1. התובע, עורך דין במקצועו, הגיש כנגד הנתבע כתב תביעה בסכום קצוב על סך 10,894 ₪ לגביית שכ"ט עו"ד על פי הסכם שכרת עם הנתבע.

לטענת התובע חתם הנתבע על הסכם שכר טרחה ביום 8.12.09, תוכנו כדלקמן:

"1. מהות העניין: ניסוח ערר ו/או ערעור וייצוג בועדת העררים ו/או בבית המשפט המוסמך ו/או ברשות לזכויות ניצולי השואה.

2. שכר הטרחה המוסכם: סכום השווה ל- 4.8 רנטות חודשיות או סכום השווה ל 15% מהתשלום הרטרואקטיבי – הגבוה מבין השניים – בצירוף מע"מ כחוק.

3. שכר הטרחה ישולם על ידי הלקוח עם קבלת התשלומים ממשרד האוצר הלשכה לשיקום נכים.

4. תשלום שכר הטרחה מותנה בהצלחת הטיפול, וישולם בכל מקרה בו יוכר הלקוח כנרדף ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה ויקבל תשלום/ים."

(להלן: "ההסכם").

יצוין כי הנתבע חתם באותו המועד גם על יפוי כח לתובע (להלן: "יפוי הכח").

אין מחלוקת כי הנתבע הוכר כנרדף ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: "הרשות") על פי הוראות חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק") ומקבל תשלומים.

כפי שכבר כתבתי בפסק דין קודם ובו נתבע לקוח אחר של התובע (תא"מ 44861-06-15 ידיד נ' רובין מיום 28.9.16), הרקע לסכסוך בין הצדדים הוא כפי שנוסח על ידי כב' השופט סולברג בבג"ץ 687/15 דוד ידיד, עו"ד ונוטריון נ' הכנסת מיום 09/07/15:

"במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו רבים מיהודי לוב לברוח מבתיהם בשל מוראות המלחמה. במשך שנים רבות היתה העמדה הרווחת של בתי המשפט בישראל כי אין ליהודי לוב זכאות גורפת לקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, וכדי לקבל תגמולים נדרשו יהודי לוב להוכיח באופן פרטני כי בריחתם אכן היתה מפחד הגרמנים. הוכחת עובדה זו לא היתה פשוטה, ואמנם רובן המוחלט של התביעות נדחה. בשנת 2010 ניתן פסק הדין בו"ע 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת [פורסם בנבו] (7.4.2010) (להלן: עניין טייר), אשר שינה את פני הדברים ביחס לתביעותיהם של יוצאי לוב. פסק הדין דחה אמנם את בקשתם של העוררים לקבוע כי הם זכאים באופן גורף לתגמולים, אך לצד זאת קבע, בהתבסס על חווֹת דעת ועדויות שונות, כי הטענה לפיה בריחתם של יהודי לוב נבעה, ולוּ באופן חלקי, מפחד הגרמנים – היא תרחיש סביר. הנחה עובדתית זו היתה בגדר שינוי משמעותי, שהקל במידה רבה את יכולת ההוכחה של יוצאי לוב כי בריחתם אכן נבעה מפחד הגרמנים, וכפועל יוצא לבסס את זכאותם לפיצויים. כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין טייר פרסם שר האוצר החלטה במסגרתה הורה על מתן תגמולים החל מחודש אפריל 2010 (מועד מתן פסק הדין בעניין טייר) לכל יוצא לוב שיטען כי בריחתו מביתו בעת המלחמה נבעה מפחד הגרמנים, וזאת ללא כל בירור ראייתי או דיון משפטי. החלטה זו, אשר הוחלה אף על תובעים שתביעתם כבר נדחתה בפסק דין חלוט, שינתה באופן מהותי את המצב המשפטי בעניינם של יהודי לוב, שכן היא קבעה הלכה למעשה זכאות גורפת של יהודי לוב לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים... "

הנני להוסיף מספר מילים בעניין הודעת ראש הממשלה ושר האוצר מיום 14.9.10 המוזכרת לעיל (להלן: "ההחלטה המנהלית").

ההחלטה המנהלית קבעה, בין השאר, כי יוצאי לוב יצטרפו למעגל הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והוקצו לשם כך 110 מיליון ₪.

המהלך, כך נאמר באותה הודעה: "בא להרחיב את החלטת בית משפט השלום בתל אביב שקבע באפריל 2010 כי מצבם של יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה הושפע מהיחשפותם לרדיפות בשל יהדותם, בהשראה הנאצית. כמו כן, קבע בית המשפט כי יהודי לוב ברחו לכפרים, בין היתר, מתוך פחד מהשלטון הנאצי. נוכח הכרה זו, הורה בית המשפט לקיים דיון פרטני בעניינו של כל אחד מהתובעים יוצאי לוב הסבור כי התקיימה בעניינו עילה לתביעה מהסוג האמור".

לכן הוחלט כי במקום עריכת חקירות פרטניות מעמיקות בדבר מהימנות טענתו של כל תובע, יינתן התגמול לכל מי שתביעתו תגלה עילה כאמור.

אך אליה וקוץ בה: מדינת ישראל הכירה בתשלומי תגמולים חודשיים רטרואקטיביים מאפריל 2010 בלבד ובתנאי כי הנרדף יוותר על תביעתו לתשלום תגמולים רטרואקטיבית לפני מועד זה.

2. אין ספק כי ההחלטה המנהלית טרפה את הקלפים.

מבחינת הנרדפים ההחלטה המנהלית הציבה אותם בפני החלטה קשה האם להעדיף את ההליך המשפטי המורכב והמתמשך אך עשוי לשאת מלוא הסל פירות רבים באמצעות תשלום רטרואקטיבי של כל תשלומי התגמולים מאז תביעתם הראשונה בראשית שנות ה 2000 לבין הליך טכני כמעט של מילוי טופס בן עמוד אחד אך נושא פירות מצומצמים יותר אך מיידים.

