום בן 48 שנים, ולו 19 שנים עד לגיל פרישה (67). בנסיבות אלו, התובע זכאי לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, לפי נכות תפקודית של 60% כדלקמן: 11,000 ₪ x 60% * 173.6288 (מקדם היוון של 19 שנים) = 1,145,950 ₪.

פנסיה ותנאים סוציאליים:

1. התובע טען יש לחשב הפיצוי בגין רכיב זה לפי שיעור 12.5% מצירוף הפסדי השתכרותו שייפסקו לעבר ולעתיד. לטענת הנתבעות 3,4 משלא צירף התובע תלושי שכר ולא הוכיח פגיעה בזכויותיו הסוציאליות, אין מקום לפצותו בראש נזק זה. הנתבעת 2 חזרה על טיעונים אלו.
2. על סמך הנתונים אשר הוצגו לעיוני והרחבתי עליהם לעיל, איני רואה לחרוג מהוראות הפסיקה והדין בעניין זה - התובע זכאי לפיצוי בשיעור 12.5% מצירוף הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד שעומדים על סך 277,706 ₪.

עזרת צד ג':

1. באשר לעזרת צד ג' לה נזקק התובע, הפנה הוא לעדותה של אשתו אשר נעדרה חודש מלא מעבודתו והעידה על תקופות אשפוזו ושהותה לידו בבית החולים; כן הפנה התובע לעדותו של חיים עמר, עובד עירית נשר, שציין כי היה מגיע לתובע, ובמשך קרוב לשנה דאג להביא לו אוכל ועיתונים, קילח אותו בצינור; לצורך זה נדרש להתאים את סידורי עבודתו כמפעיל רכב מטאטא בעירייה וכן היה מגיע אליו לאחר יום העבודה. הן אשתו של התובע והן מר עמר העידו על הקושי בניודו של התובע, בגלל היעדר מעלית בבית, ועל היותו של התובע כעוס ועצבני ועל שעות הטיפול בו אשר חייבו מאמץ פיזי.
2. התובע הפנה להלכות המתייחסות לפיצוי בני המשפחה בגין עזרה נחוצה וחיצונית העולה על העזרה הרגילה אשר אלה נותנים לו, אף ללא אסמכתאות, כך גם בגין עזרה לתקופת אשפוזיו של התובע לסירוגין, על אובדן ימי העבודה והוצאות הנסיעה הכרוכות בכך. התובע ביקש לפצותו לעבר לתקופה של 24 חודשים לפי סכום של 6,000 ₪, 36 חודשים לפי סכום של 4,000 ₪, ו-72 חודשים לפי סכום של 3,000 ₪. באשר לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד ביקש התובע לפצותו לפי שכר של 2,500 ₪, לתקופה של 34.7, עד תום תוחלת חייו.
3. לטענת הנתבעות 3 ו-4, פגיעתו של התובע, ככל שזו קשורה לתאונה, לא הצדיקה עזרה של הזולת החורגת מהעזרה הרגילה הניתנת על ידי המשפחה בחיי משפחה תקינים. לא הוכח כפי הנטען צורך בעזרה חריגה ולא הוכח כנדרש כי נגרמו לבני המשפחה הפסדים בפועל. באשר לעדויותיהם של אשתו של התובע וחברו חיים עמר צוין כי העזרה שניתנה על ידי אלה הייתה לתקופת זמן מוגבלת בסמוך לאירוע התאונה וללא שכר. הוסיפו וטענו הנתבעות, כי התובע לא הוכיח שנדרש לעזרה בשכר ולא הוכיח כי יידרש לעזרה כזו בעתיד. מכל מקום, טענו הנתבעות, שהוצאותיו של התובע מכוסות כולן במסגרת המוסד לביטוח לאומי. מכל מקום הוצע פיצוי גלובלי בראש נזק זה של עזרת צד ג' בשיעור 20,000 ₪.
4. הנתבעת 2 חזרה גם היא על טיעונים והציעה לחילופין בלבד פיצוי גלובלי בסך של 15,000 ₪. עמידר הציעה פיצוי בגין העבר (בייחוד בשנתיים לאחר התאונה) בסך 70,000 ₪ ואולם ציינה שאין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, משהוכח שהתובע מסוגל לבצע את כלל הפעולות היומיומיות ללא צורך בעזרה.
5. באשר לעזרת צד ג' אף שלא הוצגו קבלות ו/או הוכחות על הפסדים, ידועה ההלכה לפיה בני משפחה זכאים לפיצוי בגין עזרה נחוצה וחיונית, החורגת בהרבה מהעזרה הרגילה שמעניקים בני משפחה זה לזה (ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים, פסקה 11 (פורסם בנבו, 06.11.2012)).
