רקע

1. הנתבע 2, בנק הפועלים בע"מ (להלן - "הבנק") הגיש ביום 12.7.05 תובענה בסכום קצוב בסך 41,520 ש"ח באמצעות משרדו של הנתבע 3, עו"ד אלישע כהן (להלן - "עו"ד כהן") נגד התובע, אהרון קופרשמידט (להלן - "התובע"), התובע הגיש התנגדות בה טען, כי חובו נמוך מהסכום הנתבע.
2. בדיון ביום 2.12.07, אשר התקיים בפני הרשמת (כתוארה דאז) איילת גרבי, הסכים התובע למתן פסק הדין, אולם ביקש כי הפסיקתא תועבר אליו לאחר שתוגש לבית המשפט, על מנת שינסה להגיע להסדר עם הבנק. בהתאם להסכמת התובע, ניתן נגדו פסק דין. בית המשפט גם הורה, כי תוגש פסיקתא לחתימה וזו תועבר לעיון התובע לפני שתיחתם (בש"א 3594/05). הבנק אכן הגיש פסיקתא לחתימה על מלוא סכום התביעה וזו נחתמה על ידי כב' הרשמת ביום 17.12.07.

ביום 17.6.08 הגיש התובע בקשה לביטול הפסיקתא בטענה, שזו ניתנה ללא מתן תגובתו (בש"א 3586/08). ביום 28.7.08 הורה בית המשפט כי התובע יתייחס עניינית לתוכן הפסיקתא. ביום 6.1.09 קבע בית המשפט, כי הפסיקתא נחתמה רק לאחר שהועברה לידיעת התובע; לגוף הענין, נקבע, כי מאחר והבנק מסר מספר פעמים אסמכתאות לאופן ביצוע תחשיב יתרת החוב ואלה לא נסתרו על ידי התובע, אין מנוס מדחיית התנגדותו לפסיקתא.

1. ביום 25.12.14 הגיש התובע תביעה נגד הנהלת בתי המשפט, הבנק ועו"ד כהן, בטענה לנזקים שנגרמו לו בשל העובדה, שהפסיקתא נחתמה מבלי שהועברה לעיונו קודם לכן.

טענות הצדדים

1. התובע סבור, כי הוכיח קיומו של קשר סיבתי ברור בין התנהלות הנתבעים לבין התרסקותו הכלכלית ונזקיו הכספיים.

לטענת התובע, אחריותה של כב' הרשמת ג'רבי עולה בבירור מהחלטתו של נציב קבילות הציבור על השופטים - כב' השופט בדימוס אליעזר גולדברג - בתלונה שהגיש. קביעות אלה לא הופרכו במהלך הדיונים וחקירות הצדדים. התובע מוסיף, כי על הבנק ועו"ד כהן היתה מוטלת החובה לפגוש את התובע טרם הגשת הפסיקתא ולהפנות את תשומת לב בית המשפט לכך שהפסיקתא הוגשה מבלי שהתובע ראה אותה קודם לכן; למעשה, עו"ד כהן ביצע מחטף ללא ידיעת התובע ויתכן, כי אף הטעה את כב' הרשמת, מה גם שב"כ הבנק ושל עו"ד כהן הודה, כי התחייב לנסות להגיע להסדר עם התובע טרם הגשת הפסיקתא.