מבחינת עורכי הדין שייצגו אותם הרי שבעוד טרם מתן ההחלטה המנהלית היתה לעורכי דין שעסקו בתחום התביעות בהכרה בלקוחותיהם כנרדפים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, סף ציפייה גבוה לפרנסה בכל הנוגע ליוצאי לוב, הרי שההחלטה המנהלית גרמה לכריתת מטה לחמם בכל הנוגע לסוג תביעות זה.

קביעת ההחלטה המנהלית כי אין צורך עוד בהוכחת נרדפותם של יוצאי לוב ודי בהצהרה קצרה על מנת לזכותם בתגמול, יחד עם קיצוץ זכותם לתגמולים במשך שנים רבות, היא שייתרה את הצורך בייצוג יוצאי לוב בתביעתם את הרשות.

אין באמירה הנ"ל כדי להעביר ביקורת כלשהיא על ההחלטה המנהלית. ההחלטה המנהלית היא דוגמא לאיזון אינטרסים במיטבו בחברה הישראלית כך שיש בה יתרונות וחסרונות במידה שווה וחבל שלא התקבלה מוקדם יותר.

האמור לעיל, נועד להביט על הנושא מנקודת מבטם של עורכי הדין אשר הקדישו את רוב שנות עבודתם ללימוד התחום והתמקצעות בו ואף השקיעו במערך כוח האדם במשרדם לשם טיפול בתביעות מסוג זה.

מנקודת מבט זו, אין צורך לפרט את מידת הציפייה שהיתה לאותם עורכי דין לזכות בשכר הראוי. שכר הטרחה המוסכם לא חושב על פי מידת ההשקעה בטיפול בתביעתו של היחיד אלא על העובדה כי מדובר בתביעתם של רבים, סיכויי ההצלחה ומיעוט עורכי הדין העוסק בתחום המבסס ציפייה ללקוחות רבים בעתיד.

הדבר עולה מנוסח הסכם שכר הטרחה אשר הגביל עצמו לסכום השווה ל 4.8 רנטות חודשיות כאשר סכום הרנטה לא עלה על סך של 2,000 ₪ באותה התקופה או לסך של 15% הנגזר מסכום תשלום התגמולים רטרואקטיבית למועד התביעה ועל בסיס הצלחה בלבד.

אין ספק כי סכום זה אינו משקף את מידת ההשקעה המקסימלית הצפויה בערר שהיה על התובע להגיש בשמו של הנתבע והסיכוי כי לא ישולם ככל שהערר ידחה.

יש לזכור כי דחיית הערר בוועדת העררים צפוי לטיפול לעיתים בהליך ערעור בבית משפט המחוזי ללא תשלום נוסף.

לפיכך יש לדחות כל טענה כי צריכה להיות קורלציה בין העבודה שיש להשקיע על מנת להגיש תביעה לרשות, כפי שנעשתה לאחר ההחלטה המנהלית, ובין סכום שכר הטרחה הנדרש. טיעון זה אינו רלוונטי שכן השכר לא נקבע רק לפי כמות העבודה ואיכותה אלא בהתחשב במספר הלקוחות הצפוי באותו משרד עו"ד.

שכר הטרחה שנקבע שווה לכל נפש ויש לקוחות שמושקעת בהם עבודה רבה, יש כאלה שפחות ויש כאלה שלא יתקבל מהם שכר טרחה כלל משום אי הצלחה בתביעתם למרות העבודה שהושקעה.

בקביעת סכום שכר הטרחה נערך שקלול של כל האפשרויות ומספר הלקוחות הצפוי על מנת להגיע לסכום הנחוץ.

יוער עוד כי תיקוני החקיקה שביצע המחוקק גם ביחס לשכר טרחתם של עורכי הדין (תיקונים 20 עד 22 לחוק) נועד אף הוא לבצע איזון בין האינטרסים השונים הנוגעים בתחום זה. מצד אחד האינטרס להגן על הנרדפים ולסייע להם ומצד שני להבטיח גם תשלום לעורכי הדין ומניעת סכסוכים משפטיים מתמשכים בנושא.

3. אין מחלוקת כי הנתבע הגיש תביעה לרשות לזכויות ניצולי שואה ביולי 2001 בסיועה של הגב' רחל דואני ותביעה זו נדחתה על ידי הרשות.

לטענת התובע חתם הנתבע על הסכם ויפוי כח בדצמבר 2009. התובע הגיש ביום 20.9.10 ערר על החלטה זו בשמו של הנתבע לוועדת העררים ונקבע דיון ביום 26.11.11.

לטענת התובע, בקש הנתבע ביום 11.10.11 לבטל את יפוי הכח שנתן לתובע והגיש תביעה לפי ההחלטה המינהלית ולפיכך הערר נמחק במועד שהיה קבוע לדיון בו.

4. הנתבע התגונן והכחיש חתימתו על ההסכם ועל יפוי הכח.

לטענתו פנה פעם אחת בניסיון למימוש זכויותיו כנרדף על פי החוק כאשר נפגש בשנת 2001 עם הגב' רחל דואני, חתם בפניה על מסמכים שונים ושילם לה 200 ₪ דמי טפול.

בדיעבד, הסתבר לו כי תביעתו נדחתה.

בשנת 2009, טוען הנתבע, כאשר נודע לו כי חלק מיוצאי לוב זכו להכרה כניצולי שואה, התקשר מיוזמתו לגב' דואני והודיע לה כי תפסיק את הטיפול בעניינו ופנה לארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב אשר טיפלו בעניינו.

הנתבע סיפר כי מי ממשרדו של התובע התקשר אליו בטלפון אך המתקשר טען באוזניו כי התובע קיבל התיק מהגב' דואני על כן הנתבע מיהר לעדכנו כי אינו מיוצג על ידה ואינו זקוק לשירותיה.

הנתבע הכחיש בפה מלא כי פגש אי פעם בתובע וכי חתם לו על ההסכם או יפה את כוחו להגיש ערר כלשהוא.

הערר, טוען הנתבע, הוגש ללא הרשאה, ללא כל נימוקים פרטניים הנוגעים לנתבע ולמראית עין בלבד.