6. התובע העיד לפני כי לאחר התאונה קיבל סיוע ממשפחתו, מאשתו, מחבריו ובפרט חיים עמר. התובע ציין כי בחודשים הראשונים לאחר התאונה אשתו הייתה בבית מרבית הזמן ובשלב מאוחר יותר, חזרה האישה לעבודה ואילו הורי התובע היו מגיעים אליו בבקרים, להכין לו אוכל ולקלח אותו (עמ' 61, שורות 18-24).
7. רעייתו של התובע קרן העידה לפני כי טיפלה בו באופן אישי הן בזמן שהותו בבית, והן בעודו בבית החולים כשהוא על כסא גלגלים. קרן העידה כי בתקופת הקיץ היא יחד עם המשפחה היו מקלחים את התובע במרפסת עם צינור, משום שהוא לא יכול היה להיכנס עם כסא הגלגלים לפתח האמבטיה שהיה צר (עמ' 34, שורות 32-33).
8. בהקשר זה העיד לפני גם מר חיים עמר. עמר ציין כי שעות עבודתו בעירית נשר הן מ-06:30 עד 15:30 (עמ' 112, שורה 19), והיה מהראשונים שקיבל הודעה בדבר התאונה. במועדים הרלוונטיים לתאונה כפי שהעיד עמר היה נהג מטאטא כביש בעירית נשר וקיבל אישור כדי להגיע לתובע לסייע לו, בהפסקות שקיבל לפרקים של שעתיים (עמ' 116, שורות 25-27), באישור חריג ומיוחד בעל פה (עמ' 117, שורות 17-18). לגרסתו היה מגיע לביתו למן השעה 08:30, דואג להביא לו לחמניות ועיתון; היה נוהג להעלות למרפסת ולקלחו בצינור (עמ' 110, שורות 22-34). כן העיד עמר כי היה מכין לתובע אוכל וסייע לו לעשות צרכים (עמ' 111, שורות 11-17). כן העיד עמר, כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, היה צמוד לתובע, לסירוגין עם חברים, אשתו קרן אשר שהתה לגרסת עמר בבית כשנה לפחות, אמו ואחותו (עמ' 13, שורות 19-28). בתקופה הסמוכה לתאונה, העיד עמר, כי נהג יחד עם חברים אחרים לשבת עם התובע כשעה-שעתיים, ובמקרים אחרים כאשר התובע היה מטיח קללות בבני משפחתו עקב כעסיו, היה נותר לישון אצלו (ראו: עמ' 115, שורות 29-33). התובע העיד כי במועד מסירת עדותו לפניי, הוא אינו נזקק עוד לעזרתו של חיים עמר, שכן הוא נעזר בילדיו שבינתיים גדלו, אך לעתים היה חברו הנ"ל מגיע לשבת עמו, כחבר טוב במיוחד, שמכיר אותו כ-20 שנה (עמ' 81, שורות 20-22; שורות 13-16).
9. לא נעלמה מעיני העובדה כי הן התובע, הן אשתו והן מר עמר הינם עדים המעוניינים בתוצאות המשפט אך זוהי דרכו של עולם כאשר בני המשפחה וחברי התובע נדרשים להעיד על העזרה שסיפקו לתובע בסמוך לאחר התאונה. נתתי אמון בגרסתם של אלה ומצאתי עדויותיהם בהקשר זה סבירות. העזרה עליה הצהירו תואמת את מצבו של התובע וצרכיו כפי שהם עולים מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לעיוני המלמדים על פגיעתו הקשה של התובע ובכלל זה כי עבר 11 ניתוחים ונדרש לסיוע מוגבר בעקבות ניתוחים אלה. רעייתו של התובע העידה כי התובע לא יכול היה לתפקד משך שנה לאחר התאונה (עמ' 34), וגם נזקק לעזרה בשנים הסמוכות לאחר קרות התאונה (2009,2010) (עמ' 35, שורות 10-15).
10. לאחר שבחנתי את הנתונים שהובאו לפניי, העדויות, והמסמכים הרפואיים, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר, שהנה תקופה שבה נזקק לסיוע אינטנסיבי במיוחד בתקופות שבהם עבר ניתוחים, על סך 180,000 ₪. התחשב בשיעור הנכות שנותרה אצל התובע, והגבוהה יחסית, טבעי הוא שיידרש בעתיד לעזרת הזולת בנסיבות אלו ראיתי לנכון לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, על דרך האומדנא, בסך 100,000 ₪.
11. סה"כ הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הינו 280,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות, התאמת דיור וניידות:

1. התובע הפנה לעדותה של אשתו קרן שציינה כי המשפחה נזקקה לשירותיהם של אמבולנסים פרטיים לכל ביקורת, בסכום של 450 ₪ בכל פעם; כן ציין התובע כי היו לו הוצאות לצורך עישון קנביס רפואי משך 9 שנים. בנסיבות אלו ביקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך של 300,000 ₪.
2. הנתבעות 3 ו-4 טענו הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות גם הן על ידי קופת החולים והמוסד לביטוח לאומי, בהינתן כי התאונה הינה תאונת עבודה. לטענתן, אין לקבל את עדותו של התובע ועדות אשתו כי לא קיבלו החזרים בשל הוצאות האמבולנס והפנה לעדות התובע שמסר כי לפעמים היו מאשרים לו החזרים של חצי. נוכח סתירה זו נטען כי קיים קושי לקבל עדות התובע בהקשר זה. הוסיפו וטענו הנתבעות כי לא הוכח שהתובע היה נוסע לקבלת טיפולים באמבולנס, לא הוכח הקשר הסיבתי בין עישון הקנביס לתאונה, לא צורפו קבלות על הוצאות רפואיות שנגרמו או שעתידות להיגרם ומשכך לשיטתן יש לדחות את הבקשה לפיצוי בגין ראש נזק זה. לחילופין, הציעו הנתבעות 3 ו-4 פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪. הנתבעת 2 העלתה טיעונים דומים עד זהים והדגישה כי המדובר הוא בנזק מיוחד, שיש להוכיח בראיות, אשר לא הובאו.
3. כאמור, התובע העיד כי נדרש לאמבולנס פרטי לצורך נסיעה לטיפולים רפואיים ואולם כיום, אישר התובע, כי הוא נוהג, אך למרחקים קצרים, בגפו, עם תו חניה לנכה (ת/11) (ראו עמ' 61, שורות 26-29). רעית התובע ציינה בעדותה כי המשפחה נדרשה לאמבולנס פרטי בעלות של 450 ₪ בכל פעם (ראו: עמ' 35, שורות 28-29), אם כי התובע אישר שביקש וקיבל החזר של מחצית העליות ואף למעלה מכך (ראו: עמ' 81, שורות 24-27; ראו גם עדותו בעמ' 87, שורות 12-13). רעייתו לעומת זאת העידה כי הפניות לקבלת החזר בעבור האמבולנס הפרטי סורבו בנימוק כי השתתפות קופת החולים היא רק בתחבורה ציבורית (ראו: עמ' 38, שורות 32-34).
4. בחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו בעניין לצד המסמכים הרפואיים המלמדים על מצבו של התובע, מהות הפגיעה ומהות הטיפולים שקיבל לאורך השנים ובכלל זה הניתוחים שעבר ותקופת ההתאוששות אחרי כל ניתוח, טיפולי הפיזיותרפיה (ראו: נספח ת/8) ועוד, נתתי דעתי גם לגרסת התובע כי שילם בעבור קנביס משך שנתיים וכי כיום, ובסך הכל 9 שנים, הוא מקבל החזר מלא על התרופה (עמ' 60, שורות 24-26).
5. בהיעדר קבלות, או ראיות נוספות, ובהתחשב בעובדה שהתובע נוהג כיום בגפו, כי אכן חלק ניכר מהוצאותיו מכוסות בסל הבריאות, כמו גם בהיעדר הוכחה של ממש לצורך באמבולנס פרטי, אך בהתחשב במהות הפגיעה והשלכותיה בעניין מרכיב זה, אני פוסקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, בסך כולל של 70,000 ₪.