התובע טוען, כי הוכיח הנזק שנגרם לו. לעמדתו, סכום הקרן של חובו הלכאורי לבנק עמד על 15,000 ש"ח ובסופו של יום נאלץ לשלם 100,000 ש"ח, כך ששילם 85,000 ש"ח ביתר. כתוצאה מחוב זה, עוקל ביתו של התובע על ידי הבנק והוא נאלץ למכור את הבית בהפסד של 650,000 ש"ח ביחס לערכו הריאלי. כתוצאה ממכירת הבית, נאלץ התובע לשלם דמי שכירות משנת 2007 ואילך בסכום של 2600 ש"ח בממוצע לחודש, וזאת בעלות מצטברת של 22,000 ש"ח. כתוצאה מעיקול שהוטל על קרן ההשתלמות של התובע במקום עבודתו, נאלץ התובע לפדות את הקרן טרם המועד ולשלם סך של 7,000 ש"ח לשלטונות המס. כמו כן, בשל העיקולים שביצע הבנק במהלך המשפט ולאחריו נפגע קשות מצבו הכלכלי של התובע ומשפחתו והם נזקקו לתרומות ולהלוואות, באופן שגרם לתובע לחובות נוספים בגובה 400,000 ש"ח. בשל עליית מחירי הדיור בזמן שחלף, יזדקק התובע כיום ל - 2,000,000 ש"ח, על מנת לרכוש בית דומה לזה שהיה ברשותו. בשל התדרדרות מצבו הכלכלי נגרמה לו עוגמת נפש רבה עד כדי אי רצון לחיות, אותה מעריך התובע בסך של 638,000 ש"ח.

התובע סבור, כי הנזק האמור, קשור בקשר סיבתי ברור למחדלי הנתבעים. אילו היו הבנק ועו"ד כהן מנהלים עימו מו"מ טרם הגשת הפסיקתא החוב לא היה כה גבוה ולא היתה נוצרת נקודת השבירה הכלכלית שגרמה לו להתרסקות כלכלית ומשפחתית.

1. עו"ד כהן והבנק טוענים, כי המדובר בתביעה מופרכת הנעדרת כל תשתית עובדתית ומשפטית. לעמדתם, דין התביעה להידחות על הסף. התביעה הוגשה לאחר תום מועד ההתיישנות, שכן עילת התביעה - אי העברת הפסיקתא לעיון התובע טרם חתימתה - נוצרה לכל המאוחר ביום 17.12.07, יום החתימה על הפסיקתא; התביעה, לעומת זאת, הוגשה רק ביום 25.12.14, למעלה משבע שנים לאחר מכן. התובענה הוגשה בניגוד לכלל של מעשה בית דין, שכן טענות התובע, כי הפסיקתא נחתמה שלא כדין נדחו בהחלטת כב' הרשמת ביום 6.1.09, החלטה אשר היתה לחלוטה, משלא הוגש ערעור. דין התביעה להידחות על הסף גם בשל העדר עילה נגד הנתבעים, אשר פעלו לביצועו של פסק דין חלוט ואין להם קשר לטענה, כי הפסיקתא נחתמה שלא כדין. התובע התעלם, ולא בכדי, מטענות סף אלה.

עוד נטען, כי פסק הדין ניתן כדין ובהסכמה, מאחר ולתובע לא היו טענות הגנה. פסיקתא הינה תוצאה אופרטיבית של פסק דין, נעדרת מעמד עצמאי, ואינה תנאי לקיומו של פסק הדין, ובאי העברת הפסיקתא לתובע לא היה כדי לשנות מפסק הדין שניתן על מלוא סכום התביעה. התובע היה מעוניין לראות הפסיקתא, טרם החתימה עליה, על מנת לקיים מו"מ על גובה החוב, כאשר מו"מ מעין זה קוים ממילא, אך לא צלח. כמו כן, ניתנה לתובע הזדמנות לטעון את טענותיו בבקשתו לביטול פסק הדין, בקשה אשר נדחתה וההחלטה בה הפכה לחלוטה.

עו"ד כהן והבנק מוסיפים, כי נזקיו הנטענים של התובע הינם מופרכים ומוגזמים וכי הוכח, כי התובע מכר את דירת מגוריו מיוזמתו טרם מתן פסק הדין, ועל כן לא יכול להיות לנתבעים כל קשר לנזקים שנגרמו כתוצאה ממכירת הבית.

עו"ד כהן והבנק מעירים, כי התובע שב ומבקש להתבסס על דו"ח נציב קבילות הציבור על השופטים, על אף שסעיף 24(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על השופטים, תשס"ב – 2002 (להלן - "חוק תלונות הציבור על השופטים") אינו מאפשר לעשות כן, כפי שאף קבע בית משפט זה בעבר באחת ההחלטות שניתנו וממילא, הנתבעים לא היו צד לאותה תלונה.