הנתבע מימש זכויותיו על פי ההחלטה המינהלית בלא שיהא לתובע כל יד ורגל בכך לפיכך, אין התובע זכאי לשכר טרחתו הנטען.

5. דיון והכרעה:

טענתו המרכזית של הנתבע מתרכזת בשאלת חתימתו על ההסכם ויפוי הכוח.

יתר טענותיו נוגעות לפרשנות הוראות החוק בעניין תשלום לעורכי דין בעקבות ההחלטה המינהלית כפי שיפורט בהמשך.

לאחר עיון בעדויות שנשמעו בתיק זה, הגעתי למסקנה כי הנתבע אכן חתם על הסכם שכר הטרחה ויפוי הכוח.

אין מדובר בהסכם ייחודי לנתבע אלא בהסכם עליו הוחתמו כל לקוחות התובע וכך אף יפוי הכח כאשר פרטי הלקוח נרשמו בכתב יד. על פני ההסכם מופיעה גם חתימתו וחותמתו של התובע ואילו חתימת הנתבע על פני יפוי הכוח אומתה על ידי עו"ד יואב ברקאי.

התובע נסמך על חתימתו של הנתבע על פני המסמכים שהוגשו בשנת 2001 לרשות, שאין מחלוקת שהן חתימותיו, והצביע על הזהות ביניהן ובין חתימותיו על ההסכם ויפוי הכח.

התובע העיד כי בשיחת הטלפון שהתקיימה בין הנתבע לעובד המשרד לא טען הנתבע כי לא חתם על יפוי כח אלא בקש לבטלו. עוד טען התובע כי במועד החתימה על ההסכם ויפוי הכח טרם באה לעולם ההחלטה המינהלית והדרך היחידה לתבוע את התגמולים על פי החוק היתה באמצעות הגשת ערר לוועדת העררים ולצורך כך שכר הנתבע את שירותיו.

התובע נסמך כראיה לרצונו של הנתבע לערער על החלטת הרשות הדוחה את תביעתו משנת 2001, גם על חתימותיו של הנתבע ביום 7.6.10 על יפוי כח לטובתו של עו"ד אליהו ובר אשר עסק אף הוא באותה העת באותו תחום תביעות נרדפים. ההחלטה המנהלית טרם באה לעולם גם באותה עת.

לתיק הומצא גם הסכם שכר הטרחה עם עו"ד ובר אשר קבע את שיעור שכ"ט כ 8% מתגמולים שישולמו במשך 5 שנים, ככל שתביעתו של הנתבע את הרשות תתקבל.

בחקירתו הנגדית הודה התובע כי טענתו שהנתבע חתם על ההסכם והוסבר לו תוכנו נסמכת על הנוהג במשרדו לעשות כן. לטענת התובע חלפו שנים רבות ואינו יכול לזכור אם ראה את הנתבע חותם אם לאו (עמ' 8 בפרוטוקול שורות 1-5).

הובאה גם עדותו של עו"ד יואב ברקאי אשר טען בתצהירו בסעיף 10: "יפוי הכח בתיק הלקוח אומת על ידי. מאחר וטיפלתי במאות מקרים וחלפו מאז כשש שנים, אינני יכול לזכור את מר יוסף כחלון באופן אישי, עם זאת אני מצהיר כי הקפדתי לא לאשר ייפוי כח מבלי שהלקוח התייצב בפני וזיהיתי אותו".

בחקירתו הנגדית ציין עו"ד ברקאי כי זיהה באופן ברור את חתימתו על הערר אך על יפוי הכח אינו יכול להישבע כי זו חתימתו (עמ' 22 בפרוטוקול שורות 18-19) ואף לא שלל לחלוטין אפשרות לקיומו של אירוע יוצא דופן בו חתם על יפוי הכח מבלי לפגוש את הלקוח (עמ' 24 בפרוטוקול שורה 9).

עם זאת העיד עו"ד ברקאי בסעיף 12 לתצהירו כי במקרים שבהם הגיש ערר לאחר פרסום ההחלטה המינהלית, עשה זאת אך ורק לאחר ששוחח עם הלקוח והסביר לו את הסיכונים והסיכויים והלקוח הינחה אותו להגיש הערר בכל זאת. בחקירתו הנגדית אף הבהיר כי גם לפני ההחלטה המינהלית לא הגיש ערר בטרם נפגש עם הלקוח ושוחח עמו (עמ' 25 בפרוטוקול שורות 1-3).

עדות זו לא נילווה אליה כל ספק או השערה ולא התערערה כלל.

עו"ד ברקאי אף הסביר: "לאחר שהתקבלה ההחלטה המנהלית כמו ההחלטות המנהליות האחרונות בנושא זה היה דבר מפתיע, כרעם ביום בהיר, המסקנה הדי מידית שלי הייתה שהם צריכים לקחת את ההחלטה המנהלית ולכן אני פניתי לכל לקוח לפני שהגשתי ערר אחרי ההחלטה המנהלית לנסות ולשכנע שאין צורך להגיש ערר, בוא קח את ההחלטה המנהלית." (עמ' 25 בפרוטוקול שורות 27-31). עו"ד ברקאי העיד קודם לכן כי דעתו זו חלקה על דעתו של התובע ולכן עזב את משרדו של התובע "בטריקת דלת". בנוסף ציין בעמ' 24 בפרוטוקול שורות 28-32:

"כשאני מייצג לקוח אני נותן לו עצה כאילו היה אבא שלי, ולכן אני זוכר שהייתי מנסה לשכנע במקרים האלה את הלקוחות לקחת את ההחלטה המנהלית. מה קרה במקרה הזה אני לא יכול לדעת, יש אפשרות כן, אבל באופן כללי מגמתי זו הייתה העמדה שלי ואני הלכתי בדרך שלי ונתנו לי לעשות את זה, מבחינת סבירות אני עומד מאחורי מה שכתוב בסעיף 12 לתצהירי."