התאמת דיור:

1. התובע טען בסיכומיו כי הוא מתגורר בדירה שכורה בנשר בעלות חודשית של 3,000 ₪, כשהדירה איננה מתאימה למצבו הרפואי. לשם כך הפנה לעדותו של מר חיים עמר שציין כי התובע מרבה לשהות בקומה העליונה ולא יורד משם עד למחרת בשל העדר יכולתו להתנייד (ראו: עמ' 111 לפרוטוקול מיום 04.02.2019, שורות 1-7 ושורות 30-32). התובע הפנה לעדות אשתו אשר ציינה שאין באפשרות המשפחה לעבור לדירה עם מעלית בגלל שכר הדירה הגבוה. התובע הפנה למוצג ת/3 שהוא דחית בקשתו שהופנתה למוסד הביטוח הלאומי להוון את קצבת הנכות שלו מעבודה לצרכי רכישת דירה. מאחר ואין למשפחה אפשרות לקבל משכנתה, בגלל הליך הוצל"פ מן העבר, כמו גם היעדר תקציב לרכוש דירה בסך 1,400,000 ₪, ביקשו הם לרכוש את הדירה הנוכחית בה הם מתגוררים כיום, ובאופן שבעתיד יתאפשר להם לרכוש דירת קרקע. בהקשר זה הפנה התובע לפסיקה רלוונטית המתייחסת לזכאות להפרשים בין עלות דירה רגילה, לבין דירה המתאימה לצרכיו. בנסיבות אלו עתר הוא לפיצוי בגין ראש נזק זה של התאמת דיור בסך של 200,000 ₪.
2. הנתבעות 3 ו-4 מצדן טענו כי התובע מתגורר באותה דירה בה התגורר עובר לתאונה, ללא מעלית, עם שתי קומות, עם חדר שינה בקומה השנייה. הנתבעות טענו כי מהחניה עד לבית ישנם 30 מדרגות, ומשם עד חדר השנייה בקומה השנייה 8 מדרגות נוספות, אשר לפי עדותו אליה הפנו, הוא עולה ויורד בהן מדי יום. הוסיפו הנתבעות, כי יש לדחות טענת התובע כי ניסה לרכוש דירה אחרת התואמת את מצבו הרפואי, אלא ניסה לרכוש את הדירה הנוכחית, בקשתו להיוון הקצבה סורבה על ידי המוסד לביטוח הלאומי ומכאן שויתר על הרעיון. הנתבעות הפנו למוצג נ/7 שהיא בקשת התובע להוון את קצבת הנכות במענק חד פעמי לרכישת הדירה הנוכחית, דבר המוכיח לשיטתן שלא ביקש לרכוש דירה אחרת. בנסיבות אלו, טענו הנתבעות 3 ו-4 כי אין לפסוק פיצוי בגין ראש הנזק של התאמת דיור. הנתבעת 2 ציינה כי התניידותו העצמאית ללא אמצעי עזר וללא סיוע ותחביבו בדיג מוכיחים מעידה כי אין לתובע הגבלה בניידות.
3. התובע העיד בהקשר זה כי הוא נדרש לעלות כמעט 30 מדרגות מחנית הבית, כדי להגיע לכניסה של דירתו, 3 מדרגות נוספות ועוד 8 מדרגות לכיוון חדר השינה. לגרסתו, הבניין בו מתגורר התובע בשכירות, משך 11 שנים, איננו מתאים לתפקודו (עמ' 62, שורות 22-28). התובע העיד כי הוא ביקש לרכוש דירת קרקע (עמ' 76, שורה 14); כאמור, התובע פנה למל"ל להוון את קצבת הנכות כדי לרכוש את הדירה הנוכחית (ראו נ/8; שם בשורות 17-19; וראו תשובת המל"ל – ת/3). התובע אישר כי כיום הוא עולה ויורד במדרגות לחדר השינה שלו הנמצא בקומה שנייה, אם כי בקושי, ובכל זאת ביקש לרכוש את אותה הדירה, זאת משום שאין ביכולתו לרכוש דירה יקרה יותר (ראו: עמ' 84, שורות 24-35). רעייתו של התובע קרן, העידה כי המשפחה מתגוררת בדירה בעלות שכירות של 3,000 ₪ (ראו: עמ' 36, שורות 14-15) וכי המשפחה נותרה להתגורר באותה דירה, בהיעדר אפשרות כלכלית לרכוש דירה עם מעלית, ועם מפלס אחד, ובהתחשב בעובדה שהדירה נוכחית מצויה באזור מרכזי ונוח (עמ' 36, שורות 25-35).
4. מצאתי את עדותו של התובע כנה ומהימנה בכל הקשור לקשיים עמם הוא מתמודד בעליה במדרגות ולא מן הנמנע כי יידרש להתאמות כלשהן, או שימוש במתקנים כלשהם כדי להקל על עלייתו וירידתו במדרגות בעתיד. חרף האמור, התובע המשיך לשהות באותה דירה משך 11 שנים ללא שפעל לביצוע התאמות. טיעוני התובע בדבר הצורך בהתאמות אשר לא בוצעו משך 11 שנים טעונים הוכחה, במסגרת חוות דעת מתאימות הן בתחום השיקומי והן בתחום ההנדסי (לעניין עלויות ההתאמה) (ראו: רע"א 2985/96‏ ‎ ‎סיון מדלסי‎ ‎נ' אבנר גוני ואח'‏, פ''ד נ(2) 081, פסקאות 7-8 (1996)).
5. משלא הוגשה כל חוות דעת מתאימה בעניין, ומשלא הוכחו טענות התובע דין בקשת התובע להורות על פיצוי בגין מרכיב זה להידחות.