1. הנהלת בתי המשפט (להלן - "המדינה") טוענת אף היא, כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות, שכן הוגשה ביום 25.12.14 - למעלה משבע שנים לאחר מועד מתן פסק הדין (2.12.07) או מועד חתימת הפסיקתא (17.12.07). דין התביעה להידחות על הסף גם בשל החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה לא ניתן להגיש תביעה בגין פעולות שנעשו במסגרת מילוי תפקיד שיפוטי, לא נגד בעל התפקיד השיפוטי עצמו ולא נגד המדינה. כמו כן, חל בענייננו מעשה בית דין והשתק פלוגתא, שכן טענות התובע ביחס לגובה החוב הוכרעו זה מכבר בפסק דין חלוט על ידי כב' הרשמת; ככל וסבור היה התובע כי היה צורך להעביר את הפסיקתא לעיונו טרם חתימתה, יכול היה להגיש ערעור בעניין זה, אך הוא לא עשה כן.

המדינה מוסיפה, כי בטענות העומדות בבסיס התביעה אין כדי להקים אחריות בנזיקין. הפסיקתא שנחתמה על ידי כב' הרשמת תואמת את האמור בבקשה לביצוע שטר ואת פסק הדין שניתן בהסכמה. פסיקתא הינה כלי עזר לביצוע פסק הדין ותרגומו לשפת המעשה, וככזה היא מציינת את תמצית ההחלטה שכבר ניתנה ואין לה כל קיום עצמאי. מאחר והתובע נתן את הסכמתו לפסק הדין ורק ביקש כי הפסיקתא תועבר לעיונו, אזי לא נדרשה תגובתו לפסיקתא; הרצון לנהל מו"מ עם הבנק אין בו כדי להעיד על קיומה של טענה מבוססת נגד סכום החוב, וממילא, ניתן לקיים מו"מ גם לאחר חתימה על הפסיקתא. אף ניתנה לתובע הזדמנות לטעון נגד הפסיקתא לגופה, בבקשה לביטול, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן ועל כן התנגדותו נדחתה בהחלטה שהיתה לחלוטה. גם במסגרת התביעה שכאן לא הגיש התובע תחשיב סותר לפסיקתא ולא ידע להשיב לשאלה במה היתה צריכה הפסיקתא להיות שונה מפסק הדין המוסכם.

המדינה טוענת עוד, כי הסכומים המפורטים בכתב התביעה הינם מופרכים ומופרזים, ונטענו בעלמא ללא הצגת אסמכתאות כלשהן. התובע לא הציג בדל ראיה להפסדים הנטענים ולא ידע למסור פרטים. כמו כן, לא מתקיים קשר סיבתי בין הנזק המיוחס למדינה לנזקים הנטענים; בעניין זה מצטרפת המדינה לטענות הבנק, כי לא קיים קשר בין הנזק ממכירת הבית לבין העיקול שהוטל על ידי הבנק בעקבות מתן הפסיקתא, שכן הבית נמכר עוד טרם הטלת העיקול.

דיון

1. התביעה מושתתת על הטענה כי הנזקים הנטענים, נגרמו לתובע כתוצאה מאי העברת הפסיקתא לעיונו, טרם חתימתה.

1. כזכור, נגד התובע הוגשה תביעה על סכום קצוב בסך של 41,520 ש"ח (סעיף 5 לתצהיר עו"ד דוגין). לאחר שהתובע הגיש התנגדות, התקיים דיון ביום 2.12.07 במעמד התובע ועו"ד דוגין, מטעם הבנק. התובע הודיע, במהלך הדיון, כי "לאחר ששמעתי הסברים מבית המשפט אני מסכים למתן פסק הדין ומבקש שתועבר אלי הפסיקתא לאחר שתוגש לבית המשפט ואני אנסה להגיע להסדר כלשהו עם הבנק". בהתאם, ניתנה על ידי כב' הרשמת החלטה לפיה "בנסיבות אלה ניתן פסק דין נגד המבקש. המשיב יגיש פסיקתא לחתימתי. הפסיקתא תועבר לעיונו של המבקש ולאחר מכן תחתם על ידי" (בש"א 3594/05, נספח א' לתצהיר עו"ד דוגין).