6. מול עדות זו עומדת עדותו של הנתבע. למרות עדות חד משמעית ואינה משתמעת לשתי פנים בסעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית לפיה: "למען הסר ספק אדגיש, כי לא פגשתי מ עולם בתובע ו/או במי ממשרדו, לא חתמתי לו על כל מסמכים, ואף לא חתמתי על הסכם שכ"ט שצורף כנספח א' לכתב תביעה", היתה עדותו בחקירה נגדית בעייתית וקשה להסתמך עליה.

ב"כ התובע הציג בפני הנתבע חתימות שונות שלו מתקופות שונות על פני מסמכים שונים תוך הסתרת תוכן אותם המסמכים (מוצגים ת/1 – ת/10). הנתבע לא זיהה את חתימותיו על פני מסמכי התביעה לרשות, מסמכים שאין מחלוקת שנחתמו על ידו. הנתבע אף הודה חלקית בחתימתו על ההסכם ויפוי הכח וענה: יכול להיות שהן חתימותיו וגדש את הסאה ולא זיהה חתימתו על תצהיר עדות הראשית שהגיש.

עדותו היתה מבולבלת ולא עקבה אחרי הסדר הכרונולוגי של האירועים. הנתבע התקשה להבין את השאלות ותשובותיו ברוב המקרים לא ענו על הנשאל. במיוחד הדבר בלט כאשר בקש ב"כ התובע לקבל מהנתבע הסבר ותיאור מדוע ומתי החליט לפנות לייצוג בעניינו בשנים 2009 ו 2010 (ראה עדות הנתבע בעמ' 66 עד 70 בפרוטוקול).

בנסיבות אלה, טענתו של הנתבע כי לא חתם על ההסכם ויפוי הכח מוטלת בספק רב.

אין ספק כי הנתבע ידע ואף התכוון לשכור עו"ד על מנת שייצגו בתביעה או ערר כנגד הרשות. הדבר עולה מחתימתו על יפוי כוח והסכם עם עו"ד ובר לאותה מטרה בדיוק חצי שנה לאחר חתימתו הנטענת אצל התובע.

הנתבע אף הודה כי קיבל ייעוץ לשכור עו"ד (עמ' 68 בפרוטוקול שורה 26). בעקבות ייעוץ זה, טוען הנתבע, הלך לעו"ד ובר. בהמשך מעיד הנתבע כי את מכתב הביטול ששלח לגב' דואני כתב לפני 12 שנה ומסר את המכתב לעו"ד צורי ונטורה (עמ' 69 בפרוטוקול שורות 8, 15, 20) ואף מתלונן על גובה שכ"ט שנדרש לשלם על ידו. בהמשך אף טען כי שוחח עם בנה של הגב' דואני שהוא עו"ד (עמ' 88 בפרוטוקול שורה 3) טענה שעלתה לפתע על ידי הנתבע כאשר נשאל על שיחתו עם מי ממשרד התובע.

הנתבע נאלץ להודות, למרות חוסר רצונו לעשות כן קודם לכן, כי חבריו יוצאי אותה העדה הם שידעו אותו כי על מנת לזכות בתביעה כנגד הרשות יש לשכור עו"ד (עמ' 70 בפרוטוקול שורות 9-22).

הנתבע מכחיש באופן גורף פניות שנעשו על ידו או בשמו. בחקירתו הנגדית טען כי אינו בטוח אם כתב מכתב לרשות למרות שאישר חתימתו על פני שני מסמכים שהוגשו לרשות. הנתבע טען כי יתכן וחתם על המכתב אך אינו יודע (עמ' 74 בפרוטוקול שורה 30) וזיהה את חתימתו על התביעה שהגיש לבדו לרשות אך טען כי אינו חותם כך בדיוק (עמ' 75 בפרוטוקול שורה 2). הנתבע אף הכחיש חתימתו על יפוי הכח לעו"ד וובר אותו שכר כטענתו (עמ' 75 בפרוטוקול שורה 32) וכאשר הופנתה תשומת לבו כי מדובר ביפוי הכח שנתן לעו"ד וובר, שינה גרסתו והודה בחתימתו (עמ' 76 בפרוטוקול שורות 4-6).

הנתבע אף טען כי לא שוחח עם עו"ד וובר על שכר טרחתו ולא חתם על הסכם עמו (עמ' 76 בפרוטוקול שורות 14-16), גרסה שהנתבע חזר ממנה בשורה 32 והודה חלקית כי חתם על הסכם עם עו"ד וובר לשם טיפול בתביעתו.

בדיעבד, הומצא ההסכם והתברר כי הנתבע חתם על הסכם שכר טרחה עם עו"ד וובר ביום 7.6.10 (מועד החתימה על יפוי הכח) לפיו התחייב לשלם לו 8% מסך התגמולים החודשיים בתקופה של 5 שנים בתשלום אחד מיד עם הכרתו של הנתבע כנרדף על ידי הרשות.

לו אכן לא היה הנתבע במשרדו של התובע ולא חתם בפניו על מסמכים כפי שהצהיר בתצהיר עדותו הראשית, לא היה מקום לדברים שאמר בחקירתו הנגדית בהתייחס לשיחת הטלפון שהתקיימה בינו לבין מי ממשרדו של התובע. כאשר התבקש הנתבע לתאר מה אמר לנציג התובע בטלפון (עמ' 87 בפרוטוקול שורות 10-11) הודה לבסוף, בניגוד לאמור בתצהיריו, כי הגב' דואני לא הוזכרה כלל באותה שיחה וכי רק סבר כי מדובר בעו"ד שנשלח על ידי הגב' דואני (עמ' 89 בפרוטוקול שורות 13-16).

7. על מנת להסביר את חתימותיו של הנתבע על גבי יפוי הכח וההסכם, מעלה הנתבע השערה לפיה קיים שיתוף פעולה הדוק בין הגב' דואני לתובע וכי התובע, אשר הנתבע כלל לא ביקר במשרדו מעולם לטענתו, קיבל את התיק שלו מגב' דואני.