ניידות:

1. התובע הפנה למוצג נ/12, הוא מסמך מאת הועדה רפואית בלשכת הבריאות חיפה ממנו עולה כי סוג הליקוי שממנו סובל התובע אינו מזכה אותו בגמלת ניידות. התובע הפנה לעדותו ועדות אשתו מהן עולה כי במהלך ששת השנים מיום התאונה נדרש למסע ניתוחים, נסיעות באמבולנס ועוד. לטענת התובע, עובר לתאונה היה לו רכב צמוד מהעבודה אשר נלקח ממנו וכיום הוא נדרש לרכב פרטי ולהוצאות דלק. לטענתו הוא אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית עמוסה, אלא רק ברכב פרטי או מוניות ואולם בשל חסרון כיס לא הגיש חוות דעת רלוונטית בתחום. בנסיבות העניין ביקש התובע לפצותו בגין ראש נזק זה כולל של 200,000 ₪ לעבר ולעתיד.
2. הנתבעות 3 ו- טענו כי 4 התובע לא הוכיח הגבלה בניידות, אלא הוכח כי הוא מתהלך בכוחות עצמו, נוהג ברכב, עולה ויורד במדרגות. כן טענו, כי יש לגזור מדחיית בקשתו לניידות מהמל"ל בהקשר זה את המסקנה כי לא יזדקק לעזרה בעתיד ומכאן לשיטתן יש לדחות את הדרישה לפיצוי בגין ראש נזק זה. הנתבעת 2 חזרה על טיעונים אלו והוסיפה כי תחביבו של התובע בדיג מוכיח כי הוא אינו מוגבל בניידות. כך גם טענה עמידר וציינה כי יש לדחות את הדרישה לפיצוי בגין ראש נזק זה בהיעדר חוות דעת מתאימה.
3. חזקה כי הרכב אשר היה בידי התובע סופק לו לצרכי עבודה וכידוע, בבוא בית-המשפט לחשב את הפיצוי בגין ראש הנזק של ניידות, יביא בית-המשפט בחשבון גם את העובדה שאף אלמלא התאונה היה על התובע לשאת בהוצאות אחזקת רכב (ראו: ע"א 3375/99 אריה אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ, נד (4) 450, פסקה 13 (2000)). בנסיבות אלו, ובהיעדר עיגון בחוות דעת רפואית באשר לצורך בהתאמה מיוחדת בניידות, אין בידי לקבל טענת התובע כי הרכב ניטל ממנו עקב הפסקת עבודה, לצורך פיצויו בראש נזק זה. אציין כי הקשיים מהם צפוי התובע לסבול בניידותו, עקב פגיעתו קיבלו ביטוי על דרך האומדנה בפרק החזר הוצאות לעיל. לאור האמור בקשת התובע לקבל פיצוי בגין מרכיב זה נדחית.