בהתאם, העביר הבנק פסיקתא לחתימה על פי פסק הדין. ביום 5.12.07 ניתנה החלטה "לידיעת הנתבע 2 (הוא התובע כאן ש.ד), להשיב אלי לחתימה". ביום 17.12.07 נחתמה הפסיקתא (נספח ב' לתצהיר עו"ד דוגין). לטענת התובע, הפסיקתא לא הועברה לעיונו טרם שנחתמה (סעיף 2ד לתצהיר התובע). אף על פי כן, נראה כי לאחר שנחתמה, התובע היה מודע לקיומה, לאור המכתבים ששלח לבנק המעידים על קיום שיח טלפוני עם עו"ד דוגין ביחס לחובו של התובע לבנק (נספחים ג'-ד' לתצהיר עו"ד דוגין).

ביום 17.6.08 הגיש התובע בקשה לביטול הפסיקתא, בטענה כי לא נמסרה לעיונו. ביום 28.7.08 הורה בית המשפט, כי התובע יתייחס עניינית לתוכן הפסיקתא תוך שבעה ימים. לאחר שהתובע לא עשה כן, נקבע ביום 18.11.08, כי ככל והתובע לא יתייחס לפסיקתא תוך שבעה ימים, תדחה הבקשה. ביום 4.12.08 הגיש התובע תגובה ופרט את טענותיו כנגד הפסיקתא שנחתמה. ביום 6.1.09 נדחתה הבקשה לביטול הפסיקתא. בהחלטה נקבע, כי הפסיקתא נחתמה רק לאחר שהועברה לידיעת התובע; עוד נקבע, כי "לגוף העניין, המשיב מסר מספר פעמים אסמכתאות לאופן ביצוע תחשיב יתרת החוב ועל כן בהעדר אסמכתא סותרת מאת המבקש אין מנוס מדחיית התנגדותו לפסיקתא".

1. פסק הדין נגד התובע ניתן בהסכמתו, משהסתבר כי אין לו הגנה של ממש נגד התביעה. פסק דין זה סיים את התביעה וקבע את חובתו של התובע לשלם את סכום התביעה במלואו. בין הצדדים הוסכם, אמנם, כי הפסיקתא שתוגש לחתימת בית המשפט תועבר לעיונו של התובע טרם חתימתה, אלא שבכוונה לחתום על פסיקתא בעתיד אין כדי לשנות מתוקפו של פסק הדין, אשר הפסיקתא נועדה רק ליתן מכשיר אופרטיבי פשוט וקל ליישומו.

כבר נקבע בפסיקה, כי -

"פסיקתא משקפת תוצאה אופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן. היא כוללת את תמצית ההכרעה בסכסוך בלא צורך בפירוט הנימוקים להכרעה" (רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר, עמ' 4 (פורסם בנבו) (31.5.05)).

בדומה, נקבע כי " הפסיקתה היא ביסודה מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין". אמנם, יש והפסיקתא תשמש גם לצורך פרשנות או הבהרה של פסק הדין, אולם "ככלל אין תפקידה של פסיקתא להיות אלא שיקוף של פסק הדין, ולא "מקצה שיפורים" לו; שאם נאמר אחרת, לא יחדלו דיונים מקרב הארץ" (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב, עמ' 3-4 (פורסם בנבו) (23.12.09)).

לפסיקתא, כאמור, אין מעמד עצמאי משל עצמה והיא באה "לשקף" את פסה"ד, ובעניינינו פסה"ד שיקף את הסכמת התובע והודאתו בקיום מלוא החוב על פי כתב בתביעה . התובע סבור, כי טרם נחתמה הפסיקתא עמד חובו לבנק על 15,000 ש"ח בלבד (סעיף 7 לסיכומים), אלא שלא ברור הבסיס לאמונה זו של התובע, שכן סכום החוב לבנק עמד, כבר בעת מתן פסק הדין וטרם החתימה על הפסיקתא, על מלוא סכום התביעה (דהיינו, 41,520 ש"ח) בתוספת הוצאות משפט. כל שנקבע הינו, כי הפסיקתא תועבר לעיון התובע טרם חתימתה, וזאת לאור הצהרתו כי הוא מעוניין לקיים משא ומתן עם הבנק; לא נקבע מעולם, כי סכום פסק הדין אינו סופי.

1. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי על אף החלטת בית המשפט שהפסיקתא תועבר לעיונו - הוא אכן לא ראה את הפסיקתא טרם חתימה אין בכך כדי לשנות מהתוצאה, באין ממש בטענת התובע, כי אם היה רואה את הפסיקתא טרם חתימתה - היה בידו להגיע להסדר עם הבנק לפיו ישלם את סכום הקרן של החוב, בסך 15,000 ש"ח (סעיף 2יח לתצהיר התובע). פסק הדין ניתן, כזכור, על מלוא סכום התביעה ואינו כולל התחייבות של הבנק לקיים מו"מ עם התובע או להגיע עימו לפשרה כלשהי. מעדותו של עו"ד דוגין – ב"כ הבנק באותו הדיון – עולה בבירור כי הבנק סבר שקודם כל יש ליתן פסיקתא בהתאם לפסק הדין, ורק על בסיס הפסיקתא ניתן לקיים משא ומתן: "הדיון לא היה דיון בניסיון להגיע להסדר, אלא דיון בהתנגדות, ההתנגדות נדחתה וניתן פסק דין ואנו אמרנו, כמו שאנו נוהגים לעשות, אנו מנסים לנהל מו"מ... הפסיקתא היתה אמורה להיות בהתאם לכתב התביעה בהעדר טענות הגנה. המו"מ הוא אחר כך" (פ' 6.3.16, עמ' 12-13). איני רואה כל תמיכה בפרוטוקול הדיון לטענת התובע, כי ב"כ הבנק הודה שהבנק התחייב לנסות להגיע להסדר טרם החתימה על הפסיקתא. מכאן, גם אם היתה הפסיקתא מועבר לעיונו של התובע טרם חתימתה - לא היה בכך כדי לחייב את הבנק להגיע עימו להסדר מקל. גם אם היה ממש בטענת התובע שהבנק התחייב לנהל עימו מו"מ טרם החתימה על פסיקתא לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה כיון שהתוצאה האופרטיבית היא, שהצדדים לא הגיעו להסדר.
2. בהתנהלותו של התובע לאחר חתימת הפסיקתא יש כדי לחזק את המסקנה כי העברת הפסיקתא לעיונו טרם חתימתה, לא היה בה כדי לשנות. מעיון במכתבים שנשלחו על ידי התובע לבנק בתאריכים 30.12.07 ו - 19.2.08 מתברר, כי התובע פנה לבנק על מנת להגיע עימו להסדר להחזר החוב, אלא שפניותיו אלה לא הבשילו לפשרה כלשהי. מכאן - חתימת הפסיקתא לא מנעה מהתובע לפנות אל הבנק להגיע לפשרה באשר לגובה החוב. הקושי בו נתקל התובע לא נבע מעצם החתימה על הפסיקתא, אלא מכך שהבנק לא הסכים להצעות הפשרה שהופנו אליו; בעניין זה אעיר שלא חתימת הפסיקתא היא שהקשתה על המו"מ, שכן גם קודם לחתימה על הפסיקתא עמד לזכות הבנק, כזכור, פסק דין לטובתו בגין מלוא סכום התביעה.

זאת ועוד, גם כאשר הגיש התובע הבקשה לביטול הפסיקתא וניתנה לו ההזדמנות להגיש השגותיו לגבי הפסיקתא, לטעון הטענות לגופו של עניין ולהסביר מדוע הפסיקתא אינה נכונה, לא עלה בידו להניח תשתית כלשהי, כדי לשנות מתוכנה של הפסיקתא. בנסיבות אלה, לא ברור כיצד היה בהעברת הפסיקתא לידי התובע מלכתחילה כדי לשנות מתוכנה הסופי.