הנתבע נזהר מלהעיד ובאת כוחו נזהרת מלטעון באופן דווקני כי הגב' דואני היא זו שהחתימה את הנתבע על המסמכים כבר בשנת 2001 עת החתימה אותו על תביעתו הראשונה לרשות. אך זו הגרסה הנרמזת שכן אין כל הסבר לניסיון לקשר את הגב' דואני לאירועים בשנת 2009 ולאחר מכן.

בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי טענתו בסעיף 43 לתצהירו לפיה העבירה הגב' דואני לתובע עשרות תיקים של ניצולי שואה יוצאי לוב בתמורה לחלוקת שכר הטרחה ביניהם וכי התובע הגיש בשמם של אותם הניצולים עררים מבלי שפנה אליהם, יידע אותם, פגש אותם ומבלי שבדק את הנסיבות העובדתיות של כל אחד מהם - אינה ידועה לו (עמ' 90 בפרוטוקול שורה 31).

בעמוד 92 בפרוטוקול שורות 7-8 אומר הנתבע לאחר שמציגים לו את חתימתו על גבי תצהיר עדותו הראשית: "אני לא יודע אם זו חתימה שלי אני לא יודע אם זה צולם חתימה צולם היא מצולמת עשו כל מיני דברים מאיפה אני יודע" (כך במקור – ו.ש.)

גם כאשר מופנה הנתבע לסעיף 56 בתצהירו שם נאמר כי בשיחת הטלפון שהתקבלה ממשרד התובע נמסר לו כי התובע קיבל את עניינו של הנתבע מאת הגב' דואני אמר: "מה זה השטויות האלה?" (עמ' 92 בפרוטוקול שורה 13). הנתבע הכחיש כל ידיעה על האמור בסעיף 57 לתצהירו הדן בפעילותיה של הגב' דואני וחבירתו של התובע לפעילות זו באופן שהוא בניגוד לכללי האתיקה (עמ' 92-93 בפרוטוקול שורות 30-32 ושורות 1-7).

8. נראה על פניו כי טענת קשירת הקשר בין הגב' דואני לתובע הינה פרי השערות והנחות של ב"כ הנתבע אשר הושמו בפיו של הנתבע ולא ברור לאיזו מטרה וכיצד יש בכך כדי להעיד על כך שהנתבע כלל לא שכר את שירותיו של התובע ולא חתם בפניו על יפוי כח והסכם שכר טרחה.

קנוניה נטענת יש להוכיח בראיות מוצקות ובסבירות קיום גבוהה.

ב"כ הנתבע ניסתה לתקן עדות כושלת זו של הנתבע בבקשתה להגיש ראיה נוספת והציגה מכתב שנשלח ממשרדו של התובע מיום 3.8.10 למר רובין עמוס. בסעיף 1 למכתב נרשם: "במסגרת הטפול בעניינך, אשר הועבר אלינו עפ"י הוראתך מאת הגב' רחל דואני, לצורך מימוש זכויותיך כניצול שואה, משרדנו הגיש ערר לבית המשפט". (סומן נ/1).

כמו כן, הוגשו קבלה בה נרשם כי התקבל סך של 24,000 ₪ מאת ניסים פרחן/דואני וצילום של מזכר מיום 11.7.10 המופנה למר ניסים פרחן המאשר כי עם פירעון השיק על סך 24,000 ₪ לא תהיינה תביעות כלפיו מאת דואני רחל ודוד ידיד (סומן נ/2).

נ/1 אינו מעיד דבר. כל שנאמר בו כי הטיפול בעניינו של המכותב הועבר אל התובע על פי הוראתו של המכותב. דהיינו, המכותב הורה לתובע לקבל את תיקו מדואני. לשם כך על המכותב, כפי שעשה כן הנתבע, לפנות תחילה אל התובע על מנת לקבל ייצוג.

נ/2 אכן עשוי להעיד על קשר כלשהוא בין התובע לבין הגב' דואני. מהותו אינה ידועה והתובע לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת כיצד חתם על הצהרה לפיה הלקוח לא יתבע על ידי רחל דואני לתשלום שכר טרחה.

הסברו מקרטע ולא מובן במיוחד כאשר מדובר בעו"ד אשר מצופה ממנו לניסוח זהיר ובלתי מתחייב (במקום שאינו צריך להתחייב).

אך השאלה היא מה הדבר מעיד? האם הדבר מעיד כי הנתבע מעולם לא הכיר את התובע, לא חתם על הסכם שכר הטרחה ויפוי הכוח? בוודאי שלא.

האם הדבר מוכיח כטענת הנתבע בחקירתו הנגדית כי המסמך אינו מקורי וחתימתו הושתלה בדרך זו או אחרת על פני המסמכים הנטענים?

הראיה הטובה ביותר שיכל הנתבע להביא בעניין זה היא עדותה של הגב' רחל דואני עצמה ולא מסמכים העשויים לרמוז על מערכת יחסים כלכלית כלשהיא שטיבה אינו ידוע ועולה עד כדי זיוף מסמכים לשם גביית שכ"ט שאינו מגיע מנרדפים יוצאי לוב.

עצם הימנעות הנתבע לזמן את הגב' רחל דואני לשם בירור מהותם של אותם קשרים עסקיים ומעשים פליליים היא הפועלת לטובת גרסתו של התובע במיוחד נוכח הנטל המוטל על הנתבע להוכיח גרסה שרובה ככולה מטילה דופי בתובע (ראה ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' סמירה אבילפזוב מיום 7.9.09; ע"פ 9107/09 יורם מור נ' מדינת ישראל מיום 20.9.2010).

על מנת להוכיח קנוניה ומעשים פליליים אין די ברמיזות ובהנחת תשתית עובדתית נרמזת שניתן להשתמש בה למספר גרסאות אפשריות שונות (ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל מיום 12.10.2009).

גם אם נניח שהגב' דואני העבירה לתובע פרטי לקוחותיה עדיין אין פירושו של דבר כי הנתבע לא הגיע למשרדו של התובע ולא חתם שם על הסכם שכר טרחה ויפוי כח.