כאב וסבל:

1. התובע עתר בסיכומיו לפיצויו בגין ראש נזק זה בסך 500,000 ₪ תוך הפניה לפסיקה. התובע הדגיש כי הוא ומשפחתו עברו סבל רב מאז התאונה, חיי המשפחה השתנו מקצה לקצה, ועד ליום הגשת הסיכומים, 11 שנים, התובע אינו יודע אם יוכל להיחלץ מהמצב אליו נקלע, מבחינה רפואית, נפשית, מבחינת שלמות המשפחה ועתידו המקצועי.
2. הנתבעות 3,4 (העיריה) הציעו פיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור 120,000 ₪. הנתבעת 2 הציעה פיצוי כולל בסך 80,000 ₪.
3. כעולה מחו"ד המומחה ד"ר גורדון, כתוצאה מהתאונה התובע נחבל בשתי רגליו, אושפז בבית החולים רמב"ם, שם בוצע לו קיבוע חיצוני של הרגל הימנית. ביום 22.06.2008 נותח פעם נוספת באותה רגל; ביום 01.02.2009 בוצעה לו הרחקה של מקבע חיצוני ובגלל חוסר חיבור של השבר בטיביה נעשה לו קיבוע בגבס. התובע נותח פעם נוספת ביום 14.06.2009 ועוד מספר פעמים בגלל הפרשה מוגלתית. התובע עבר פרוצדורות שונות ונוספות גם ביום 05.07.2009, 19.07.2009, 26.07.2009, 22.02.2010, 05.11.2014 ואושפז בשל זיהום פעם נוספת בבית החולים רמב"ם מיום 27.03.2016 ועד ליום 30.03.2016 ועבר ניתוח נוסף של הטריה ותפירה של הפצע בשוק ימין ביום 28.03.2016. לתובע נקבע שיעור נכות צמיתה של 83% במוסד לביטוח לאומי, תוך הפעלת תקנה 15 למבחני הנכות.
4. המומחה מטעם בית המשפט הדגיש את תקופות אשפוזו הממושכות של התובע, מיום הפגיעה, סבלו מחוסר חיבור בעצם וזיהום ובהתאמה קבע את נכותו הצמיתה הרפואית כמפורט לעיל.
5. נוכח הטיפולים הרפואיים שעבר, תקופות האשפוז התובע, משכם וטיבם כעולה מהמסמכים הרפואיים שהונחו לפני (ת/8), כמו גם שיעור נכותו כפי שנקבע על ידי המומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדי, ותוך התחשבות בנכותו האסתטית – אני קובעת כי הפיצוי בגין ראש נזק זה יועמד על סך 280,000 ₪.

אשם תורם -

1. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בבואו של בית המשפט לקבוע קיומו של אשם תורם הוא בוחן אם בנסיבות העניין, הניזוק פעל בזהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. בלשון אחרת, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק אל מול זה של הניזוק כדי להשוות ולהעריך את מידת ומשקל מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו : ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).
2. העיריה ביקשה להעמיד את שיעור האשם התורם של התובע על 70% בטענה כי ירד במדרגות במהירות, בחוסר זהירות וברשלנות, מבלי להשתמש במאחז היד. עוד טענה כי התאונה אירעה באור יום ובמזג אוויר אביבי או קיצי, כאשר התובע מכיר את גרם המדרגות ועבר בהן מספר פעמים. לטענת התובע, לא נשא כל משקל, לא התנהג בפזיזות ולא תרם לקרות התאונה.
3. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים והמפגע אני סבורה כי במקרה דנן להטיל אשם תורם משמעותי על התובע, בייחוד כאשר התובע העיד לפניי כי ביקר במקום מספר פעמים עובר לתאונה וכאשר נשאל אם אילו הלך בזהירות התאונה הייתה נמנעת והשיב בהלצה: "ברור. יכול להיות (צוחק). לא רצתי, הלכתי בזהירות. אם לא הייתה הבליטה לא הייתי נופל" (עמ' 75, שורות 18-19; שורות 21-22).
4. התאונה אירעה בשעת יום, בסביבה מוכרת יחסית לתובע, אשר העיד כי ביקר במקום לא פעם ולא פעמיים. חובתו של התובע לשים לב לדרך הליכתו והמכשולים שלפניו.
5. אמנם המדרגות אינן מסלול מכשולים והתובע אינו אמור להשפיל מבטו ולפלס דרכו ביניהם יחד עם זאת, שוכנעתי, כי מנגנון פגיעתו של התובע, ופציעתו הקשה, בזיקה למפגע כפי שהוכח לפני, משתלבת עם המסקנה לפיה התובע ככל הנראה נחפז בדרכו.
6. בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובע יעמוד על 30%.