1. התובע מפנה בסיכומיו להחלטה של נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט (בדימוס) אליעזר גולדברג, בתלונה שהגיש נגד כב' הרשמת איילת ג'רבי. דא עקא, שנסיון זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 24(ב) לחוק תלונות הציבור על שופטים, הקובע כי "דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי".

יתרה מכך, כבר בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה מיום 18.3.15 ציינתי, כי התובע מנוע מלעשות שימוש בהחלטת הנציב בהליך זה לאור הוראות החוק (סעיף 7 להחלטה). על אף החלטה זו, חזר התובע בתצהירו באריכות על החלטת הנציב ואף צירף אותה כחלק ממוצגיו. ביום 9.2.16 קבעתי, כי בית המשפט יתעלם מכל סעיף בתצהיר המתייחס להחלטת הנציב, כמו גם מההחלטה שצורפה בעניין זה; כן הוריתי לתובע לנמק תוך 20 יום מדוע אין לחייב אותו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל התנהלות זו. התובע לא טרח להגיש תגובה בעניין זה; התובע הגדיל לעשות ושב והפנה בסיכומיו להחלטת הנציב, תוך שהוא מתעלם באופן מוחלט מהוראות חוק תלונות הציבור על שופטים ומההחלטות בית המשפט. אין להשלים עם התנהלות זו, והיא תמצא את ביטויה בפסיקת הוצאות.

מכאן המסקנה כי התובע לא הוכיח, שהחתימה על הפסיקתא גרמה לנזק הנטען על ידו, ולו זו היתה מועברת אליו מראש, התוצאה היתה אחרת.

1. התובע טען, כי נגרם לו נזק בשל העובדה שבעוד חובו הראשוני לבנק עמד על 15,000 ש"ח, הוא נאלץ לשלם בסופו של יום 100,000 ש"ח. כאמור, לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין סכום החוב לבין החתימה על הפסיקתא ללא העברתה לתגובת התובע; כמו כן, התובע לא הציג מסמכים המעידים על סכום החוב הראשוני או סכום החוב שנאלץ לשלם בסופו של יום.
2. עוד טען התובע, כי כתוצאה מהחוב עוקל ביתו והוא נאלץ למכור את הבית בהפסד של 650,000 ש"ח ביחס לערכו הריאלי. דא עקא, שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, המצביעות על כך שהתובע מכר את ביתו כבר ביום 20.9.07 והחזקה בבית נמסרה ביום 16.11.07, טרם החתימה על הפסיקתא ביום 17.12.07 וטרם הטלת העיקול על הבית על ידי הבנק ביום 9.1.08 (נספח ז' לתצהיר עו"ד דוגין). מאחר והבית נמכר טרם הטלת העיקול על ידי הבנק, אין בסיס לטענה כי העיקול הוא שגרם לכך שהבית נמכר במחיר נמוך מערכו. כאשר התובע עומת עם הטענה לפיה הבית נמכר ומרבית תמורתו הועברה טרם הטלת העיקול, השיב כי "הקונים לא קיבלו את המשכנתא בשל סיבות שתלויות בהן אבל הם נכנסו לבית עוד לפני ששילמו לי את כל הכסף. העיקול של הבנק עצר את כל התהליך. ההסכם אמור היה להשתנות כי לא עמדו בזמנים שכתבנו. כשיש עיקול, אי אפשר לעשות כלום" (פ' 6.3.16 עמ' 5). הטענה כי העיקול עצר את תהליך התשלום על הבית, אין בה ממש, בהתחשב בכך שהעיקול הוסר לבקשת הקונים; ממילא, גם אם העיקול עיכב את קבלת התמורה בגין מכירת הבית, לא היה בו כדי להפחית מסכום התמורה עבור המכירה, כפי שנטען בתביעה.