נראה כי הנתבע פנה למספר עורכי דין על פי המלצה של גורמים חיצוניים כגון רחל דואני עצמה וארגון יוצאי לוב (כפי שהודה בכך הנתבע) או מספר עורכי דין פנו אליו לאחר שקיבלו פרטים עליו, בדרך זו או אחרת, כאחד שהגיש תביעה לרשות. נוכח גילו של הנתבע ועדותו המבולבלת, מסקנתי היא כי הנתבע כנראה אינו זוכר את פגישתו אצל התובע וחתימתו על המסמכים כפי שאינו זוכר חלק מעדותו כפי שנכתבה בתצהיר עדותו הראשית וחתימתו על תצהיר זה.

9. הנני לדחות את טענת ב"כ הנתבע כי התובע לא עמד בנטל הראיה כי הנתבע חתם על המסמכים משום שלא הביא חוות דעת מומחה לכתב יד.

כבר נקבע בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 כי קיימות 3 דרכים להוכחת חתימתו של אדם על המסמך ורק אחת מהן היא חוות דעת מומחה.

בית המשפט פסק כי ניתן להוכיח חתימתו של אדם גם באמצעות עדות ישירה, של החותם או של מי שהיה עד לחתימה. התובע בענייננו עומד בדרך זו בנטל הראיה.

הנתבע הודה למעשה באמיתות חתימותיו והובאה גם עדותו של עו"ד ברקאי שהיא אמינה ומהימנה עלי. בנוסף יצוין כי עו"ד ברקאי אינו עובד עוד עם התובע ואין לו כל אינטרס לעוות את האמת.

התרשמתי במיוחד מעדותו כי לא הגיש את הערר מבלי לשוחח עם הנתבע ומבלי לקבל הסכמתו להגשתו במיוחד לאחר שניתנה ההחלטה המינהלית, דהיינו, הערר הוגש לאחר שהתקבלה הסכמתו של הנתבע לכך.

10. נותרה לדיון השאלה מהו סכום השכר המגיע לתובע נוכח הוראות החוק בעניין זה.

טוענת ב"כ הנתבע לניתוק הקשר הסיבתי בין הטיפול בנתבע ובין התגמולים שקיבל הנתבע מהרשות בעקבות ההחלטה המנהלית כאמור בסעיף 22ב1 לחוק.

לטענתה ההצלחה אליה מתכוון ההסכם היא הצלחה בערר בלבד ומאחר והערר נמחק והנתבע קיבל את התגמולים כתוצאה מההחלטה המינהלית – אין הצלחה המזכה בשכר. טענה זו דינה דחייה.

מטרת הסכם שכר הטרחה היא הכרת הרשות בנתבע כנרדף על פי החוק כעולה מניסוח סעיף 4 להסכם:

"תשלום שכר הטרחה מותנה בהצלחת הטיפול, וישולם בכל מקרה בו יוכר הלקוח כנרדף ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה ויקבל תשלום/ים".

הכרתו של הנתבע כנרדף מספיקה על מנת להביא לזכאות לתשלומי תגמולים עתידיים ורטרואקטיביים. לעיתים אף ללא תשלום משמעותי של פיצויים רטרואקטיבית כעולה מנוסח ההסכם שהרי שכר טרחתו של התובע נגזר אך ורק מסכומי התגמולים ככל שהתשלום הרטרואקטיבי נמוך מסכום 4.8 רנטות (רנטה = תגמול חודשי).

כמו כן לא נרשם בהסכם כי ייצוג הנתבע למטרה זו מוגבלת להגשת הערר. בהסכם נרשמו שלוש דרכים להשגת מטרה זו ורק אחת מהן היא הגשת ערר. ייצוג הנתבע ברשות הוא אחד מהדרכים לטיפול בנתבע כפי שנרשם בסעיף 1 בהסכם.

ב"כ הנתבע מבקשת לקבוע כי קיימת סתירה בהסכם עצמו וכי יש לפרש את ההסכם לרעת מנסחו הוא התובע. הסתירה הקיימת בהסכם לטענתה הוא כי שכר הטרחה ישולם במקרה של הצלחת הטיפול ובכל מקרה בו יוכר הנתבע כנרדף. כלומר, לגרסתה הצלחת הטיפול הוא הצלחה בערר אך לא כך נרשם בהסכם ולא ניתן לפרש את "הטפול" רק בהגשת הערר. יוזכר כי בעת שנחתם ההסכם טרם באה לעולם ההחלטה המנהלית וטרם תוקן החוק בכל הנוגע לשכר טרחתם של מייצגי הנרדפים.

אף המחוקק אינו רואה בהחלטה המנהלית כקוטעת את הקשר הסיבתי דנן. שאם לא נאמר כך כיצד מוסברות הוראות תיקון מס' 20 שם נקבע כי אם נחתם הסכם שכר הטרחה לפני ינואר 2011, עדיין זכאי עורך הדין לשכרו על פי הוראות ההסכם ואף גבוה יותר מזה הקבוע בהוראות החוק הקבועות בסעיף 22א(ב) לחוק?

בדברי ההסבר לתיקון מס' 22 מסביר המחוקק את כוונתו בהוראת החוק 22ב1 ומביא דוגמאות כגון תביעה לתשלום שכר טרחה לאחר מתן פסק דין חלוט נגד הנרדף או פנייה לרשות להכרה לאחר ההחלטה המנהלית ולאחר שנים רבות של נתק עם בא כוחו.

ניתוק הקשר הסיבתי מכוון למנוע תביעות לשכר טרחה לאחר שהסתיים בפועל הטיפול בנרדף אם במתן פסק דין ואם בנתק של שנים רבות. אין הכוונה לניתוק הקשר הסיבתי בין מטרת ההסכם לבין התוצאה - האופן בו הוכר הנתבע כנרדף על ידי הרשות.

11. ב"כ הנתבע מפנה להוראות סעיף 17ה לחוק לפיהן אדם הבא בפני ועדת העררים כבא כוחו של עורר לא יהיה זכאי לשכר טרחה אלא באישור ועדת העררים על פי בקשתו ובשיעור שתקבע הועדה.