סיכום ביניים:

1. נזקיו של התובע הינם כדלקמן יש לתקן :

א.           הפסד כושר השתכרות לעבר – 1,075,695 ₪.

ב.           הפסד כושר השתכרות לעתיד –  1,145,950 ₪.

ג.            הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים –  277,706 ₪.

ד. הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 70,000 ₪.

ה.           כאב וסבל – 280,000 ₪.

ו.           עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד) – 280,000 ₪.

סה"כ נזקי התובע:                                         ______________

                                                                                                         3,129,351 ₪.

ולאחר ניכוי אשם תורם (בשיעור 30%) סכום הפיצוי יועמד על 2,190,546 ₪.

ניכויי המל"ל:

1. הנתבעות 3 ו-4 הניחו לפנחי שתי חוות דעת אקטואריות, נ/9 ו-נ/10 (אשר צורפו גם לסיכומים), ומהן עולה כי קצבאות הנכות מעבודה להן זכאי ויהיה זכאי התובע מגיעות כדי 2,229,738 ₪, וכן קצבאות נכות וניידות בשיעור 900,483 ₪, סכומים המצטברים כדי 3,310,221 ₪, ואשר נבלעים בפיצויים המגיעים, אם בכלל לתובע, אפילו ללא הפחתת האשם התורם.
2. על אף שהתובע , באמצעות בא כוחו, ציין בדיון מיום 30.01.2019 כי הוא שומר על זכותו להגיש חוות דעת בשלב הסיכומים (עמ' 78, שורה 10), הנ"ל לא הביא כל מסמך בעניין ובכך אני רואה בו כמי שוויתר על טיעוניו כנגד חוות הדעת האקטואריות שהוגשו על ידי הנתבעות הנ"ל.
3. התובע אינו חולק כי יש לנכות את תגמולי המל"ל (ראו סעיף 132 לסיכומיו), אולם לשיטתו התביעה אינה נבלעת בתגמולים אלו, ולמצער הוא זכאי ל-25% מגובה הנזק.
4. אכן צודק התובע כי גם כאשר תביעת הנפגע נבלעת בתגמולי המל"ל, הנפגע זכאי לפיצוי בשיעור 25%, מכוח סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, אולם בכפוף למשלוח הודעה למוסד לביטוח לאומי בדואר רשום (סעיף 330 (ד)). התובע ציין עוד בסיכומיו כי המל"ל מודע להליך, על בסיס הזמנת התיק ומכתב על פי הנטען לסיכומים. הנתבעות 2,3, ו-4 לא העלו כל טענה בהקשר לזכאות התובע לתשלום על סך 25% משכך רואה בהן בית-המשפט כמי שמודות בזכאותו זו.
5. משכך, התובע זכאי לפיצוי המהווה 25% מנזקיו שנקבעו לעיל, העומד על סך 547,637 ₪.

סוף דבר:

1. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות 2, ו-3-4 לשלם לתובע באמצעות בא כוחו פיצוי בסך 547,637 ₪ כאשר בסכום זה יישאו הנתבעות 2, 3 ו- 4 ביחס של 20% לחובת הנתבעת 2 ו-80% לחובת הנתבעות 3-4 ( הסכומים לפי פרק זה ישולמו באמצעות הנתבעת 4).
2. כן יישאו הנתבעות לפי חלקם היחסי בהחזר הוצאות התובע כדלקמן – האגרה ששולמה, הוצאות העדים והמומחים מטעמו וחלקו בשכר טרחת המומחים מטעם בית המשפט (הכל בכפוף להצגת חשבוניות ו/או אישור תשלום) כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד התשלום על ידו ועד למועד התשלום על ידי הנתבעות בפועל.
3. כן יישלמו הנתבעות 2, 3 ו- 4 הנ"ל לתובע , בהתאם לחלקם היחסי, שכר טרחת עו"ד על סך של 125,000 ₪.
4. הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
5. התביעה נגד הנתבעת 1 והנתבעת 5 נדחות. בהתאם לנימוקים שהובאו לעיל, ולחלוקת האחריות שקבעתי - ההודעה נגד הצדדים השלישיים נדחית כאשר בנסיבות העניין ללא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.

זכות להגשת ערעור במועדים הקבועים בדין.

המזכירות תמציא עותק פסק-הדין לצדדים.

ניתנה היום, ב' חשוון תשפ"א, 20 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.