בהקשר זה יש להוסיף, כי על אף שהתביעה לפיצוי בגין ההפסד הכספי במכירת הבית התבססה על ההפרש בין סכום המכירה בזמן בו נמכר הבית לבין שווי הבית ביום העברת הבעלות (סעיף יט לתצהיר), לא ידע התובע לומר מתי בוצעה העברת הבעלות. כאשר נשאל, השיב כי "לא זוכר. את השאלות האלו את יכולה לשאול את עו"ד צביקה מועלם, מצדי שבית המשפט יזמן אותו" (פ' 6.3.16 עמ' 5). עם זאת, לא עלה בידי התובע ליתן הסבר של ממש, מדוע לא זימן את עו"ד מועלם לעדות (שם, עמ' 9), באופן המקים את החזקה, כי לו היה עו"ד מועלם מובא לעדות, עדותו לא היתה תומכת בגרסת התובע (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פד"י נו(1) 539, 549 (4.11.01)). בנוסף לכך, לא הובאה כל ראיה לשווי השוק של הבית בעת שנמכר ובעת שהועברה הבעלות. מכאן – אין כל קשר בין מכירת הבית לבין קיומו של החוב לבנק - שכן העיקול מטעם הבנק הוטל לאחר מכירת הבית.

1. התובע מוסיף ותובע פיצוי בגין דמי השכירות שנאלץ לשלם עקב מכירת הבית. גם פרט זה נעדר בסיס, שעה שהוכח שהבית נמכר על ידי התובע, עוד טרם הטלת העיקול. מעבר לנדרש, התובע לא הוכיח את דמי השכירות ששילם, שכן הציג רק הסכם שכירות ביחס לשנה מתוך התקופה הנתבעת. בנוסף, נתבע פיצוי של שני מליון ש"ח בגין עלותו של שווי ערך בית שהיה בידי התובע קודם לכן. עילה זו דינה לדחייה, שעה שהבית, כאמור, נמכר על יד התובע טרם העיקול. גם במקרה זה, עלות רכישת בית דומה לזה שהיה בידי התובע בעבר - לא הוכחה.

עוד נתבע פיצוי הנובע בשל המס שנאלץ התובע לשלם כתוצאה מפדיון מוקדם של קרן ההשתלמות בשל העיקול שהוטל עליה. גם אם הייתי מקבלת את עמדת התובע כי סכום חובו לבנק גדל בעקבות מתן הפסיקתא שלא כדין, אזי התובע לא הוכיח כי אילו החוב היה נמוך יותר לא היה מוטל עיקול על קרן ההשתלמות ולא היה נוצר צורך לפדות אותה. גם גובה הנזק לא הוכח. התובע צירף, אמנם, מסמכים המעידים על אזהרה שנשלחה אליו לפיה הקרן תפדה בעקבות עיקול שהוטל עליה (נספח ז' לתצהיר התובע); דא עקא, שלא צורפו מסמכים המעידים על כך שהקרן עוקלה בפועל, מה היה גובה הקרן, ומה היה גובה המס בשל הפדיון המוקדם.

כן טען התובע כי העיקול שבצע הבנק גרמו לו ולמשפחתו להתרסקות כלכלית כך שנזקקו לעזרת אחרים ולצורך בנטילת הלוואות שיצרו חובות בסך 400,000 ש"ח. גם במקרה זה לא ברור הקשר בין החוב לבנק לבין הצורך ליקח הלוואות בסכומים כה גבוהים לקיום השוטף של משפחת התובע. ממילא, חובות נטענים אלה נטענו בעלמא מבלי שנתמכו במסמכים כלשהם ולא בסיס של ממש.

לבסוף, נתבע על ידי התובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 638,000 ש"ח, שכן לטענת התובע, "אני שהייתי מסודר ובעל מעמד חברתי, בעל חברה מצליחה ועצמאית לרבות גר בוילה ומשתכר טוב בכבוד, התרסקתי כאמור ועברתי ייסורי גיהינום עד כדי פת לחם ששוק האפור חלק מחיי, דבר שייצר מצב של עוגמת נפש ואי רצון לחיות – נגרמה לי עוגמת נפש בשיעור שלא ניתן לאומדו בכסף..." (סעיף 2כז לתצהיר התובע). צר לי על תחושתו של התובע ועל קשייו הרבים; דא עקא, שהתובע לא הוכיח כל קשר בין מתן הפסיקתא והחוב לבנק לבין התדרדרותו הכלכלית וקשייו הנפשיים. נהפוך הוא, התובע אף ציין כי התדרדרותו החלה "כתוצאה מתאונה עבודה שעברתי ב - 10.6.03" (פ' 6.3.16 עמ' 8). בנסיבות אלה, אין מקום למתן הפיצוי האמור, שאף נתבע בסכום מופרז ובלתי סביר בעליל.