מכיוון שבעניינו של הנתבע היה תלוי ועומד ערר הרי שהיה על התובע, טוענת ב"כ הנתבע, לעתור לפסיקת שכרו על ידי ועדת הערר כך שאם לא עשה כן – אינו זכאי.

לא ניתן לראות תחולה של הוראות סעיף 17ה גם בערר שנמחק. הוראות אלו נועדו למקרה שבו הערר צלח ועורך הדין זכאי לשכרו.

תמיכה בפרשנות זו עולה מהוראת תיקון נוסף לחוק, תיקון 21, לפיו, בין השאר, הוסף לסעיף 22ב תת סעיף נוסף:

"(ב1) במקרים האמורים בפסקת משנה (א) או (ב) שבסעיף קטן (ב)(1), לא יעלה שכר הטרחה המרבי על שכר הטרחה האמור באותה פסקת משנה, לפי העניין, גם אם לאחר מתן ההחלטה המינהלית הוגש ערר לוועדת העררים או ערעור לבית המשפט, והוא נמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק."

דהיינו, הוראת חוק זו מבדילה בין ערר שהתקבל ובין ערר שנמחק, נדחה או הטיפול בו הופסק – מקרים שבהם אין וועדת העררים דנה כלל בשיעורו של שכר טרחתו של המייצג.

אין בהוראת סעיף 17ה כדי למנוע את התובע לתבוע את שכרו על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים והמחייב תשלום שכרו באחת הדרכים האחרות בהן הושגה ההכרה בנתבע כנרדף.

12. ניתן לראות קורלציה בין התביעה דנן לבין נושא התביעה שנדון בע"א 9784/05 עירית תל אביב-יפו נ' גורן מיום 1.12.05 (להלן: "פ"ד גרין").

גם שם הפסיקה העיריה את השירות המשפטי עם עורכי דינה כאשר תוקנה פקודת מיסים גבייה ואפשרה לרשויות המקומיות לגבות חוב ארנונה מתושביה ללא צורך בהליך משפטי מקדים. גם שם נקבעה התחייבות העיריה לתשלום שכר טרחה בהתאם להצלחת הגבייה מהחייבים.

בית המשפט בפסק דינו חזר על ההלכה הפסוקה כפי שנקבעה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114:

"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו".

גם בפ"ד גרין לא חוסר שביעות רצון מהטיפול עמד בבסיס סיום ההתקשרות בין הצדדים אלא שינוי מהותי בחקיקה ועל כך אמר בית המשפט:

"למעשה, ניתן לומר כי העירייה כמי שאמונה על כספי הציבור לא זו בלבד שהייתה רשאית באותו שלב להיערך מחדש בכל נושא גביית החובות על-ידה אלא שהיה זה מחובתה לעשות כן כרשות ציבורית".

עם זאת הכיר בית המשפט במשאב העיקרי אותו משקיע עורך הדין בהתקשרות עם לקוח בהסכם למתן שירותי גבייה משפטיים שהוא המשאב האנושי היונק מן הידע המקצועי שרכש אותו עורך דין כראוי לפיצוי על הפסקת ציפייתו לשכר מתמשך באמצעות מתן פיצוי לפי תקופת הודעה מוקדמת.

13. בענייננו אין כל צורך בדיון מהו השכר הראוי מאחר והוראות החוק קובעות שכר ראוי זה.

לפיכך, ההכרעה בתיק פשוטה ונעשית על פי הוראות החוק.

מקרהו של הנתבע אינו שונה ויוצא דופן מהמקרים המפורטים בחוק והקובעים את שעורו של השכר המשולם לעו"ד אשר חתם עם לקוחו על הסכם שכר טרחה לפני יום 9.1.11.

אלא שבענייננו הערר הוגש ביום 20.9.10, 6 ימים לאחר מתן ההחלטה המנהלית.

אמינה עלי עדותו של עו"ד ברקאי כי שוחח עם הנתבע בטרם הוגש הערר וקיבל הסכמה להגשתו במיוחד נוכח גישתו הבסיסית של עו"ד ברקאי, בגינה עזב את משרדו של התובע, לפיה עדיף לנרדפים יוצאי לוב לבחור בהחלטה המנהלית ולהימנע מהגשת הערר.

נוסח ההחלטה מנהלית אינו מרמז כלל כי על הנרדפים להימנע מהגשת ערר על מנת לזכות בתגמולים על פי ההחלטה המנהלית. לפיכך, לא ניתן לדחות את גרסת התובע כי לא ראה בהגשת הערר כל נזק לנתבע במיוחד כאשר הוגש בסה"כ 6 ימים לאחר ההחלטה המנהלית. כל כולה של תוכן ההחלטה המנהלית דנה בהקלה בהכרה בזכות הנרדפים לתגמול על מנת למנוע מהם עוגמת נפש ומעמסה בירוקרטית נוספת (ציטוט דברי שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, מתוך ההחלטה המנהלית).

כל שנאמר בהחלטה המנהלית הוא: "לפי הערכת הרשות, נאמדת העלות הכוללת של התשלום לכל 5,000 התובעים בכ-110 מיליון ₪ רטרואקטיבית מאפריל 2010.", דהיינו, מתוך סכום ההקצאה יש להבין כי לא ישולמו תגמולים רטרואקטיבית לאפריל 2010.

אין ולא היה כל מניעה להגיש ערר לאחר מתן ההחלטה המנהלית ואף לא היתה כל מניעה לדון בו. המסקנה היחידה שהתבררה בדיעבד היתה, כי ככל שהערר ידחה לא ניתן היה לחזור ולתבוע על פי ההחלטה המנהלית, מסקנה שהיה מקום להבהירה ללקוח בטרם ימשך הדיון בערר.

ואכן התובע מחק את הערר בדיון הראשון לאחר שהובהר לו כי הנתבע מעדיף את ההחלטה המנהלית.

14. ומהו שיעור שכר הטרחה שיש לחייב את הנתבע?

סעיף 22א(א) לחוק קובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בצו את שיעורי מקסימום לשכר הטרחה שמותר לקבל בעד טפול בתביעה. ואכן צו כאמור נחקק.