1. מכל האמור, אני דוחה התביעה, שכן התובע לא הוכיח שאם הפסיקתא היתה מועברת לעיונו טרם החתימה, התוצאה היתה שונה, לאור פסק הדין, ששימש כבסיס לפסיקתא וגם לאור העובדה שלא צלח בידו להוכיח את סכום החוב. כן לא הוכיח התובע את שיעורם של הנזקים הנטענים על ידו או את הקשר הסיבתי בינם לבין החוב לבנק, נשוא הפסיקתא.
2. מאחר וסברתי כי דין התביעה להידחות לגופה, מתייתר הדיון בטענות הסף שהועלו בתביעה. עם זאת, ומעבר לנדרש, אציין בתמצית, כי דין התביעה, ממילא, היה להידחות על הסף.

לכאורה, יש ממש בטענת הנתבעים כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות. כידוע, תקופת ההתיישנות של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים, כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958). במקרה שכאן, עילת התובענה הנטענת נולדה ביום 17.12.07, כאשר נחתמה הפסיקתא. התביעה, לעומת זאת, הוגשה ביום 25.12.14, וזאת למעלה משבע שנים לאחר שנולדה עילת התובענה, ומכאן לאחר תום תקופת ההתיישנות. התובע בחר שלא להתייחס לטענת סף זו ולא טרח להבהיר מדוע, לשיטתו, התובענה לא התיישנה.

כן סבורה אני כי יש ממש בטענה כי עומדת למדינה החסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". חסינות זו מונעת לא רק הגשת תביעה נגד בעל התפקיד השיפוטי, אלא גם מונעת הטלת אחריות שלוחית על המדינה, בשל מעשיו של בעל התפקיד השיפוטי. אמנם, בפסיקה הובעה העמדה לפיה ניתן להטיל אחריות על המדינה במקרה בו בעל התפקיד השיפוטי נהג ברשלנות בוטה (ראה ע"א (חי') 59340-01-14 אלתר נ' מדינת ישראל, עמ' 14-18 לפסק הדין (פורסם בנבו) (20.7.15) לסקירה מקיפה של הפסיקה הקיימת כיום בשאלה זו); דא עקא, שבענייננו אין ספק כי גם אם היתה מתקבלת עמדת התובע במלואה, לא ניתן היה לטעון כי המדובר ברשלנות בוטה וקשה מצידה של כב' הרשמת. על כן, ברי כי לא קיימת עילה לסטות מהכלל המקים חסינות למדינה ולבעל התפקיד השיפוטי בשל מעשים שנעשו במסגרת מילוי התפקיד השיפוטי. גם במקרה זה, התובע לא טרח להגיב לטענות המדינה בנושא זה. על כן, יש לקבוע לא ניתן היה לתבוע את המדינה בגין התנהלות הרשמת מכוח החסינות הקיימת בחוק לבעל תפקיד שיפוטי.

1. סוף דבר, התביעה נדחית.

המדובר בתביעה סרק, אשר לא היה מקום להגישה מלכתחילה, וודאי שלא לנהלה עד תומה. לא רק זאת, הערתי מספר פעמים שלא ניתן לעשות שימוש בהחלטת הנציב בהליך משפטי, אך לא היה בכך להועיל והתובע המשיך בשלו. בשל כל אלה עליו לשאת בהוצאות שנגרמו לנתבעים כתוצאה מניהול התביעה. על כן, אני מחייבת התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 35,000 ש"ח, נכון להיום. (הנתבעים 2 ו-3 חד הם לצורך החיוב).

ניתן היום, א' תמוז תשע"ו, 07 יולי 2016, בהעדר הצדדים.