בשנת 2014 תוקן החוק והוסף סעיף 22א(ב) לחוק אשר הוציא מכלל חלות הוראות הצו את שכר הטרחה המרבי שניתן לקבל בעד טיפול בתביעה שאושרה כתוצאה מהחלטה המנהלית הקובעת זכות לתגמולים ממועד מסוים שנקבע בהחלטה ולא לפני כן [חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 20) התשע"ה-2014 (להלן: "תיקון מס' 20")].

סעיף זה קובע ארבע שיעורי שכר לעו"ד המטפל בתביעה כאמור:

א. הסכם שכר הטרחה נחתם והוגשה תביעה לרשות לאחר מועד מתן ההחלטה המנהלית – 473 ₪ [סעיף 22א(ב)(1)(א) בחוק].

ב. הסכם שכר הטרחה נחתם והוגשה תביעה לרשות בטרם מועד ההחלטה המנהלית – 949 ₪ [סעיף 22א(ב)(1)(ב) בחוק].

ג. התובע הגיש בפועל ערר לוועדת העררים בטרם מועד ההחלטה המנהלית – 4,910 ₪ [סעיף 22א(ב)(1)(ג) בחוק].

ד. התובע הגיש בפועל ערעור לבית המשפט בטרם מועד ההחלטה המנהלית – 5,960 ₪ [סעיף 22א(ב)(1)(ד) בחוק].

תיקון מס' 20 קבע אף תחולת הוראות אלו על הסכם שכר טרחה שנכרת לפני יום פרסומו של התיקון אלא אם כן ניתן פסק דין חלוט בעניין שכר הטרחה לפני יום הפרסום.

חריג נוסף גם לתחולת הוראות אלו נקבע בתיקון מס' 20 לפיו למרות האמור לעיל אם נחתם הסכם שכר טרחה לפני יום 9.1.11, הרי במקרה של תת סעיף (ג) כאמור לעיל ישולמו 70% מהשכר הקבוע בהסכם ובמקרה של תת סעיף (ד) כאמור לעיל – ישולמו 85% מהשכר שנקבע בהסכם.

חריג תמוה שכן מועד ההחלטה המנהלית חל בספטמבר 2010 ויוצא לכאורה, כטענת ב"כ התובע, כי אין כל קביעה מהו שיעור שכר הטרחה למי שחתם על הסכם לפני יום 9.1.11 אך הגיש ערר אחרי מועד ההחלטה המנהלית.

15. במרץ 2016 התקבל בכנסת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון 21) התשע"ו-2016 (להלן: "תיקון מס' 21").

בחוק זה תוקן שוב סעיף 22א בחוק העיקרי ותוקנה הלקונה בחוק על ידי הוספת סעיף ב1:

"במקרים האמורים בפסקת משנה (א) או (ב) שבסעיף קטן (ב)(1), לא יעלה שכר הטרחה המרבי על שכר הטרחה האמור באותה פסקת משנה, לפי העניין, גם אם לאחר מתן ההחלטה המינהלית הוגש ערר לוועדת העררים או ערעור לבית המשפט, והוא נמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק."

בהצעת החוק נכתב: "אין בסעיף האמור (סעיף 22א לחוק – ו.ש.) התייחסות מפורשת לגובה שכר הטרחה המרבי במקרה שבו, לאחר שניתנה ההחלטה המינהלית, הוגש ערר לוועדת העררים או ערעור לבית המשפט והערר או הערעור נמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק. לעניין עורכי דין, כיוון ששכרו של עורך הדין מותנה בתוצאות, ובמקרה האמור הגשת הערר או הערעור לא השיגו דבר בעבור הלקוח – שבסופו של דבר קיבל את התגמולים מכוח ההחלטה המינהלית – אין הצדקה שעורך הדין יגבה את שכר הטרחה המרבי שנקבע בתיקון מס' 20 בשל הגשת הערר או הערעור.

לפיכך מוצע להבהיר כי במקרים שבהם לאחר ההחלטה המינהלית הוגש ערר לוועדת עררים או ערעור לבית המשפט שנמחק, נדחה או שהטיפול בו הופסק, לא ניתן יהיה לגבות שכר טרחה בגין הגשת הערר או הערעור".

עולה מהאמור לעיל כי סעיף החוק הרלוונטי בענייננו הוא תת סעיף 22א(ב)(1)(ב) לחוק שכן נכרת הסכם שכר טרחה לפני מועד ההחלטה המנהלית אך הערר הוגש לאחר מועד ההחלטה המנהלית, דבר שאינו מאפשר חלות הוראות תת סעיף 22א(ב)(1)(ג) לחוק הדן בערר שהוגש לפני מועד ההחלטה המנהלית.

בנסיבות אלה, תת סעיף 22א(ב1) מתייחס למקרה שבו חל מקרה 22א(ב)(1)(ב) (הסכם שכר הטרחה נחתם לפני מועד ההחלטה המינהלית) והערר הוגש לאחר ההחלטה המנהלית וקובע למעשה כי אין כל השפעה על שיעורו של שכר הטרחה הקבוע בו.

מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע לא הגיש את תביעתו לרשות באמצעות התובע, הן בשנת 2001 והן על פי ההחלטה המנהלית, הרי שאין התובע זכאי לשכר טרחה כלל.

הדבר עולה בקנה אחד עם האמור בדברי הכנסת בהצעת החוק: הגשת הערר בעניינו של הנתבע לא הועילה ולא תרמה דבר לתגמולים אותם קיבל הנתבע על פי ההחלטה המנהלית.

מסקנתי היא, אם כן, כי התביעה נדחית.

לא מצאתי לנכון לחייב התובע בהוצאות מאחר והנתבע יוצג על ידי הסיוע המשפטי כך שלא שילם שכ"ט בגין הייצוג ובעת שהגיש התובע את תביעתו טרם תוקן החוק והמצב המשפטי במקרה של הגשת ערר לאחר ההחלטה המנהלית לא היה ידוע.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ז, 07 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.